רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לט'

[לט] כל ענינים חלוקים בעולם שנה נפש כידוע מספר יצירה. ובנפשות ידוע דאין שום נפש דומה לחברתה וכמו שאמרו ז"ל (ברכות נח, א) שאין דעתן דומה זה לזה. ומסתמא הוא הדין בעולם אין שום מקום דומה לחבירו כדרך שאמרו (מכות ט, סע"ב. י, רע"א) בגלעד ושכם שכיחי רוצחים. ואוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנח, ב) ובבל ובורסיף סימן רע לתורה (סנהדרין קט, א) ובקידושין (מט, ב) תשעה קבין כו' עיין שם, דכל אומה יש לה כח מיוחד והוא גם כן מצד המקום אותן שנקראים על שם מקומן. וכך בשנה אין רגע דומה לחברתה וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קב, א) דיש עת רצון וכן בהיפוך יש עת מוכן כו' וזהו דרך כלל ובפרט מסתמא אין שום רגע דומה לחברתה כמו בנפשות. ובכל רגע התפשטות ענין מיוחד בעולם וכל אחד משתמש בו כרצונו לטב או כו'. וחלוקת השנה בכלל לשנים עשר חדש שאמרו ז"ל (מד"ת ויחי טו) נגד שנים עשר שבטים שהם צאצאי יעקב שנמשל בתורה לשמש וכך שנים עשר חדש הם שתים עשרה הקפות הירח להשלים מדת שנה שהוא היקף אחד של החמה. והענין כי שמש ומגן ה' הוא שם הוי"ה הרומז למדת יעקב הוא דוגמת שמש המאיר לכל העולם כולו. ומצידו יתברך ההארה תמיד שוה שמשא אכולי עלמא ניחא (סנהדרין לט, א) ובכל יום תמיד שוה כידוע דבקו השוה שם תמיד יום ולילה שוים ושינויי הזמנים הוא מצד חילוקי המקומות. וכך עשה האלהים האדם ישר לענין השגת הארתו יתברך רק שהמה בקשו חשבונות רבים מזה בא שינוי הנפשות כענין שינוי עתי השנה שהוא מצד המקבלים. ואין לך אדם שאין לו שעה היינו דחלוקת הזמנים הוא כנגד חלוקת הנפשות מסתמא כל שעה ידועה הוא נגד נפש ידועה. ולפי שכל העולם כולו כאדם אחד לפיכך כל אחד מרגיש גם כן כחות של כל כל הנפשות. והוא על ידי השתנות הזמנים שבכל רגע משמש כח אחר של נפש אחר. ובאותה שעה שהוא שלו שמדתו משמשת בעולם אם יזכה לכוין השעה להיות עסוק ומשתדל אז בהשגת הארתו יתברך יוכל לעלות ולהצליח אז דקיימא ליה שעתא בין בהצלחה רוחניות של אורו ואמיתו בהשגתו יתברך ובין הצלחה גופנית בעניני עולם הזה מהתנשאות וכדומה. כי באותה רגע הוא ראש ההנהגה בעולם וזהו בדרך פרט בכל רגע. ובכלל ישראל חלוקים לשנים עשר שבטים שכל אחד מהם הוא ענין מיוחד עיין בהוריות (ה, ב) והם כך קביעי וקיימא שאי אפשר להשתנות וכמו שאמרו (ב"ב קטו, רע"ב) גמירי דלא כלה שבטא שכל אחד הוא היקף שלם בפני עצמו דוגמת חודש הלבנה מצד קבלת האור של חמה והם שנים עשר צירופי הויה כידוע. והיינו כי כל ישראל מכירים שהש"י הווה ומהוה הכל ואין עוד מלבדו מראש המחשבה שהוא י' דשם עד סוף המעשה שהוא ה' אחרונה. אך באיכות ההשגה הזו יש חילוקים יש מי שמשיג מצד הפעולות הנגלות בעולם מזה בא אל הנעלם. ויש מי שמשיג מצד החכמה ויש מצד הרגשת הלב וכדומה. והם שנים עשר צירופים בחילוף סדר האותיות המורות על חלוף סדר ההשגה שיש לכל שבט דרך וסדר מיוחד בקבלת אורו יתברך שהוא היקף שלם דהיינו השגה דכל ארבע מדריגות דארבע אותיות השם. רק שהסדר משונה בכל אחד כפי שינוי קבלתו בהשגת אמיתותו יתברך דוגמת חדשי הלבנה שכל אחד מצד עצמו היקף שלם דומה לחבירו. ומכל מקום גדול הלילות שמשמשת הלבנה משתנים כפי שינויי עמידת