רסיסי לילה – ר' צדוק – אות יז'

[יז] השגת הגילוי רק מתוך ההעלם, כדרך שאמרו (זוהר חלג ג', דף מז', עמוד ב') מאן דיתיב בצערא כו'[1][*] מה שאין כן מי שמורגל בתענוגים, ואין בטובה למעלה מעונג. ועיקר ההשגה הוא רק כפי העונג שמשיג מזה. וזה ענין שאמרו (סנהדרין דף צג', עמוד א')[] "צדיקים גדולים ממלאכי השרת" ומצינו כמה פעמים להיפך כמו שכתב הראב"ע דודאי השגת מלאכים גדולה כמו שכתב רמב"ם.[2] רק הם אין להם עונג כמו שאמרו (שבת דף פט' עמוד א')[] "כלום יש יצר רע ביניכם" דהעונג נמשך רק מן ההיפך. וזהו יתרון האור כשהוא מן החושך כידוע דעונג הוא עומק ראשית שלמעלה מן השכל כטעם תתענג על ה' פירוש שם הוי"ה הוא התפשטות המושג, והעונג הוא דביקות במה שלמעלה מהמושג, והעם ההולכים בחושך הם ראו אור גדול פירוש גדול הוא ממדת גדולה דהש"י דהיינו התפשטות עד אין שיעור כי הוא למעלה מן השיעור כענין (שבת דף קיח' עמוד א') "המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים". כי כח העונג הוא למעלה מקו המידה כי להשגה יש מדה וגבול מה שאין כן לעונג. וזה ענין "ברייתו של עולם ברישא חשוכא כו' " (שבת דף עז', עמוד ב') דבריאת העולם היתה על דבר זה להשיג מדת העונג וזה אי אפשר רק על ידי דברישא חשוכא וכמו שנאמר כי אשב בחושך דייקא אז ה' "אור לי" וכמו שנאמר "ישת חושך סתרו"(תהילים פרק יח', פסוק יב') שהקב"ה מסתתר תוך החושך וכפי תוקף החשכות וההעלם כן הוא תוקף האור הגנוז בו שיוכל להשיג על ידי זה החשכות וכמו שנאמר "ובקשתם משם את ה' וגו' "(דברים פרק ד', פסוק כט') משם דייקא ואומר "עת צרה וגו' וממנה יושע" (ירמיהו פרק ל, פסוק ז׳)והכתוב אין קורא צרה לגוף לבד רק מה שבאמת מיצר גם בנפש מזה דייקא הוא הישועה לנפש. וכן בכל דור ודור אין לך מי שטעם מכל חמדות עולם הזה כשלמה המלך עליו השלום וכמו שאמר בספר קהלת(פרק ב', פסוקים ה' עד י') "עשיתי לי וגו' וכל אשר שאלו עיני וגו' " וכנודע ואין לך גם כן לב נקי מכל מיני תאוה כלבו וכמו שאמרו ז"ל (ידים פרק ג', משנה ה') על ספר שיר השירים שהוא קדש קדשים ובכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה ותאוה שם אתה מוצא קדושה (כמ"ש ויקרא רבה פרק כד, מדרש ו')[] דזה טעם קדושה פרישות מתאות רק מוקדש לה' יתברך כי זה היפך זה השקוע בתאות נאמר לתאוה יבקש נפרד שהוא נפרד מה' יתברך, מה שאין כן בקדושה מוקדש לשמים כמו קדושי אשה פירשו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין דף ב', עמוד ב') לשון הקדש ששייכה לבעל. וענין שיר הוא מצד החשק דלכן נקרא שירי עגבים וכאשר כלתה נפשו לה' יתברך והוא חולת אהבה לו אז נפתח פיו לשורר לפניו. ואין לך שירים מעוררים אהבה של ישראל לאביהם שבשמים והתאחדותם כשיר השירים. ואהבה זו הוא היפך אהבת עולם הזה ולכך הוא קודש קדשים שייך לגמרי לה' יתברך ונפרש לגמרי מכל תאות עולם הזה שאין לו שום שייכות להם כלל. וכך הוא המדה דאותו לב שטועם מן החושך עד קצה האחרון ומבקש משם את ה' טועם האור עד קצה האחרון עד שמשיג שאין חושך וכל חושך לא יחשיך וגו' לילה כיום יאיר וגו' וכן בכל המדות במקום צרות עין שם הוא טובת עין ובמקום רוע לב לב טוב.

1] זהר חלק ג, דף מז', עמוד ב':  סַגִּיאָה דִּילֵיהּ, וְאַסְתִּים מִלּוֹי בְּגוֹ, לְגוֹ הֵיכָלָא קַדִּישָׁא. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, אֲמַאי אָמַר וְרָאִיתִי אָנִי, וְכִי שְׁאָר בְּנֵי עָלְמָא לָא יַדְעֵי וְלָא חָמָאן דָּא. אֲפִילּוּ מַאן דְּלָא יָדַע חָכְמְתָא מִן יוֹמוֹי, וְלָא אַשְׁגַּח בָּהּ, יָדַע הַאי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. וְהוּא שָׁבַּח גַּרְמֵיהּ וְאָמַר רָאִיתִי אָנִי.
תרגום הסולם: "כיתרון האור מן החשך. א"ר יצחק: משל למתוק ומר, שאין איש יודע טעם מתיקות טרם שטועם טעם מר. מי עושה לזה שיהיה טעמו מתוק? הוי אומר: זה המר".

