רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לה'

[לה] ענין תקיעת שופר שכתב רמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה ה"ד) כלומר עורו ישינים מתרדמתכם, ורז"ל אמרו (ר"ה טז, א) שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, הכל אחד. כי ה' צילך, כאשר האדם מתעורר משנתו וזוכר בהש"י אז הש"י זוכר אותו כאותו ענין שהוא זוכר בהש"י, איך הוא מלא כל הארץ כבודו והכל שלו וצריך לעובדו וכיוצא כל חד לפום אתערותא דיליה כך הש"י כנגדו, כדרך שאמרו (ברכות ו, א) אתם עשיתוני חטיבה כו' אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. מה שאין כן כשח"ו שוכח, הגם כי אין שכחה לפני כסא כבודו, הזכרון שלו הוא מצד השכחה שזוכר כביכול שבזה הוא שוכח ח"ו, מדה כנגד מדה. ולכן יהיב עיטא בשופר לעוררינו. ואמרו ז"ל (ר"ה טז, ב) שהוא לערבב השטן, והכל אחד, כמו שאמרו (ב"ב טז, א) הוא שטן הוא יצר הרע, ועיקר יצר הרע אינו אלא ההשקעה בדמיון שאינו מניחו לזכור ולשום אל לבבו על מה נברא בעולם ולהתעורר משינתו. ועל זה נאמר ביום ההוא וגו' האובדים בארץ אשור והנדחים וגו',[1] שהם שני מיני השתקעות בדמיון, האחד שמשקיע עצמו בהשתדלות תדירה בעסקי עולם הזה כגון לקבוץ ממון וכיוצא שאר תאות או רדיפת שררה וכבוד או ניצוח וקנאה עד שלבו מוטרד שאי אפשר לו לזכור את הש"י כלל, וזה נקרא אובד ח"ו כאשר הוא בתכלית השיקוע. וזה ענין אשור שהראש שלהם סנחרב שבלבל כל העולם כולו בהשתדלות עצומה כל ימיו, ולא לישב בטל כישן דמי, והגם דזה גרע יותר עד שהוא כאובד לגמרי מאחר שהוא שקוע בהשתדלות וטרדות ולא בדמיונות של בטלה, ותכלית השיקוע בזה הם עשרת השבטים שאמרו ז"ל (יבמות טז, סע"ב) שנטמעו בעמים בגלות אשור עד שלא ידעו בעצמם אם הם ישראל כלל, כי כך הוא גדול כח השיקוע בעולם הזה עד שמשכיח לגמרי שורש היהדות ח"ו. ומכל מקום הוא כאבידה המתבקשת כמו שאמרו שילהי מכות (כד, א), והיינו שאין כאן יאוש בעלים דעדיין בעליו מבקשים אותה, כי הוא דבר שיש בו סימן דכל רואיהם יכירום וגו', ויש כאן סימן הניכר לבעליו שהוא הש"י, רק שבהיותו מובלע בין העמים אינו נמצא כביכול בידו יתברך, מצד העולם הזה המסתיר, אבל ביום ההוא שהוא היפך יום הזה, יהיה שופר גדול המעורר גם אלה, ואלה יקדימו לבוא כי השיקוע שלהם מצד כח השתדלות, וכאשר יתעוררו ויהפכו כח השתדלותם להשתדל לרדוף אחרי ה', מצד הרדיפה שלהם יקדימו בביאתם. ואח"כ הנדחים והם העצלנים השקועים בדמיונות של תוהו ושל שוא ושל הבל וזה ענין מצרים שנקרא ערות הארץ, כי ענין ארץ הוא כח השתדלות, כענין מלך לשדה נעבד בעבודת האדמה שזה עיקר עבודת ויגיעת אדם בעולם הזה מצד העולם הזה, שכן נמשל גם כן עבודת אמת דאדם הראשון בגן עדן שהניחו לעבדה ולשמרה ודרשו רז"ל (זח"א כז, א. וש"מ) במצוות עשה ולא תעשה, וערות הארץ היינו גנות ענין הארץ, שאין צריך עבודה כי נילוס עולה ומשקה, מה שאין כן ארץ ישראל, ארץ אשר ה' אלהיך דורש וגו' למטר השמים