רסיסי לילה – ר' צדוק – אות יא'

[יא] התפלה הוא מדברים העומדים ברומו של עולם, כמו שאמרו בברכות (ו, ב) על פסוק כרום זלות פירוש שהוא מרומם מכל עניני עולם הזה כידוע, תפלה כעומד לפני המלך כמו שאמרו בעירובין (סד, א) היכי דמי שיכור כו'.[1] והעומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ודאי מרומם מכל חמדת עולם הזה ומשה רבינו ע"ה יוכיח לחם לא אכל וגו' שעמד בהר לפני ה', ואמרו (ברכות ו, ב) אין עמידה אלא תפלה פירוש עמידה לפני ה' הוא רק בתפלה. דאורייתא אחיד בגופא דמלכא ונקרא איש אלהים בעלא דמטרוניתא, אבל תפלה היא מטרונה כמו שאמרו בתיקונים (סוף תיקון יג) ברתא דמלכא דא צלותא. ובני אדם מזלזלים פירוש מצד מדריגת בני אדם קדמאה היפך בני אלהים דשקועים בעולם הזה נמשך זלזול, דחושבים כל עיקר תפלה היינו רק שאלת צרכיו בעולם הזה הרי דעיקרה בצרכי עולם הזה ולא ברומו של עולם, אבל באמת כל עניני עולם הזה הם גם כן מהש"י, ועולם הזה ועולם הבא אין שני ענינים נפרדים דשניהם נקראים עולם שם עולם רצה לומר כל ברואי ועניני עולם נכלל בזה. רק החילוק ביניהם זה נקרא הזה פירוש הנגלה לעין וזה נקרא הבא פירוש הנעלם, וכמו שאמרו בריש פסחים דומים ליום ולילה פירוש דבעולם הזה מצד הסתר האור נגלה צרכי עולם הזה כאלו הוא ההיפך מרצון הש"י כי תאות עולם הזה משכיחים, אבל מצד הגלוי נגלה דכל מה שברא הש"י לכבודו ולקילוסו (כמ"ש שוחר טוב ריש מז' י"ט), ולא ברא הש"י דבר להשכיחו ח"ו ואם כן ודאי כל צרכי עולם הזה מה שברא הש"י שיהיו נצרכים לאדם הם באמת עומדים ברומו של עולם פירוש בההתרוממות שיש לענין העולם רצה לומר לענין הבריאה כולו, והיינו כי על ידי התפלה שהוא מכיר שכל צרכיו מהש"י, ואם הש"י לא יתן לו אין לו כלום הגם שהרי שלחן והרי כו' (קידושין מו, א) אין לנו מה לאכול[2] אלא אחר התפלה ומבקשים מהש"י שיתן, על ידי זה מתרוממים כל צרכי האדם ונבראי העולם לרום המעלות. ויש חילוק בין אור תורה לתפלה שהם נקראים יום ולילה ושמים וארץ כנודע, כי התורה הוא אור הש"י שממשיך בעולם וכדרך שאמרו (ברכות ח, א) משחרב בית המקדש אין לו להקב"ה כו' הלכה בלבד[3] דשם שופע אור הש"י כמו בבית המקדש שהיה לו דירה בתחתונים, ותפלה הוא בהיפך כי אין תפלה אלא על חסרון שיש לו, על זה הוא מתפלל להוושע ונמצא הוא רק על ידי חשיכה ושפלת מארץ על ידי זה פיו נפתח בתפלה ומתעלה ויושב ברומו של עולם, כמאן דאמר בסוטה (ה,א) אתי דכא, דאני את דכא הוא על ידי דברי תורה, ודכא אתי הוא על ידי התפלה.[4] ואז לילה כיום יאיר וכמו שאמרו (ריש שוח"ט תהלים) דבקש דוד המלך ע"ה שיהיה קורא תהלים כעוסק בנגעים ואהלות דהיינו גופי הלכות.

