רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ח'
כאשר אדם מקיף נושא או דבר בכל חושיו באותו הרגע שהוא תופס את הדבר הדיבור על הנושא העיסוק והדיבור על הנושא כאילו יוצא מהלב בפרץ וללא חשיבה והרהור. מתוך ההכרה שיש בורא לעולם מחוייב הדבר שהאדם ירצה לגור בארץ ישראל. אנחנו מודים על ידי הלל בזמני שמחה כגון ראש חודש ורגלים על כך שיש באותם הזמנים רושם ממצב שבו הייתה לעם ישראל שמחה שפורצת מהלב באותם הזמנים. לעתיד לבוא בכל יום האדם יתפוס בכל יום את השגחת הקב"ה בכל רגע ולכן גם יוכל לדבר עליו ועל תורתו מאהבה בפרץ מהלב ללא חשיבה והרהור.
[ח] שירה הוא רק כשמכיר הנוכח, כענין ראתה שפחה כו' אז נפתח פיהם לומר שירה. ולכן אין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ כי הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי, ב), שאין מכיר הנוכח. וכמו שאמרו בזוהר [יתרו עט, ב] עיין שם, שהרי אין נבואה והשראת שכינה בחוץ לארץ דהיינו גילוי הכרת נוכח שכינתו יתברך ממש ה' לנגדי תמיד. ואומרים הלל ברגלים דאז באים ליראות את פני ה' וגו' וזכו לראיה, ומה שכבר היה איזה פעם הרי זה כדרך שאמרו (מו"ק כה, א) בנבואת יחזקאל בחוץ לארץ היה היה שהיה כבר, וזהו בקדושת הנפש, וכן בקדושת הזמן, כשבאותו זמן כבר היתה קדושה וגילוי שכינה בארץ ישראל יוכל להיות אח"כ גם בחוץ לארץ, ולכן אומרים הלל בימים ההם.
וענין הלל דראש חדש כי כמו שקדושה שהיה בעבר בזמן פעם אחת נקבע לדורות, וכן בנפש כמו קדושת האבות בבנים, וכן בכלל ישראל כל קדושות שסיגלו דורות שקדמונו כבר הם קבועים וחקוקים בלבבות כל בני ישראל כנודע, כן גם אלהבא יש רושם וחקיקה. בין בנפשות כמו שאמרו גם בגוים היכן מצאתי בסדום (בר"ר נ, י) דניצול לוט בזכות דוד המלך ע"ה וכדומה הרבה, רק בעכו"ם הוא רק בצאצאיו שעתיד להוליד לבד, ופירוש בזכות וברא מזכה אבא (סנהדרין קד, א) וכן בכל מקום בזכות פירושו היינו כשיש בו שורש מאותו זכות הגנוז בו בהעלם, דכל מדותיו של הקב"ה משפט. ובישראל שכולם כאיש אחד כל זכיות של הדורות הבאים יש בהם רושם גם כן בדורות שלפניהם, כי ודאי אלו היה הכל בחירה לבד לא היה ראוי להיות רושם מקודם כלל, אבל באמת הבחירה הוא מצד הגילוי ועולם הזה לבד, אבל באמת ידיעת הש"י היא מקפת הכל, שפיר שייך להיות רושם מקודם. וכן מצינו גם בזמן, כמו שאמרו ז"ל (הובא ברש"י) על פסוק מצות אפה ועל פסוק שני גדיי עיזים אחד לפסח (כמ"ש פרדר"א פרק ל"ב). ואיתא (סוטה יב, ב) על משה ע"ה שאמרו מלאכים ביום זה עתיד לומר שירה ביום זה עתיד לקבל תורה וכן הרבה כיוצא בזה. כי יש רושם למפרע ומיהו רושם זה אינו מצד ההתגלות שהרי בנגלה הוא כח הבחירה ואין שייך רושם קודם מעשה שמא לא יבחר בטוב רק מצד ההעלם. וזה ענין קדושת ראש חדש שלא נזכר בתורה כלל כי לא היתה בו התגלות שכינה בעבר, רק לעתיד נאמר והיה מדי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא וגו' (ישעיה סו, כג) שיהיה גלוי הנוכח גם בראש חדש, כי לעתיד נאמר שיהיה שיר חדש, פירוש כמו שאמרו בשוחר טוב (פז, ז) על פסוק ושרים כחוללים כו' כי לעתיד לבוא יהיו משוררים בכל שעה שיר חדש, כי כמו שהש"י אין לו גבול וסוף כך להשגתו אין גבול, ובכל רגע ישיגו הכרת נוכח במדריגה מחודשת ונוספת עד אין קץ כלל. רק בעולם הזה שהוא מוגבל, ההשגה גם כן בגבול, אבל לעתיד יהיה נקרא שיר חדש כי תדיר יהיה חדש, כי השיר מצד ההכרה ובכל רגע יהיה הכרה מחודשת ושיר חדש ואין רגע שישוררו שיר שכבר אמרו ברגע שלפניו, ונמצא לעולם יהיה שיר חדש, זהו ענין ראש חדש. ועיין זוהר תרומה קל"ח ריש עמוד א' והוא רומז לישראל שעתידים להתחדש כמותה, ודוד המלך ע"ה ביחוד כמו שאמרו ז"ל (ר"ה כה, א) שלח לי סימנא דוד מלך ישראל כו' שהוא סימן לקביעות החודש, ולכן נזכר ענין קדושת החודש בכתוב רק בענין דוד המלך ע"ה עם שאול ומשם למידין סעודת ראש חדש, דאז נתחדש התגלות אור זה בעת התחלת בנין המלכות לישראל בכלל ומלכות בית דוד בפרט, שזהו התחלת התגלות רשימת אור דלעתיד.
ונקבע בראש חדש ולא בשבת, דיהיה גם כן גלוי אור זה לעתיד, לפי שקדושת שבת קביעא וקיימא והוא מצד הש"י וכל זמן שאינו מאיר אין שייך השגת בני ישראל הרשימו מקודם, רק קדושת ראש חדש דישראל מקדשי שזה יקבע להם הש"י מצד השתדלותם כאלו הם קבעו קדושה זו שייך שפיר גם כן רושם מקודם, והכתוב הקדים גם כן מידי חודש וגו' לשבת כדרך שאמרו בכמה מקומות איידי דאתיא מדרשא חביבא, כי שבת היא קדושה פשוטה קבועה מששת ימי בראשית מה שאין כן חודש נתחדש על ידי סיגול בני ישראל. ולכן אמרו ז"ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ה) דניתן בעולם הזה לנשים בשכר שלא עשו עגל, כי לולי אותו מעשה היה כבר חרות ממלכיות ומיצר הרע כמו לעתיד והיו זוכים לאותו קדושה, והנשים שלא היה להם חלק באותה מעשה משיגים רשימה זו יותר. ובוודאי כן בכל דור ודור המתקרב לעקבי משיחא נתגלה קדושת ראש חדש יותר כענין קדושת השבת בימים דמקמי שבתא. וזהו ענין ההלל שאמרו ז"ל (תענית כח, ב) סבר לאפסוקינהו[1] דמה שייכות שיר קודם שנגלה הנוכח, כיון דחזא דמדלגי אמר מנהג אבותיהם פירוש כי מצות התורה הוא מה שהוא גלוי לפני חכמה העליונה, ומצד הש"י מאיר פעולת דבר זה לבני ישראל. ומצות חכמים היא מה שחכמי ישראל בשכל אנושי מאיר להם שראוי פעולה זו. ומנהג ישראל תורה הוא שמה שאין בו גילוי הארה לעשות דבר זה לא מצד הארת הש"י בנגלה בנובלות חכמה שלמעלה המתגלה בעולם שהוא התורה ולא מצד שכל החכמים, רק מצד שישראל נביאים בני נביאים שרשם דבוק בשורש הנעלם וחלק אלוה ממש הם מכוונים מעצמם לעשות מעשה שאין בה שום הארה גלויה כלל ונעלם לגמרי רק מצד דיבוקם בנעלם הם משיגים הנעלם. וזהו הכרת הנוכח דלעתיד שהוא בהוה נעלם לגמרי רק מצד דיבוקם בנעלם הם משיגים גם זה, וזהו דמדלגי כי מחכמה ואילך שהוא ראשית הגלוי הולך בסדר אבל בנעלם אין מסודר כנודע, כי כאשר הוא מסודר אז הוא בשלימות והוא בגילוי אבל הנעלם הוא עומק ראשית של שורש המחשבה בהיותו בהעלם עדיין מן החכמה עצמה ואינו בהתגלות על כן הוא בדילוג ואין מסודר עדיין. ועל זה אמרו ודילוגו עלי אהבה, דזהו עיקר האהבה דהש"י לבני ישראל במה שהם דבוקים בשורש הנעלם, והגם שהן מדלגין ואין מסודר שהוא היפך דגלוי דהוא מסודר, עם כל זה דבוקים בהש"י. וזה טעם במה אהבתנו וגו' ואוהב את יעקב וגו' בלי שום טעם רק שזה שלי ולחלקי.
[1] תענית כח, ב: "רב איקלע (הגיע) לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא (בראש חדש). סבר לאפסוקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם".