רסיסי לילה – ר' צדוק – אות מט'

[מט] האהבה להש"י נותנת תקופות בלב להיות קום ועשה כי ה' עמו בכל אשר הוא עושה. והיראה בהיפך מזה בכל דבר הוא מתיירא אולי לא ישר בעיני הש"י והוא לעולם שב ולא תעשה. ובפסולתן הוא להיפך מפסולת האהבה בא השתקעות בתאות גופניות המפילות עצלה ועייפות בגוף. ומפסולת היראה בא רציחה וכעס הנותן תקיפות בלב לעשות מעשים אשר לא יעשו. וכן בנפילה כשהאדם נופל מאהבה שהוא שורש למצוות עשה הוא מרפה ידיו ומתעצל בעשיית המצוות. וכשנופל ממדת היראה שורש למצוות לא תעשה בא לעבירות ח"ו. ופסח הוא תוקף האהבה נגד אברהם כידוע בפרט בקריעת ים סוף דאמרו עזי וזמרת יה שניתן תקיפות בליבם דעל זה מורה עזי בי' דהקב"ה לבן של ישראל כמו שאמרו ז"ל בשיר השירים רבה. ובתחילה בני ישראל יוצאים ביד רמה התקיפות בהתגלות לבד ועל ידי קריעת ים סוף ניתן התקיפות בפנימיותם. וכשנסעו מזה, כי אחר כל מדרגה צריך להיות נסיעה ונפילה כידוע על פסוק שבע יפול צדיק וקם, היו הנפילות בענין זה עד שבאו לרפידים ריפוי ידים ונאמר ואתה עיף ויגע עייפות הוא עצלות ובטלה ולא ירא אלהים כי העצה לזה להתגבר אז במדת היראה על כל פנים שלא יבא לחטא ושיהיה עצלותו מצד מורא שמים שעליו ולא מצד קלות ראש ואז ישיג גם כן לזריזות ותקיפות לכבוד שמים. אבל כשאינו כן אז ויבוא עמלק שהוא כלב דקליפה כמו שאמרו בזוהר בשלח (סה, רע"א) שהוא תקיפות של חציפות דהכלבים עזי נפש ולא ישוב מפני כל אף שראה קריעת ים סוף ותקיפות ישראל חציפותיה מסתייה שיעיז עם כל זה להלחם. והוא תמצית הרע שבעשו ברציחה מפסולת היראה. וברציחה יש עדיין איזה חלק לטוב מי שבמצות התורה להרגו וכמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' סג) אדמוני עם יפה עינים אין הורג אלא מדעת סנהדרין כידוע שבכל שבעים אומות בכל אחד יש מדה רעה מיוחדת שהיא כחן ביחוד. ואותה מידה נטועה בישראל גם כן כי לולי כן לא היתה מציאות לאותה אומה כלל אלא שהם משתמשים בה כפי רצון הש"י להשתמש בה. אבל כח החציפות כלפי שמיא אף שאמרו ז"ל (סנהדרין קה, א) דמהניא מבלעם שהוא ועמלק חד כידוע היינו שיש לו מציאות בעולם הזה להתקיים לפי שעה אבל לא על האמת. כמו שהיה בבלעם דחציפותו הועילו להרשותו לילך אבל סוף כל סוף הליכתו לא הועילה כלום ואדרבה היתה לרעתו ובירכן בעל כרחו. ונמצא הגם דלשעה היה סבור שהועיל בחציפותו אין זה אמת כלל כי אין לדבר זה מציאות על דרך האמת כלל. ומה שיש מציאות בעולם הזה עדיין לכח זה כל זמן שלא נמחה זכר עמלק היינו כי מצינו (מו"ק טז, ב) גם בישראל הקב"ה גוזר והצדיק מבטל זה לכאורה כעין חציפות כלפי שמיא בפרט אותן שהטיחו דברים