ואמרו בשוחר טוב (כה, ז) על פסוק אותך קויתי כל היום (ובמז' פו, ב) על פסוק אליך אקרא כל היום וכי אפשר לאדם להתפלל כל היום כולו אלא זה עולם הזה שהוא יום לאומות העולם ולילה לישראל. ולכאורה לפי התירוץ קשה יותר דכסבורים אנו כל היום לבד והוא הוסיף כל זמן עולם הזה יום ולילה תמיד לא ישבות, ועוד שקרא לעולם הזה כשם השייך לאומות העולם והיה לו לקרותו לילה כשם שהוא לישראל. אבל באמת אמרו ז"ל (מד"ת מקץ ט') עתים הם לתפלה וכמו שנאמר (תהלים סט, יד) ואני תפלתי וגו' עת רצון, פירוש עת רצון כשהש"י רוצה שיתפללו לפניו כטעם אם תפלתי שגורה בפי (ברכות לד, ב)[5] כי לולי הש"י אי אפשר לאדם להתפלל כלל לפניו, וכמו שתקנו בתחלה אד' שפתי תפתח וגו' אז אוכל לפתוח פי בתפלה, וכשהש"י רוצה שיתפללו לפניו ופותח הפה בתפלה אז ודאי תפלתו שגורה, פירוש שגורה שלוחה מלמעלה שהש"י שלחה לתוך פיו ואז הוא מקובל, דהיינו עת רצון. וידוע דעיקר התפלה הוא על ידי הרגשת הצער והחסרון וכמו שאמרו (זח"ג קצה, א) תפלה לעני דמעטפא כל צלותין ובקעי רקיעין, לפי שהוא מתפלל מעומקא דלבא בהרגשת החסרון וזה עצמו מהש"י. דכן מצינו בר' חנינא בן דוסא כאשר היתה תפלתו שגורה היינו דהיה מיצר לו מאוד חליו של פלוני וצערו ואז היה פיו נפתח לבקש עבורו מעומקא דלבא, וכן כל צער שהש"י שולח ח"ו לאדם בעולם הזה הוא על זה לעוררו לתפלה, וכמו שאמרו ז"ל (שמו"ר כא, ה) על ופרעה הקריב משל למטרונית שביקש המלך לשמוע קולה, ואמרו (יבמות סד, א) מפני מה היו האבות עקורים שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, ועל זה אמרו (סנהדרין מד, ב) לעולם יקדים כו' שנאמר היערוך שועך לא בצר, שיתעורר לתפלה קודם ולא יצטרך לצרה שתעוררנו ח"ו. וכל הגליות והיסורין הוא רק על זה להעלות כל עניני עולם הזה לרומו של עולם על ידי התפלה, להיות לילה כיום יאיר, כשיהיה זה בשלימות יתגלה אור היום דהיינו עולם הבא שדומה ליום.

ונאמר (איכה א, יג) נתנני וגו' כל היום דוה ואמרו ז"ל (זח"ב יז, א. וח"א קטז, סע"ב) דהגלות אחד מיומו של הקב"ה, ובכל מקום קורין לצרות ישראל חושך ולילה דיום בלשון הכתוב אינו אלא אור הש"י המאיר בלבות בני אדם, אבל גלה בכאן הסוד דכל הגלות אינו אלא יום מצד התגלות מדת היום כאשר הש"י רוצה להאיר לעולם, וכדרך שאמרו ז"ל (ירוש' ברכות פ"ב ה"ד. ומ"ר איכה א, ע) דבתשעה באב נולד משיח, וכן אמרו (יומא נד, ב) דבחורבן מצאו כרובים מעורים זה בזה וידוע דזהו התחברות בני ישראל לאביהם שבשמים, רק יש יום אחד להש"י אשר הוא לא יום ולא לילה פירוש כי מדות הש"י כל אחד הוא אור מיוחד במדריגה וענין מיוחד. וידוע מהאריז"ל דדוה בהיפך אתוון הוד שהגלות הוא ממדה זו, (כמ"ש זח"ג רפב, א וש"מ) והיינו כי הוד נקרא זיו ויופי הבולט מחוץ לעין רואים ולא אור פנימי לבד, וכענין קרני הוד דמשה וכן אהרן הכהן ברזא דהוד הוצרך לבושים לכבוד ולתפארת, ופנימיות ישראל באמת דבוק בהש"י, רק מצד חוץ יש טענה לרואים הללו כו' והללו כו'[6] כמאמרם ז"ל כמה פעמים, וזהו מצד חשכות עולם הזה וכמו שאמרו (ברכות יז, א) גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות, דבעולם הזה הפנימיות נעלם ובחיצוניות אי אפשר להיות נקי ומזהיר לגמרי, אבל הש"י רוצה להאיר גם לחיצונית דישראל דראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' וכמו שנאמר לעתיד ונהרו אליו כל הגוים וגו' וכן כמה פעמים, ונמצא הארה זו הוא עיקרה לצורך חיצונים, דישראל עצמם יש להם השגה באור פנימי ודביקותם בעצם כמו דרך משל עשיר המתלבש בלבושי כבוד הוא רק לרואים שאין יודעים עשרו יכירוהו על ידי בגדיו, ונמצא הוא לצרכן של אומות העולם להאיר להם, ולא אור גמור ח"ו שישפע להם רק שישיגו אורן של ישראל וקרני הוד שעליהם ויראו ממך. וכאשר הש"י משפיע טובה הוא נשפע בכל עולם כמדריגתו, וכאשר הש"י רוצה להשפיע אור זה דהיינו שחיצונות ישראל פירוש כל תאוות וחמדות עולם הזה ששקועים בהם יהיה ניכר לכל שהוא לרצון שמים לבד, ושיכירו גוים כח מלכותך, פירוש מלכות הש"י הוא רק בישראל רק כח מלכותך הוא כענין זיו ההוד זה יוכלו להכיר כי שם ה' נקרא על ישראל. וידוע אהרן הכהן הוא עבודה ואין עבודה אלא תפלה כי אור זה הוא שהש"י מעורר לאדם לעבודה ותפלה על ידי זה מעלה כל עניני עולם הזה לרומו של עולם ולילה כיום יאיר בקרני הוד. מה שאין כן תורה הוא רק קדושה הפנימית של בני ישראל דאין מוסרין דברי תורה לעכו"ם (כמ"ש חגיגה יג, א) ואין הם מכירים בזה כלל, ולכן התעוררות יום ואור זה בעולם הוא על ידי יסורין והרגשת הצער כנזכר לעיל והוא יום לעכו"ם.

