רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ה'

בכל אדם טבועים תאוות והן מעלימות מעיני האדם שהקב"ה מנהיג את העולם בכל רגע ורגע. הציפיה של הקב"ה היא שהאדם יאמין שהוא מנהיג את העולם ושכל התאוות הן גם מהקב"ה. לאדם ששקוע בתאוות אין מנוחה ולעומת זאת לצדיק שלו יש אמונה יש מנוחה. בזכות קיום מצוות השבת, שהיא ציוויה ורצונו של הקב"ה, מתחדשת בכל שבוע גאולה שמביאה את האדם לגן עדן ומצילה אותו מאת השיקוע בתאוות שהן נחשבות "דין גהינם".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ה'

[ה] עיקר עסק אדם בעולם הזה הוא האמונה, וכמו שאמרו (מנחות כט, ב) בה' נברא עולם הזה והיא ה' אחרונה (וכמ"ש זח"א צג, א) מדת אמונה, וכמו שאמרו ואמונתך בלילות – עולם הזה הדומה ללילה (כמ"ש פסחים ב, ב). וטעם חשכותו הוא משום יצר הרע דמחשיך כו' והיינו (קידושין ל, ב) בראתי יצר הרע כו' שכן נברא העולם ברישא חשוכא, והחושך הוא מכלל הבריאה בעולם הזה והוא יצרא דעריות בתאוה שזהו ענין עולם הזה בגוף כשנמשך אחר תאות גוף הוא חושך. ובבוקר חסדך חסד לאברהם היינו כל תאותיו לשמים, אז משיג הבוקר דאברהם להשיג אור בהיר הנוכח דהש"י. אבל מצד השיקוע בתאות אי אפשר להשיג הנוכח דהש"י. ועל זה תקנו חכמים ברכת הנהנין קודם השיקוע בהנאה אז יאמר הברכה ברוך אתה וגו' בנוכח ומכיר שכל הנאותיו מהש"י, וזהו (שבת לא, א) אמונת זה סדר זרעים שמאמין בחי עולמים וזורע (תוספות שם בשם ירושלמי והיא בשוח"ט תהלים יט, יד) ומקבל הנאותיו מהש"י הגם שהוא במחשך מעשהו, על זה אמרו צדיק באמונתו יחיה ודבר זה חבקוק אמרו שהוא מסטרא דידיה דנוקבא כידוע בזוהר (חלק ב' מד, ב), וזהו העצה בעת שיקוע האדם בעולם הזה אל יזוז ממנו על כל פנים אמונה הפשוטה דהכל מהש"י ואין עוד מלבדו. והמזמור של יום השבת מודיע זה להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, כמו שאמרו בשבת (קיח, א) האוכל שלוש סעודות בשבת ניצול משלוש פורעניות כו',[1] ודינו של גיהנם הוא השיקוע בתאות וכמו שאמרו בעירובין (יט, א) שהכל יורדין על עסקי הינם וכל המתפתה ביצרו יפול שם, ושם (יח, ב) המרצה מעות כו' אפילו כו' אין ניצול מדינה של גיהנם[2] הרי שעיקר דינה של גיהנם הוא על ידי תאוה. וכן הגן עדן שהוא היפך גיהנם רק צדיקים יושבים כו' ונהנים מזיו השכינה (ברכות יז, א), ועל ידי שיקוע בתאות גורשו משם. ועונג שבת הוא מצות הש"י לענג עצמו בכל חמדות ותאות עולם הזה לכבוד שמים, ועונג זה ממשיך עונג דכל ימי השבוע עמו כמו בכל מקום מצא מין את מינו וניעור (ע"ז עג, א) טחינה גוררת טחינה כו' (שבת עא, א) וכיוצא טובא כל דבר גורר ומושך עמו דבר אחר הדומה לו, אם גם בכל ימי השבוע היה לו על כל פנים אמונה דכל הנאותיו מהש"י, על ידי הנאות השבת נמשך הכל לקדושה (ועיין זח"ב קנד, ב). וחבלו של משיח ומלחמות גוג ומגוג הם ההכנות לעולם הבא ביסורין מצרפין משני הכחות דקום ועשה ושב ואל תעשה להיות בלתי לה' לבדו, וזה יוכל לזכות גם כן להצטרף בקדושת השבת שהוא מעין העולם הבא ויזכה להגיד וגו'.


[1] שבת קיח, א: "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג".

[2] עירובין יח, ב: "תנו רבנן: המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה, אפילו דומה למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני – לא ינקה מדינה של גיהנם".