כלפי מעלה (ברכות לא, סע"ב). אלא דעל האמת לא שייך כלל חציפות בישראל שהש"י חושק ומגעגע לזה שינצחוהו בניו ועל זה סמכו אותן צדיקים שהטיחו דברים דרק לגוון ומראית העין הוא הטחת דברים אבל באמת הרי הש"י חומד ומתאוה מתי יבוא צדיק הראוי לבטל גזירותיו לנצחו בכל אופן שיוכל. מה שאין כן באומות העולם שהוא חציפות היפך רצון הש"י האמיתי ונמצא חציפות כלפי שמיא באמת דרך חציפות מה שהוא נגד אמיתות רצון הש"י זה אין בו מציאות כלל לטוב שיהיה נטוע בלב ישראל. ועל כן נאמר בעמלק תמחה ואין מקבלין גר ממנו (מכילתא סוף פרשת בשלח) כי הוא נקרא ראשית גוים שכל הגוים ענינם לעשות היפך רצון הש"י. אלא שכל אומה הוא באיזה ענין פרטי ועמלק הוא הראשית והשורש של דבר זה להחציף לעשות היפך רצון הש"י. ודבר זה אינו כלל בישראל כמו שאמרו ז"ל (ברכות יז, א) גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצוניך כו' וכמו שכתב הרמב"ם (סוף פ"ב מגירושין) בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני דגם פושעי ישראל אמיתות רצונם הוא שלא לשנות רצון הש"י. רק הסתת היצר שהוא החוח המקיף השושנה גורם להתפשטות במעשה להתדמות לגוים ועל ידי זה הוא קליטת הגרים. אבל משורש עמלק אין שם דוגמא בישראל כלל. אלא שדבר זה בא בלשון רז"ל גלוי וידוע לפניך שרצונינו כו' דרק לפניו הוא גלוי אבל למראית העין הרי יש כמה מומרים להכעיס וכדרך שאמרו (סנהדרין קג, ב) כלום כונתו אלא להכעיס את בוראו [וכן אמרו (קה"ר פ' ז) באחר שיודע רבונו ומתכוין כו'] שזה למראית העין כאלו רצונו גם כן שלא לעשות כו' אבל הוא למראית העין לבד. וכמו שיש למראית העין גם כן בטוב מה שצדיק מבטל כנזכר. אבל מכל מקום כיון שיש מציאות זה למראה עיני בני אדם בעולם הזה נמשך גם כן מזה מציאות לעמלק בעולם הזה. ולכך נקרא זכר עמלק רק מתחת השמים דלמעלה מהשמים אין שום זכר ורושם ממנו כלל ואין לו שר למעלה ככל האומות. וגם תחת השמים אין לו מציאות גמור רק זכר לבד וצריך למחות הזכר ההוא כמו שמוחין ומקנחין צלוחית מאבק שעל גביה המכסה בהירות הכלי כך זכר עמלק הוא המכסה בהירות כלי דישראל מה שבאמת רצונם לעשות רצונו יתברך. וזהו ויזנב כל הנחשלים שהנחשל הוא כאשר האדם בעצלות ושכחה מהכרת שמו יתברך ועל ידי זה הוא בהעלם מדבר זה שרצונינו כו' ואז בא הזכר עמלק הנמשך מהשכחה דישראל. ועיטא דאורייתא לזה הוא הזכירה שישים האדם אל לבבו למחות זכר זה מהעולם היינו על ידי שיזכור וישים אל לבו דבר זה שרצונינו כו' ושאין רוצה כלל דבר שהוא נגד רצון הש"י בשום אופן שזהו אמת בלי ספק בכל לבבות בני ישראל. והזכירה בדבר זה ממילא מוחה ההיפך והשכחה.