[2] עיין שיחת מלאכי השרת סוף פרק ראשון מה שכתב רבינו בזה.

[]סנהדרין דף צג', עמוד א'(סוף העמוד): אמר רבי יוחנן גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת שנאמר (דניאל ג, כה) ענה ואמר הא אנא חזי גוברין ארבעה שריין מהלכין בגו נורא וחבל לא איתי בהון ורויה די רביעאה דמה לבר אלהין.
רקע לדברי הגמרא: הגמרא בסנהדרין דף צג' עמוד א' מביאה את גדולתו של יחזקאל ושל אישים נוספים בעם ישראל ובגויים ובהמשך לכך מגיעה לדבריו של רבי יוחנן עד כמה גדולים תלמידי חכמים, יותר ממלאכי השרת שהם בעצם עושים כל מה שהבורא יתברך מצווה אותם. וזאת בניגוד למסקנה שהייתה יכולה להיות שבאמת מי שעושה את דברי הבורא יתברך בלבד הוא גדול יותר.

[]שבת דף פט' עמוד א'(נתחיל מדף פח עמוד ב'): ואמר רבי יהודה בל לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה ריבנו של עולם מה לילוד אשה בינינו? אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? (תהלים ח, ה) "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה. אמר לפניו ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה, שנאמר (איוב כו, ט) "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו". ואמר ר' נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו, אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" אמר להן, למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה "לא יהיה לך אלהים אחרים" בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודת גלולים? שוב מה כתיב בה "זכור את יום השבת לקדשו" כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה "לא תשא" משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה "כבד את אביך ואת אמך" אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה "לא תרצח לא תנאף לא תגנוב" קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקב"ה שנאמר (תהלים ח, י) "ה' אדונינו מה אדיר שמך".

[]שבת דף קיח' עמוד א': א"ר יוחנן משום רבי יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר (ישעיהו נח, יד) "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'" לא כאברהם, שכתוב בו (בראשית יג, יז) "קום התהלך בארץ לארכה וגו'" ולא כיצחק, שכתוב בו (בראשית כו, ג) "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כח, יד) "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

[]שבת דף עז', עמוד ב': רבי זירא אשכח לרב יהודה דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה וחזייה דהוה בדיחא דעתיה ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה אמר ליה א"ל(אי לימא) מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי א"ל כברייתו של עולם, דברישא חשוכא והדר נהורא.
שאל התלמיד את הרב, מדוע המציאות או דברים מסויימים כמו שהם? וענה לו הרב שכמו שלפני שנברא עולם יש חושך ורק לאחר שנברא עולם יש אור כך היא הנאה, בתחילה אין הנאה כדי שכשתיהיה הנאה תגיע הידיעה ההבנה והתחושה של ההנאה. ואז הגמרא ממשיכה בעוד מספר דוגמאות של דברים שיש להם טעם כטבע עוד מבריאת העולם.

[]ויקרא רבה פרק כד, מדרש ו': אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי, מִפְּנֵי מָה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת עֲרָיוֹת לְפָרָשַׁת קְדוֹשִׁים, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בּוֹ גֶּדֶר עֶרְוָה, אַתָּה מוֹצֵא קְדֻשָּׁה, וְאַתְיָה כַּהֲדָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי, דְּאָמַר כָּל מִי שֶׁהוּא גּוֹדֵר עַצְמוֹ מִן הָעֶרְוָה נִקְרָא קָדוֹשׁ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מַיְתֵי מִן שׁוּנַמִּית, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים ב ד, ט): וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא, אָמַר רַבִּי יוֹנָה הוּא קָדוֹשׁ וְאֵין מְשָׁרְתָיו קְדוֹשִׁים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים ב ד, כז): וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא שֶׁהֲדָפָהּ בְּהוֹד יָפְיָהּ, עַל דַּדֶּיהָ. רַבִּי אַיְבוּן אָמַר מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הִבִּיט בָּהּ מִיָּמָיו. וְרַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁלֹּא רָאֲתָה טִפַּת קֶרִי מִיָּמֶיהָ עַל סָדִין שֶׁלּוֹ. אַמְתֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רַב יִצְחָק אָמְרָה אֲנָא הֲוֵינָא מְשַׁמְּשָׁא לְמָנוֹי דְּמָרִי וְלָא מִן יוֹמוֹי חָמֵית מִלָּה בִּישָׁא עַל מָנוֹי דְּמָרִי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִפְּנֵי מָה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת עֲרָיוֹת לְפָרָשַׁת קְדוֹשִׁים, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גֶּדֶר עֶרְוָה אַתָּה מוֹצֵא קְדֻשָּׁה, וְאִית לֵיהּ קְרָיָין סַגִּיִין, (ויקרא כא, ז): אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה, (ויקרא כא, ח): וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב. (ויקרא כא, יד טו): אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה וגו' וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ, וְהָדֵין: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

– ר' צדוק כותב "מאן דיתיב בצערא…" אבל זה פירוש לכתוב בזהר ולא הכתוב בעצמו.