רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לד'

[לד] מצות ציצית הוא לבוש לקומת אדם שלא יהיה נגלה עצם האדם. לכך מתעטפין בשעת תפלה כדי להתכסות מן המקטריגים, שידוע כי כל עולמות עליונים הם ממש בצלם ודמות האדם בעולם הזה כי כל העולמות נתלים באדם, היינו מצד נפש האדם שהיא בגוף מסתמא ענינה בדומה לו. וכמו הגוף מתכסה בלבושים ואין ניכר מומיו ונגע שבבשר, ומאני מכבדותא (שבת קיג, א). כך כלל התורה היא לבושי הנפש כידוע בסוד חלוקא דרבנן וזה בעולם הבא כאשר הנפש שבה לשורשה אז לבושים שלה הם השתדלותה בתורה ומצוות בעולם הזה. ובגן עדן יש בזה חילוקים בין גן עדן עליון לתחתון כמו שאמרו בזוהר (ח"ב רי, רע"ב) וכמו שכתבתי במקום אחר. ובעולם הזה כפי ענין המצוות לגוף כך הם לנפש, ודרך משל מצוות דאכילה שמוסיפים חיות לגוף, כך המצוה שבה מוסיף חיות לנפש, ועל ידי כזיתא פסחא נפתח הפה לומר הלולא דפקע אגרא (פסחים פה, סע"ב),[1] שהוא מצד הוספת חיזוק וכח וחיות. ומצוות דמקום מזוזה ומעקה וכדומה, הם גודרים מקום לנפש גם כן, וכטעם וכתבתם על מזוזות ביתך וגו' למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה, והגם שגלו הענין מתקיים בנפש. כי עיקר ארץ ישראל היינו מקום קבוע לקדושה, וכטעם הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו (ברכות ו, ב), כי זה עיקר ענין אברהם אבינו ע"ה להיות קביעות מקום לקדושתו יתברך אצלו, לא כבתחלה שאין קביעות, פעמים זה צדיק ובדור אחר צדיק אחר מזרע אחר. אבל אברהם אבינו ע"ה קבע מקום להש"י שיהיה רק אצלו. והיינו כי אדם נקרא הולך, שאין לו מקום קבוע שאינו קבוע תמיד במדריגה אחד, פעם כך ופעם כך. אבל אברהם אבינו ע"ה נקרא אב העולם היינו יסוד הבנין שעליו עיקר הקביעות מקום, וכמו דרך משל אדם שיש לו בית ומקום אף על פי שהולך תדיר בשווקים ורחובות לעולם דעתו לחזור למקומו ולקיבעא קמא ונקרא שיש לו מקום ודעתו תמיד אמקומו, וזה כל עיקר עסק אברהם אבינו ע"ה לבנות יסוד קיים בלב שזה לא ימוט לעולם אף אם ילך בכל אשר ילכו מחשבותיו ורצונותיו, מכל מקום היסוד קבוע וקיים בלב מדביקות בהש"י, לא ימוט. ולפיכך נתברך בירושת הארץ שהוא הבטחת קביעות מקום, שאף שגלו מכל מקום דעתם להתם, ולעולם כל מחשבת ישראל רק על ענין יהדותם ושורש היהדות תקוע בלבם, אף אם ילכו למקום שילכו בגוף ובנפש. ועל ידי מצות מזוזה ביחוד זוכה לקדושת קביעות מקום לנפש, וכיוצא בכל המצוות. ומצות ציצית בבגדיו היא להלביש ולכסות כל המומין שבגוף, ורובו ככולו ולכך די בעטיפת ראשו ורובו דעל ידי זה כולו מכוסה בכסוי גמור עד שאין שום בריה מכרת מה שבלבו רק הש"י בלבד ואין מקום לקטרוג. ומצינו משה רבינו ע"ה אמר וידועים לשבטיכם, שאין מכירם כשבא מעוטף בטליתו, וידוע דברי הזוהר (ח"ב עח, א) על פסוק ואתה תחזה, שמשה רבינו ע"ה היה יודע להכיר אדם בראיה בלבד. רק על ידי עטיפת טלית של מצוה אי אפשר להכיר עוד. וזהו על העבר הוא כסוי מומיו, ועל להבא מאני מכבדותא הוא מה שגורם וזכרתם את כל מצות וגו' ולא תתורו וגו' (במדבר טו, לט), כדרך התינוק המתחבר לבזויים עושים לו בגדים יפים על ידי זה נפרש מעצמו מלהתחבר לריקנים ולעשות כמעשיהם רק מתחבר לנכבדים כערכו. וענין רב קטינא ומלאכא (מנחות מא, א) מה שלא לבש ציצית,[2] נראה דשמו מעיד עליו דהיה לקטנותו ושפלותו בעיני עצמו שאין ראוי להתכבד כלל, וחטאתו נגדו תמיד ולא רצה לכסותה כי על ידי כסוי הציצית היא נכסית גם מעיני עצמו. וזה שפלות יתירה ובאמת נקרא רב ותואר רב רק כשיש תלמיד, על דרך שאמרו (ב"ק ב, א) אבות מכלל דאיכא תולדות, וכך תואר רב תואר הייחס שהוא רב של איזה אדם, ואינו קטן. ואמרו ז"ל (מו"ק יז, א) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות כו' שנאמר כי