רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כא'

[כא] ארבעה מיני ענינים של מעלות והנאות ומתנות שיש לאדם שטוב שניתן לו מן השמים הם. שלושה הם באדם עצמו והם חכמה במוח. ושמחה בלב. והצלחה בכלי המעשה בפועל כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. והם השלושה שאמר הכתוב אל יתהלל וגו'[1] ואמרו ז"ל (נדה טז, ב) דנגזר בשעת יצירה טיפה זו חכם או טיפש, ועשיר או עני היינו השמחה שבלב שזו עיקר עשירות כמו שאמרו (אבות ד, א) איזהו עשיר השמח בחלקו ואם ירבה כחול כסף ואין לו שמחת הלב הוא קרוי עני וכן אמרו (ירושלמי סוף פ"ח דתרומות) לבא בכיסא תליא דשלות הלב תלוי בעשירות. וגבור או חלש היינו שלות כלי המעשה דהגבורה הוא בפועל. ואומר אל יתהלל וגו' דהכל בגזירה כי אם בזאת יתהלל וגו' היינו צדיק או רשע דלא קאמר (כמ"ש שם). ואינו דבר מחודש רק רצה לומר באלו השלושה השכל וידוע אותי, החכם בחכמתו מכיר ויודע שחכמתו מהש"י וכן כולם אז יוכל להתהלל. כי בכל דבר יש צדיק ורשע דאלו שלושה כוללים כל קומת אדם. בחכמה יש חכם בתורה ויש חכם להרע וכן בשמחת הלב יש שמחה של מצוה ועשיר בדעת, ושמחה של הוללות ותאות רעות שממלא כל חמדותיו בעשרו, וכן בגבורה יש הכובש יצרו ויש גבורת כעס ורציחה. וזהו שלושה כתרים, וכתר שם טוב עולה על גביהם (אבות פ"ד מי"ג),[2] דשם טוב הוא מה שהש"י מעיד עליו שכוונתו לשמים כמו שנאמר ראו קראתי בשם וגו' שלמדו בפרק הרואה (נה, א) מזה, דפרנס טוב הקב"ה ממנה. ושם טוב וכבוד הוא מה שהש"י ממנה שהוא מעיד שראוי לכבוד, כל אחד כפי מה שהוא, יש מכובד מצד חכמתו, ויש מצד עשרו והוא כתר מלכות, ויש מצד גבורתו והוא כתר כהונה ועבודה. והכבוד הוא המעלה ומתנה הרביעית והיא אינו מצד האדם עצמו רק מצד הזולת שחולקין לו כבוד. וכל כבוד הוא בהכרח מצד אחד משלוש מעלות הנזכר או מצד כולם, וזהו עולה על גביהם כי אינה בפני עצמה רק על גביהם והוא עולה עליהם כי זולת זה אין הם מעלות כלל כנזכר לעיל. והם תלת אבהן ודוד המלך ע"ה רגל רביעית שבמרכבה כי הוא זכה לשם טוב דזהו עיקר מדת מלכות כמו שאמרו ז"ל (שם נח, א) שמברכין על המלך שחלק מכבודו וגו'. אבל כתר מלכות שמצד עצמו של אדם מצד השמחה שבלב זה דרגא דיעקב אבינו ע"ה.

