רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לז'

[לז] כל אומה יש לה כח מיוחד דרע שבו תלוי עיקר חיותם דלכן לא ניתנה תורה כמו שאמרו ז"ל (ע"ז ב, ב) שהחזירה כו' ולא קבלוה כי התורה היא קו האמצעי דאמת ליעקב אין אמת אלא תורה (ירושלמי ר"ה פ"ג, ה"ח) כי ההשתקעות באיזה צד זה שקר דהיינו שלא תכון לעד שהקיום לעד נחלה בלא מצרים דהיינו גבול ומיצר המפסיק ומסמן סוף הדבר זהו רק מדת קו האמצעי. והוא יסוד כל מצוות התורה עטין שלא להיות שקוע בשום דבר. וזהו כל הגלות באומות לברר שישראל אין שקועים באותו כח הרע של אותה אומה כי הם מתגברים בטענה שגם ישראל שקבלוה לא קיימוה כמו שאמרו בריש עבודה זרה דאומרים שגם הם שקועים. ונגד השתקעות באיזה כח מתגברת איזה אומה שחיותן אותו כח כנגדם להשתעבד בהם עד שמתברר שישראל אינם כן ואז נגאלים מהם. ועמלק נקרא ראשית גוים שהוא תמציתם כמו ישראל ראשית תבואתה שהם תכלית המכוון בבריאה והתכלית נקרא ראשית דסוף מעשה במחשבה תחלה ותכלית בריאת כל כחות דרע שישראל ינצחום ולהראות אבדונם. והיינו דהגם דיש כח השתקעות אשר למראית עין בעולם הזה הוא כח נבדל. באמת הש"י בעל הכחות כולם וישראל שדבוקים בו וכל מעשיהם ממנו דהיינו שמבטלים כל כחותיהם להש"י דזהו עיקר כל התורה כולה אנכי ה' אלהיך פירוש בעל כחותיך שזהו הוראת שם אלהים כמו שכתב בטור אורח חיים (סימן ה) יכולים על ידי זה לנצח כל מיני הכחות. וניצוח הגמור דזביחת היצר הוא כליון כל העכו"ם ונמצא התכלית שלהם רק להאבידם. וכל הגרים שמהם וכן הנשארים לעתיד לעבדים כמו שנאמר אז אהפוך וגו'. ואמרו ז"ל (ע"ז כד, א) כולם גרים גרורים כו' אינו מצד תכלית המכוון בבריאתם רק מצד ההתפשטות. כי כל נברא שהוא בעל גבול בהכרח יש לו שני קצוות ואמצעי וקו אמצעי הוא התכלית המכוון בו והקצוות הם ההתפשטות שיש מתכלית הזה. וההתפשטות של אבדן אותן כחות הוא להיות עבדים לישראל. דהתכלית הוא הכרת הש"י בעל הכחות כולם דכל פעל למענהו לקילוסו (שוח"ט ריש מז' יט). ומצד ההתפשטות שישראל הם המכירים זה ויש להם התעלות על אותן כחות הם קונים אותן לעבדים. אבל עמלק שהוא ראשית ותכלית המכוון דגוים לבד לכן אחריתו עדי אובד ומחה תמחה וגו'. ואמרו במכילתא (סוף פרשת בשלח) דאין מקבלין גר מעמלק ולכן אמרו בסנהדרין (צט, ב) דתמנע באתה לאברהם יצחק ויעקב לאגיורי ולא קבלוה. כי שורש דרע באדם הוא מצד האם כמו שנאמר ובן כסיל תוגת אמו כי היא מכנסת באב כידוע מחטא הראשון. והיא באת לאגיורי ואמרה מוטב שאהיה שפחה כו' הרי חשקה לכאורה להדבק באמת. וזה שורש עמלק שהוא תמצית כל מיני כחות ונמצא יש לו כל כחות ההפכיות והוא שורש תכליתן