מלאך וגו'[3] תארו כל רב במלאך, כי המלאכים הם כפי הדורות, כמו שאמרו ז"ל (מ"ר איכה א, לג. וספרי האזינו שיט) על תשי שמתישין כח פמליא של מעלה, כפי ישראל שבדור כך המלאכים. ומצד בקשת התורה מרב הוא רק מצד שהוא שליח ה', כי עיקר קבלת תורה הוא מהש"י כמו שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו וגו' (משלי ב, ו), והמקבל מרב צריך שידע שהוא מלאך ה' צבאות. תואר צבאות בכאן שהוא על צבאי צבאות שונות, כי רבוא רבבן קדמוהי, וכך בעולם יש הרבה משפיעים ומקבלים דוגמת רב ותלמיד. ותואר צבאות הוא מצד הרבוי ושייך לענין הקבלה שמקבלים מהש"י על ידי שליח. ולכך חנה קראתו כך שהולידה שמואל רבן של נביאים, שידוע שקבלת הנביאים משם זה, וכמו שאמרו ז"ל (ויק"ר ר"פ א) דהנביא נקרא מלאך שנאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה'. כי עיקר שם נביא מלשון ניב שפתיים שהוא דבור לזולת כמו אהרן יהיה נביאך.[4] וזהו מצד רבוי צבאותיו ולא מצד היחוד דאז לא ילמדו עוד וגו'.[5] וכל רב מלאך וממש דומה למלאך שבאותו דור. ולפי שהקושיא על רב קטינא הוא מצד תואר רב שעליו דעל ידי שפלותו זה זכה לתואר רב דמאן דאיהו זעיר איהו רב וממילא אין כאן עוד שפלות. ותואר רב קודם, דוגמת שלמעלה דרק במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו וגדולתו קודמת. ולכן נגלה עליו מלאכא להוכיחו על זה, דהוא רב ודומה למלאך ה' צבאות ואין ראוי לילך בשפלות כזה וציצית מה תהא עליה שהש"י חפץ להיות מצויינים בעולם הזה בלבוש כבוד. וזה שאמר בעידן רתחא ענשיה ח"ו, בעת זעם ושליטת מקטריגים אז ענשינן וצריך לכסוי דלבוש, מה שאין כן בעת רצון דאין עוד מלבדו, והש"י מכיר הלב אני את דכא אשכון (סוטה ה, א), וצריך להיות שפלותו על פניו ומתגעגע כבן לפני אביו בהכרת חסרונו, מה שאין כן בעידן רתחא כו' שנגד זה חוט של ציצית רצועה בישא לאלקאה כו' (זח"ג קעה, א),[6] וכאשר היא מקיפתו אין מתיירא עוד. וצריך להתעטף בלבוש של יראת שמים, שעל זה רומז הציצית דמהפך היראה דעונשים ליראה מהש"י, וזוכה לתוקף האהבה על ידי היראה בדרגא דויגבה לבו בדרכי ה' (דבה"י ב' יז, ו) האמור ביהושפט, שנקרא כן לשון משפט כי זה מדריגתו, וכן הוא הקים שופטים כמפורש בדברי הימים ב'. והמשפט לאלהים הוא שכן נקראים הדיינים דרגא דגבורה, כי על ידי היראה היא הגבורה דכבישת היצר, וכמו שנאמר (שמות כ, טז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ואומר (בראשית כ, יא) רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני וגו' כי היראה דוגמת ציצית דעל ידה בא ל'ולא תתורו', על ידי שמכיר כבודו שלבוש במלבושי כבוד כנזכר לעיל, כך יראת שמים החופפת על פני האדם. ורז"ל אמרו (נדרים כ, א) על פסוק בעבור תהיה יראתו וגו' זו הבושה, והיינו מה שאמרו (ברכות כח, ב) כשאדם עובר עבירה אומר ולואי שלא יראני אדם, והוא מצד הבושה ממורא בשר ודם, ומי שיש לו יראתו היינו מורא המקום הוא מתבייש מלפניו יתברך לעבור. והבושה אינו מצד השפלות, דהבזויים ביותר אינם בני בושת, ועיקר הבושה הוא לפי המעלה והכבוד, ועל ידי ההתקרבות כבן לפני אביו שהקב"ה משפיל את עצמו כך האדם לעומתו בתכלית השפלות, ואז אני את דכא כטעם ה' צילך. אבל היראה הוא כעבד לפני אדון שהש"י מרומם ומנושא, אז האדם כדוגמתו גם כן מכיר כבודו, לא כבוד מדומה רק איך הוא מעשה ידי יוצר הכל יתברך שמו, ונזכר משורשו שהוא ממקום גבוה, ואיך ישתקע עצמו בדברים פחותים. וכטעם (שבועות מז, ב) עבד מלך מלך, כי מצד שהוא עבד מלך הוא מתנהג גם כן בטכסיסי מלכות ובדרך כבוד כראוי לעבד מלך. ועל ידי זה זוכה להכנעה וענוה דמדת יעקב אבינו ע"ה שאינו מצד שפלותו המביא להשתקעות ח"ו שגורם מרה שחורה, רק על ידי שמחת לב דמבקשי ה' הוא מכיר ערכו.

