אגרות הראיה – אגרת שדמ

ב"ה, פעה"ק יפו ת״ו, טבת תרע״א

אדון יקר, עורן ,"המוריה", שזלז••

צר לי מאד על סגנון ההתנפלות שהיתה למחלה מהלכת דוקא ביותר בין המתיחסים אל דגלם של "שלומי אמוני ישראל". לא אוכל מצדית אמנם לסלח לך על חטאך נגד הרה״ג עורך "המודיע" 1א. עורך "אורתודוקסי" צריך בראש כל לשמור את הדין. ועל פי דין אסור לבזות ת״ח. ובודאי רב בעדה חשובה בישראל, ועם זה עסקן בעניני היהדות ומפורסם, הוא ת״ח גם בזמן הזה, גם אם נהיה מסופקים לענין הדין של "ליטרא דדהבא״1, אבל לענין שאסור לבזותו, עכ״פ לכתחלה וברבים, בודאי דין ת״ח יש לו. חטאת בזה חטא גדול לדגל האורתודוקסיה, שאתה מניפו על עתונך. כשם שחטאת בתור איש יהודי ירא שמים, שראוי לו לעצור ברוחו במקום שהדבור הוא אסור. ולמה זה תהיה חטאת הלשון, כשהיא ביחוד מתלבשת בכתב ומתפרסמת ע״י עתון, אינה נזקקת להוראה, בעומקה של הלכה, כמו יתר דקדוקי תורה? ולא אכחד ממך, יקירי, שאחרי אשר כבר התנחמת, לא תקנת את המעוות הזה כראוי לחטא גדול של ביזוי ת״ח ברבים, ועליך, לדעתי, לתקן את הדבר בחכמה וכבוד.
וע״ד הענינים שבדעות, לפי מהלך מחשבותי, לא מצאתי און ברוח עתונך בכלל. בטוים אחדים ישנם באיזה מקומות, שצריכים להיות יותר מכוונים לנקודה הפנימית של יראת שמים ותמימות האמונה, אבל על אלה ראוי להעיר בנחת, כדברי חכמים2 תמיד.
ובכלל אומר לך יקירי, — אל יפול רוחך, החזק את מפעלך ואם שגית לפעמים, הלא אין אדם עומד על דברי תורה אלא א״כ נכשל בהם3. ובכללו של דבר לא יוכל שום אדם להכחיש, שה"מוריה" בכללה היא כלי מחזיק ברכה להקהל החרדי הירושלמי, לפי מצב רוחו בהוה. אמנם דעת הקהל הולכת ומתפתחת, והספרות הטובה היא בודאי האמצעי הישר לפתוחה ושכלולה. והעתונות הדואגת לפתוחה של דעת הקהל, צריכה היא לעמוד ולהשתדל שתשאר עומדת תמיד על מדרגה יותר גבוהה ומפותחת מהמדרגה של דעת הקהל שבהוה. ולהרציא[להמציא?] תמיד אמצעים נכונים איך לסגל את הדעה הקהלית, ולהקריבה לאט לאותו הגובה שכבר באה לה העתונות בכללה. כמובן לא על דעתו של העורך הפרטי אנחנו מדברים כאן, כי אם על רוח העתון וחוג סופריו היותר משפיעים. המדרגה התרבותית של ה״אורתודוקסיה", הראויה לשמה. היא נערכת לפי מדתו של שכלול הרוח, העמקת הרגש והרחבת הבינה. ביסודות דעת ד׳ ומקוריות קדושת האמונה באור ד'. שהיא בודאי נשמת ה״אורתודוקסיה". וכאשר כל התכונה הזאת של דרישת ד' היא נעזבת לאין שיעור, והמון חכמי התורה איננו יודע ברובו גם את צרכה, וחכמת התורה לתכליתה נחשבת אצלם רק הוספת איזה פלפולים בהויות של הלכה. שהם אמנם קדושים ויקרים. אבל לא הם לבדם יאירו את נשמותינו. על כן, עורך נכבד. עד שאתה מבקש סדרים מעשיים בישיבות, שהם דברים שאינם תמיד מכוונים אל המטרה. והסכנה יתירה בהם על השבח. קח לך דרך להעיר ולעורר תמיד את המוכשרים שבחכמי תורה, הקבועים באהלה, שיישימו לב להארת נשמתה של תורה בכל הרחבתה בחריפות ובקיאות. אז ממילא יאירו לבותיהם ודרכם תתישר. הקהל מבית ומחוץ יתחיל להכיר, שתחת אנשים שיכולים לפלפל מעט או הרבה, באיזו חריפות ישרה או בלתי ישרה, יש לנו אישים, אזורים בעוז ד' מלאים להבת אש קודש, ותורת ד׳ אמת בלבבם.
התלמידים הללו, מעצמם יהיו מוכשרים לתפקידם. אור תורה לשמה יופיע עליהם את אורו וזהרו. "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו"1. הגבורה הרוחנית, ההולכת ומוסיפה אומץ מדי יום ביומו, תסול לה את ארחה, וכל אשר ירבו לוחמיה כן תוסיף עצמה. הכשרונות הנרדמים יקיצו ויחלו להנץ את פרחם וציצם, ומגדולת רוחם של בני העליה שבהיכלי הישיבות תחל אצילות נשמתית טהורה להתפשט גם על הבינונים והירודים, וכל אחד יהיה יותר נאות לאיזו פעולה בחיי הצבור המעשיים והרוחניים, שיש להם יחש ישר או מסובב לחניכים של ישיבות בישראל.
תקונים כעין אלה, עורך נכבד, עושים הם את דרכם על ידי הדרישה התמידית בהם עצמה, הם פונים ישר אל הרוח, ואינם זקוקים זקוק גדול ג"כ להרשאתם הפרטית של הגבאים ומנהלי המוסדות. והדרישה רבת הגונים הזאת, מרחב גדול יש לה, היא בעצמה מכשרת את הקרקע לעבוד עבודת הרוח, ומוסיפה מדי התפתחה מעלות רבות בקודש, ואחריתן פורה מאד. רבו מאד טרדותי ולא אוכל להאריך. אמנם לא אוכל מבלי להעירך באחרית מכתבי, מצדי גם אני, כמו שהעירו כבר רבים זולתי, שהתאר ,"רשמי", אשר נתת לעתונך, הוא "יתר כנטול"3. אין "רשמיות" נאמרת כ"א על הסכמה מקפת כללית מכחם של האנשים העומדים תחת איזו חטיבה מיוחדת, וההסכמה צריכה להיות מובעת באופן גלוי, — וכל אלה בודאי מוכרחים הם להיות חסרים לעתונך בירושלים. ואיך זה תשא תמיד חרפת "שקר" על עתונך ה"אורתודוקסי", שצריך להיות תמיד ראש כל דבריו — אמת.

בכבוד וברכה

הק' אברהם יצחק הכהן קוק