עירובין דף נ"ג עמוד ב'
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הֲוָה קָא אָזֵיל בְּאוֹרְחָא, אַשְׁכְּחַהּ לִבְרוּרְיָה אֲמַר לַהּ: בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לְלוֹד? אֲמַרָה לֵיהּ: גָּלִילִי שׁוֹטֶה, לֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה?! הָיָה לְךָ לוֹמַר: ״בְּאֵיזֶה לְלוֹד״.
בְּרוּרְיָה אַשְׁכַּחְתֵּיהּ לְהַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה קָא גָרֵיס בִּלְחִישָׁה. בְּטַשָׁה בֵּיהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: לֹא כָּךְ כָּתוּב ״עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמוּרָה״, אִם עֲרוּכָה בִּרְמַ״ח אֵבָרִים שֶׁלְּךָ — מִשְׁתַּמֶּרֶת, וְאִם לָאו — אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת. תָּנָא: תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ, לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ.
תָּנָא, תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁנִּתְחַיֵּיב בִּשְׂרֵיפָה לַמָּקוֹם. אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ אָדָם גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ.
אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, פְּתַח פּוּמָּיךְ קְרִי, פְּתַח פּוּמָּיךְ תְּנִי, כִּי הֵיכִי דְּתִתְקַיַּים בָּיךְ וְתוֹרִיךְ חַיֵּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכׇל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא״, אַל תִּקְרֵי ״לְמֹצְאֵיהֶם״ אֶלָּא ״לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה״.
אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, חֲטוֹף וֶאֱכוֹל חֲטוֹף וְאִישְׁתִּי, דְּעָלְמָא דְּאָזְלִינַן מִינֵּיהּ כְּהִלּוּלָא דָּמֵי.
שטיינזלץ:
ג ומשום שמדובר בלשון חכמה, ובחכמתן של נשי ישראל, מביאים את המעשה: ר' יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא, [היה מהלך בדרך] אשכחה [מצא] את ברוריה אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה ליה [לו]: גלילי שוטה, וכי לא כך אמרו חכמים: אל תרבה שיחה עם האשה?! היה לך לומר בקיצור, כדי לא להרבות שיחה: "באיזה ללוד". ועוד מדברי חכמתה של ברוריה: ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס [מצאה תלמיד אחד שהיה לומד] בלחישה, ולא הרים קולו בלימודו. בטשה ביה, [בעטה בו] אמרה ליה [לו]: לא כך כתוב "ערוכה בכל ושמרה" (שמואל ב' כג, ה), משמע אם ערוכה התורה במאתים ארבעים ושמונה איברים שלך — כלומר שאתה מתאמץ בה גם בגופך משתמרת, ואם לאו — אינה משתמרת. ומעין זה תנא [שנה]: תלמיד אחד היה לר' אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו. ואגב מעשה זה בתלמיד ר' אליעזר מסופר גם: תנא [שנה], תלמיד אחד היה לר' אליעזר שנתחייב בעונש שריפה למקום (שכינה) בגלל חטאיו אך אמרו: הניחו לו ולא תענישוהו כדינו משום שאדם גדול שמש. ומעין אותה הוראה של ברוריה אמר שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השינים], פתח פומיך קרי [פיך וקרא], פתח פומיך תני, כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי [פיך ושנה כדי שתתקיים התורה בך ותאריך ימים] שנאמר "כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא" (משלי ד, כב) אל תקרי [תקרא] "למצאיהם" אלא "למוציאיהם בפה". ועוד הוראה אמר שמואל לרב יהודה תלמידו החביב עליו: שיננא [גדול השינים], חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי [ושתה, שהעולם שאנו הולכים ממנו כמשתה חתונה הוא] ששמחתו רק לפי שעה, ואם אינו נהנה עכשיו לא יוכל ליהנות לאחר מכן.
אפשר ללמוד כמה דברים מהסיפורים הן לזכות והן לגנאי מדרך חכמתה של ברוריה אשת רבי מאיר.
מקובל מאד שאדם חכם יש בו תכונות טובות שהופכות אותו לאדם "מעולה". אצלי במשפחה יש משפט מפורסם מאד "גאון גובל בשיגעון" מכיוון שלא כל חכם וחכמה בהכרח מועילים לאדם. לדוגמא, אם האדם גאון יש סיכוי שנקודת ההסתכלות שלו היא רחוקה מאד מהאדם שאיתו הוא נפגש ולכן מעבר לחכמה צריך גם ענווה ויראת ה'. חכמה לבדה היא דבר שיש בו חסון. לדוגמא מהסיפור של ברוריא שחכמים מביאים אותה חצי לגנאי חצי לשבח, ברוריה "בטשה ביה" בעטה בתלמיד, האם ראוי שיבעטו בתלמיד? האם זאת דרך נכונה ללמד תלמיד? אפשר לדון האם ברוריה הכירה את התלמיד או כל מיני זכויות אחרות שהובילו אותה למעשה המדוייק הזה.
במקרה הראשון שברוריה אומרת "גלילי שוטה" מדובר על ביטוי מאד חריף. האם כך היא דרכה של תורה? האם התורה מלמדת את האדם להתבטא בדרך קשה וחריפה כזאת שפוגעת? האם חכמה מביאה לידי התנהגות בוטה כזאת?
אלו שאלות ששאלתי את עצמי וחשוב להבין שאלו שאלות שנובעות מתוך ניסיון להבין את הנלמד. אני יודע שיש תלמידי חכמים שלא מגיעים למצב שבו הם שואלים את עצמם שאלות כאלו ולדעתי משהו חסר בהם. הם לא מסוגלים לראות את הכתוב מהסתכלות מעט שונה. ואני אשאל נניח את הרב הראשי לישראל: הרב, וכי היית תלמיד חכם מאש שיצאת מרחם אמך? איך הפכת לתלמיד חכם? האם שתקת ולא שאלת שאלות על הכתוב? האם הכתוב פשוט היה מובן לך במצבו הגולמי?
יש אנשים שאוהבים להבדיל בצורה גורפת בין נשים לגברים והטענה שלי היא שכל אדם הוא מיוחד בפני עצמו. יש גם כאלה שאומרים שהשם הוא זה שקובע את תכונות האדם, אז מה? כל ברוריה היא כמו אשר רבי מאיר? חשוב ללמוד מברוריה אשת רבי מאיר על היחס לחכמה וחכמים בכלל. ומנגד לזה חשוב מאד ללמוד חכמה מחכם בעולם האמיתי ולא רק מהכתובים. בנוסף לזה יש גם סוגים של חכמים והאדם יכול לראות מספר חכמים ולהכריע למי הוא רוצה להיות דומה יותר. אמנם יש יחודיות בכל אדם אבל יש לנו היום את היכולת לראות דוגמאות רבות ולהכריע בכוחות עצמינו לאילו אנחנו מרגישים חיבור נשמתי עמוק ומאילו נשמתנו סולדת וממילא לא נרצה לבטא בעצמינו חכמה כזאת. אני אישית רואה חכמה בברוריה אבל במציאות ראיתי נשים שאני רואה בהן ביטוי של חכמה הרבה יותר מושלם מאשר מה שהגמרא מספרת על ברוריה אשת רבי מאיר, אז לאיזה סגנון של חכמה אני מתחבר? כתוב או חי במציאות של ימינו?