ומדת יעקב אבינו ע"ה היא התחברות מדת אברהם ויצחק, דאברהם אבינו ע"ה היה שפלות יתירה שאמר אנכי עפר ואפר, [ומכל מקום זכו בניו כו' (סוטה יז, א) שיש בשפלות כזה טהרה מחטאים ואין כאן מקומו] והוא קצה האחרון דאהבת הש"י כבן לאביו, שבפסולת שלו יצא ישמעאל פרא אדם דהיינו בהמה בדמות אדם שמשוקע בכל תאות עולם הזה ממש כבהמה אשר לא ידע בושת. אבל יצחק דרגא דיליה יראת שמים העוצרת בעד תאות רעות, אבל בפסולת שלו יצא חרב דעשו הבא מצד בקשת התנשאות על הזולת שהוא מצד רדיפת כבוד, דזה עיקר עשו פושט טלפיו, שגם הוא מכיר הבושה ברע ורוצה להיות טוב, רק לא באמת לאמיתו ומבושת הש"י, אלא בושת בשר ודם שיחזיקוהו לטוב. מה שאין כן יעקב אבינו ע"ה מטתו שלימה דדרגא דיליה ענוה ותמימות, שאין חפץ בכבוד מדומה, וגם אין משפיל עצמו בשפלות מדומה, רק מדת אמת ליעקב שהוא הדביקות באמת לאמיתו שעל ידי זה אין מקום לבקשת כבוד או שפלות מאחר שאין עוד מלבדו. ומדתו רק תמים תהיה עם ה' אלהיך. וזהו תפילין שאחר הציצית הרומז לדביקות כידוע, תפילין של ראש מצד ההתנשאות שמניח ראשו תחת הש"י, ושמא דמאריה עליה, ומצד זה וראו כל עמי הארץ וגו' שאומות העולם רודפים כבוד עצמן, אבל ישראל אין מבקשים אלא כבוד שמים ממילא שם ה' נקרא עליהם, ויראו ממך שזה עיקר כבוד שמים לאומות העולם שאין שייך להם תואר אב רק תואר מלך הוא רק ביראה. ותפילין של יד הוא השתעבדות כח הבהמיי, שעיקר פעולת אדם בעולם הזה מכונה על שם הידים בכל מקום, והיינו שאין משתקע גם כן בשפלות יותר מדאי להיות נמשל כבהמות נדמו, רק שמא דמאריה עליה לדעת שורש נשמתו מלמעלה מעלה ואין ראוי לה להשתקע בדברים שפלים. וזהו והיה לך לאות ולא לאחרים לאות דרק תפילין של ראש הוא לאות לאחרים שלא יתנשא על הזולת, דעיקר בקשת הכבוד הוא על הזולת, וכן חלוקת הכבוד על ידי וראו כל עמי הארץ וגו' דאין מלך בלא עם, אבל תפילין של יד הוא לך לאות מה שבינו לבין עצמו, שלא להתשקע בשפלות להיות לאות ולזכרון כך בלבו ומוחו דבר זה, ואין שייכות לזולת בזה. ותפילין של יד קודם כמו שהציצית קודמת. ולפי שיעקב אבינו ע"ה מחובר משני הקצוות לכך הם שתי מצוות ואין מעכבות זו את זו כידוע, דהגם דיעקב אבינו ע"ה הוא קו היושר מכל מקום ביציאה בפרטי נפשות יש נטיות לכאן ולכאן, אע"פ שעל האמת הכל זרע יעקב ונטועים על קו