רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כו'

[כו] בתורה המדריגות הם כפי המעלות שכל המעולה בחכמתו יותר מחבירו הוא הגדול. מה שאין כן בתפלה אדרבא המדריגות הם כפי החסרון וכמו שאמרו בזוהר (ח"א כג, ב) תפלה לעני דמעטפא כל צלותין, וכמשל רבי יוחנן בן זכאי דעבד ושר (ברכות לד, ב).[1] כי כל מי שהוא יותר חסר ונצרך ביותר הוא יכול לפעול בתפלתו יותר כי תפלתו יותר מעומקא דלבא. ועיקר התפלה הוא מצד החסרון ומבקש השלמת הש"י ואצל הש"י אין שום חילוק בין גדול לקטן וכמו שאמר אסא בדברי הימים (ב' יד, י) אין עמך לעזור בין רב לאין כח ובודאי אין רצה לומר כפשטיה בכח בשר רק רב במעלת התורה והקדושה אלוהית ואיזהו גבור הכובש כו' (את יצרו, אבות ד, א) ואורייתא מסטרא דגבורה נפקא (זח"ג פ, סע"ב) כי זה עיקר חכמת התורה כאשר מתנהג על פי החכמה דזהו שם תורה שמורה דרך איך להתנהג. אבל מי שלא עצר כח להתנהג על פי חכמת התורה הרי הוא חסר מעלת התורה. וכפי גודל החסרון אם הוא מכיר חסרונו ומבקש מהש"י שיעזרנו על זה הרי הוא דבוק על ידי זה בהש"י כטעם אני את דכא (סוטה ה, א) דבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו פירוש כידוע בסוד רצוא ושוב כמראה הבזק הנראה לצופי המרכבה שבמקום שהם הולכים שם הם שבים, היינו במקום כלות האור שם הוא חוזר ונעשה הסוף התחלה, וחוזר חלילה, להיות סוף כל דרגין מתדבק בתחילת ועומק ראשית, ונקרא ראש כל דרגין כי ראשית הכל הוא הש"י והדביקות הגמור בו הוא עומק ראשית דהשתלשלות הנבראים, והולך סדר השתלשלות עד תכלית המטה שהוא השיקוע בכל מיני חסרון המרחיקים מדביקות הגמור. רק מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל אשר חלק ה' עמו אי אפשר שישכח לגמרי אפילו תינוק שנשבה לבין העכו"ם מיד שנתוודע לו בשכלו מענין אלהי השמים הוא מתחיל לנהות ולצעוק מעומקא דלבא כפי גודל השתקעותו. ותפלה הוא לשון דביקות דזהו שורש מלת תפל בלשון הקודש היינו דעל ידי זה דבוק לגמרי וממילא על ידי זה מאן דאיהו זעיר איהו רב (זח"א קכב, ב). ודוד הוא הקטן (שמואל א' יז, יד) המדריגה האחרונה כידוע והוא נעים זמירות ישראל תכלית כח הפה בתפלה כטעם ואני תפלה, הוא מלך ישראל שנאמר בו תשים עליך שהוא למעלה מהכל.

והקדוש ב"ה במקום גדולתו נקרא מרום וקדוש שהוא מרומם מכל חסרונות עולם הזה ונבדל מהם שאין לו שום התחברות לזה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע אמר הקב"ה שהוא טהור וקדוש כו' (נדה לא, סע"א) כי הוא מדמה כי גם ישראל כשח"ו משוקעים בעונג עולם הזה שהם היפך הקדושה הם נפרדים מהש"י וזה היה עצתו בשיטים אבל באמת הש"י שוכן אתם בתוך טומאותם (כמ"ש יומא נו, סע"ב) כי כנסת ישראל הוא דרגא דתפלה כנודע דזה כל שורש ישראל שאף על פי שחטא כמו שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד, א) וזוכר בהש"י, ופושעי ישראל מלאים חרטה וצעקה בלב תדיר בתפלה [ולא עוד אלא גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי (ברכות סג, א בעין יעקב)] וישראל אדרבא לא זכו לשום מעלה אלא על ידי חסרון הקודם, ומעשה שיטים היה הכנה לכניסת הארץ, דהיינו לזכות לארץ הקדושה והפרדה לגמרי מארץ העמים הוא על ידי הצעקה וחרטה שהיה להם בשיטים על חבורם לבנות העמים. דבכל ענין מעלה יש מדריגות באותו דבר עד הדביקות בעומק ראשית והיו צריכים אז לדבק בעומק ראשית השייך לזה להיות נפרדים מגוים לגמרי בארץ מיוחדת. ואי אפשר לזכות לזה מצד המעלה דמצד המעלה שיעלה מעלה מעלה עד עומק ראשית האמיתי שוב אין שייכות לארץ בעולם הזה כלל. רק מצד החסרון ששבו תחתונים למעלה על ידי הדביקות דתפלה עזרם הש"י לזה ליפרד מגוים לגמרי. וענין זה הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה דהיינו כנסת ישראל שהקב"ה שוכן בקרבם. וזה ענותנותו דאל זה אביט אל עני וגו' רק שחרד על דברי.[2] וקוב"ה הוא גדולתו שהוא קדוש ומרומם.

