רסיסי לילה – ר' צדוק – אות מג'

[מג] צורך האדם בעולם ידוע שהם שלושה דברים. חיים, וקיום החיים דהיינו מזוני, וההמשכה לדורות דהיינו בני. ואמרו ז"ל (מו"ק כח, א) דלאו בזכותא כו' ולכאורה זה נגד המבואר בתורה ובדברי רז"ל בכמה מקומות דהכל במשפט ובראש השנה אדם נידון על כל זה ומתפללין בכל יום תמיד על שלושת אלה. והגם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט, ב) היינו דסביביו נשערה מאוד ומשלם העונש בעולם הזה והשכר שמור לעתיד לבוא כידוע. אבל מכל מקום הוא במשפט כפי הזכות וגם אמרו ז"ל (שבת קנו, א) אין מזל לישראל וזה הקשה התוספות עיין שם. אבל באמת הך מזלא אינו ממזלות הרקיע שהאצטגנינים יודעים שעל זה אמרו (שם) דאין מזל כו' על ידיעתם מצד מערכת המזלות כי אצל בני ישראל הכל במשפט עליון יתברך שמו כפי כשרון נפשותם. אבל מזלא זה הוא מה שאמרו בריש בבא קמא ובשבת (נג, ב) אדם דאית ליה מזלא פירש רש"י מלאך מליץ והנה זה ודאי מצד הזכות וכמו שאמרו בשבת (לב, א) על פסוק אם יש עליו מלאך מליץ והוא פשוט גם כן כי אין מליצה ולימוד סנגוריא אלא כשבאים במשפט ואמנם שורש ענין מלאך מליץ שיש לכל אחד מישראל ואפילו לתינוק בין יומו כדמוכח מהא דריש בבא קמא אם כן על כרחך אינו מלאך הנוצר על ידי עשיית המצוות. רק דעצם נפש האדם שהיא חצובה מכסא הכבוד שהוא למעלה מעולם המלאכים הנה יש בו מכל העולמות שתחתיו כידוע שכל עולם עליון הוא כולל כל מה שתחתיו שהרי ממנו הוא מתפשט ויוצא וכדרך שאמרו ז"ל (חגיגה יג, א) רגלי החיות כנגד כולן קרסולי כו' וכן כל מה שלמעלה הוא כנגד כולן שלמטה וכן אמרו ז"ל (סנהדרין לח, ב) מה שאמר נעשה אדם שאמר למלאכים וכיון שהקב"ה אמר להם נעשה אע"פ שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ח) שזה לימוד דרך ארץ לימלך כו' ודאי לא נכתב דבר שקר רק שהרוצה לטעות יטעה לחשוב שהאמירה הוא כאלו צריך לשיתופם ובאמת אין זה אלא לימוד דרך ארץ. אבל באמת אמירת הש"י נעשה אדם על ידי זה ממילא ניתן בו כח מכל העולמות וזהו עיקר בצלמינו שהוא שכולל כל העולמות כידוע. והיצר הרע הוא מצד עולם הזה שבו שייך זכות וחובה אבל במלאכים אין יצר הרע כמו שאמרו ז"ל (שבת פט, א) אבל מכל מקום יש להם השתדלות שזהו אמירת שירה. אבל מה שלמעלה מהם גם זה אין שייך רק קבלת הארה כטעם (ברכות יז, א) צדיקין יושבים כו' ונהנים כו' שזהו שורש נפש האדם למעלה מעלה. ומצד שרשו בעולם המלאכים הוא המלאך מליץ דהיינו כח נפשו עצמה ולכן נקרא מזלא שהוא שורש הנפש מה שנפל לגורלו בתולדה שעל זה אמרו (נדה טז, ב) טפה זו מה תהא עליה כו' רצה לומר איזה נפש יושפע בה. וכמו שאמרו בשמות רבה (פ' מ) דכל הנפשות מאיפת אדם הראשון יש בראשו ויש ברגלו ולכל אחד כח מיוחד. ומליצת המלאך לפי שעל ידי העבירות מתישין כח פמליא של מעלה (מ"ר איכה א, ו) ואף דשם בעולם המלאכים אין זכות וחובה מכל מקום מצד הזכות וחובה שלמטה כן הוא כח השירה והשתדלות דמלאכים רצה לומר מצד שהם עצם שורש לנפשות דישראל. וכח המליצה הוא כפי כח המעשים כי אין בחירה ורצון במלאכים שרוצה להיות מליץ ולהגיד כך. רק שהוא ממילא