שהוא להאבידן ונמצא יש לו גם כח זה ויוכל להשתמש בכל מיני כחות. ואינו מכלל זרע עשו שאמרו ז"ל (ספרי ברכה פיסקה שמג) דאמר מה כתיב בה לא תרצח כו' שהוא שקוע בזה כי הוא פסולת דיצחק. אבל עמלק נגד יעקב אבינו ע"ה שיש לו גם כן כח זה ללכת בקו יושר ויש לו גם כן כח ללכת בשני קצוות. ולכך באת אצל כל שלושה אבות לאגיורי. אבל באמת הוא ראשית גוים ולא ראשית תבואתו דהש"י דתכליתו למענהו לקילוסו אבל כונת העכו"ם לגרמייהו. וזה עיקר החילוק בין ישראל לעמים שאמרו ז"ל (ר"ה ד, א) האומר סלע כו' בשביל כו' הרי זה צדיק גמור מה שאין כן באומות העכו"ם. כי חטאי ישראל נקראים אצל רז"ל (סנהדרין מד, א) אסא דקאי ביני הוצי שהם רק סובבים אותו אבל שורשו אין כך והוא כמו כופין עד שיאמר רוצה אני דידוע טעם הרמב"ם (סוף פ"ב מהלכות גירושין). כך מה שעושה לכונה אחרת דמתוך שלא לשמה היינו התוכיות ופנימיות הוא לשמה ולכך הרי זה צדיק גמור כמו דהגט כשר ונחשב מרצונו הגמור מה שאין כן אומות העולם שרשם כך. וזהו שבת אות וברית ביני וגו' וגוי ששבת כו' כי נייחת ישראל הוא בהעדר הפעולה ובטול כל הכחות להש"י עד שאין לו כלום. אבל נייחת אומות העולם הוא רק כשיש לו והישות הוא מצד הפעולה והשתדלות והעדר כחותיו הוא מיתתו דקיומו הוא רק השתקעות בכח. ומה שבזמן שבת וימי המעשה הוא בנפשות ישראל וגרים שאמרו בקידושין (ע, סע"ב) החילוק דאלו הגרים ברישא והייתם לי לעם וכו' שעל ידי השתדלותן דוקא בשם ישראל יכנו שבאים להתגייר. מה שאין כן ישראל הוא מלידה מבטן בלא השתדלותו דאפילו חטא ישראל הוא (סנהדרין שם). רק מצד עולם הזה הוא השתדלות שהעולם הזה נגד ימי המעשה כמו שאמרו בריש עבודה זרה מי שטרח כו' וכל המצוות בהשתדלות כי שבת מעין עולם הבא אחר שכבר נתבררו אבל הבירור בניצוח הכחות הוא בהשתדלות דלכן אמרו (פסחים פז, ב) לא גלו ישראל אלא כדי להוסיף גרים ואין מקבלין גרים לעתיד (יבמות כד, ב) שאין מקום להשתדלות אדם רק מי שמלידה ומבטן כך. אבל הגליות שהוא לברר ניצוח הכחות כנ"ל על ידי זה יש מקום לגרים שהשתדלות יש גם לגוים ויוכל להגיע בהשתדלותו להתכנות בשם ישראל. כי מצד עולם הזה העיקר הוא השתדלות וזהו הכנה לעולם הבא כי מי שלא טרח כו' ואפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כו' (סנהדרין לז, א) וכל מעשיהם אף שלא לשמה הרי זה צדיק גמור ונקרא שטרח מה שאין כן בגרים אין מקבלין המתגייר לשם איזה דבר (יבמות כד, ב) שאין זה השתדלות אצלם. וקיומם לעתיד יום שכולו שבת הוא רק מצד חבורם לישראל דכל הנטפל לעושי מצוה כו' (מכות ה, ב) ולכן אמרו (יבמות מז, ב) דקשים כספחת ואמרו ז"ל (שבועות ו, ב) אין