ואין הכתובים ורז"ל קוראים יום על שם הדמיון מה שנדמה לאומות העולם ליום דזה הבל, רק שבאמת הוא יום דהיינו שהקב"ה מתעסק בזה להאיר גם לאומות העולם שישיגו גדולת ישראל, וכטעם לא גלו ישראל אלא להוסיף גרים (פסחים פז, ב), מה שאין כן בעולם הבא לא יהיה העסק אלא עם ישראל לבד וכמו שנאמר (דברים לב, יב) ה' בדד ינחנו ואין וגו' ואין מקבלין גרים לימות המשיח (כמ"ש יבמות כד, ב). ולישראל הוא לילה דיסורין מעבירין על דעתו ודעת קונו (כמ"ש עירובין מא, ב) וכמו שאמרו (ברכות יז, א) ומי מעכב כו' (ושעבוד מלכויות), רק כאשר מתעורר על ידי זה לתפלה אז ממילא לילה כיום יאיר ונגלה אור זה וקרני ההוד, דהגם ששקועים בעולם הזה כאומות העולם אין כן אצל ישראל דהם כל צרכיהם מקבלים מהש"י. ואז נקרא אליך אקרא כל היום דכשמגיע לקריאה מתוך הצרה אז יש לקרותו יום כמו שהוא לאומות העולם, דהרי יום ואור זה מאיר הש"י אז שיאירו ישראל כל כך עד שכל רואיהם יכירום וגו' גם אותן שאין מכירין פנימיות האור. וטעם אליך אקרא כל היום כטעם ואני תפלתי וגו' כי עסק הש"י להאיר אור יום הזה הוא עת התעוררות עת רצון דהיינו רצון לתפלה, שהתעוררות זה הוא על ידי אור היום הזה שהקב"ה מעורר להאיר בעולם קרני הוד דישראל.

[1] עירובין סד, א: "אמר רבה בר רב הונא: שתוי אל יתפלל, ואם התפלל – תפלתו תפלה. שיכור אל יתפלל, ואם התפלל – תפלתו תועבה. היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור? שתוי – כל שיכול לדבר לפני המלך, שיכור – כל שאינו יכול לדבר לפני המלך".

[2] קידושין מו, א: "אמר רבי יוחנן: הרי שלחן והרי בשר והרי סכין, ואין לנו לאכול".

[3] ברכות ח, א: "אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".

[4] רש"י סוטה ה, א: "אתי דכא – אני מגביהו עד ששוכן אצלי והיינו אשכון את דכא. אני את דכא – אני מרכין שכינתי אצלו".

[5] ברכות לד, ב: "אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף".

[6] שיר השירים רבה פרשה ב: "או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. ר' יהושע בשם ר' חנן אמר: גוי מקרב עם ועם מקרב גוי אין כתיב כאן, אלא גוי מקרב גוי. שהיו אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלין בלורית ואלו מגדלין בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, אם כן לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם".