רסיסי לילה – ר' צדוק – אות ל'

[ל] ענין מחיית עמלק שנצטווינו על זה בלא תשכח[1] נלמד מזה שהדבר נקל לבוא לידי שכחה. שזהו עיקר עמלק שבא על ידי רפוי ידים מדברי תורה כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קו, א) על רפידים וכמו שנאמר כל הנחשלים וגו' עיף ויגע וגו' פירוש בלא כח להתאמץ בדברי תורה כשבא לידי רשול אז תיכף גובר כח עמלק בלב שהוא כח המשכיח מאמיתות הש"י ומגביר כל מיני דמיונות והרהורים של הבל ושל דמיון שהיפך האמת. ודבר זה נראה בחוש שתיכף על ידי רפוי מדברי תורה גובר הדמיון בלב ולמדנו מזה שזהו השורש של עמלק שדרכו לבוא תיכף ברפוי מדברי תורה. ונקרא ראשית גוים כי כל שבעה עממין הם שבע מדות רעות שבהתגלות לבו על כל פנים וממילא יש להם הכרה גם כן בנגלה בפניו כדרך שאמרו הכרת פניהם ענתה בם (ישעיהו ג, ט) שמה שהוא כבר בהתגלות לבו הרושם ניכר בפנים, כמו שאמרו בזוהר סוף פרשת לך צ"ו סוף עמוד ב' ועוד בכמה דוכתי. אבל הראשית הוא מה שאין בו גלוי והם ההרהורים והדמיונות שהם אינם בהתגלות הלב כלל רק שעל ידה בא ונמשך לרצונות רעות דשבע מדות שבהתגלות הלב. אבל הראשית הוא הדמיון שזהו כל שרש הרע שבעולם הזה שנקרא עלמא דשקרא. ונאמר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהלים קכו, א) חלום הוא דמיון שקר שכן כל עולם הזה, וצריך כח והתאמצות, והעיקר לזכור תמיד מזה ושלא לשכוח כי זה כל כח הדמיון להשכיח, וצריך לזכור שיתאמץ נגד זה. וזהו מלחמה לה' וגו'[2] שם הוי"ה הוא מדת אמת ליעקב שהוא ממש היפך הדמיון רק ההכרה הברורה לכל הנבראים באמיתותו יתברך. וזה השם הוא נלחם בכל דור ודור עם שורש של הדמיון לכלותו מהלב כי אין השם שלם כו' (מד"ת סוף פרשת תצא).[3] פירוש כידוע דשלימות שם הוי"ה מורה לשלימות כל המדות מראש המחשבה עד סוף המעשה (זח"ג רנח, סע"א). ושתי אותיות ראשונות רומזות על שלוש ראשונות ושם אין שליטה לעמלק שהוא רק ראשית גוים שמחמתו נמשך שבע מדות דרע ואין התגלות לשבע מדות דטוב. אבל הראשית דטוב שהוא נעלם, ובנעלם באמת טוב, ואין לו מקום לשלוט כלל רק מצד עולם הזה שהוא הנגלה, אבל מצד הנעלם הרי באמת לאמיתו אין רע כלל. וכל שליטת הרע הוא מצד הגלוי ולא מצד ההעלם ולכן שתי אותיות אחרונות המורות על הגלוי אין נשלמת. ואין נופל אלא ביד זרעו של יוסף (ב"ב קכג, ב), שחלומותיו היו אמת דגם דמיון שלו אינו כוזב, והגם שהוא דמיון מהרהורא דליבא כמו שאמרו לו אחיו המלוך תמלוך וגו' רק שדיוקנו דומה לשל אביו (ב"ר פד, ח) והחלום הראשון הנאמר בתורה הוא ביעקב אבינו ע"ה שהוא שורש אמת שהיפך הדמיון אצלו שייך לספר מדמיון שלו כי גם דמיונו הוא רק אמת שכן בחלומו והנה ה' ניצב וגו' שם הוי"ה. והחלום השני ביוסף והוא רק דמות דיוקנו כי יעקב אבינו ע"ה כל דמיונותיו גם כן רק באמיתות הש"י לבד שזה כל הרהוריו אבל יוסף דמיונותיו ככל דמיונות של בני אדם אשר רובם בהשתררות והתנשאות שבזה נמשך כל שורש הדמיון שבא מכח השבירה הנמשך ממחשבת אנא אמלוך כנודע. וזה שאמרו לו המלוך וגו' ותרגם אונקלוס את מדמי וגו' אבל באמת לא היו דמיונות שוא שהרי היה כך. וזהו ניצוח עמלק לא על ידי שליטה על הדמיון לגמרי שלא ידמה ויהרהר רק אמיתות הש"י שזה מדת יעקב אבינו ע"ה שלא מת שאין עוד מקום למיתה כלל מאחר שדבוק באמיתות החיים ולזה אנו מחכים שיבולע המות והיינו כשיהיה