היושר מכל מקום מצד שהם גם כן זרע אברהם ויצחק יש בהם גם כן נטיות מצד ההתגלות. ומצד שחלוקים לשנים הם נגד שני אבות, והטלית נעשה אח"כ דוגמת יעקב אבינו ע"ה כטעם יראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. ונאמר הן יראת ה' היא חכמה והוא אח"כ בקיומה, כי בהתחלה מתחילין ממצות ציצית דרגא דיצחק שהוא התחלת שם ישראל הנימול לשמונה, אבל אברהם אבינו ע"ה נקרא תחלה לגרים (חגיגה ג, א) והוא ההתחלה לשם ישראל, והיינו רק כמו הכנה והוא מה שהאדם מכין עצמו לקיים המצוה. ועל זה אמרו ז"ל (ב"ר ריש פ' סג) יעקב אשר פדה את אברהם כידוע, והיינו דאברהם מצד עצמו נראה כגר המתגייר אבל מצד השתלשלות יחס אומה ישראלית ממנו הרי גם הוא נקרא אזרח בישראל ואיתן האזרחי (ב"ב טו, א), וכמו שאמרו ז"ל (ב"ר סג, ג) אברהם נקרא ישראל כו' וזהו אחר שנולד יעקב אז יש קדושת ישראל גם בנטיית הקצה דאברהם אבינו ע"ה. וקדושת נטיית שני הקצוות שהגם שנראה כנוטה, באמת אינו נוטה, הוא קדושת שני אבהן לאחר שנולד יעקב ונתגלה דגם בהם אין פסולת, כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק (נדרים לא, א) וזרע יעקב לבד הם זרעו של אברהם ויצחק. כי מה שהוא בהם נוטה לקצוות דאברהם ויצחק כולה בקדושה, כדרך אברהם ויצחק דכולו זרע אמת. ודרגא דיעקב עצמו הוא וירח ריח בגדיו היינו הטלית של מצוה, ודרשו רז"ל (סנהדרין לז, א) ריח בוגדיו, כי הטלית מכסה המומין והחטאים אך מכל מקום הש"י מכיר. אבל יעקב אבינו ע"ה שכולו אמת אין שיך בו כסוי לדמיון, רק שבאמת טמיר ונעלם דיבוקש את עון ישראל ואיננו וגו' כי אסלח וגו' (ירמיה נ, כ), זהו רק בישראל שחטאיהם כשנים הללו שסדורות כו' (שבת פט, ב) ויש להם ריח טוב מרחוק, שסדורות ובאות מששת ימי בראשית. ולכך אחר לבישת התפילין שהוא היחוד הגמור, כסוי הטלית הוא רק כענין תלמיד חכם מאפיל בטליתו (שבת פו, א) כראוי ליחוד גמור שיהיה בהעלם עין ובצינעא. והכסוי הוא רק על תוקף האהבה וחבה ולא על הרע ח"ו כי אין שם רע כלל דמטתו שלימה כנזכר לעיל. וזהו ההכנה לתפלה דרגא דאבהן כידוע מה שאמרו בבבא מציעא (פה, ב) דאליהו משי לאבהן להעמידן לתפלה,[7] דאבות תקנום. וידוע פירוש אבות שזכרו בכל מקום היינו הכחות שלהם שיש בכל נפש מישראל שהוא זרע אברהם יצחק ויעקב שכלול כל שלושת כחותיהם וצריך לעוררן בלבו.

