רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כב'

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כב'

[כב] הקב"ה גם כן מקיים המצוות כמו שאמרו במדרש (שמו"ר ל, ט) מלך גוזר גזירה והוא כו' למה אינו משמר שבת כו' והשיבו דהוא חצירו[1] וכן אמרו (ברכות ו, א) מנין שהקב"ה מניח תפילין ועוד טובי. וכן מצוות חכמים על זה נאמר ותגזור אומר ויקם (כמ"ש פסיקתא רבתי פרשה ג) צדיק גוזר והקב"ה מקיים (תענית כג, א) וגם הוא מקיים משלוח מנות בפורים איש היינו ה' איש מלחמה לרעהו היינו כדרך שדרשו רז"ל בהרואה (ברכות נד, ב) על גב איש זה משה שנאמר והאיש משה. וידוע דשורש תלמידי חכמים נקרא משה בכל חכמי כל הדורות כנודע מטעם האריז"ל על מאמר רז"ל (שבת קא, ב וש"מ) משה שפיר קאמרת. והם שתי מנות לאדם אחד היינו כל התלמידי חכמים שבישראל נקרא אדם אחד רעהו של הקב"ה שכן קוראו למען אחי ורעי ודרשו רז"ל (שמו"ר ר"פ כ"ז) על פסוק ריעך וריע אביך וגו' זה הקב"ה ופירוש אביך החכמה כידוע. ושתי מנות היינו דיש שתי חכמות ודברי תורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. שהם חכמה עלאה מה שמורגש שהוא מהש"י כי אי אפשר לשכל אנושי להשיג דבר זה, וחכמה תתאה מה שנראה דשכל אנושי משיגו והוא באמת גם כן מהש"י. והם השתי מנות שמשיגים בפורים התחדשות בלב מדברי תורה מה שהוא בגלוי מהש"י ומה שהוא בהעלם ונראה כהתחדשות הלב. ומתנות לאביונים הוא התאב לכל דבר ומילוי החשק ורצון והם שני אביונים דיש בעלי תורה ובעלי מצוות אוהב תורה לא ישבע וכן אוהב מצוות לא כו' (כמ"ש מ"ר ואתחנן ב, כו ע"פ אוהב כסף וגו') והוא אביון לדבר ההוא ומילוי החשק נראה מתנה אחת. ומשלוח מנות הוא כבוד שהש"י חולק לאדם כענין ויהי יעבץ נכבד מאחיו על ידי דברי תורה (כמ"ש שמו"ר לח, ה). ומתנות לאביונים הוא עושר שנותן לאביון להשלימו התלמיד חכם מתעשר בדעת ובעלי מצוות במעשים טובים.

וזהו הנתינה על בית המן כי להמן היו שני אלו כמו שאמרו ז"ל (מ"ר כב, ז ומד"ת ה, מטות) שני עשירים היו בעולם המן באומות העולם. וכבודו מפורש בכתוב גידל המלך וגו' למי יחפוץ המלך לעשות יקר וגו' וידוע דמלך סתם במלך מלכי המלכים הקב"ה כי היה חלק לו כבוד ועושר מלמעלה וזכו לזה מרדכי ואסתר ונצחוהו. ונאמר נתן המלך אחשורוש וגו' את בית המן וגו' וכן אח"כ ויאמר המלך אחשורוש וגו' הנה בית המן נתתי וגו'. ונראה כי המלך לבד הוא מלך מלכי המלכים ואחשורוש לבד הוא אחשורוש מצד עצמו כמו ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש ברשעו מתחלתו ועד סופו (מגילה יא, א) וצוחו וי בימיו (מ"ר פתיחתות ה-יא ) זהו מצד עצמו אבל המלך אחשורוש יש בו הרכבה פעולת הש"י וגם מצד עצמו. והמשכילים יבינו זה בכל המגילה. וכן בנתינה על בית המן ודאי הוא פעולת הש"י כנ"ל רק מכל מקום אינו מצד אמת לאמיתו דזה שייך רק בשאר אומות דעל ידי ניצוח ישראל, היינו שהם קולטים הטוב שבהם, שייך דהם לקחו ארצם ונקרא ארץ ישראל לעולם ארץ כנען שישראל לקחו חלקם וקלטו הטוב שבהם. מה שאין כן בעמלק שנאמר תמחה וגו' ואמרו ז"ל (מכילתא סוף פרשת בשלח) שלא יאמרו שור זה של עמלק היינו שאין שייך בהם קליטת החלק כלל רק ניצוחם הוא אבדונם מכל וכל ואיך שייך נתינה על בית המן כי באבדונו אין כאן עוד בית המן שירשו מהם ולא קלטו ממנו כלום. רק בעולם הזה כל זמן שלא נמחה זכר של עמלק שייך לומר כן כי מצד הדמיון הם גם כן מכלל הבריאה אם כן על כרחך יש בהם גם כן איזה צורך בריאה, וישראל יוכלו לקלוט שורש זה גם כן. אבל מצד האמת אינם מכלל הבריאה כלל שנבראו רק כדי למחותם מן העולם.

