רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כח'

[כח] הבטחת הש"י ליעקב אבינו ע"ה הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך,[1] לא היתה הבטחת שעה רק הבטחה לעולמי עד לכל אשר בשם יעקב וישראל יכונה, שהם נקראו על שם ישראל סבא לא דרך כינוי השם לבד רק הם באמת כעצם מעצמו ובשר מבשרו, כי שורש נפש יעקב אבינו ע"ה כולל כל הנפשות מישראל מכל הדורות. ורק בנפשות הגרים נאמר שבשם ישראל יכנו לשון כינוי ולא שם העצם. אבל בבני ישראל הוא שם העצם ממש דיעקב אבינו ע"ה לא מת ואמרו ז"ל (תענית ה, ב) מקיש הוא לזרעו כו',[2] פירוש דזהו חיותו על ידי זרעו וזהו התירוץ על וכי בכדי חנטו חנטייא כו' (שם) דלכאורה לא משני כלום, רק הכוונה דמה שלא מת היינו על ידי חיות זרעו שהוא ממש שורש חיותו המתפשט בהם, והרי על ידי זה הוא עצמו לא מת ושורש נפשו חי וקיים בעולם הזה בגוף בכללות הנפשות דישראל שבאותו דור, שכללותם אינו אלא נפש יעקב אבינו ע"ה לבד המתחלקת לשישים רבוא ניצוצות דאין דור פחות משישים רבוא (זח"ג רעג, א), והם מכלל קומת יעקב אבינו ע"ה יש ראשי ישראל ועיני ישראל ושאר איברים.

וצורתו של יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכסא הכבוד (מ"ר במדבר ר"פ ד') היינו כפי צורתו בכל דור כך הוא חקוקה, כידוע דנשמתין אתגזרון מכרסיא, כי הש"י רצה לפרסם כבודו ופרסום כבוד אינו אלא כשיש העלם. וזהו בברואי מטה ולכך ברא הש"י בני אדם בגופות מלאים מכל מיני תאות וחמדות שבהיפך מרצון הש"י וכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב, א), וההיקש בהיפך שכל שיצרו גדול כאשר הוא עושה רצון שמים הוא הגדול, כי כאשר מי שהוא משוקע בתכלית תוקף עניני עולם הזה ותאותיו המשכיחים לגמרי מהש"י, והוא מתחזק ונזכר להכיר את בוראו הרי זה קילוס עצום יותר. וזה תכלית כל הבריאה כל פעל ה' למענהו לקילוסו (שוח"ט ריש מז' י"ט). ונפשות בני ישראל הם משוקעים ביותר מנפשות אומות העולם, כמו שאמרו בסוכה (שם) דיצר רע הניח כל אומות העולם ונטפל בישראל, וכאומרם ז"ל (מכילתא ריש פרשת בא) אומות העולם קרובי תשובה מה שאין כן ישראל, וכיוצא מה שאמרו (יבמות סג, א) אין פורעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, וידוע דפורענות הוא עצמו החטא כטעם (ב"ב טז, א) הוא יצר רע כו'[3] שמתהפך בגווניו, ושורש השיקוע מתגבר בישראל, כי העכו"ם שעיקרם רק בעולם הזה דבאמת הם קוצים כסוחים אין שייך התגברות דכל התגברות הוא נגד ההיפך וכפי תוקף ההיפך כך הוא תוקף ההתגברות, וזה כל מעלת ישראל שגם בכל תוקף התגברות שיקועם וגם פושעי ישראל מלאים חרטה והרהורים שהם לשם שמים באמת לאמיתו כפי שורש נפשם, ועל ידי פתח קטן זה כחודה של מחט הם מתעלים לגמרי. ולפיכך הם קרויים כסא כבודו והוא עולם שלמעלה ממלאכים, כי הכבוד שמים נשען דוקא על אלו שמהם עולה הכבוד.

וזהו צורת יעקב אבינו ע"ה שנקרא מדת אמת, ועולם הזה נקרא עלמא דשיקרא מה שאין כן עולם הבא עלמא דקשוט. וזהו שבת אות ביני ובין בני ישראל דשבת רומז ליום שכולו שבת ועולם הבא, והכרת נקודת אמת בעולם הזה אינו אלא בנפשות מישראל לבד ונקרא הקב"ה השומר אמת לעולם וכן שומר ישראל על שם הבטחתו ושמרתיך וגו' היינו נקודת האמת הנקרא ישראל זה ישמור לעולם שלא יארע בה קלקול כטעם (סנהדרין מד, א) אע"פ שחטא ישראל. וזהו בכל אשר תלך מלת בכל יש לדרוש כדרך שאמרו בהרואה (סג, א) על בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה דגם כשחוטא הקב"ה שומרו שלא יוכל לחטוא כל כך עד שיאבד שם ישראל ח"ו ונקודת האמת ממנו להיות נשקע בעולם הזה לגמרי זה אי אפשר כלל. וידע אדם שאפילו הגדיל עבירות עד אין קץ מכל מקום לא ניתק מנקודת האמת ושורש ישראל אף זיז כל שהוא. ולפיכך אין לך דבר שעומד בפני התשובה. וזה שאמר תיכף אחר הבטחת ושמרתיך וגו' והשיבותיך אל וגו' הוא רזא דתשובה שיזכה על ידי זה לתשובה באמת כי סוף הכל אין ישראל נגאלים אלא בתשובה והם ינצחו בבקשתם השיבנו אליך וגו'[4] שיהיה גם האתערותא לתשובה מהש"י (מ"ר סוף איכה). וכן לכל נפש ישראל בפרט, הקב"ה עוזרו לזכות לשלימותו, ולהשיג לטעום מברכותיו של יעקב אבינו ע"ה ושמרתיך וגו' והשיבותיך וגו', והם הרהורי תשובה שנופלים בלב מעצמם. ופעמים הש"י מזמין איזה סבות המעוררים לתשובה וכיוצא באופן שסוף כל סוף דידן נצח להיות הש"י מצידו הפותח גם כן הפתח כחודו של מחט בלב לתשובה גמורה באמת ובלב שלם.