וזמנו באדר שהוא אחרית השנה לחדשים שהוא שנה דישראל שמונין ללבנה ומונין ליציאת מצרים שבו נעשו אומה מיוחדת. וידוע דעולם שנה נפש הכל אחד שכל אחד קומה שלימה וכמו שבקומת הנפש יש ראש וזנב. ושליטת עמלק ויזנב וגו' היינו במדרגה היותר תחתונה שבהם שזהו מדרגה האחרונה שנראה ח"ו כיוצא מכלל האומה שרצונם כו'. ואמרו ז"ל (מד"ת תצא י) שחתך ערלתם והיינו שבאותו אבר יש באמת חלק שצריך לחתכו ממנו כי אין לו שייכות להיות בגוף ישראלי שאין הערלה נקראת אלא על שמם אבל מכל מקום נוצר עמו והאדם צריך לכרתו. ואמרו ז"ל (ב"ר פ' יא) דכל דבר צריכין תיקון שכך רצה הש"י שיהיה נקרא על שם האדם שהוא הפועל דבר זה שרצונינו כו' ולא שהוא בטבע כך. ועדיין יש בחירה לאדם ויש מומר לערלות אבל מכל מקום אמרו ז"ל (נדרים לא, ב) דגם ערלי ישראל בכלל מולים אך למראית העין הרי נראה ערל ומזה יש אחיזה לעמלק למראית העין. ולכן אמרו (ב"ב קכג, ב) דאין נופל אלא ביד זרעו של יוסף שהוא נגד אות ברית הקדוש כידוע והוא שומר הברית שגם למראית העין אין שום טענה נגדו. וידוע שנים עשר חדשים נגד שנים עשר שבטים ואדר נגד יוסף דלכן יש שני אדרים כמו שיוסף נחלק לשניים. ובחודש זה כח פריה ורביה כדרך שאמרו (ר"ה ח, א) אימת לבשו כרים הצאן מתעברות באדר כו' ומזלו דגים על שם וידגו לרוב. ופריה ורביה נמשך מהדעת כטעם והאדם ידע על כן בו נולד משה רבינו ע"ה שהוא סוד הדעת ומת גם כן בו ונסתמו מעינות החכמה. סתימה הוא אוטם וערלה הנמשך ממציאות ערלת הגוף בעולם הזה. ומצד הזה הפיל המן פור על חודש זה שחשב שבו יהיה ניצוחו. ונהפוך הוא דרק באותו חדש הוא מפלתו ביד זרעא דיוסף שהם נגד אותו חודש. כי באמת עמך כולם צדיקים שומרי הברית כהוראת מלת צדיק על דרך האמת וכפשטיה שהוא עשיית רצון הש"י. וכן עמך כולם גלוי וידוע שרצונינו כו' והכל אחד דמה שרצונינו כו' נמשך משמירת הברית ומברית החתום בבשרינו שמקטנותו ועד שאין בו דעת ורצון כלל נושא חותמו יתברך על בשרו. כמו שהעבד נרצע לסימן עבדות עולם כך זה סימן שכל גופו משועבד להש"י גם בזולת רצונו רצה לומר אף כשפי הנראה מפעולותיו ורצונו אין כן מכל מקום אמיתות רצונו הוא כך. ועל כן בפורים חייב לבסומי עד דלא ידע כי אז אדם ניכר בכוסו שעושה רק כפי כח הנטוע בו ואין מעצור לרוחו לעשות גם מה שנגד רצון הש"י כענין (מגילה ז, ב) קם רבה ושחטיה לרב זירא כי הוא היה נטוע בו כח זה כמו שאמרו סוף שבת מר נמי עניש וקטיל וכל כחות רעים שיש בעכו"ם הם נטועים גם כן בישראל כנזכר רק שהם משתמשים בהם לטובה ובזה מתבררים אותם הכחות, וזהו על ידי הנפש המנהיג לגוף. אבל בעת שכרות שהגוף פועל בלא התבוננות מהנפש כשכרותו של לוט נידון כשוטה שפטור מכלום שאז יוכל לפעול כל עניני פעולות השייכים לכח ההוא. ואז הוא הבירור שכח דעמלק לא נמצא נטוע בגופות בני ישראל כלל. ואף דלא ידע בין ארור כו' פירוש מרדכי שנקרא היהודי שכפר בעבודה זרה היינו שלא רצה לעשות שום דבר שהוא נגד רצון הש"י ובזה היה הוא המיוחד באותו דור. והמן ממש בהיפך רצה לעקור כל האומה העושים רצון הש"י. וכשהוא שיכור כל כך עד שאינו יודע מעלת זה וחסרון זה שאז נתגלה שורש עצמותו אז יוכלו להכיר המבינים אמיתות רצון איש הישראלי שהוא רק לעשות רצונו יתברך.