רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כ'
[כ] נס דפורים נקרא בריש פרק ג' דיומא (כט, א) סוף כל הנסים כי הוא נעשה במידה האחרונה ממדותיו יתברך. שידוע שיש שבע מדות ושש מדות הם נגדם ששה זמנים המפורשים בתורה פסח שבועות וסוכות ידוע דהם נגד תלת אבהן. וראש השנה ויום הכפורים הם נגד תרין בדי ערבה ועצרת שהוא רגל בפני עצמו ומתרגמינן כנישו נגד מדת היסוד שלשם מתאספין כל המדות להשפיע למדת מלכותו יתברך. ואלו הששה הם מה דישראל מקדשי אבל השביעית היא קדושת השבת דקביע וקיימא דנקרא שבת על שם השביתה מכל השתדלות ופעולת אדם שאין להם מבוא בזה דהוא שוכן גם בתוך טומאותם ואע"פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד, א) כי כנסת ישראל בת זוגו דשבת והם דבוקים במדה זו שאי אפשר לנתקם כלל. כי מדה זו נקרא אמונה (זח"ג רל, א) וישראל נקראים (שבת צז, א) מאמינים בני מאמינים וזרע אברהם יצחק ויעקב אי אפשר שלא יאמין כלל כי זהו מצד קדושה דקביע וקיימא מהש"י בתוך לבבות בני ישראל. וקדושה זו מתגלית בכל תוקף פורים שאמרו (מגילה ז, ב) חייב לבסומי עד דלא ידע, דהפירוש הפשוט בו הוא גילוי דבר זה דלבבות בני ישראל דבוקים באמת בהש"י גם כשאין יודעים בין ימינם לשמאלם. ובשלושה דברים אדם ניכר (עירובין סה, ב) בכוסו ובשכרותו שאז אין בו דעה שלימה להסתיר ולהעלים מעמקי לבבו. ואז מתגלה מה שהוא תוך מעמקי הלב כמו שאמרו (סנהדרין לח, א) נכנס יין יצא סוד ונתגלה דמעמקי הלב דבני ישראל דבוק בהש"י בלי שום ישוב הדעת וכפייה לרצון הלב רק נקודת הרצון האמיתית היא דבוקה באמת מעצמה בהש"י. ועל ידי מדה זו נעשה הנס דפורים כמו שנאמר ותלבש אסתר מלכות וכמו שנאמר ומרדכי יושב בשער המלך וישב מרדכי אל שער המלך.
וידוע דמדה זו נקראת תרעא לאעלא גו מהימנותא (זח"א ה, ב. יא, ב) ועליה נאמר זה השער לה' וגו'. וכן דרשו רז"ל (מגילה טז, א) על פסוק וישב מרדכי ששב לשקו ולתעניתו כו'. דתפלה הוא ממדרגה זו כטעם ואני תפלה שהוא דרגא דדוד כי אתה נקרא שירותא והוא הכרת הנוכח בפסח דראתה שפחה כו'. ואני הוא מדה האחרונה שהש"י שוכן בתוך לבות בני ישראל ממש עד שהנביא יוכל לומר בפיו אני ה' כי הוא עצמו לבבו הוא משכן כבודו יתברך. ומזה נמשך התפלה דלכן תקנו מקודם אד' שפתי תפתח וגו' ובשם האדנות דרצה לומר מדת אדנותו ומלכותו בתחתונים דאי אפשר להתפלל אלא כאשר הש"י פותח חדרי לבבו ופותח שפתיו בתפלה ולולי זה אין מציאות לתפלה באמת כלל. דלכן נקרא בתיקונים (סוף תיקון י"ג) ברתא דמלכא דא צלותא כמו בת מלך שאין המלך מניחה ללכת לבדה. וזה נקרא כיוון לבו דאז מתפלל ונענה. פירוש לבו הקב"ה כמו שאמרו ז"ל (שהש"ר ה) על פסוק ולבי ער וכן אמרו (ברכות ל, א) יכוין את לבו כנגד בית קודש קודשים דפירוש הפשוט שהלב מכוון נגד קודש קודשים ששם שכינתו יתברך ואז הלב עומד מכוון ומיושר לתפלה דלולי כן גם העכו"ם הם מתפללים אלא דהם אין להם שייכות לתפלה מצד לבבם שאין לו שייכות לשכינת הש"י כלל. וזה היה טעות בלעם בקרבנות דבלק שחשב על ידי תפלה יפעול מהש"י ולא ידע דאין שייכות תפלה אלא לישראל. רק מצד תפלתו של שלמה המלך ע"ה דגם הגוי כשיתפלל אל בית המקדש יענה ניתן קצת כח כדרך שאמרו ז"ל (ויק"ר א, יא ומד"ת תרומה ט) אלמלי היו העכו"ם יודעין כמה בית המקדש יפה להם כו' כי זה כל ענין בית המקדש להיות שכינה קבועה וקיימא בעולם הזה גלוי לעין כל אף לאומות העולם. וזה כל עניניו של שלמה המלך ע"ה בנשיאת נשים נכריות שהוא רצה שיכירו כולם כח מלכותך כמו שיהיה לעתיד. וזה טעם תפלתו זו שיהיה גם לגוים הכרה בקדושת המקדש שיפנו להתפלל אליו עד שמכח הכרה זו יהיה להם קצת כח בתפלה שיהיו נענים. ובעת חורבן בית המקדש דהגלות הוא העדר הכרת העכו"ם זה ממילא אין להם שייכות תפלה כלל רק לבני ישראל.