ספחת אלא טפילה כו'. דהטפל על כרחך אינו כמו העיקר דאז היה עיקר ולכן מצד חבורו להעיקר הוא נגע לו שהרי נתחבר לו להיות כמוהו דבר שאינו כן והוא נטפל ונחשב כמו העיקר ויוכלו לחשוב שגם העיקר כן וזה חסרון לעיקר שמתדמה לטפל. וכדרך שאמרו (יבמות קג, סע"א) כל טובתן של רשעים רעה לצדיקים גבי יעל שהטיל זוהמא ונודע מטעם האריז"ל דבני בניו של סיסרא למדו תורה היינו מיעל שנתעברה אז. וזהו טובתן של רשעים היינו הטוב הגמור שקלטה ממנו מכל מקום קלטה גם כן זוהמא. דזהו עיקר חסרון דעכו"ם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. היינו דשעת מתן תורה הוא מה שהש"י רצה ללמד תורה לעמו ישראל ולהדריכם שהוא הגלוי דכל השתדלות אדם בתורה ומעשים טובים גם כן הכל מהש"י. זהו פסיקת זוהמא דנחש שהוא והייתם כאלהים וגו' בעל כח בפני עצמו להיות מתכוין לגרמיה לדעת ולהרגיש בטוב ורע ולעשות הטוב. אבל רצון הש"י הוא שלא להיות בעל כח בפני עצמו כלל רק למסור הכל להש"י. ועמלק שנקרא ראשית גוים הוא שורש אותה זוהמא שידע כל מיני כחות הפכיים ורוצה בהשתדלותו לבחור בטוב ובעיא לאגיורי. רק כונתה מוטב שאהיה כו' שזה דבר טוב לפיכך רצתה בו. וכל גר כשמודיעים לו שישראל בזמן הזה דוויים כו' (יבמות מז, א) די שכשמכיר למאוס בעולם הזה הרי כבר ביטל כחו שכח כל אומה הוא השתקעות בעולם הזה באותו דבר. אבל תמנע היא ממזרת מאליפז שאמרו ז"ל (רש"י ויצא כט, יא) דגדל בחיק יצחק והיה מנביאי אומות העולם ואין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר (שבת צב, א) דהיינו שלימות בשלושת ראשי הכחות נגד שלושה אבהן. חכמה היפך רוח שטות דזנות וגבורה בכבישת כל מיני יצרים היפך רציחה הבא על ידי שאין מעצור לרוחו. ועשירות בדעת שיודע רבונו היפוך עניות המעביר על דעת קונו שהם עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים. דהשראת רוח הקודש אי אפשר אלא למי שנקי משלוש אלו בתכלית ומסתמא גם כל שבעת נביאי אומות העולם כן. רק הם גדלו בחיק אומות העולם שהגיעו לזה מצד ההשתקעות בעולם הזה עצמו ככל חכמי אומות העולם שמבינים שאלו דברים רעים מצד העולם הזה והוא גדל בחיק יצחק דוגמת עשו דנקרא ישראל מומר (קידושין יח, א) שבזרע יצחק כבר יש שם ישראל שהוא כי שרית עם אלהים וגו' שר על כל הכחות. אלא שהוא המיר זה ונשתקע בכח רציחה ואליפז לא נשתקע כמוהו רק מכל מקום הוא זרע עשו שמחליף כח שיש על הכחות לכח השתקעות והוא לא רצה להשתקע בכח מיוחד אבל נשתקע בכח זה עצמו שיש לו על כל הכחות. כי ישראל מוסרים גם כח זה להש"י דהיינו כח הידיעה דטוב ורע ולבחור בטוב אף זה מהש"י. אבל הוא חושב דכח זה שלו הוא ונמצא