מחיית עמלק לגמרי מן העולם. אבל כל זמן שהוא בעולם ניצוחו הוא על ידי מדת יוסף שהדמיונות אמת כי כך הוא שורש ישראל שדבוקים באמת וכל דמיונותיהם אמת שגם בדלא ידעו בין כו' (ארור המן לברוך מרדכי, מגילה ז, ב) שבשכרות כזו הוא בתכלית הדמיון שרחוק מאמת לגמרי וכמו שאמרו ז"ל (יומא עה, רע"א) בשכור כל העולם כולו דומה עליו כמישור וישראל אז מתבררים שהם אין כך וכמו שאמרו במגילה (יב, רע"ב) ישראל כשאוכלין ושותין עוסקים בשירות ותשבחות ואומות העולם כו'[4] שאז אדם ניכר בכוסו וגובר כח הדמיון ניכר שרשו. וזהו ענין פורים ונהפוך הוא וגו' דלא ידע דבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד (שם יג, ב), היינו דמיתת משה הוא גניזת אור התורה והחכמה וממילא גובר הדמיון, ובאמת אז נולד כי אצל ישראל על ידי התגברות הדמיון עד שכפי הנראה הדמיון שולט וגובר על ידי זה מתהפך להוולד אור החכמה שהיפוך לדמיון ממש. כי כאשר מתברר שגם בעת הדמיון הוא דבוק בהש"י באמת והוא שם אל לבבו זה לדעת כי מאין לו כח לחשוב ולהרהר שום דבר אם לא מהש"י על ידי זה ממילא נתתקן הדמיון כדרך שאמרו ז"ל (שבת פח, ב) מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי כו' שמי שהכל שלו כל המעשים והפעולות והמחשבות והרצונות אם כן גם העון הוא שלו וממילא מכפר כו'. ובכח המדמה עצמו שבו גובר הדמיון בכח זה עצמו הוא מתגבר עליו לכלותו ולבטלו. ונמצא שמתהפך להיות שורש עמלק הרודף, נרדף מעצמו, שמכתב שכתב להיות היהודים וגו' נתהפך הפירוש שביארו בכתבים שניים הכוונה היתה שישלטו בשונאיהם והעץ שהכין למרדכי נתהפך שהיה לו היינו דההתגברות של הדמיון עצמו נתהפך אח"כ שנתברר שלא היה התגברות דמיון כוזב כלל רק דבר אמת לאמיתו כמו דרך משל חלומות יוסף שבשעת מעשה היה נראה דמיון ואח"כ כשראו שהיה כן הרי נתברר שלא היה דמיון כלל. וזהו המשל בנגלה ויש בזה הרבה מדריגות גבוה על גבוה בהעלאת המחשבות והדמיונות ותיקונן להיות נעשה מדמיון אמת. והעיקר רק על ידי ההכרה הברורה שאין עוד מלבדו והכל שלו וכל חכמת אנוש ותחבלותיו אינו כלום. וכך הוא בעת שכרותו שאז אין לו שום דעת וחכמה כמו כשהוא בדעתו כי רק הש"י המוליד בו עצה ומחשבה ורצון ממילא נתקן הכל. [ונאמר על זה והיה בהניח וגו' כי מקודם צריך האדם להשתדל בביעור שבע מדות רעות שבהתגלות לבו שלא יבוא ח"ו לידי איזה עבירה בפועל ולא לידי הרהורי עבירה שבהתגלות לבו וכשנקי מזה אז ישתדל למחות מקרב לבבו דמיונות של הבל].

[1] דברים כה, יז-יט: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע, ולא ירא אלהים. והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח".

[2] שמות יז, טז: "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר".

[3] תנחומא  כי תצא יא: "רבי לוי בשם רבי אחא בר חיננא אומר: כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם, אבד זרעו של עמלק השם שלם והכסא שלם. מה טעם? האויב תמו חרבות לנצח וגו' (תהלים ט), מה כתיב אחריו? וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו הרי השם שלם והכסא שלם".

[4] מגילה יב, ב: "אמר רבא: יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין, מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות. אבל אומות העולם שאוכלין ושותין – אין מתחילין אלא בדברי תיפלות".