רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כז'

[כז] ענין עליית העולמות בשבת עד שבעשיה אין שם אלא שבע תחתונות לבד ולא השלוש ראשונות כנודע מטעם האריז"ל, הוא בפשוט כי ענין איסור מלאכה בשבת כי בו שבת וגו' היינו דהאדם צריך לדעת בכל פעולותיו ומעשיו שלא הוא הפועל רק הכל בכח עליון וכל פעולותיו מהש"י כענין גם כל מעשינו פעלת לנו. ובלאו הכי אין לו שום כח לפעול כלום רק על ידי כח הפועל דהש"י הנמשך בו מכח עשרה מאמרות דמעשה בראשית שהם נצבים חיים וקיימים לעולם כחות הפעולה כל דבר ביומו כפי פעולת הדברים בימי בראשית. וכך כל פעולה השייכת לאותו יום מצלחת ביותר, עיין שלהי שבת (קנו, א) במזל יום גורם. ובאמת ה' יתן אומר המבשרות צבא רב (תהלים סח, יב) וכל ניצוץ מתפשט לכמה גוונין עד שכל מיני פעולות נמשכים מכח אותה פעולה אבל מכל מקום הכל מכח הפועל דהש"י ואפילו בעבירות נאמר בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה (ברכות סג, א) ואחר התשובה גמורה דזדונות כזכיות אף הוא מפעולת הש"י רק הוא כענין דבר שאינו מתכוין או מלאכה שאינה צריכה לגופה. וזדונות כשגגות היינו כמתעסק בעלמא. ובשבת דאין כח פעולה דהש"י באותו יום כלל שבו שבת כו' העושה בו מלאכה הרי זה דומה חס וחלילה לקוצץ בנטיעות דאמרו בתיקונים (סוף תיקון סט סוף דבור המתחיל קם רבי שמעון ואמר ותוסף ללדת וגו') דהיינו מאן דנטל מלכות בלא תשע ספירות פירוש כח פעולת אדם בלא הכרה שהש"י הוא הפועל שזה אי אפשר בשבת ועל כן אז חושב דהוא הפועל בכחו ועוצם ידו וזה כפירה. ולכן אמרו (עירובין סט, ב) מומר לחלל שבתות מומר לכל התורה כולה.

ומכל מקום ודאי אם לא היה כח מהש"י לא היה אפשר לנברא לפעול כלום ואנו רואים עכו"ם ורשעי ישראל פועלים בשבת. רק דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה דהיינו מה שהוא ברצון העושה וברצון אין הש"י פועל כלום. אבל פעולות שנגד רצונו יתברך הם נמשכים דרך אחוריים והם דוגמת דבר שאין מתכוין ומלאכה שאינה צריכה לגופה כמו מוציא כלאחר ידו שמותר מן התורה דהיינו מצד הש"י שכח פעולת נבראים בשבת הוא פעולותיו על דרך זה. ואסור מדרבנן, דחכמים הם הוסיפו בירורים לומר דפעולת הש"י בשבת היינו מתעסק בעלמא והיינו כמו שכתבתי. אבל לעולם הבא עין לא ראתה וגו' ועולם הבא הוא יום שכולו שבת והעסק של הש"י בו עם הנבראים אינו בהשגת בריותיו רק מצד התפיסה עולם הזה בחכמה של עולם הזה נראה דאין שייכות לשום פעולת והשתדלות שם גם במלאכה שאינה צריכה לגופו ודבר שאין מתכוין מאחר דאז יהיה ה' אחד ושמו אחד ביחוד גמור אם כן מה מקום לפעולה ומעשה. אבל מכל מקום הש"י אומר רק מלאכת מחשבת אסור דזולת זה יש שייכות פעולה וזה אינו מושג לשכל חכמים כלל דעין לא ראתה וגו' (ישעיה סד, ג) היינו שאי אפשר להשיג אפשרות זה כלל ולכך הם החמירו בדבר שאין מתכוין ומלאכה שאין צריכה לגופו. ומכל מקום פטור ממיתה, דגוף ונפש היינו יחוד קוב"ה ושכינתיה כידוע, ואיסור תורה הוא מצד הש"י ואיסורין דרבנן הוא מצד כנסת ישראל ושכינת עוזו שהופיעה בלב חכמי ישראל, והוא מצד הגוף ואי אפשר לדון בו על הנפש. ובעולם הבא שלא יהיה שייכות לגוף ואז כמו שאני נכתב אני נקרא (פסחים נ, א) דשם האדנות הרומז לשכינה לא ישתמש אז ומשם זה הוא כח הפעולה ועבודת עבד שהוא בגוף דבעשיה ואז יום שכולו שבת.

ומכל מקום יהיה שייכות לכל התורה וגם כל דברי חכמים יהיו קיימים דעולם עשיה היא מסדר הבריאה לא יתבטל רק יהיה עליית עולמות והיינו שבע תחתונות בלא שלוש ראשונות פירוש כחות הפעולה והמעשה בלא שלוש ראשונות שהם כחות המחשבה והרצון דהיינו מלאכת מחשבת אסרה תורה כנזכר. ולכן נאמר ששת ימים תעשה וגו' וביום וגו' אמר תיעשה התי"ו צרויה דנדרש בכל מקום בכהאי גונא שמעצמה נעשית היינו דעל ידי קדושת השבת ששומר עצמו מלעשות זה מעיד על עצמו דכל פעולותיו מהש"י ושהם נעשים מעצמם שלא בכחו ועוצם ידו כלל כטעם וזה יכתוב ידו לה'[1] שהוא כלשון רז"ל (ב"ק פה, א) ידו כתובה למלכות והיינו דכח ידו ופעולתו בידו של הש"י. וזה טעם שאומר בפרשת זכור גם כן ששת ימים תעבוד וגו' דעל ידי שמירת שבת דוקא הוא שהותרה מלאכת ששה ימים מאחר שיודע שאין הוא העושה והפועל כלל.

[1] ישעיהו מד, ה: "זה יאמר לה' אני, וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתב ידו לה', ובשם ישראל יכנה". ומה שהביא בהמשך "ידו כתובה למלכות" הכונה שהמלכות החליטה לקצץ ידו של מישהו.