עדיין המיר עיקר שם ישראל שהוא למסור כל כחותיו להש"י ולהכיר שאין לו שום כח מיוחד ועל ידי זה הוא שר על כל הכחות והיינו מצד הש"י שהוא בעל הכחות כולם. אבל הוא נקרא אליפז פירוש שהכחות שלו הם נחמדים מפז זהו עיקרו שמכיר שיש לו כחות שלו והם נחמדים שאין לו השתקעות לשום כח. וזה באמת ראשית ההשתקעות דנחש כמו שכתבתי במקום אחר שיסודו להסית לבחור בכח הבחירה. וזה גרם שבא על אשת שעיר החורי (מד"ת ריש פרשת וישב) יושבי הארץ, דאמרו ז"ל (שבת פה, א) בקיאין בישובה כו', היינו תכלית השתדלות דעולם הזה והוא בחר בטוב והוליד תמנע דבעיא לאגיורי שזהו תכלית השתדלות דטוב דעכו"ם כשרוצים להתגייר. אלא דאצלה שבאה מאליפז שכחו למשול על כל כחות עולם הזה אין זה ביטול הכח מה שמואסת בעולם הזה ובוחרת בטוב ולכך לא קבלוה כמו שאין מקבלים גרים לימות המשיח דכשרואה שזה טוב לכך בוחר בו. וכן היא היתה לה הכרה זו מאליפז דזה טוב. ועיקר ישראל הוא שלא לבחור זה כלל רק מה שהש"י נותן ולמסור הכל להש"י. וכח זה הוא שורש שם ישראל מה שאין כן הגר הוא בא מכח השתדלות ובחירה בטוב והיא ראשית גוים בחשק דהשתדלות לטוב וזה אין נקלט בישראל כי התכלית אינו השתדלות לטוב שזה התכלית מצד עולם הזה וזה נקרא ראשית גוים שהוא תכלית עולם הזה. אבל תכלית הכל הוא ההכרה הגמורה דהכל מהש"י. ותמנע ששרשה מצד אחד מגוים בעיא לאגיורי והכירה מעלת ישראל ורצתה ליטפל להם. ועל זה אמרו (סנהדרין צט, ב) דלא היה להם לרחקה והיינו כמו שאמרו (ע"ז כד, א) בימות המשיח כולם נעשים גרים גרורים דרק אין מקבלים אבל גם אין מרחקים. והיינו כי הגם שאמרו אל תהיו כעבדים כו' מכל מקום אמרו (פסחים נ, ב) לעולם יעסוק אדם שלא לשמה כו' דבאמת לשמה אי אפשר בתמידות ואבות העולם הן המרכבה שהש"י רוכב עליהם ממש וכל מעשיהם לשמה ריחקו זה לגמרי. ובאמת הם ראויים לעבדים לישראל שההשתדלות נקרא עבדות וישראל אין ראויים להשתדלות כלל דעיקרם ליום שכולו שבת והם עבדים בהשתדלות. ויעסוק כו' היינו השתדלות זה ראוי גם שלא לשמה. רק האבות ריחקו זה לגמרי והיא אמרה מוטב שאהיה שפחה כו' כנזכר לעיל דזה עבדים לישראל רק שהם רחקוה. חזר ובא עליה אליפז היינו כח הבחירה בטוב כנזכר לעיל ונולד עמלק דצערינהו לישראל שהוא לא רצה עוד להתגייר רק בא לזנב הנחשלים לומר שהוא זריז ומשתדל יותר מהם כמו שאמר המן בעשרת אלפים ככר שפירשו התוספות (מגילה טז, א) נגד השקלים. והיינו דמנדבות לבבות ישראל בשקלים נבנה משכן לשכינת הש"י בתוכם. ואמר שהוא יש לו נדיבות כמו כולם בהיותם בתכלית תוקף מעלתם. וזה כל ענין עמלק אשר קרך בדרך כל השתדלות עולם הזה נקרא דרך כמו שאמרו ז"ל (סוטה