וזה היה בפורים ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר הם כל ארבעה כתרים הללו, אורה זו תורה (מגילה טז, ב) במקרא מגילה דנקרא אמת כאמיתה של תורה כמו שאמרו ז"ל (שם) שאז יש התגלות חכמת אמת במוח בני ישראל. ושמחה זו יום טוב, ורז"ל אמרו (שם ה, ב) יום טוב לא קבילו עלייהו ולכן פירש רש"י על ימים טובים אחרים ושניהם אמת כי יום טוב בלשון הכתוב אינו רצה לומר השמחה בלב בלבד שהרי אמר שמחה וגו' ויום טוב על כרחך דיום טוב אינו על השמחה לבד רק על מניעת עשיית מלאכה. מה שאין כן בלשון חכמים יום טוב היינו על השמחה בלבד כמו (שבת קיט, רע"א וש"מ) עבידנא יומא טבא לרבנן דודאי אין רצונו לומר ביטול מלאכה. והיינו דהכתוב הוא דבר המפורש לכל, ויום טוב מפורש היינו שיהיה נגלה על כלי המעשה, מה שאין כן דברי חכמים בתורה שבעל פה הוא מה שאינו מפורש, יום טוב שלהם הוא שלא במפורש, וזהו שכתבו תחלה ויום טוב רק דלא קבלו ובודאי לא עלה אל לבבם דבר ריק שאין ראוי לקבל וגם לא היה ראוי להזכיר זה במגילה, רק דבאמת הוא יום טוב מצד החכמים, דאנשי כנסת הגדולה הם ראש חכמי ישראל כנודע, דהיינו מצד ההעלם והחכמה יש בו שורש יום טוב בשמחה שבלב, אבל מצד הגילוי בפירוש לכל ישראל כדרך שאמרו (קידושין סו, א) על תורה שבכתב כתובה ומונחת דמה שכתוב נגלה לכל ואין צריך לחכמים, ולהיות יום טוב מגולה לכל, זה לא היה כי נס דפורים היה בהעלם מלובש בדרכי הטבע, רק שהחכמים והמשכילים יבינו שהוא נס גמור וגאולה שלימה, אבל לא היה בגילוי גמור לעין כל בשר, ולכך יום טוב זה נקרא בלשון הכתוב שמחה. והיינו גם כן קיום יום טוב האחרים כפירוש רש"י כי כל דבר בזמנו אז הוא בהתגלות, ומקודם הוא בהעלם מושך אותו קדושה, כמו בששת ימי המעשה משבת הקדושה דקביעא וקיימא, ובכל החדשים מיום טוב הקדושה דישראל מקדשי דהיינו עונג ושמחה וביום טוב הוא מפורש, ובכל ימות השנה כל שמחה שיש לאדם הוא נמשך מקדושת יום טוב. ובפורים הוא התגלות זה דהמשכת השמחה מיום טוב והוא קיום יום טוב אחרים. וזהו על ידי משלוח מנות איש לרעהו דזהו דרך שמחה ושלות הלב. וזהו עיקר שמחת אמת כאשר יש לו טובת עין לההנות מחלקו לאחרים מה שאין כן צר עין אין קרוי עשיר כלל כי אין שמח בחלקו על ידי שעינו צרה בשל אחרים.