וזה ענין הפורים דעשיית מלאכה לא קבילו עלייהו (כמ"ש מגילה ה, ב) כי באמת ביטול מלאכה הוא מצד הש"י שאין צריך לשום השתדלות ושייך רק מצד הש"י וקדושת שבת דקביע וקיימא. מה שאין כן יום טוב דישראל מקדשי הוא רק על ידי השתדלות, רק טעם ביטול מלאכה משום דביום טוב ניתוסף קדושה מחודשת על ידי דישראל מקדשי, ואותה קדושה משתרשת בקדושת שבת דהיינו קדושת הש"י שהוא שורש הכל שהכל יונק מזה ונעשת מהוספת קדושה זו גם כן קדושה קביעא וקיימא. מה שאין כן בפורים אין הוספת דבר רק שנתגלה אור זה דאין צריך הוספת דבר דאין כאן תוספת כי דבוקים בעיקר. וזה טעם כל המועדות בטילים וימי הפורים לא יהיו בטילים (כמ"ש מדרש משלי ט, ב) כי כל מועד על ידי נס וישועה נתחדש הוספה, ולעתיד לבוא יהיה ה' לאור יומם ואין כאן התחדשות. מה שאין כן ימי הפורים הוא גם כן אור זה. ומצד ישראל דמקדשי אין שייך ביטול מלאכה. ונמצא באמת אין כאן הוספה, רק מצד עולם הזה יש הוספה דזה עצמו הוספה שניתוסף השגה זו דאין הוספה כלל. וזהו הנתינה על בית המן דניצוח עמלק הוא על ידי השגה זו שמשיג שאין הוספה כלל היפוך עמלק שהוא הומה ומהמה ויש בו אותיות עלק היא עלוקה דצווחת הב הב (משלי ל, טו). וניצוח עמלק הוא על ידי ההיפוך ולא על ידי הקליטה ממנו וההיפוך הוא השגת דביקות זה לגמרי דקוב"ה וישראל כולו חד באמת לאמיתו והם נחלה בלא מצרים ובמה שאין גבול אין שייך תוספת.

[1] שמות רבה ל, ט: "מעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא שהלכו לרומי, ודרשו שם אין דרכיו של הקב"ה כבשר ודם שהוא גוזר גזירה והוא אומר לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום והקב"ה אינו כן, היה שם מין אחד, אחר שיצאו אמר להם: אין דבריכם אלא כזב לא אמרתם אלהים אומר ועושה למה אינו משמר את השבת? אמרו לו: רשע שבעולם אין אדם רשאי לטלטל בתוך חצירו בשבת? אמר להם: הן. אמרו לו: העליונים והתחתונים חצירו של הקב"ה, שנאמר (ישעיה ו) מלא כל הארץ כבודו, ואפילו אדם עובר עבירה אינו מטלטל מלא קומתו? אמר להם: הן, אמרו לו: כתיב (ירמיה כג) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא".