מסכת תענית דף ל' עמוד ב'
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים. בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים — מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת. אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב מַאי הִיא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: יוֹם שֶׁהוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה. מַאי דְּרוּשׁ? ״זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ לִבְנוֹת צְלׇפְחָד וְגוֹ׳״ — דָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה. אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב נַחְמָן: יוֹם שֶׁהוּתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִין לָבוֹא בַּקָּהָל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה״. מַאי דְּרוּשׁ? אָמַר רַב: ״מִמֶּנּוּ״, וְלֹא מִבָּנֵינוּ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר. דְּאָמַר מָר: עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר לֹא הָיָה דִּבּוּר עִם מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כׇּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת. וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלַי״. אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר. עוּלָּא אָמַר: יוֹם שֶׁבִּיטֵּל הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פְּרוֹסְדָיוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל, וְאָמַר:
דף לא' עמוד א'
לְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצוּ יַעֲלוּ. רַב מַתְנָה אָמַר: יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה. וְאָמַר רַב מַתְנָה: אוֹתוֹ יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה, תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, ״הַטּוֹב״ — שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, ״וְהַמֵּטִיב״ — שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: יוֹם שֶׁפָּסְקוּ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, לְפִי שֶׁאֵינָן יְבֵשִׁין. אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא: וְקָרוּ לֵיהּ יוֹם תְּבַר מַגָּל. מִכָּאן וְאֵילָךְ, דְּמוֹסֵיף — יוֹסֵיף, וּדְלָא מוֹסֵיף — יֵאָסֵף. מַאי ״יֵאָסֵף״? אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרֵיהּ אִימֵּיהּ.
שטיינזלץ:
שנינו במשנה: אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים. ושואלים: בשלמא [נניח] יום הכפורים שהוא יום שמחה — משום דאית ביה [שיש בו] סליחה ומחילה, ועוד שהוא יום שנתנו בו לוחות האחרונות לישראל.
אלא חמשה עשר באב מאי היא [מה הוא], מה השמחה שביום זה? אמר רב יהודה אמר שמואל: זהו יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. שמיום זה והלאה בשנה מסויימת התירו לשבטי ישראל שוב להתחתן אלה באלה כרצונם, ולא הקפידו שתהיינה בנות יורשות נחלה נישאות רק לבני שבטן, כפי שנאמר לבנות צלפחד בשעתו.
ומסבירים: מאי דרוש [מה, איך דרשו] את הכתוב כדי לבטל מה שגזר משה רבינו בהוראת הקדוש ברוך הוא? שנאמר: "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמור לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" (במדבר לו, ו), ולמדו שדבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה של חלוקת הארץ לנחלות בראשונה, אבל לאחר מכן אין אנחנו חוששים עוד, ויכולות המשפחות להתחתן זו בזו. וביום שהותרו השבטים להתחתן והוסרה מחיצה זו בין שבטי ישראל, קבעו יום שמחה לדורות.
אמר רב יוסף אמר רב נחמן: חמישה עשר באב הוא יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל, שמצאו לו דרך להתיר השבועה שאסרה על שבט זה לבוא בקהל, שנאמר: "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה" (שופטים כא, א), ושואלים: מאי דרוש [מה, איך דרשו] את הכתוב, ובשל כך התירו שבועה זו? אמר רב: דקדקו בלשון "ממנו" ולא מבנינו, לומר שהשבועה חלה רק עלינו, על בני דור זה, אבל לא על בני דור אחר. ואותו יום שהותר הדבר, חמישה עשר באב היה.
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: חמישה עשר באב הוא יום חג, מפני שהוא יום שכלו בו מתי מדבר, שלא מתו עוד ישראל במדבר, שכבר כלה כל דור יוצאי מצרים. שאמר מר [החכם]: עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור של ה' עם משה, שנאמר: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם. וידבר ה' אלי לאמור" (דברים ב, טז-יז) — אלי היה אז הדבור, ולא קודם לכן. וכשידעו שבטלה גזירה זו — קבעו יום זה ליום שמחה.
עולא אמר: חמישה עשר באב הוא יום שביטל המלך הושע בן אלה פרוסדיות (משמרות) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר הושע בן אלה:
לאיזה שירצו יעלו, שאם ירצו — יעלו לירושלים, ירצו — ילכו לבית אל או לדן.
