המצוות השונות מביאות לידי שמחה. מהקרבת קורבן שהוא הוצאה ו"הפסד" ממוני אמור המביא לצאת עם מפח נפש כגודל השווי ובדיוק ההיפך, לאחר הקרבת קורבן שמח האדם שקיים את מצוות הקב"ה. התפילה היא גם מצווה ולמרות שאין בה הוצאה ממונית על ידי השמחה שלאחריה ניתן לתפוס שהיא שווה לקורבן בשווי כספי זה או אחר. שמירת השבת מוציאה את האדם משעיבוד לתאוות כגון אכילה ושינה. וכן גם מצוות שעצם קיומן מעלה תמיהה ובלבול מוסרי כגון נפשות וקנסות על ידי בית דין בונים באדם ובדור את כוח הרחמנות שאליהן מייחל הקב"ה. שמתוך כך שעלול האדם להגיע לידי עבדות ומיתה בידי בית דין חברו עוזרו בחסד של הלוואה ויותר מכך התורה מצווה "כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ" לחברך ברור שתעזור והתורה מצווה דווקא על שונאך. ההבדל התהומי בין שלושת סוגי מקיימי מצווות בכלל ותלמוד תורה בפרט "לשמה" הוא, שכל עוד האדם מקיים מצווה לשמה או שלא לשמה אבל מאמין שהקב"ה עושה הכל לטובה התורה ומצווה מחייה אותו. לעומת זאת אדם שעוסק במצווה מתוך כוונת כפירה בטובה שה' מביא לעולם מעמיק את כפירתו. כמו תפלה וקורבן השמחה שלאחר תלמוד תורה לשמה או שלא לשמה יכולה ללמד על "איכות" ושווי הלימוד.
רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ו'
[ו] סימן לתפלה המקובלת הוא השמחה שלאחריה וכמו שאמרו בשוחר טוב (מח, ג) על פסוק משוש כל הארץ שעל ידי הקרבן היה בשמחה.[1] וכן התפלה שהיא במקומה וכן הוא אומר ושמחתים בבית תפלתי. וכל דבר הבירור הוא בהפכו כי המצוות נותנים היפך מה שהם כפשטן, כענין עשר שתתעשר (תענית ט, א) דלפי טבע מעשר הוא מעני אדם שנותן מכס שתי מעשרות ותרומה, אבל במצוה בהיפך זה מעשיר. וכן איתא בשבת (קיט, א) עשירים שבחוץ לארץ בשביל שבת, ובמדרש איכה (פתיחה יז) דהעכו"ם מגנים יהודים שהם עניים בשביל השבתות שהם בטילים שביעית ימיהם ועוד צריכים לענגם, ובאמת מזה נמשך עשירות. וכן במדות המענג השבת ניצול מדינה של גיהנם, רצה לומר כי מהתענוג נולד בלב חשק לתאות לתענוגים, ועל זה אמרו דאדרבא ניצול מדינה של גיהנם שהוא השיקוע בתאות. ואמרו בפרשת ראה במצות עיר הנדחת הכה תכה וגו' שמוליד אכזריות גדול להכות עיר שלימה ומלואה ולאבדה מכל וכל, סיים על זה ונתן לך רחמים ורחמך, ודרשו רז"ל בשילהי שבת (קנא, ב) מזה המרחם על הבריות מרחמין כו', מבואר דמפרש 'לך רחמים' שיהיה לך רחמים על אחרים, ואמר 'ונתן' בלא השתדלות רק על ידי מצוה זו שתהיה אכזר על הרשעים כפי רצון הש"י על ידי זה תזכה למדת רחמנות על הצדיקים כרצון הש"י. ואמרו בסוטה (מו, ב) על פסוק ידינו לא שפכו וגו' וכי סלקא דעתך שסנהדרי כו' אלא לא ראינוהו כו',[2] פירוש דסנהדרין שהם ראשי ישראל כפי הנהגותיהם במידותיהם כך ממשיכים בכל הדור כמו שאמרו בערכין (יז, א) דור לפי פרנס, וכשהם דנים דיני נפשות וקנסות להרוג ולהעניש עוברי עבירה סלקא דעתך שהם ממשיכים לב רגז וכעס ורציחה בו בדור, ועל זה אמרו ידינו לא שפכו דאנו לא המשכנו ח"ו כח שפיכת דמים בדור, ועל זה פריך וכי סלקא דעתך כו' דודאי סנהדרין ההורגים במצות ה' אינם שופכי דמים להמשיך כח שפיכות דמים, ועל זה אמרו אלא לא כו' דהיינו אדרבא שהמשכנו ההיפך כח הרחמנות להיות כל הרואה חבירו מלוהו ומשתדל בהצלתו משפיכות דמים.
ולהמשיך ההיפוך בזה צריך כונה לשמה דודאי מצוה אגוני ומצלי (כמ"ש סוטה כא, א) אף כשעושה שלא לשמה שהרי מתוך שלא לשמה בא לשמה כל שכן שלא יוליד רע ח"ו בלב, רק להיות מוליד ההיפך זהו רק על ידי לשמה ועל זה שפיר הוצרך לומר ידינו לא וגו', הך לא הוא במעשה על ידי מעשה ידינו לא היה ראוי להיות נשפך דעל ידי מעשה ידינו המשכנו מדת המניעות משפיכות דמים בלב בני ישראל ולא ראינוהו כו'. וכן התפלה עיקרה בלב נשבר וכמו שנאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, ואמרו (זח"א כג, ב) תפלה לעני איהי מעטפא כל צלותין,9 כי עיקר התפלה מעומקא דליבא הוא מכח הכרת החסרון, וכפי גודל הכרת חסרונו וצרכו לישועת הש"י כך יהיה גודל צעקתו מקירות הלב כידוע, ולב נשבר הוא היפך השמחה כאשר מתבונן בחסרונותיו בכל דבר בפרט ואיך צריך ישועה גדולה ורחמי שמים מרובים ודאי ימלא עצב ודאגה כפי הסברא, אבל מצות הש"י הם להיפך מולידות שמחה וזהו סימן שהיא שלימה ומקובלת. ודברי תורה הם בעצם משמחי לב וכמו שנאמר החכמה תעוז לחכם שנותנות בו עוז ותקיפות, ועל כן אמרו (יומא עב, ב) לא זכה נעשית לו סם מיתה, כי נולד בו על ידי חכמה קלות ראש ונקרא חכם להרע ח"ו, והיינו באותו שלא לשמה שאמרו ז"ל (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב) נוח לו שנהפכה כו',[3] אבל סתם שלא לשמה שאמרו (פסחים נ, ב) לעולם יעסוק כו' ודאי אין מוליד קלות על כל פנים. אבל כאשר הוא לשמה הסימן אדרבא מוליד יראה וזהירות, וכמו שאמרו (קידושין מ, ב) גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.
[1] שוחר טוב מח, ג: "ובמה היתה משוש משמחת כל הארץ, היה אדם עובר עבירה היה דואג בלבו ולבו שח עליו, אמר שלמה דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה, היה עולה לירושלים ומקריב קרבן ומתכפר לו, ולבו שמח עליו ויוצא משם שמח לב, לכך נאמר: משוש כל הארץ".
[2] סוטה מו, ב: "תנו רבנן: וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו – וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה".
[3] ירושלמי ברכות פ"א, ה"ב: "אמר רבי יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שיליתו על פניו ולא יצא לעולם". פסחים נ, ב: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה".