רסיסי לילה – ר' צדוק – אות מה'

[מה] ענין סיום השנה בתלת דפורענותא ושבע דנחמתא שמפטירין בעשר שבתות אחרונים דכל שנה, שהיא סיום הקומה שלימה וזמן של כלל הבריאה שהיא (שבת עז, ב) כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא על דרך שאמרו (ב"ר פ' סו) צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה. וידוע דההתחלה מחולק לשלוש והסוף בהוצאת הדבר לפועל מחולק לשבע כנודע מסדר העשר ספירות ששלוש ראשונות הם כחות המחשבה ושבע תחתונות הם כחות ההמשכה לפועל. והוא על דרך שאמרו בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין ואח"כ שיתף מדת הרחמים ומזה מה שאמרו (מנחות כט, ב) ברבי עקיבא כך עלה במחשבה לפני רצה לומר כפי המחשבה שיהיה במדת הדין. ומכל מקום לא חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא אף במדת הדין והוא טען זו תורה וזו שכרה שאין מגיע לו בדין זה. ואמנם באמת ידוע דכחות המחשבה שם הדין בתכלית ההעלם ואין גילוי דין כלל אלא ביציאה לפועל וזה לכאורא היפך הנזכר. אבל ענין חילוק בין מחשבה לסוף היינו להיות עשה האלהים האדם ישר והמה בקשו וגו' במה שמסר הבחירה. והש"י רצה שיבחור רק בטוב וזהו תכלית מכוון של מחשבתו יתברך בבריאה אך כיון שמסר הבחירה לאדם הרי סילק רצון מחשבתו בזה. ומכל מקום על האמת גם אחר שמסר הבחירה עדיין הכל ממנו וכמו שנאמר כי ממך הכל וגו' לענין הטובה וכן לענין ההיפך למה תתענו וגו'. וזהו תכלית הבחירה להגיע על ידה לידיעה ברורה שאין עוד מלבדו גם משנברא העולם. וזו היא צורתו של יעקב אבינו ע"ה שחקוקה בכסא הכבוד שצורתו היא כוללת כל הצורות והנפשות דישראל. וזהו קו האמצעי המחבר שבע תחתונות עם שלוש ראשונות להיות כולא חד ממש. והנה כפי המחשבה שיהיה הכל על דרך הטוב הנה זה נקרא במדת הדין דתכלית הבריאה להטיב וכשהטוב מגיע במשפט ודאי שזה נקרא טוב מאוד וזה שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ט) דזה יצר הרע ומות ושינה שכל זה ביטול להטוב רק דכל זה נמשך מן הטוב מאוד דהיינו שהש"י רצה להיות טוב מאוד וזה על ידי שיהיה כח בחירה ויצר הרע והם יבחרו בטוב ומזה נמשך אח"כ מה שנמשך ולהיות גם אח"כ כולא חד ממילא גם אח"כ זה נקרא טוב מאוד והיינו לעתיד כשיבולע המות לנצח ויתבער יצר הרע יבורר איך זה מכלל טוב מאוד שעל ידי זה הגיע הטוב במשפט. והנה ודאי היה בתחלת מחשבתו יתברך שיהיה חלוקי מדריגות ישראל ועכו"ם דאם לא כן מאין נתהווה זה אח"כ וכך ברייתו של עולם חשוכא ונהורא. אך כיון שהמחשבה היה הכל טוב ודאי גם העכו"ם לא היה המכוון שיהיו כמו שהם. ועל זה נאמר והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם ולא אמר כאשר עשיתי שכבר עשה רע לעממין בפועל שלא להחיות כל נשמה או עונשי שאר אומות חלילה לעשות כן לישראל כי אבדון העכו"ם הוא אבדן נצחי. ורק כאשר דמיתי ורצה לומר כמו שעלו במחשבה דמצד מחשבתו יתברך שיהיו ישראל דבוקים בו יתברך ממש וכמו שיהיו לעתיד היה שהעכו"ם יהיו כמו שהם ישראל עכשיו שלא יוכלו לקבל רוב טובה בעולם הזה וסוף סוף גם הם יזוככו. ועל ידי החטא הם נכרתו לגמרי וישראל שבו כמו שהיה במחשבה על אומות העולם שאין הכחות והרצונות והפעולות נמשכים כל כך אחר רצון הש"י אך עם כל זה שורשם דבוק באלהים חיים. ונמצא מה שאין ישראל יכולים לקבל רוב טובה בעולם הזה הוא רק מצד שהרעו את מעשם וקיפחו את פרנסתם רחמנא לצלן אבל בעכו"ם הוא להיפך שורשם אם היו כרצון הש"י היה ראוי שיהיה כן ומצד שהרעו מעשיהם יש להם משלות הרשעים לקפחם מעולם הבא. ורבי עקיבא שהיה בן גרים על זה אמר כך עלה במחשבה שעונשיו אינו מצד בחירה דרע בעולם הזה רק מצד שורשו