כא, א) על פסוק בהתהלכך. ובצאתם ממצרים היינו מעבדות האומות והשתדלות שלהם לילך בהשתדלות הש"י. וזהו הניצוח נגד כל כחות האומות דהיינו בהניח מכל אויביך וגו' אז בא עמלק כשרפו ידיהם מדברי תורה והוא עיף ויגע בהשתדלות ולא ירא אלהים היינו בהידיעה שהש"י בעל כחות כולם ואין נפקא מינא בין רפיון להשתדלות. אבל עמלק טוען שהשתדלות עיקר וגם הוא משתדל בכל מיני כחות כולם לטוב דזה ראשית גויים ותכלית העולם הזה. אבל באמת עולם הזה כולו עלמא דשיקרא שאינו קיים לעד שאין זה התכלית האמיתי ולכן אחריתו עדי אובד כי הוא משוקע בכח ההשתדלות לחשוב שזה כחו ועוצם ידו להשתדל בטוב וחושב דזהו עיקר המכוון מהש"י. וזהו מה שמתעורר באדם בהניח וגו' כשעוסק בהשתדלות צריך לדעת שגם זה הכח מהש"י זהו מחיית עמלק דאין השם שלם כל זמן שהוא קיים, דהיינו שתי אותיות אחרונות המורות על דבר זה שכל כח אדם בכח ובפועל גם כן הכל מהש"י כמו שכתבתי במקום אחר. וכן שלימות הכסא היינו ההשגחה בתחתונים. וניצוחו היה כאשר ירים משה ידו דהיינו השתדלות המיוחס לידים ואמרו ז"ל (ר"ה כט, א) וכי ידיו כו' דבהשתדלות אין ניצוח לו שאומר שגם הוא משתדל רק כשמכוין לבו כו' שעוסק בהשתדלות ומייחד השתדלותו להש"י. וזהו בשעת מלחמה דמלחמה לה' בעמלק מדור דור שם הויה מדת אמת ליעקב ההכרה שהוא היה הווה ויהיה עכשיו כעד שלא נברא העולם אין עוד מלבדו, בכל דור הוא הולך ומתגלה יותר עד שיתגלה לגמרי נקרא כמו שנכתב. וזהו המלחמה בעמלק כל מה שזה נתגלה יותר בנפשות ישראל הולך ונמחה שורש עמלק. והנייחא אחר המלחמה הוא פורים שהוא יום דנוח מאויביהם. וזה דוגמת שבת שנקרא יום מנוחה אלא שאינו אחר מלחמה רק אחר עבודה והשתדלות ומנוחתו הוא שביתה. אבל מנוחת מלחמה הוא כמו שכתב (רש"י) בלחם ויין דמלכי צדק שכן נותנין ליגיעי מלחמה לסעוד הלב. כי מלחמה הוא טרדת הלב ולא אברי הפעולה בלבד. וביחוד מלחמת עמלק עיקר ניצוחו בביטול כל כחותיו כענין אליך ה' נפשי אשא במסירות נפש. ובא אח"כ משתה ושמחה סעדא דלבא וחייב לבסומי עד דלא ידע כי הדעת הוא המחבר חכמה ובינה רצה לומר כחות הלב עם ההכרה שהכל מהש"י. אבל באמת שורש ישראל אין צריך לזה כלל וכמו ששבת מעין עולם הבא שאין צריך להשתדלות כלל היפך כל האומות ששלימותם רק על ידי השתדלות. כך פורים היפך עמלק שחסרונו מפני חסרון הדעת דכח השתדלות הוא מהש"י. אבל ישראל גם דלא ידעי זה מכל מקום שורש ישראל בעצם דבוק בהש"י ואין צריך כלום באמת. ובשלושה דברים אדם ניכר בכוסו (עירובין סה, ב) ובעת הביסום אז המבין יוכל להכיר ההבדל בין עמלק לישראל דאלו כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה'.