ודבר זה אי אפשר לגוים להבין כלל איך דגם שהללו עובדי עבודה זרה והללו כו'⁵⁹ ומשוקעים בכל מיני חסרונות עולם הזה ועם כל זה דבוקים בהש"י וכשרוצים להסתכל ולהתבונן בדבר זה נסמא עיניהם וכח ראייתם, מפני תוקף הבהירות, שלמעלה מגדר כח השגתם, שהוא מעוור. כי ישראל אין להם ראיה למעלה מהשגתם שהרי בכל מה שהשגתם פחותה וחסירה יותר הם דבוקים ומתעלים יותר מה שאין כן נביאי העכו"ם הם כפי מעלתם בפרישות מעניני עולם הזה וכאשר רוצה לידבק בעולם הזה אז הוא משוקע באמת בעולם הזה כי תפלה הוא רזא דכנסת ישראל לבד, וכל מה שחסרים הם חסרים באמת ואי אפשר להם להשיג זה כלל. וזה ענין דמשה רבינו ע"ה ביקש שלא תשרה שכינה על העכו"ם (ברכות ז, א) ושלמה המלך ע"ה ביקש גם על תפלת הגוי שיענו וגם לעתיד במשיח בן דוד נאמר אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו'. דמשה רבינו ע"ה דרגא דחכמה וכל האומר דבר חכמה גם באומות העולם נקרא חכם (מגילה טז, א) דיש חכמה באומות העולם תאמין (מ"ר איכה ב, יג) דיש גם בהם גוון מחכמה רק דלב אין דהקב"ה נקרא צור לבבם דישראל (שהש"ר ה, ב). אבל מצד החכמה היה אפשר לטעות, ומי שראה בלעם בימיו ודאי הגם שאמרו ז"ל (סנהדרין קה, סע"א) דבא על אתונו וכיוצא מכל מקום למראה עיני בני אדם היה אפשר לחשוב שהוא אדם גדול והיה לו כח לדבר דברי אמת שנכתבו בתורה ולכך הוצרך לבקש שלא תשרה שכינה כו' דבאמת אמרו (מ"ר איכה שם) יש תורה באומות העולם אל תאמין דהיא מורשה קהלת יעקב לבד. וכדרך שאמרו ז"ל במדרש (תנחומא תשא לד) עתידים אומות העולם לומר אנו ישראל כו' מסטורין שלי כו'.[3] וזה ענין השראת שכינה היינו שלא ישיגו מחכמת תורה שבעל פה. ובלעם השיג דברים שנאמר בתורה שבכתב כי תורה שבעל פה הוא רזא דכנסת ישראל הנובע רק מלבבות בני ישראל דתורה עקרו לשון הוראת דרך להשיג יחוד הש"י ולידבק בו. והם אדרבא כל חכמתם הוא מאבידם והגם דמשיגים האמת כענין בלעם וכן חכמיו דהמן עם כל זה הוא אי אפשר לו ליפרד משרשו. אבל מלכות בן דוד שהם דרגא דתפלה שם אין שייכות לבן נכר כלל דעיקר תפלה בלב וזה אינו אצלם כי בזה הם נפרדים באמת לכן ביקש אדרבא, דהגם דאי אפשר שיהיה להם שייכות באמת, דזהו על ידי הדביקות בעומק הלב בהש"י, וזהו שורש ישראל, והיינו שיתהפכו לישראל ושוב אינם קרוים בני נכר ועמים כלל, דענין בן נכר היינו שעומק לבו אין דבוק בהש"י, רק מכל מקום ביקש שיכירו על כל פנים קדושת בית המקדש וישראל וזהו שפה ברורה מן השפה ולחוץ הגם דאין בפנימיות הלב, מכל מקום על ידי זה יכירו מעלת ישראל שהם באמת כן, ואי אפשר להם לומר על ידי זה אנו ישראל כלל.