ובפורים היה גם כן קצת התגלות אור לעכו"ם וכמו שנאמר ורבים מעמי הארץ מתייהדים וגו', ואומר ליהודים היתה וגו' ויקר ודרשו רז"ל (מגילה טז, ב) אלו תפילין שבראש דראו כל עמי הארץ כי שם וגו', והיינו ראיה זו דשם ה' נקרא על בני ישראל וכמו שנאמר כי נפל פחד היהודים עליהם שלא השיגו שום השגה מגלוי שכינתו יתברך דזה היה אז בהעלם גדול ואין שם שמים נזכר במגילה כלל שלא היה התגלות ופרסום אלהות לעכו"ם רק פרסום גדלות היהודים איך הם מושגחים בהנהגה עליונה. כי באמת שכינת הש"י עצמו אינו אלא בלבבות בני ישראל לבד ושבת הוא אות ביני ובין בני ישראל ועכו"ם ששבת חייב מיתה. כי ענין השביתה והעדר השתדלות הוא מצד הכרה דפעולת אדם אינו כלום רק הכל מהש"י וזה חיותן של ישראל והוא עצמו מיתתן של עכו"ם דכל חיותם הוא מצד ההשתדלות ופעולת אדם והעדר ההכרה אבל מיד שמתגלה דבר זה דהכרת הש"י ושאין מבוא לפעולת אדם אז נעדר חיותם. וכן היה מיתת בכורים דמצרים על ידי מורא גדול זו גלוי שכינה.
ומצד זה היה גם כן הריגת השונאים ומחיית עמלק דפורים. כי ענין עשרת אלפים ככרי כסף לשקול אל גנזי המלך דמלך סתם במלך מלכי המלכים הקב"ה מדבר היינו כי המן טען ישנו עם אחד ישן מן המצוות כדרשת רז"ל (מגילה יג, ב). רק באמת אמרו ז"ל (שהש"ר ה, ב) אני ישנה מן המצוות כו' ולבי ער לעשותן וכמו שאמרו (ברכות יז, א) גלוי וידוע שרצונינו כו' ומי מעכב כו' כי אמיתות נקודת הרצון דבוק בהש"י רק יצר הרע מעכב. וטען המן שיש לו מחיר לתת נגד היהודים שיש לו גם כן כח זה, כסף פירוש רצון וחמדה וכידוע דכסף דרגא דאברהם שהוא התחלת שורש ישראל ויש לו גם כן התחלת שורש זה. וזה כל כחו של עשו פושט טלפיו כו' טהור אני (כמ"ש ב"ר ריש פ' ס"ה) שאמר שגם הוא טהור כמוהם. ועשרת אלפים כי אלף הוא מספר הרבוי כמו שכתב הרמב"ן על פסוק נתתי אלף כסף (בראשית כ, טז) וידוע דכל דבר מתחלק לעשר ונמצא עשרת אלפים תכלית רבוי השלימות. ועמלק בא בעת ישראל במעלה עליונה היה פשיטות טלפיו לומר שגם הוא במעלה כמוהם כמו שאמרו ז"ל (פרדר"א פ' מ"ד ופסיקתא רבתי פ' י"ב) בא בכחו של זקינו כו' בהשגה והשתדלות וכמו שנאמר ויזנב וגו' וכל ניצוח הוא על ידי משפט ודאי היה הוא נקי בזה ולכך מנצחו היה יהושע מזרעא דיוסף שהוא עיקר כח ההשתדלות וניצוח היצר. ונאמר רק ויחלוש ולא ניצוח גמור רק לפי חרב בפה של החרב נגע בהם. פירוש פה הוא ההתגלות שבלב כי במעשה הידים אין ניכר התגלות שבלב רק בפה. ושני מיני השתדלות הם בתורה ובמצוות, ומצוות יש בעכו"ם למראית עין וכמו שאמרו ז"ל (ב"ב י, ב) על פסוק ביבוש קצירה וקראום מקצת מצוות קלות כי הם קלות מאד לדחותם לפי שעיקר כובד ויקר המצוה הוא מצד הכונה ורצון הלב רק מכל מקום קרויים מצוות. אבל תורה אין שייכות לעכו"ם ועכו"ם שלמד תורה חייב מיתה (סנהדרין נט, א) והאומר יש תורה בעכו"ם אל תאמין (איכה רבתי ב, יג). והמן היה בעת שינה מהשתדלות וזה לעומת זה גם הוא טענתו מצד דגם הוא דבוק ברצונו באמת בהש"י ומה שאינו כך הוא מפני היצר הרע, ועל זה נתחייב מטעם עכו"ם ששבת, כי דביקות בלא השתדלות הוא רק לבני ישראל ועכו"ם יש להם רק שכר מצוות קלות כנזכר לעיל. ונתגלה בפורים דנהפוך הוא אשר וגו' שלבני ישראל יש כח הגם דישנים ממצוות דבוקים בהש"י וזהו סוף כל הנסים התגלות דביקות זה שמתגלה בפורים דגם אם נשתקע כמו שנשתקע עד דלא ידע לגמרי, ותינוק שנטמע בין העמים שאין לו ידיעת בית רבו גם כן, אף הוא דבוק לגמרי בהש"י, כי סוף מעשה דבוק במחשבה תחלה כנודע דנעוץ סופן בתחלתן.