וששון זו מילה הוא ההצלחה במעשה בכבישת היצר וזהו שורש מצות המילה שעליה אמר דוד שש אנכי וגו' (על אמרתך, תהילים קיט, קסב) שאין הערלה קרויה אלא על שם עכו"ם אבל כל ישראל קרויים נימולים (כמ"ש נדרים לא, ב) כי כולם גבורי כח עושי דברו כי גם רשעי ישראל הם רק מרשיעים כרצון הש"י כמו שיבורר לעתיד [אחר תשובה מאהבה] שיהיו החטאים כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית (כמ"ש שבת פט, ב) כך החטאים הכל מסודר מששת ימי בראשית שרצה הש"י שיעשו ישראל. וכן כל עבירות בני ישראל הם עבירות לשמה הגדולות ממצוות שלא לשמה (כמ"ש נזיר כג, ב) היינו מקצת מצוות קלות שעושים העכו"ם שהוא שלא לשמה כי אי אפשר להיות לשמה שהרי אינו רצון הש"י דהש"י מצפה ביבוש קצירה שתשברנה. אבל ישראל דבוקים בשמו של הש"י וכל מעשיהם לשם שמים אלא שאינו נגלה בעולם הזה. ועל זה היא שורש מצות המילה שהוא הכרה בשורש ההולדה שהם רשומים לשמו של הקב"ה בשרשם ולכך נקרא אמרתך אמירה בלחישה (כמ"ש זח"ג פח, ב. ח"א רלד, ב) שאינו בהתגלות, ועל זה הוא הששון דרצה לומר הוראת המלה בלשון הקודש התגלות השמחה שבלב לפועל במעשה וזהו על ידי המשתה דקבילו עלייהו אחר השמחה דחייב לבסומי כו' והוא התגלות השמחה לפועל דגם דלא ידעי בין כו' הם דבוקים בהש"י בכל מעשיהם. ויקר היינו כתר שם טוב וכבוד אלו תפילין שבראש דראו כל וגו' דתפילין אינו מצוה בעצם האדם רק לבוש המלביש לאדם וכן הכבוד הוא לבוש מבחוץ. רק לבוש יקר דישראל הוא התפילין דהיינו כי שם ה' נקרא עליהם. והתגלות זה בפורים כי נפל פחד וגו' על ידי מצות מתנות לאביונים כי מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו (משלי יח, טז), גדולים היינו בחכמה ובצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב), כי עיקר הכבוד מצד החכמה כמו שנאמר כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה) כנחלה שאינה פוסקת כמו שאמרו (ב"מ פה, א) כל שהוא תלמיד חכם ובנו כו' אינה פוסקת, ופירוש הוא ובנו ובן בנו היינו כשהיא חכמתו בשלימות כי האב זוכה לבנו בחכמה (כמ"ש עדיות פ"ב מ"ט) כי הבן נמשך מטיפי מוחו וכאשר החכמה רק משפה ולחוץ ואינו במעמקיו באמת רק חכם למראית עין אינו חכם בשלימות ואין בנו תלמיד חכם. וזה טעם שלא ברכו בתורה תחלה (כמ"ש נדרים פא, א) כי הברכה לפניה הוא הכרה דהחכמה מהש"י, ובלאו הכי אינו אלא דמיון, וחכמה למראית עין לבד ולא באמת. ויש ממעמקים תרין עומקין דאינון נסתרות מוחא ולבא ועומק השני נגלה בבן הבן וכאשר החכמה בשלימות בכל מעמקיו שוב אינה פוסקת והכבוד לו לנחלה. כי כבוד ה' נקרא המדה האחרונה המושגת לבריותיו שהם משיגים אדנותו ומלכותו שמצד זה הוא הכבוד מן הזולת כנודע. ומדה זו עיקרה הוא כתר מלכות ולכך על מלכים אומרים בישראל שחלק מכבודו שמלכותם חלק אלוה ממעל, ובעכו"ם שנתן מכבודו כי הם בשר ודם ואין להם שייכות לאלהות כחלק מן הכל ונקרא נתינה, אבל מכל מקום הוא מכבודו כי לב מלכים וגו' הכל ביד ה' כמקודם וכבודו הוא המתפשט. רק מכל מקום נאמר בי מלכים ימלוכו ומאן מלכי רבנן (כמ"ש גיטין סב, א) היינו חכמי תורה שבעל פה דמלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה וחכמה תתאה.