[1] רש"י שם: "כזיתא פסחא – חבורות גדולות היו נמנין עד שלא היה הפסח מגיע לכל אחד כי אם כזית מן הפסח. והלילא פקע איגרא – לקול המולת ההמון מההלל דומין כאילו הגגין מתבקעים שהיו אומרים ההלל על הפסח".

[2] מנחות מא, א: "מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה: קטינא, קטינא, סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא, ציצית של תכלת מה תהא עליה? אמר ליה: ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן".

[3] מועד קטן יז, א: "אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (מלאכי ב): כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' – יבקשו תורה מפיו. ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיו".

[4] שמות ז, א-ב: "ויאמר ה' אל משה: ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך. אתה תדבר את כל אשר אצוך, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו".

[5] ירמיהו לא, לג: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה', כי אסלח לעונם ולחטאתם לא אזכר עוד".

[6] תרגום הסולם שם: "וכשאני מסתכל בתכלת ואני רואה רצועה להכות וכו' כי קוראים קריאת שמע בלא ציצית, ומעידים עדות שקר".

[7] בבא מציעא פה, ב: "אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי, יומא חד ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא. אמר ליה: מאי טעמא נגה ליה למר? – אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי, ומגנינא ליה. וכן ליצחק, וכן ליעקב. – ולוקמינהו בהדי הדדי! – סברי: תקפי ברחמי, ומייתי ליה למשיח בלא זמניה. – אמר ליה: ויש דוגמתן בעולם הזה? – אמר ליה: איכא, רבי חייא ובניו. גזר רבי תעניתא, אחתינהו לרבי חייא ובניו. אמר משיב הרוח – ונשבה זיקא, אמר מוריד הגשם – ואתא מיטרא, כי מטא למימר מחיה המתים – רגש עלמא. אמרי ברקיעא: מאן גלי רזיא בעלמא? – אמרי: אליהו. אתיוהו לאליהו, מחיוהו שתין פולסי דנורא. אתא אידמי להו כדובא דנורא, על בינייהו וטרדינהו".