רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כה'

[כה] האדם אינו עומד תמיד בסדר ומצב אחד, ויש לו תדיר עליות וירידות כנודע לכל השם דרכיו. והוא מה שיסד הש"י בבריאה ענין מיעוט הירח, דידוע שמש וירח הם רומזים לקוב"ה ושכינתיה, דירח רומז לכנסת ישראל שמקבלין אורן מן החמה שמש ומגן ה', ויש בה מילוי וחסרון בכל חודש והם שנים עשר חדש בשנה נגד שנים עשר שבטים כידוע מרז"ל (מד"ת ויחי טו), היינו דבכל שבט יש מעלה וחסרון מיוחד שאין בשבט אחר ולפיכך הם שנים עשר מיני מילוים ושנים עשר מיני חסרונות ואלו החסרונות הוא מה שמתולדה כענין בראתי יצר רע שהש"י ברא החסרון ומילויו. וזה ענין הביאו עלי כפרה על שמיעטתי הירח (שבועות ט, א) כי שורש החסרון שבכל שבט הוא בתולדה מהש"י שברא האדם בעל חסרון שצריך השלמה וזהו שורש ישראל שמונין ללבנה שהם בעל חסרון ומקוים השלמתן מהש"י. אבל אומות העולם מונין לחמה שאין להם שום חסרון לפי שאין להם שום השלמה נדמה להם שאין חסרים כלום עד שאומרים אעלה על במתי עב אדמה וגו' (לעליון, ישעיה יד, יד) לדמות לחמה וזה כל חשק אומות העולם שיהיה להם כל מאויים שלא יצטרכו לדבר אפילו להש"י אבל חשק בני ישראל הוא שיצטרכו להש"י והוא יהיה המשלימם ואין חפצים כלל שלימות בלא הש"י וזה ענין ירח שכל אורה מהחמה ויש בה חסרון ומילוי בהשגת אורה על הארץ כי כשסמוכה לחמה פניה המאירים למעלה ואין נרגש על הארץ אף על פי שבאמת יש לה אור. וכן חסרון שבשורש ישראל היינו בנגלה בהיותם בגוף נראה כחסרון אבל באמת אין חסרון כלל. וכן יש פעמים לקות ללבנה והוא בשביל ארץ המפסקת בינה לחמה והוא הגוף המעכיר ומאפיל מאור הש"י ואינו אלא זמן מועט וחוזר ומאיר.

וכפרה על שורש ענין מיעוט הירח הוא בשעיר דראש חדש וזה נקרא עלי כפרה כדרך שאמרו ז"ל (שוח"ט תהלים מז' א' ושהש"ר ב, א) על פסוק כי באש ה' נשפט[1] שיאמר הקב"ה תבוא כל אומה ואלהיה פירוש דגם הבלי העכו"ם הגם דהוא הבל מכל מקום מאחר שהם עובדים לזה על כרחך זהו שרשם ואלו היה דבר הבל ממש לא היו מצוות נגד זה כמו קרבן פסח במצרים שאמרו בזוהר (ח"ב מא, ב) דזה היה ביעור לעבודה זרה שלהם טלה עיין שם ודבר שאינו כלל לא היה עסק לדבר מזה כל שכן שיצוה הש"י בענין זה מצוה המתנגדת. אבל ודאי שורש מצרים אז בעת שהיו ישראל משועבדים להם ובני ישראל נמשלו לצאן והם שיעבדו בהם ודאי היו גם הם מושרשים בזה שיוכלו לשעבדם ולכך אז היו עובדים לצאן כידוע ענין עבודה זרה של הקדמונים שהיו מחשיבים כל דבר שרואים שמצליח הרבה ושכל עיקר הצלחתם ופרנסתם ממנו וכיוצא. והיה אז עיקר הצלחתם בצאן שאמרו ז"ל (חולין פד, ב) דנקרא עשתרות שמעשירות ובודאי היה אז שם עושר מרובה שהרי הובטחו לצאת ברכוש גדול. והיה אז התעוררות גדול להשתדל להתעשר ולפיכך עסקו בצאן שהם מעשירות בעליהן, אבל הן עצמן אינם כך, רק שזה יש להם שנמשכים אחר הרועה, לכך נמשלו ישראל להם. ולפי שהעכו"ם רוצים שגם אלוה שלהם יהיה ברשותם כנזכר ובפרט במשתדלים עושר ורכוש דאוהב כסף לא ישבע (קהלת ה, ט), וחפץ שגם המשפיע יהיה שלו. ולפיכך עבדו לצאן שנמשכים אחר הרועה לומר שגם אלוה שלהם המעשירם הוא נמשך אחריהם ונכנע להם, והיה במצרים גם כן שורש זה, וכמו שהיה בסוף שהעשירו בעליהם היינו ישראל וינצלו את מצרים, ונמשכו אחר הרועה בקריעת ים סוף הלכו אחר ישראל לתוך הים ונטבעו, שאצלם היה שורש כוחם הוא המורידם לשאול תחתית דשורש כח ההמשכה אחר הרועה שלהם שזהו שורש כחם והוא ענין כח הצאן כנזכר הם עשו כח זה לאלוה כי העכו"ם עובדים לכח אחד מהכחות, כל אומה לכח שלה ולא לאלהי עולם בעל הכחות כולם, רק לכח נפרד השייך להם וכחם להיות נמשך אחר רועה, דהיינו אלוה המנהיג, הם עשו כח זה אלוה ונמצא נמשכו אחר עצמם ולבבם. וזה ענין עבודה זרה דטלה שהוא נמשך אחר האדם דהיינו שנמשכו אחר רועה הנמשך אחריהם וזה הורידם לים כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר סוף פרשה כג) על פסוק סוס ורוכבו דהסוס משך רוכבו.