והם שבע ברכות שם בכתוב66 נגד שבע מדות. נתינת הארץ הוא ברכת אברהם אבינו ע"ה והיינו דיהיה ארץ נקרא ארץ ישראל, פירוש שהגוף קדוש ובידו, וזהו התחלת הכניסה דשם יהודי להיות ארבע אמות שלו מקום משכן להש"י. ואח"כ והיה זרעך, ההתפשטות והוא ממדת הגבורה כנודע ממזמור אשרי כל ירא ה' וגו'[5] והללויה אשרי איש ירא את ה' וגו'. וברכת ופרצת הוא נחלת יעקב אבינו ע"ה נחלה בלי מצרים שיפרוץ המיצר והגבול, וזהו על ידי הקדושות וההבדלה מעולם הזה שהוא עולם הגבול, ונדבק במה שלמעלה מהגבול. ונברכו וגו' הוא ניצוח העכו"ם, דמלאך רע יענה אמן בעל כורחו, זהו נגד הנצח (כמ"ש ברכות נח, א). ואנכי אהיה עמך הוא נגד ההוד, דשם היחוד קוב"ה ושכינתיה כנודע, איהו בנצח ואיהי בהוד, וכמו שנאמר נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן (תהילים עז, כא), ובדרגא דאהרן יבוא אל הקודש לפני ולפנים, דהיינו אנכי עמך ממש. ושמרתיך וגו' הוא נגד היסוד בה דנקרא הילוך, כמו שדרשו רז"ל ביומא (עד, סע"ב) על פסוק מהלך נפש, ובברכות (יא, א) על פסוק ובלכתך בדרך,[6] ושם צריך שימור כנודע דברי רז"ל (מ"ר ר"פ תזריע) אפילו חסיד שבחסידים כו',[7] ואמרו זה על ישי,  ונראה מזה דזהו עטיו של נחש שאמרו ז"ל (שבת נה, ב) בישי דלא היה בו חטא וזה נקרא עוון מלא, על כרחך דלזה כיוונו דהוא עטיו של נחש, שאינו ביד האדם לינצל כלל, ועל זה נאמר ושמרתיך בכל וגו' דמכל מקום בכל ענין לא תוכל לינתק כלל ממני, ובכלל זה גם כן שלא יתערבו ח"ו זרע קודש ב"ה וכמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (פרק יח) דהקב"ה שומר העשרה יוחסין שלא יתערבו כו'. ואח"כ והשיבותיך וגו' הוא תכלית השלימות ומדת סוף המעשה הנעוץ בתחלת המחשבה, והוא דרגא דדוד שהקים עולה של תשובה, דהגם שהלך למקום שהלך ונשקע במקום שנשקע יכול לשוב לשרשו ולמקומו בקדושה במדריגה העליונה כנודע לצופי המרכבה דכל אור נראה כמראה הבזק למקום שהולכים משם שבים, הוא כטעם משם יקחך, דייקא משם ומתכלית השפלות הוא מתקרב לגמרי להש"י, וכנודע דברי רז"ל (ברכות לד, ב) על פסוק לרחוק ולקרוב[8] דלקרוב היינו בעל תשובה, ועל כל פנים נקרא בכתוב קרוב דיש לו קורבא יותר כשמגיע למשם יקחך ונעשה משם ההתחלה, אז ממילא הוא קודם במדריגה לצדיק גמור.

[1] בראשית כח, יג-טו: "והנה ה' נצב עליו ויאמר: אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה, ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך. והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך".

[2] תענית ה, ב: "אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. – אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? – אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיהו ל'): ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים".

[3] בבא בתרא טז, א: "אמר ריש לקיש: הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות".

[4]איכה רבה ה, כא: "השיבנו ה' אליך ונשובה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, שלך הוא, השיבנו. אמר להם: שלכם הוא, שנאמר (זכריה ב'): שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה'. אמרה לפניו: רבש"ע, שלך הוא, שנאמר (תהלים פ"ה): שובנו אלהי ישענו. לכך נאמר: השיבנו ה' אליך ונשובה".

[5] תהלים קכח, ג-ד: "אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך, בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך. הנה כי כן יברך גבר ירא ה'". תהלים קיב, א-ב: "הללו יה אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד. גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יברך".

[6] יומא עד, ב: "אמר ריש לקיש: טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה, שנאמר טוב מראה עינים מהלך נפש". ברכות יא, א: "ובלכתך בדרך – פרט לחתן, מכאן אמרו: הכונס את הבתולה – פטור, ואת האלמנה – חייב".

[7] ויקרא רבה יד, ה: "אשה כי תזריע הה"ד (תהלים נא): הן בעוון חוללתי. רבי אחא אמר: אפי' אם יהיה חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה לו צד אחד מעון. אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים, כלום נתכוון אבא ישי להעמידני והלא לא נתכוון אלא להנאתו, תדע שהוא כן שמאחר שעשו צרכיהן זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן". שבת נה, ב: "ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד".

[8] ברכות לד, ב: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים – עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר: (ישעיהו נז) שלום שלום לרחוק ולקרוב. לרחוק ברישא והדר לקרוב. ורבי יוחנן אמר לך: מאי רחוק – שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב – שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו השתא".