ואז והאבדתי חכמים מאדום דהוכיחו מזה רז"ל (מ"ר איכה שם) דבעולם הזה יש. דבעולם הזה נראה זה לשני דברים נפרדים ובאמת מוחא ולבא הם תרין ריעין דלא מתפרשין וכן תורה ותפלה כולה חד ובמקום תורה תפלה (ברכות ח, א. מגילה כט, א) רק למראית עין נראה כדברים נפרדים והפכים ממש דתורה היינו שלימות והשלם אינו חסר. אבל באמת אצל הש"י אפשר להיות שני הפכים בנושא אחד ובמקום גדולתו ענותנותו וכן ישראל כל הגדול יצרו גדול (סוכה נב, א) והוא חסר ביותר וכפי גודל חכמתו כך הוא מכיר ביותר חסרונו. ולעתיד יבורר זה לעין, ונאמר עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה (ירמיהו לג, יג) משמע אחד מה שאין כן בעולם הזה נאמר אשר פוקד על פי משה ואהרן, כמו שאמרו בזוהר ריש במדבר (קיז, ב) דיש חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא דכמו דשישים רבוא אותיות בתורה, וכל נפש מישראל יש לו חלק מיוחד בתורה, והוא מצד החכמה שבמוח הדבוק בהש"י כך יש לכל נפש מישראל חלק פרטי במשכן ובית המקדש מצד הרצון שבלב הדבוק בהש"י. וחבור המוחין דישראל הם אותיות התורה וחבור עבודה שבלב דישראל הוא מלאכת המשכן. והמנין נקרא שאו את ראש שיש לכל אחד התנשאות מיוחד דכל חלק בתורה או במשכן הוא נצרך שאם יחסר יפסל ונמצא כל אחד מנושא בענין מיוחד. והיה המנין על פי משה דרגא דחכמה ואהרן דרגא דעבודה והם לכאורה שני הפכים ואיך אפשר שימנו יחד כסדר אחד וכל אחד מנה כסדר תפיסתו במעלת ומדריגת הנפשות ונמצא עליונים של זה למטה אצל זה. דמשה רבינו ע"ה שושבינא דמלכא היינו דקוב"ה ומקום גדולתו שהוא כפי המעלה והקדושה והוא עלה למרום, מה שאין כן אהרן שושבינא דמטרוניתא לייפות כל מיני חסרונות ולהיות שכינה בתחתונים בבית קודשי קודשים שהוא נגד הלב דבני ישראל כנודע והמעלה לערכו הוא כפי גודל החסרון וכן המשכן הוא לתיקון העגל ודאי כל מי שהיה מרגיש חסרונו וחטאו יותר, השתדל בתיקונו יותר, ונמצא חיילין דמשכנא למראה עין ממש היפך בהיפך הסדר מחיילין דאורייתא. אבל באמת כולא חד רק שאצל כל אחד היה בליטה בדבר מיוחד וכסדר אחד פוקד על פי שניהם דכל הגדול כו' (סוכה נב, א) רק מכל מקום היה נראה לעין ענינים נפרדים ונחלקו למונים נפרדים. מה שאין כן לעתיד יהיה מונה אחד דבעולם הזה לא כשאני נכתב אני נקרא כו' (פסחים נ, א) דשם הויה היינו מקום גדולתו זה הוא בכתב היינו מפורש לעין שהוא שליח המוח אבל לא לפה שהוא שליח הלב כי עקוב הלב מכל ומלא חסרונות וההרגשה מצד החסרון כעבד לפני המלך והקריאה בשם האדנות. מה שאין כן לעתיד שיבורר זה לעין דמקום גדולתו וענותנותו חד, שישוב הסוף כל דרגין להיות באמת ראש כל דרגין כטעם נקיבה תסובב גבר, אז יהיה נקרא ונכתב בשם הויה דיהיה באמת זביחת היצר והסתלקות כל מיני חסרון מלב לגמרי.

[1] ברכות לד, ב: "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו – לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך".

[2] ישעיהו סו, ב: "ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה', ואל זה אביט, אל עני ונכה רוח וחרד על דברי".

[3] תנחומא פרשת כי תשא לד: "א"ר יהודה בר שלום כשאמר הקב"ה למשה כתב לך בקש משה שתהא המשנה בכתב, ולפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יונית והם אומרים אנו ישראל ועד עכשיו המאזנים מעויין אמר להם הקב"ה לעכו"ם: אתם אומרים שאתם בני? איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו הם בני. ואיזו היא? זו המשנה שנתנה על פה, והכל ממך לדרוש, א"ר יהודה בר שלום אמר לו הקב"ה למשה: מה את מבקש שתהא המשנה בכתב ומה בין ישראל לעכו"ם? שנאמר: אכתב לו רובי תורתי ואם כן כמו זר נחשבו, אלא תן להם מקרא בכתב ומשנה על פה".