שכשהאדם זכאי הרי כח המלאכיי שבו למעלה בעולם המלאכים הוא מלאך מליץ. ושורש נשמתו בעולם הכסא מקבלת אורה כראוי להשפיע לרוח ולנפש כטעם (יומא לט, א) מקדשין אותו מלמעלה. ונמצא כפירוש זה הכל תלוי בזכותא [וזהו מצד הבחירה דעולם הזה ומצד הידיעה דאמת הכל תלוי במזלא ובאמת כולא חד] ואמנם עם כל זה בעולם הזה יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים וכן להיפך. ואמרו ז"ל (ברכות ז, ב) על רשע שהשעה משחקת לו מרום משפטיך מנגדו ואיך אפשר זה והלא כל משפטיו אמת. רק דבאמת אין לך אדם שאין בו זכות וחובה וכמו שאמרו אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות. ואדם אין צדיק בארץ אשר וגו'. וענין שיקול הזכיות והעבירות כבר כתב הרמב"ם בהלכות תשובה שהם שקולים רק בדעתו של הש"י ויציב פתגם כי אין בזה ידיעה כלל אע"פ שרז"ל אמרו בכמה מקומות זה גדול מזה הוא בדרך כלל כפי משפט התורה אבל משפט שלמעלה כפי פרטי הנפשות אין שום נפש דומה לחבירו. וזהו החילוק דמזלא שאין תלוי בזכותא דהגם דתרווייהו צדיקים גמורים ושוים במעשיהם מכל מקום אצל זה מתעורר כח אותו מלאך מליץ על ידי זכיות ידועות להזיל עליו שפע בני חיי ומזוני ממזלו העליון ולא אצל זה אף על פי שעשה גם כן אותן זכיות מכל מקום בהשפטו כפי שורש מזלו יהיה נידון בענין אחר. וכן להיפך ברשעים יש דמרום משפטיך שאין כח במדת משפט לדונו על רשעתו באותה שעה המשחקת לו מצד איזה זכות המרעיש כנגדם ומחפה על הכל לפי משפט השעה. והדברים ארוכים בדרך המשפט שלמעלה דברים שהם כבשונו של עולם. והכלל דהכל במשפט ועם כל זה תלוי במזלא דהמשפט של זכיות וחובות לענין המשכת בני חיי ומזוני בעולם הזה תלוי במזלא.

וענין התפלה שאמרו ז"ל (ברכות ו, א) שהוא מדברים העומדים ברומו של עולם היינו במקום המזלא שהוא מרומם מענין העולם הזה כנזכר. והיינו כי התפלה היא פועלת שינויים במזלא וזה כל שורש ענין התפלה כי המזלא הוא המקבל ונהנה מזיו השכינה והתפלה הוא להמשפיע יתברך שמו. וכפי תוקף ההשפעה מלמעלה כן הוא ההשתנות בבני חיי ומזוני נגד המזל. ואף דתלי במזלא היינו דעל ידי התפלה שמתרבה השפע הרי ממילא מזלו עצמו משפיע לו זה מה שלא היה לו מקודם. ואולם גם זה עדיין תלוי במזלא כדרך שאמרו (מד"ת מקץ ט) עתים הם לתפלה, ואין לך שהרבה בתפלה יותר ממשה רבינו ע"ה ולא נענה, כי גם קבלת השפע הוא רק כפי הראוי לפי שרשו וחלקו ממעל ויש שאי אפשר לו לקבל יותר כלל פעמים. וגם בזה יש הרבה משפטים שונים. ואולם התורה עוד למעלה מזה דמאן דאחיד באורייתא אחיד בכולא (זה"ק ריש פרשת קרח) כי הוא מדת אמת ליעקב שהוא נחלה בלי מצרים כטעם ארוכה מארץ מדה כו' ואין שייך אין יכול לקבל. והתפלה הוא רק כח ההשפעה כפי מדת המקבל שהוא המתפלל. אבל זכות התורה אינו בא בתפלה על רבוי ההשפעה רק שהיא ממילא מתרבית על ידי התורה ששם הוא שורש קבלת השפע של כל הנפשות מישראל. דידוע דשרשם בתורה דשישים רבוא אותיות נגד שישים רבוא נפשות כנודע. והגם דמכל מקום אין כל אות דומה לחבירו וכל אחד יש לו חלק ידוע בתורה מכל מקום מצד חלקו אין לו גבול לומר שדבר זה נמנע כלל. כי כל