וגו',[2] וצריך עבודה ותפלה ויחול לה', ואי אפשר להשקיע עצמו בשלוה כל כך. וזה עיקר קדושת הארץ שלא להשקיע בדמיונות של שלוה רק לידע שצריך השתדלות ואדם לעמל יולד, וקדושת המקדש לידע שלא לעמל מלאכה ולהשקיע בעבודת עולם הזה בזיתו וכרמו, רק בעבודת הש"י. וערות הארץ נקרא השיקוע בעולם הזה בלא השתדלות רק הוזים שוכבים. ותכלית שיקוע בזה נקרא נדח שאינו אובד, שהרי אינו שקוע בדבר אחר ומובלע בין העמים, אבל מכל מקום הוא נדח מידיעת הש"י. והנדחים הגמורים הם המומרים שהגם שאינם שכוחים מעיקרם כתינוק שנשבה לבין העמים ונטמע עד שלא ידעו שם ישראל, אבל אלו ידעו שהם ישראלים אלא שנדחו, וזה בא רק מרוב בקשת השלוה ולא להיות בשעבוד ובעבודה כידוע. וזה כח ארץ מצרים כמו שאמרו ז"ל (ויק"ר כג, ב) על גוי מקרב גוי הללו עובדי עבודה זרה כו' הגם שהיו מצויינים שם ולא שינו את שמם ולשונם ושמרו יחוסם ולא נטמעו ביניהם להיות אובדים, מכל מקום נקראו נדחים. והש"י הבטיח כי לא ידח ממנו נדח כי יתעוררו לקול שופר הגדול שישמיע הש"י ללבבם, הגם שיתאחרו מהאובדים מצד העצלות שבהם וצריכים להשתדלות יתירה, אבל סוף יבואו כלם להר הקודש לירושלים דשם הוא היפך שני מיני דמיונות האלה כנזכר לעיל.

ובכל ראש השנה השופר הוא מצד השתדלות אדם שאנו תוקעים בשופר, ולכן אין נקרא שופר גדול דגדול רצה לומר המתפשט עד אין קץ ותכלית, וזהו ביום ההוא, שיתקע מעצמו ולא פירש מי התוקע, כי אנו טוענים השיבנו וגו' והש"י אומר שובו אלי וגו' (כמ"ש מ"ר סוף איכה), וביום ההוא שיתברר האמת דקוב"ה וישראל כולו חד, לא שייך כלל לקרוא האתערותא על שם אחד ביחוד כאלו יש מעורר ומתעורר כי באמת כולא חד, ואין שם מבוא להשתדלות אדם ולא לבקשת השיבנו שזה מצד השתדלות אדם מבקש אתערותא דלעילא, אבל באמת קדושת ישראל מעצמו הוא דבוק בהש"י, ויתקע מעצמו ולכך הוא גדול בהתפשטות. מה שאין כן בכל ראש השנה דצריך למעשה ידי אדם לתקוע, אינו בהתפשטות גמור לאובדים ונדחים גמורים לבוא לגמרי להשתחוות וגו' רק הוא כפום אתערותא דלתתא. ומי ששומע קול שופר ומקיים מצות ה' הוא מתעורר משיקועו בדמיונות עולם הזה, וממילא השטן מתערבב כי עיקר השטנתו הוא השיקוע בדמיונות, וזה כל האדם לעמל יולד לעמל תורה להוציא עצמו מדמיון שוא ולדבק בתורת אמת, וכאשר האדם מתעורר בפתע פתאום מכל מיני דמיונות וזוכר בהש"י, השטן מתערבב, ומתבלבל כח ההשטנה. הגם דאין כחו כשופר גדול להיות ביאה גמורה להר הקודש דהיינו יציאה גמורה מן הדמיון לחלוטין שלא ישוב עוד, מכל מקום בלבול וערבוב להשטנה יש. וממילא הש"י חפץ חסד וזוכר הברית. ורז"ל אמרו (ירושלמי הובא בתוס' ר"ה טז, ב) דהוא חושב דזהו שופר גדול, והיינו דחושב דהתעוררות זו תלך ותתפשט בלב להיות יתד קבוע שלא תמוט. וזהו עיקר החילוק שבין שופר לשופר גדול בהתפשטות הקול, אבל בעולם הזה שהיצר הרע לא נעקר מן הלב לגמרי כל האתערותא הוא לפי שעה לבד, שכל זמן שאין לבו חלל בקרבו כדוד המלך ע"ה שהרגו ליצר רע (ע"ז ד, סע"ב) בתענית,[3] אי