וזה ענין קרבן פסח דהש"י צוה הקריב צאן דבשביל כחם זה משלו על ישראל שנמשלו לצאן. אבל באמת ישראל הם מקריבין כח זה להש"י ולהיות נמשכים אחריו כצאן. ואמרו בזוהר (ח"ב מא, ב) דחזו גרמי רמאן בשוקא כו' והי ביטול עבודה זרה[2] פירוש העצם הוא עיקר חוזק הבעל חיים ואין שייך בו מלוי וחסרון מצד המרעה ואין בו טעם כלל. אבל הבשר יש בו טעם לחיך ובמרעה טוב הוא נשמן ובכחוש נרזה ואין בו חוזק. וכן כח מצרים לימשך אחר רועה המעשירם עד שלא יצטרכו לרועה והוא במשל עצמות הצאן דודאי בזה יש חוזק יותר למראית העין בשלוה כל כך שאין חסרון כלום ודומה לחמה אבל באמת אין בו טעם כלל ורמאן בשוקא וכלבים גוררם שאינו ראוי לאדם כלל ולא בזה בחר ה' לצורת האדם. וזהו ביטול עבודה זרה דהיינו כח זה דמצרים נתברר דאינו כלום רק כח ישראל להיות נמשך אחר הרועה תמיד ושלא יחסר דבר זה לעולם שה' רועי כי אין חפיצים כלל בענין אחר רק שיקבלו תדיר מידו של הקב"ה ויהיו צריכין לימשך אחריו אם טוב ואם ח"ו במלוי ובחסרון לעולם רוצים לימשך אחר הש"י. דבר זה הוא הראוי לצורת אדם ולהיות חלק ה' עמו כי אין להם כח מיוחד מאחר שלעולם מצפים לידו של הש"י בכל כחותם. וכל אומה יש לה כח מיוחד וזהו תרד כל אומה ואלהיה הכח שלה ילך לאבדון ולא יהיה ממנו השארה לעתיד בשחיטת היצר הרע כי כל כחות האומות הם כחות מכוחות היצר הרע שבלב, וישראל יש להם כח זה שאין להם כח כלום רק מה שהש"י משפיע להם, וכח זה הוא מהש"י כי הם חבל נחלתו.