רב מתנה אמר: יום זה היתה בו ישועה נוספת, כי הוא יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, שהתירו השלטונות הרומיים לקבור אותם, לאחר זמן רב (ראה גיטין נז, א). ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה ברכת "הטוב והמטיב", "הטוב" — על שלא הסריחו, "והמטיב" — על
שנתנו לקבורה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: חמישה עשר באב הוא יום שפסקו מלכרות עצים למערכה שעורכים על המזבח, והיו משתמשים בעצים ישנים. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולכן לא היו כורתין מתאריך זה והלאה עצים למערכה, לפי שאינן יבשין כל צרכם ועץ שאינו יבש כל צרכו לעיתים יש בו תולעים ופסול למערכה (מדות פ"ב מ"ה).
אמר רב מנשיא: וקרו ליה [וקוראים לו] ליום זה, יום תבר [שבירת] המגל, ששוב אין חוטבים עצים בגרזן וכאילו לכבוד העצים עושים חגיגה זו, משום הפסקת כריתת העצים. ומעירים: מכאן ואילך, מיום זה והלאה, מי שמוסיף בלימוד התורה בלילות, שמתחילים להאריך מיום זה והלאה — יוסיף חיים, ודלא [ומי שלא] מוסיף — יאסף. ושואלים: מאי [מה פירוש] יאסף? תני [שנה] רב יוסף: תקבריה אימיה [תקברנו אמו]. כלומר, ימות בלא זמנו.
בן יהוידע על תענית דף ל' עמוד ב':
בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים; יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת אֶלָּא חֲמִשָּׁה־עָשָׂר בְּאָב, מַאי הִיא?. הקשה הגאון גבורות ארי ז"ל, הא מתניתין תלי טעמא בלוחות ובנין בית המקדש ולאו משום מחילה וסליחה, דהא קאמר 'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ' זוֹ מַתַּן תּוֹרָה דהיינו נתינת הלוחות אחרונות? עיין שם.
ועוד יש להקשות אטו משום שהוא יום מחילה מי ניחא, דקשה מה טעם יש בזה? אדרבה יום מחילה שהוא יום צום אינו זמן לחול בכרמים, ולדבר בו על לב הבחורים בדברי טיול!
ונראה לי בס"ד דהכי קאמר בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים יש בו טעם לדבר בו על ענין הנשואין, מפני שהוא נעשה יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה יען כי הוא יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת לישראל שבהם נגמרו הקדושין של ישראל ונשלמה מחילת עון העגל, ולכך נקבע אותו בכל שנה ושנה להיות יום סליחה ומחילה ובזה יש טעם לדבר בו בעסק הנישואין אשר בהם נמחלים עונות האדם דכל הנושא אשה נמחלים עונותיו כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית כח, ט) וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל, וזהו כונת המשנה שאמרה שהוא 'יוֹם מַתַּן תּוֹרָה' כלומר שנתנה בו לוחות האחרונות שבהם נגמרו הקידושין של ישראל ובהם נגמרה מחילת עון העגל, על כן יש טעם למנהג זה שנהגו לדבר בו בענין הנשואין שבהם נמחלים העונות. אבל יום חֲמִשָּׁה־עָשָׂר בְּאָב מה שייכות יש בו למנהג זה שנהגו לדבר בו בענין הנישואין ומאי רבותיה דהאי יומא משאר ימים לעורר בו הבחורים בשביל הנשואין?
ומשני מפני שבו נתפשטה מצות הנשואין בקרב ישראל ביותר שבו הותרו השבטים לבא זה בזה שנפתחו כמה פתחים לפני כל אחד ואחד מישראל לקחת משם אשה ולכן ביום זה אומרים לבחור שא עיניך וראה בכל בתולה שתרצה דאין אתה מוכרח ליקח אשה מקרוביך דוקא אלא תקח מה שלבך חפץ!
ובאמת זהו הטעם העקרי של יום זה לכולי עלמא ושאר אמוראי כל אחד בא להוסיף מעלה יתירה לאותו יום לומר ראוי יום זה לעורר בו שמחת הנשואין מפני שזכה למעלה זו ולמעלה זו גם כן אך כולהו מודו לטעם זה דאמר שמואל שהוא משום דהותרו בו שבטים לישא כל אחד ואחד מכל שבט שיבחר.
תדע שהרי רב מתנה אמר משום הרוגי ביתר ובאמת הרוגי ביתר היו אחר חרבן בית שני דלא הוה מלך וכהן גדול וסגן אך ודאי גם הוא יודה דהטעם העיקרי כמו שאמר שמואל ורק בא למצוא מעלה יתירה לאותו היום ולומר כי הוא יום זכאי שגם אחר החרבן זכה למעלה של זכות זה שנעשה בו להרוגי ביתר [שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה] על כן ראוי הוא לעשות בו התעוררות השמחה דמגלגלין זכות ליום זכאי.