אפשר להיות קבוע וקיים בעבודתו שלא ינתק כלל. וזה כל עסק האדם בעולם הזה להיות רצוא ושוב ולהתחזק להתעורר עצמו משינתו בכל פעם. ותכלית הבריאה היתה על כך שיהיה לו יצר המשכיח והוא יתגבר כנגדו. וזה ענין העזר כנגדו דאשה, שבא על ידי הפלת תרדימה, שהוא הביטול לצורת אדם, דבשינה כח המדמה גובר, ולכן הוא אחד משישים במיתה (ברכות נז, ב), והש"י הפיל זה עליו שכך יסד הש"י בעולמו להיות האדם ישן ומתעורר ועל ידי זה זוכה להעזר כנגדו בקיום המין בנצחיות והתפשטות לעולמי עד שאי אפשר רק על ידי השתקעות בדמיון גם כן, כדרך שאמרו ביומא (סט, ב) כשביטלו יצר הרע דעריות לא אשתכח ביעתא.32 ויצרא דעריות הוא ההשתקעות בדמיון של בטלה דוגמת השינה, וזה מה שלא יתבטל לגמרי גם לעתיד לבוא, כמו שאמרו בזוהר (ח"א קלז, א) דאיקרי לבן דאתלבן דאי לאו הכי חמידו דאורייתא לא אשתכח, כי יהיו כמלאכים שאין להם יצר הרע ולא ניתנה תורה להם מטעם זה. כי עיקר חשק התורה מצד המילוי לחסרון שהיא תבלין ליצר רע, והיינו יצרא דעריות והשתקעות בדמיונות הבלים, על זה התורה תבלין להיות כל דמיונותיו בדברי תורה כידוע, שכח המדמה יוכל להתפשט גם כן במחשבת דברי תורה גם כן, הבאים מצד כח המדמה עד שגם הדמיון כולו תורה ואמת. מה שאין כן יצרא דעבודה זרה שהוא עבודה והשתדלות זרה זה צריך לעקור לגמרי שלא יהיה בו אל וכח זר ולאכפייא ולבטלו לגמרי, כי יצר זה אינו מצד בריאת הש"י שיסד בעולמו רק בא מצד הסתת הנחש, והש"י הזהיר על זה מאכילת עץ הדעת שהוא השתדלות שלא כרצון הש"י. רק בבריאת האשה אמרו ז"ל (ב"ר יז, ו) נאמר סמ"ך שבא שטן עמה, הוא ההשטנה מצד השינה וההשתקעות בדמיון שוא שזה נעשה תיכף, וכאשר אינו מתעורר מזה אז היא הגורמת לאכילת עץ הדעת שהוא יצרא דעבודה זרה, אבל כאשר השינה רק כרגע כפי צורך הסכלות מועט שהיה ברצון הש"י להיות יקר מחכמה ומכבוד, ומתעורר תיכף, אז הוא העזר כנגדו והוא מה שהקב"ה עוזרו להתגבר נגד היצר. כי מה שהקב"ה ברא היצר הרי על כרחך לכך בראו כדי שיתגבר האדם נגדו ולא להשתקע, ונמצא מה שהקב"ה בראו הוא עצמו העזר שלו להתגבר נגדו שהקב"ה עוזרו שהרי לכך נברא. ובכל ראש השנה שהוא זכר ליום בריאת אדם, דלכן כל באי עולם עוברים כו' ספרי חיים וספרי מתים כו'.[4] כי בריאת האדם הוא במאמר נעשה אדם ודרשו רז"ל (ב"ר ח, ו) שאמר למלאכי השרת ונעשו כתות כתות כו' אמר להם עד שאתם מדיינים כבר נעשה אדם, פירוש מלאכים הם הכחות שונות שיסד הש"י שכולם כלולים באדם שהוא בצלם אלהים בעל הכחות כולם, וכפי מספר הכחות הם מספר המלאכים, ומדיינים היינו כל כח נתגלה ונתברר ענינו איך הוא באדם אם לטב כו' וממילא על ידי זה כבר נעשה אדם. כי עשייתו יתברך האדם אינו אלא על ידי ההתבוננות בכל מיני כחותיו דזהו במאמר נברא העולם. וכמו שאמרו בשבת (קיט, רע"ב) דדבורו של הש"י כמעשה ודבורו של הש"י הוא עולם המלאכים כמו שאמרו ז"ל (מ"ר בלק כ,יח) על פסוק וישם ה' דבר בפי בלעם, מלאך. ועל ידי שהם מדיינים ומבררים