וזהו גם כן שמברכין שחלק ושנתן מחכמתו ואין מברכים גם כן על גבור ועשיר ומצינו גם כן תואר עשיר על הש"י בתנא דבי אליהו (ריש סא"ר) וכמה פעמים עשיר ושמח בחלקו כו' אבל מדות אלו בעצם הש"י מצד מדותיו הם מן המדות ראשונות שלא ממדת כבודו יתברך המתפשט לשכון בדרי מטה. והעושר והגבורה שבתחתונים הוא מצד ההתלבשות עושר וגבורה שלמעלה במדת כבודו יתברך המתפשטת בכל הבריאה שכולה לכבודו ברא ואין לקרותו חלק ונתינה מעושרו וגבורתו ממש דזהו לאין קץ ועושר וגבורה דבשר ודם הוא בגבול שהעושר יש לו כך וכך ואי אפשר שיהיה לו לאין שיעור וכן בגבורה להגבור היותר עצום יש דבר שינצחנו ושלא יוכל לעמוד בו ואם כן אין לקרותו עושרו וגבורתו. מה שאין כן חכמה וכבוד הוא מצד מדה תחתונה שהיא הנותנת גבול וקצבה לנבראים והיא גם כן בלי גבול בעצם שהרי הוא ממדת הש"י וכן החכמה והכבוד של בריות הם בלא גבול בעצם רק מוגבלים מצד האדם כי הם חלק מחכמה תתאה שלמעלה וכבוד העליון. וכל מלוכת מלכים בפועל הם על ידי דתורה שבעל פה וזה נקרא ראוי למלכות כהאומר כן על אחשורוש (מגילה יא, א)[3] כי גם באומות העולם נקרא חכם כמו שאמרו ז"ל (שם טז, א) בחכמיו דהמן. והמלך יש לו ענין חכמה מיוחד שבעבורו ראוי לכבוד. מה שאין כן להאומר ממונא יתירא דיהיב וקם כבודו מצד העושר דבצל וגו' כי כבוד מצד עושר וגבורה אינו כבוד של אמת שיהיה יכון לעד כי הוא בעל גבול ויש לו הפסק. מה שאין כן חכמה אין גבול כאשר הוא דבוק בחכמה עליונה כמלכות בית דוד מצד דיבוקם בתורה שבעל פה רק בצל וגו' דעל ידי מתן ירחיב מתרחב לו הדרך שיוכל לילך לפני החכמים ממילא גם כבודו כן. והיו שני הפכים בנושא אחד באחשורוש כי אלו ואלו דברי אלקים חיים דזה ענין פורים ונהפוך הוא וגו' שיש שני הפכים בנושא אחד ומצד הסוף כבודו מצד חכמה ומצד ההתחלה מצד עושר. והמלך סתם הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה (כמ"ש זח"ג קט, רע"א) שהוא התגלות שכינתו שהיתה מתלבשת בו בסוד גלות השכינה שממנה יונקים בני ישראל באותו זמן הוא גם כן בשני הפכים. ושני מיני כבוד אלו תפילין שבראש היינו מצד החכמה שבמוח דזהו לאחרים לאות מה שאין כן תפילין דיד שהוא מעלות הלב וכחות המעשה זהו רק לך לאות דאין מצדם כבוד מצד התפילין דהיינו הדביקות בהש"י רק מצד מתנות לאביונים היינו החסרון שיש בזולתו זה גורם לו כבוד כי החכם מכובד גם בין חכמים ואפילו יהיו גדולים ממנו מכל מקום אם הוא חכם באמת יוכל לומר דבר חכמה בין חכמים גדולים שיכירו שהוא חכם כי אין שיעור לחכמה והוא יוכל לחדש דבר שלא יעלה על לבם. מה שאין כן בגבורה ועושר שהוא בגבול מי שהוא כמותו אין לו כבוד נגדו רק הכבוד מצד אביונים ופחותים ממנו. ובפורים נמשכים כל ארבע מתנות אלו מלמעלה ליהודים, וחכמים קבעו נגדם ארבע מצוות שיזכו לזה על ידי השתדלותם ויהיה נקרא על שמם, דישראל מקדשי לזמנים. והשגת קדושת היקר דתפילין שבראש מצד החכמה, ההשתדלות שלו הוא במתן אדם דבצל וגו' ולפני גדולים שהוא הולך קודם דהליכת אדם היינו השתדלותו וההשתדלות עיקר בזה דעיקר השתדלות דפעולת אדם הוא במעשה דבזה יד אדם שלטת והוא מהנגלות שלנו ולבנינו. מה שאין כן החכמה עיקרה במוח ולב מהנסתרות לה' אלהינו ורק מפיו יתן חכמה בעזר אלהי.

[1] ירמיהו ט, כב-כג: "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידע אותי, כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה'". נדה טז, ב: "דריש ר' חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: רבש"ע, טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק – לא קאמר, כדר' חנינא; דא"ר חנינא: הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י'): ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'".

[2] אבות ד, יג: "רבי שמעון אומר: שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן".

[3] מגילה יא, א: "המולך, אמר רב: שמלך מעצמו. אמרי לה לשבח, ואמרי לה לגנאי. אמרי לה לשבח – דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה, ואמרי לה לגנאי – דלא הוה חזי למלכותא, וממונא יתירא הוא דיהב וקם".