חלק עצמו כשמגיע לעיקר שרשו ודביקותו בכל הרי מתדמה לכל שאין לו גבול כלל ועל ידי התורה הוא התאחדות החלק בכל. וזה סוד חמש נפשות הידועות בשם נרנח"י (נפש רוח נשמה חיה יחידה) ויחידה היינו שמתאחד לגמרי בו יתברך זה אי אפשר רק על ידי התורה דאורייתא וקוב"ה וישראל כולה חד. ומי שזוכה לזה ממילא אחיד בכולא שאין שום דבר נמנע ממנו. וכמו שהמשילו רז"ל (מ"ר ריש קהלת) בשלמה המלך ע"ה, שבקש החכמה ועל ידי זה הכל נתון לו, לנושא בת מלך. כי התורה מאורסה לקהלת יעקב ובאישות נאמר והיו לבשר אחד שהם חד וברא כרעא דאבוה ונמצא הם חד גם עם האב וזהו כולא חד הנזכר. וזה מה שלא עשה כן לכל גוי דאף שאין להם שום שייכות לדבר טוב וקדושה מכל מקום מצד התקרבותם לישראל וכמו שיהיה לעתיד לבוא גרים גרורים ועבדים לישראל יש להם אחיזה בקצת מה שיונקים מהם ועד מדרגת התפלה על ידי תפלת שלמה המלך ע"ה דגם עכו"ם שיתפלל לבית המקדש יענם. אבל לתורה אין להם שום שייכות כלל דמאחר שאין שרשם באמת מלמעלה דהיינו מצד עצם הכונה בבריאה רק מצד ההתפשטות דלכן אין קרוים אדם (יבמות סא, א) שהוא עצם המכוון בבריאה. אם כן אינם בצלם ובדמות להיות חלק אלוה שיוכלו להתאחד עם הכל. ואמרו ז"ל (מד"ת תשא לד) שניתן תורה שבעל פה לפי שעכו"ם אומרים אנו ישראל כו' והיינו כי עיקר ההתאחדות שעל ידי התורה הוא מצד התורה שבעל פה היינו מצד העמקת השכל בדברי תורה להשיג חלקו בה. שתורה שבעל פה הוא הכל שבה כל אחד משיג כפי חלקו. אבל התורה שבכתב הוא שוה לכל שזהו כללות ענין התורה שקבע הש"י בעולם שבזה יהיה עסק הנבראים וההשתדלות בדברי תורה. ומצד כללות התורה יוכלו העכו"ם לומר אנו כו' כי עסק התורה הוא גם כן אחת ממצוות התורה והוא מכלל תרי"ג מצוות התורה ויוכלו לומר שגם הם עושים זה כבשאר מצוות. רק עיקר מעלת התורה נגד המצוות הוא מצד השגת האור שבה המאיר לאדם שזהו מצד השגת חלקו בה מצד השגת תורה שבעל פה. וזה אי אפשר לעכו"ם כלל להשיג אור מהתורה מאחר שאין להם חלק בה. ועיקר מה שהתורה אור לא כנר מצוה הוא מצד ההשגה בה שזה נקרא תורה שבעל פה. כי תורה שבכתב הוא דוגמת שמש המאיר וקבלת האור הוא תורה שבעל פה שחכמי ישראל כל אחד מקבלים חלקו. ועכו"ם מונין לחמה (שמו"ר סוף פ' טו) שהם אין להם תפיסה רק בדבר הגלוי וברור לעין שזה נמשל לחמה כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין עב, א) על פסוק אם זרחה השמש אם ברור לך הדבר כשמש. והם אומרים אנו ישראל מצד התורה שבכתב דכתיבא ומנחא וגלויה לכל. אבל ישראל מונין ללבנה שהיא המקבלת אור החמה כי זהו העיקר של התורה שהיא מורה דרך דזהו שם תורה והיינו שיקבלו ממנה. וזהו העיקר אצל ישראל לקבל אור התורה ואין מסתפקים בתורה עצמה. וזהו ממשלת הירח בלילה שהוא זמן ההעלם וכלשון רז"ל (מו"ק יז, א) כסהו כלילה כי קבלת האור נעלם שאין אחד משיג השגת חבירו וגם השגת עצמו אינו דבר ברור כתורה שבכתב דכתיבא ומנחא אבל השגת אדם אין בו בירור כלל. וזהו עיקר ההשתדלות בעולם הזה הדומה ללילה וכי אשב בחשך ה' אור לי. וידוע דעיקר חשק האדם בחכמה והשגה הוא להשגת הנעלמות וכמו שאמרו גם כן פילוסופי האומות הקדמונים אלא שהם גילו חשקם שהוא רק להשגת חכמת המדומות אצלם לחכמות, אבל חשק ישראל הוא להשגת התורה. וכידוע מדברי דוד המלך ע"ה בתמניא אפי וזולת זה מתוקף חשקו להשגת הנעלמות וכפי גודל החשק כן הוא ההשגה דתורה שבעל פה. ולכן התחלת תורה שבעל פה הגלויה לנו הוא מאנשי כנסת הגדולה שפסקו נביאים אחרונים. שהשגת הנבואה הוא מעין התורה שבכתב שהוא רק גילוי מהש"י ובהגדת כה אמר ה' שהם דברים גלויים אין ספק בהם והם נמשכים הכל מצד עיקר קבלת התורה שהיא תורה מן השמים להיות הוא יתברך המלמד תורה לעמו ישראל וכמו שיהיה לעתיד ולא יכנף עוד מוריך. וכן היה לנביא כל דור כפי מדריגתו התגלות מפורש וזה אינו מצד עולם הזה הדומה ללילה שהתחלתו מזמן הגלות ביחוד. וכל נביאי הגולה אין ספק לדעתי שנולדו מכבר מזמן הבית וכמפורש בבנין בית שני שהיו שם חגי זכריה מלאכי נביאים האחרונים שהיה הרבה העם הזוכרים הבית הראשון כי האריכו ימים. אבל מזמן חורבן בית ראשון ואילך נסתם כל חזון ולא נולד עוד נביא. אבל היה התחלת תורה שבעל פה כשהדור קבלוה בימי אחשורוש מאהבת הנס כמו שאמרו ז"ל (שבת פח, א) ולא כקבלה ראשונה שהיתה על ידי כפיית הר כגיגית דהיינו מצד השפעת הש"י בלי אתערותא דלתתא. וזה נגנז בחורבן דבגלות הכל רק מאתערותא דלתתא ומצד גודל אהבתם וחשקם לדברי תורה. וכמפורש זה בספר היכלות דעל ידי זה נתגלה להם אז רזי התורה מה שלא נתגלה בבית ראשון. והיינו דבבית ראשון היתה רק השגת הנבואה אבל חכם עדיף מנביא כמו שאמרו ז"ל (ב"ב יב, א) והיינו דיוכל להשיג יותר אלא שאינה השגה גלויה וברורה כהשגת נבואה שנקרא הרואה שהוא כמו רואה דרך זכוכית ואספקלריא. אבל אז נתהפך מרואה לאורה, כמו שאמרו ז"ל (מגילה טז, ב) ליהודים היתה אורה זו תורה, זה נתחדש שיהיה התורה אורה מאיר לעיניהם בלא ראיה רק כקבלת הלבנה אור החמה דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה (ירושלמי ערלה פ"א, ה"ג) והיא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין (זח"ב צה, א) ואין שם ראיה רק קבלת אורה. וממנו נמשך ממילא שמחה וששון ויקר הם שפע בני חיי ומזוני כי עיקר החיים הוא השמחה, שבעצבות קץ בחייו ואין קרוי חיות כלל. וששון עיקר הוראתו בלשון הקודש שביעות השמחה שלא תעדר. ויקר הוא כטעם תפארת זקנים בני בנים [ומן קרי נעשה יקר וכמו שכתבתי במקום אחר]. ונגד ארבעה אלו הם ארבע מצוות חכמים ביום הפורים שאז יכולים לזכות לזה כידוע מקדושת הזמנים שכך יסד הש"י שהיום ההוא נזכר ונעשה בכל שנה ושנה כדרך שהיה כבר פעם אחת הארה לטובת ישראל. וחכמים תקנו לכל דבר מצוות מעשיות המשפיעות זה דוגמת כל מצוות התורה שהם השפעת אור התורה על ידי מצוות מעשיות כך עשו חכמים בשלהם. ושפע אור תורה שבעל פה מתרבה על ידי רבוי גזירות ותקנות וסייגים שתיקנו חכמים. והתחלתם פורים דהמגילה הוא מצוה ראשונה שבעל פה שהוסיפו על תורה שבכתב ועשאוה סניף לכתב שהיא מכלל הכתובים, ומקרא מגילה הוא הגורם אורה זו תורה. והסעודה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים הם נגד בני חיי ומזוני ואין כאן מקומו עוד יותר.