רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כג'

[כג] ענין שושן פורים כמו שנאמר עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו (משלי כה, כח). וכן בפשוט אמרו (כתובות קי, ב) ישיבת כרכים קשה, שהמקום דחוק וצריך לעצור עצמו שלא להתפשט בהרחבה. ולעתיד נאמר פרזות תשב ירושלים כי יהיה ביטול היצר ולא יצטרכו עצירת רוח ויוכלו להתפשט ככל אוות נפשם. כי רק מצד היצר הוא הצורך לצמצם ולעצור עצמו והני דכרכים מיגניא טפי ומכסיא (מגילה ה, ב, מוגנים ומכוסים) מעמלק, שאין לו כל כך טענה נגדם. כי עיקר התעוררות עמלק הוא על ידי טענה שיש על ישראל כמו שדרשו רז"ל (מכילתא ויבא עמלק א) ברפידים מיד ויבוא עמלק שהוא מרגיש ומתעורר לבוא כי משם הוא יניקת שורש עשו כמו שאמרו ז"ל (מגילה ו, א) על פסוק אמלאה החרבה וכשזה קם זה נופל (רש"י תולדות כה, כג), ועל ידי איזה נפילה ח"ו בנפשות דישראל הוא מתגדל, ותיכף אחר ההנאה מסעודתו של אותו רשע גידל המלך וגו'. ואמרו (ב"ב קכג, ב) דאין נופל אלא ביד זרעו של יוסף דשורש יוסף הוא הצמצום ועצירה מתאות. וידוע דיש שני יצרים דכעס ותאוה שהם שני הפכים, וכמו שאמרו (מכות י, רע"א) דבגלעד ושכם שכיחי רוצחים שהם מקומות דזרעא דיוסף דשם יש עצירת תאוה, וכן עיקר עבודה זרה התחיל מירבעם, כי בדברי רז"ל הם קוראים שני  יצרים דזנות ודעבודה זרה, רק אחר שביטלו יצרא דעבודה זרה אין משמש אלא בכעס ורציחה אבל השורש הוא עבודה זרה כמו שאמרו בשבת (קה, ב) השובר כלי בחמתו כו' עד כו'[1] כי עבודה זרה הוא גם כן היפך מזנות. ורז"ל אמרו (עירובין כא, ב) בכרכים מצוי גזל ועריות, היינו דתאות מצוי בכרכים יותר, דמעצור לרוחו רצה לומר בכעס שזה נקרא רוחו בלשון הכתוב דעבודה זרה צריך היקף חומה והגדרה לגמרי מה שאין כן בתאות אמרו ז"ל (סוטה מז, א) שמאל דוחה וימין מקרבת וכן לעתיד לא יהרג יצר זה כמו שאמרו בזוהר (ח"א דף קלז-קלח) דאקרי לבן דאתלבן עיין שם. ועיקר גידול עמלק ועשו על ידי נפילת ישראל ח"ו בתאות, כי שורש עשו על חרבך תחיה ברציחה, והגם דאומות כלולים מכל רעות יחד מכל מקום הגוון ודאי ברוצח נראה שאינו בעל תאוה. ובזה הוא פשיטת טלפיו ביחוד שיוכל לטעון נגד ישראל. רק מכל מקום אם הם נקיים מרציחה אז מיגנייא מיניה מצד שיש להם עודף נגדו בזה. אבל בצירוף שניהם מתגבר ביותר ח"ו. ולכך אז דהיה השתחוויה לצלם ובשושן היה גם כן הנאה מסעודתו דהיינו התפרצות בתאות, התגבר ביותר. והא דשאלו את ר' שמעון בר יוחאי מפני מה כו' (מגילה יב, א) עיין שם בגמרא[2] אלו ואלו דברי אלקים חיים דהתחלת התעוררות המן הוא מפני ההנאה דמזה מתעורר כנ"ל והתעוררותו באמת היה רק בשושן ועל מרדכי ביחוד כדברי רז"ל (מגילה שם) על פסוק כרצון איש ואיש מרדכי והמן דהיה גם הוא באותה סעודה. רק דהתגברותו על ידי השתחוויה לצלם בזה כל ישראל שוים לכך נתעורר על כל עם מרדכי. ונקרא בכאן עם מרדכי כי כל נפש יש לו ענין מיוחד שבו הוא ראש הדור ובענין מחיית עמלק והמן ביחוד היה מרדכי כנגדו ונקראו שניהם איש כנזכר לעיל כי בכל נפש יש כנגדו זה לעומת זה נפש באומות העולם ונגד מרדכי היה המן ולכך כאשר גידל המלך את המן לעומת זה גם כן היתה התנשאות למרדכי. ומצד המן שהיה חושב בלבו למי יחפוץ המלך וגו' שהוא העיקר בכל העולם כולו נקראו גם כן היהודים לנגדו עם מרדכי שהוא העיקר בכל העולם כולו. והנה ידוע דעיקר ישועת ישראל וניצוחם איזה דבר הוא על ידי ניצוחם אותו כח בלב והיו צריכים אז כבישת שני הכחות היינו כל ישראל ביצרא דעבודה זרה וכעס ושבשושן ביחוד ביצרא דתאות גם כן. ולכך בקשה אסתר לינתן ליהודים אשר בשושן עוד יום לניצוח האויבים. ופורים הוא יום הנייחא שאחר הטירדא כי כל זמן הניצוח הוא בטירדא ואלו שאין מעצור לרוחם וזרעא דיוסף הם הממהרים בניצוח עמלק ודי להם יום אחד לבד לשפוך חמתם עליהם לבלתי השאיר שורש וענף כי מיד שמתבררים שכעס ישראל אין דומה לכעס העכו"ם, שהם כועסים רק על הגויים אשר לא ידעו את ה' ובמקום שהקב"ה רוצה לכעוס מכל מקום שופכים כעסם על עמלק ואין נשאר ממנו כלום כי חמתם הוא חמת הש"י. וזהו כל עיקר שימוש הכעס ורציחה שנברא בעולם שאין בו צורך כלל רק לזרע עמלק שנאמר בהם תמחה שם צריך לשמש ברציחה. ונענש שאול על שהשתמש שם ברחמנות (כמ"ש יומא כב, ב) ולעתיד דימחו ויתבטלו יתבטל גם יצר זה מהעולם. ודכרכים דמיגניא שנקיים מזה ולא יוכל לקטרג כל כך נגדם מכל מקום נגד זה אם מצא מקום קטרוג ניצוחו מתאחר אצלם יותר וצריכים להתברר גם בתאות. ופורים הוא הנייחא שאחר מחיית עמלק דלכן אמרו ז"ל (מדרש משלי ט, ב) דלעתיד גם כן לא יתבטל כי ביטול דלעתיד הכל נתלה במחיית עמלק שיתחדש אז שימחה לגמרי דהוא עצמו ביטול יצרא דכעס וליבון יצר דתאוה דהכל נמשך מזה. ופורים הוא הנייחא שיש אח"כ, והנייחא של ביטול הכעס ורציחה מן הלב הוא קדושת הפורים די"ד שמתברר דגם בעת הביסום עד דלא ידע אין לו רציחה אלא על עמלק, וברכה וטובת עין לזרע ישראל. וקדושת יום ט"ו מאירה דכל תאותיו לשם שמים.

[1] שבת קה, ב: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. אמר רבי אבין: מאי קראה? (תהילים פא) לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע".

[2] מגילה יב, א: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! – אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. – אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו! – אמרו לו: אמור אתה! – אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. – אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? – אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים – אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב (איכה ג') כי לא ענה מלבו".