והיינו דידוע דבריאת עולם הוא בהתעוררות מדת המלכות דאין מלך בלא עם, ומדה זו צריכה לזולת להשלימה דאין נקרא בשם מלך אלא על ידי העם. ומדה זו היא שורש כנסת ישראל כנודע והיינו דמזה הוא גם כן נפשות ישראל שהם העם וצריכין להשלמה לרועה שלהם שהוא המלך דהיינו הקב"ה ומלכות של המלך הוא בעם שלו דהיינו כנסת ישראל. ומצד שורש זה דצריכין השלמה נובע התחלת החסרון שמזה באים בהתפשטות כל מיני חסרונות עד שיש טענה למראית העין גם נגד ישראל. רק שבאמת כל החטאים דבני ישראל סדורים ובאים מששת ימי בראשית היינו דכך הסדר בבריאת ישראל להיות חסרון ומילוי שמצד שהם בני חסרון מקווים השלמה מהש"י. ועל ידי זה הוא מדת המלכות כאשר יש עם שצריכין למלך. וזהו כי באש ה' וגו' כביכול הקב"ה כו' (כמ"ש שוח"ט תהלים שם)⁵⁹ פירוש דמדת מלכותו הוא הגורמת החסרון והיא כח החסרון דישראל והמשפט לאלהים הוא. וזהו כפרה עלי דראש חדש, לתקן החסרון בלב שיש לכל נפש מישראל כפי מה שהוא, על ידי בירור דבר זה שהש"י פעל כל זה ומאחר שהוא הפועל אם כן הכל לטובה דאין דבר רע יוצא מלמעלה וממילא יש מילוי החסרון על ידי הכרה זו שמכיר שהחסרון הוא מהש"י. וזה ענין קדושת ראש חדש שנאמר והיה מידי חודש וגו'[3] דשבת הוא ההשלמה בא שבת בא מנוחה (כמ"ש במדרש הובא ברש"י בראשית פסוק ויכל ומגילה ט, א) ואין חסר כלום. וראש חדש הוא החסרון ומכיר דשניהם מהש"י ויבוא כל בשר וגו'. ולכך קדושת ראש חדש לנשים ביחוד כמו שאמרו בפרקי דרבי אליעזר (פרק מה) היינו דהכרה דחסרון שצריך למלוי זהו סטרא דנוקבא כידוע.

[1] שוחר טוב א, כ: "אמר ר' אליעזר המודעי: לעתיד לבא באין כל שרי אומות העולם ומקטרגין על ישראל לפני הקב"ה, ואומרים לפניו: רבונו של עולם מה נשתנו ישראל משאר אומות? אלו עובדי ע"ז, ואלו עובדי ע"ז, אלו שופכי דמים, ואלו שופכי דמים, אלו מגלי עריות, ואלו מגלי עריות, הללו יורדין לגיהנם, והללו אין יורדין. אמר להם הקב"ה: אם כן תרד כל אומה ואומה ואלהיה עמה לגיהנם ותבדוק את עצמה, וגם ישראל ילכו ויבדקו את עצמם. משיבים ישראל ואומרים לפני הקב"ה: אתה הוא סיכויינו, ואתה הוא סברנו, אין לנו מובטח אלא אתה, אם רצונך עבור אתה בראשינו. ואומר להם הקב"ה: אל תיראו שכולכם לובשי שני, זה ברית מילה, שנאמר לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים (משלי לא, כא), ואף על פי כן אני אלך עמכם, שנאמר: כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד (מיכה ד, ה). ר' ראובן בשם ר' חנינא אמר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כי באש ה' נשפט (ישעיה סו, טז), שופט אין כתיב כאן, אלא נשפט. והוא שדוד אמר: גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי (תהלים כג, ד)".

[2]  זהר ח"ב מא, ב, תרגום הסלם: "מה כתוב ועצם לא תשברו בו? להראות בו בזיון, ובכל אלהי מצרים. כי העצמות היו מושלכים בשוק, ובאו כלבים והיו גוררים אותם ממקום למקום. וזה היה קשה להם מכל, כי העצמות הם תקון הגוף, ודומים כעין צד האחר, דהיינו לאלהים אחרים שלהם, וישראל השליכו אותם בשוק בדרך בזיון. ועל כן כתוב ועצם לא תשברו בו, אתם לא תשברו, אבל כלבים היו באים ושוברים אותם. עוד יש לפרש. המצרים שהיו באים אח"כ, ורואים אלו העצמות שהכלבים סוחבים אותם ממקום למקום, שוברים אותם. היו המצרים טומנים אותם בארץ, כדי  שהכלבים לא ימצאו אותם וזהו בטול עכו"ם הגדול ביותר, מצדם. ובזה נתעלה הקב"ה בכבודו, ונכנעים כל כחות האחרים, דע"ז, כי אז נכנעו ביותר כשהבטול ע"ז נמצא מצד עצמם, דהיינו שהטמינו עצמות אלהיהם בעפר. וע"כ לא בטלו ישראל אותם, שכתוב: ועצם לא תשברו בו".

[3] ישעיהו סו, כג: "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחות לפני, אמר ה'".