במחשבה. וזהו שתוק דבמחשבה אין שם דבור ואי אפשר להשיג דבר אלא אם כן מגיע לאותה מדריגה שהוא הסתלקות הדבור. וביאור זה כי רבי עקיבא הוא יסוד תורה שבעל פה כידוע שהוא מדת לילה דהיינו השגת ישראל בעולם הזה מצד השתדלות דחומר ולבינים לבון הלכתא האמור בזוהר (ח"א כז, א) כי אור יום שכן יהיה אור הלבנה דלעתיד הכל אור עצמי הוא אורו יתברך המאיר לכל באי עולם. וזהו תורה שבכתב והיא כתיבא ומנחא לכל מי שירצה עד שאומות העולם אומרים אנו ישראל כמו שאמרו ז"ל (מד"ת תשא לד) דמי שיגלה מסטורין כו' תורה שבעל פה הוא המברר החילוק רצה לומר שאף בהעלם וכי אשב בחושך ה' אור לי באור הלבנה המקבל מאור החמה וישראל מונין לה כי לא עשה כן לכל גוי. והוא מצד הדבור שהוא ההתגלות שבמחשבה לפועל ומצד המחשבה הרי היו אומות העולם ראוים להיות כמו עכשיו ישראל רק שבהתגלות נתברר שאין כן. והבירור על ידי רבי עקיבא ביחוד שהיה ראש חכמי ישראל בדורו וכמו שאמרו (יבמות טז, א) ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו ודאי הילוך השם היינו התפשטות כחותיו היה בכל העולם כולו כי הוא כולל הדור שכן אותיות שמו יעקב אבינו כי שורש נפש יעקב אבינו ע"ה היא כולל נפשות כל דור ודור מישראל. ושורש נפשו באמת נפש מישראל רק מכל מקום מצד שהוא בן גרים ודאי היה בו גם כן איזה שורש מאבותיו והוא איזה שורש טוב שהיה גנוז בהם מצד שעלו במחשבה. וכל מעלת רבי עקיבא הם מצד הדבור בתורה שבעל פה שהוא היסוד ובו נתברר תכלית הבירור בין ישראל לעמים שאין בו שום חלק מהם כלל. רק מצד ההתעלות מעולם הדבור למחשבה דשם יש איזה דבר טוב הנמצא בהם שקלטה רבי עקיבא. מצד אותו קליטת טוב דמחשבה מאומות העולם הגיע לו העונש. אף דזו תורה שבעל פה בדבור שהיה הוגה יום ולילה ומצד הדבור לא שייך לזה ובמחשבה זכה לטוב מאוד והוא הנהורא דעמיה שריא ומכל מקום ישת חושך סתרו דכלפי דידיה הוא נהורא וטוב מאוד אבל כלפי דידן הוא ברישא חשוכא רק על ידי ההעלם באים לגילוי וכי אשב בחושך דייקא אז ה' אור לי על דרך שאמרו (גיטין מג, א) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל עד שדברי תורה נקרא המכשלה הזאת וזה פלא כאלו דברי תורה מכשילין ח"ו. רק הואיל ואי אפשר לעמוד בענין אחר הרי המכשול הכנה אל העמידה על דברי תורה. וכיון שהתורה בראש הומיות תקרא לרדוף אחריה וכחה יפה להזמין כל מיני סייעתות לאדם לעמוד על דברי תורה גם זה מכלל הסייעתות להזמין לפניו בהתחלה מכשלות כדי לעמוד על דברי תורה. וכמו שהוא ברייתו של עולם כך התורה שבה נברא העולם והוא הדפוס של מעשה בראשית מסתמא גם היא כענין ברייתו של עולם ממש. וזה שאמרו (שבת פט, ב) חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית היינו שכך הוא סדר ימי בראשית. ונמצא כל העוונות וענשיהם הכל כך עלה במחשבה בהכנת היציאה לפועל שמתברר אחר שיוצא לפועל כשעומד על דברי תורה אחר שנכשל אז מבין איך המכשול היה בו צורך וסיבה לזה. וזהו הנחמה לפורעניות ששורש לשון נחמה כמו וינחם וגו' שהוא לשון חרטה וכך המתנחם מפורעניות הוא שמתחרט על צערו אז. וזה כשנתברר לו אח"כ שלא היה כלל פורעניות מעולם ובחנם נצטער. כי הבירור שהוא היה הכנה לטוב הרי כל דבר נקרא על שם תכליתו נמצא גם זה היה טוב. וזהו סמיכות שבע דנחמתי לשבת תשובה כי שורש התהפכות זה הוא על ידי התשובה שהיא גם כן חרטה על הרע שמצד האדם. וזהו בראשית שנה שהוא תחלת הזמן ההתחלה הוא אתערותא דלתתא וסופו הוא אתערותא דלעילא ואשובה אליכם זהו הנחמתות להתחרט אפורעניות דהש"י שנצטערו שזה מהש"י. וכן הנחמה מהש"י נחמו וגו' יאמר וגו' שהוא המוליד זה בלב. והדברים עמוקים לא אוכל להאריך כעת יותר.