כחותיהם שהם פרטי כחות האדם ממילא נעשה אדם בעולם העשייה הכולל כל מיני כחות ההם והוא אדם הראשון הכולל כל צאצאיו וכמו שאמרו בשמות רבה (מ, ג) דכולם תלויים באיפת אדם הראשון. והיינו דכל הנפשות ספרי חיים וספרי מתים אינם אלא קומה אחד שלימה, הכלולה מכל מיני כחות שונות היוצאים בפרט בפרטי נפשות. וכל ראש השנה מתעורר זה כידוע, דזה כל ענין קדושת הזמנים דישראל מקדשי על ידי אתערותא דלתתא בא אתערותא דלעילא הראוי לזמן ההוא בזה שכבר היה, ובהתעוררות ההתבוננות בכחות אדם ממילא כל באי עולם עוברים כו' כולן בסקירה אחת, דהיינו בהתבוננות דנעשה אדם, ומצד התבוננות בכחותיו בא כח השינה גם כן והפלת התרדימה וכידוע מטעם האריז"ל סוד הדורמיטא81 דזעיר אנפין בראש השנה שהשופר בא לעורר זעיר אנפין משינתו. וביאור זה כידוע דאצילות הוא מה שהאציל הש"י מאור כבודו הבלתי בעל תכלית להשגת אדם, והיינו מה שהאדם משיג מאמיתות הש"י מצד מידותיו המשמשות בעולם, זה נקרא עולם האצילות, שנאצל מאמיתותו הבלתי מושג להיות מושג, והוא ממש כקומת האדם שהוא המשיג, כפי כחות השגותיו כך הוא מידת ההשגה. וזהו זעיר אנפין דאצילות שהוא צורתו של יעקב אבינו ע"ה החקוקה בכסא הכבוד, שהוא כלל ישראל שהם המשיגים, וכפי מדת השגתם הוא הוא עצמו מדת ההשגה הנאצלת, וכאשר הם בשינה והעדר ההשגה הרי נקרא דזעיר אנפין ישן כביכול, מאחר שאין אדם בעולם המשיג אמתותו, ועיקר עולם אצילות הוא ההשגה ממנו יתברך המושג לבני אדם, ולכן הפלת תרדימה דאדם הראשון נקרא שינת זעיר אנפין. וזה מתעורר בכל ראש השנה ענין בריאת היצר הרע שמזה, ויבוא גם השטן בתוכם להתיצב הוא היצר הרע שיסד הש"י בעולמו, בכלל המלאכים שהם כחות האדם יש גם כח זה דשינה, ויושב בטל כישן שהוא השתקעות בדמיונות ומזה בא ההשטנה, וקול שופר מעורר משנתו, היינו קולות דקודם מתן תורה, דברא תורה תבלין, והתעוררות לתורה היה בקול שופר המעורר משינת מצרים הקודמת. וכן כל שופר שבראש השנה הוא התחלת התעוררות לעסק התורה תבלין בכל השנה כולה, כל חד לפום דרגא דיליה על ידי מצות שמיעת קול שופר בראש השנה הוא זוכה להתעורר משינתו בכל ימות השנה כולה ולהשתדל בתורה.

[1] ישעיהו כז, יג: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם".

[2] דברים יא, יא-יב: "והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעת, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה, תמיד עיני ה' אלהיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה".

[3] ירושלמי סוטה פ"ה, ה"ה בקרבן העדה.

[4] ראש השנה טז, א: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה – כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג): היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ובחג נידונין על המים". ובדף לב, ב: "אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? – אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו – וישראל אומרים שירה?".