החמה במהלכה השנתי שגם היא שינויה תלוי מצד המקבלים וכמו שנתבאר. וניסן אתוון כסדרן שבאותו חודש הוא ההרגשה מצד הש"י שהוא המעלך מארץ מצרים בניסן נגאלו ובניסן עתידין כו' שנחלקו בזה ר"א ור"י (ר"ה יא, רע"א) ולטעמייהו אזלי בפרשת חלק (צז, סע"ב) דר"א סובר אם ישראל עושין תשובה כו' והיינו בתשרי מצד מדת הדין שהוא רק על ידי אתערותא דלתתא. ולכך תשרי אתוון למפרע מתתא לעילא והצירוף של אותו חודש ידוע מטעם האריז"ל שהוא צירוף והי"ה בנים קודמין לאבות דהיינו העיקר שובו אלי ואשובה וגו' והם ימי תשובה והשתדלות ונקרא האיתנים דתקיפי במצוות (ר"ה שם). וכל תקיפות הוא מי שבא על ידי השתדלותו דזה נקרא לשון רז"ל שבא בזרוע ובסוף פרק ב' דברכות (יז, ב) שרחוק מצדקה. מה שאין כן ניסן נקרא כן על שם הנסים שבו וכל נס הוא חוץ לדרך הטבע שהוא ההנהגה שמצד שורת המשפט וחק הקבוע רק הכל בצדקה וברצון הש"י ואתערותא דלעילא לבד בלא השתדלות תחתונים. וזהו ר"י לטעמיה בסנהדרין שם סבירא ליה בניסן עתידין להגאל. וההשגה שמצד הש"י לבד היא אותיות השם כסדרן שהסדר הכתוב הוא הסדר שקבע הש"י בעולמו שכך מדת השפעתו השגתו שזה סדר מהלך הראוי שבכל ענין מראש המחשבה עד סוף המעשה כידוע. וכפי סדר שתים עשרה פשוטות בספר יצירה שבהם בריאת שנים עשר חדשים ניסן הוא באות ה' והוא כלי קיבול כידוע וכלי מחזיק ברכה כל מיני נסים ונפלאות. ותשרי באות ל' כי מזלו מאזנים שהוא המתקלא דמצד המשפט יש בו משקל להכריע לאיזה כף. ואות ל' היא המאזנים דגגה נקרא מגדל הפורח באויר כדפירש רש"י פרק חלק (קו, ב) ורגליה יורדת מות רחמנא לצלן. ולכך הגג הוא כפורח באויר והן הם שלוש מאות בעיא דבעו כו' (חגיגה טו, סע"ב ע"ש) כי ידוע דשם דרגא דדוד שהוא יושב באותו מגדל ומכריע הכל לכף זכות שהוא הגבר הקים עולה של תשובה ומעלה הכל למעלה. ובעולם הזה הוא פורח באויר כל זמן שלא בולע המות לנצח אין לו אחיזה חזקה עדיין והם שלוש מאות בעיא בתלת עלמין בי"ע (בריאה יצירה עשיה) דשם הוא ראש לשועלים ונקרא מלך. ובעיא הוא הטלת הספק ושאלת הבא על אשת איש מיתתו במה (סנהדרין קז, א) שהא ההורדה לרגליה וגו'. כי האויר הוא מקום הספק דדבר המבורר הוא כאלו יש לו מצב חזק ומה שהוא ספק נקרא תלוי ברפיון דהיינו באויר. ומצד הנך תלת עלמין הדבר ברפיון אבל ההתחזקות הוא מצד היחוד הגמור והאחיזה באצילות קדשו יתברך. וזהו שהשיב להם מיתתו כו' ויש לו חלק לעולם הבא דבאות י' נברא עולם הבא. והמבין יבין כי לפי מה שכתבתי אות ל' וה' רומזים לענין אחד רק הה' רומזת מצד התפשטותה לכלי קיבול ואות ל' מצד מה שהיא במשקולת למעלה ולמטה. ובאמת כל השתים עשרה פשוטות רומזים לענין ההוא עצמו כי כולם נגד חדשי הלבנה רק כל אחד מורה ענין מיוחד שיש בזה. ואלול באות י' שהוא על שם המחשבה כדפירש רש"י על אז ישיר כי מזלו בתולה דמשמעותו דבר חדש שלא נגעו בה עדיין כמו שאמרו בפרק קמא דנידה (ח, ב) שלוש בתולות. כי שליטת ידי האדם הוא מהרגשת הלב ואילך ששם מורגש לאדם ומששלטה הרגשת אדם אינו בתולה. אבל המחשבה ששם אין שליטת הרגשה זה תמיד כבתולה ועל זה אמרו ותירוש ינובב בתולות כי דברי תורה גם כן בכל יום כחדשים רק שמכל מקום כל ההוגה מוצא טעם (עירובין נד, רע"ב) אלא שטועם טעם בתולה כאלו הוא דבר חדש שלא טעם עדיין מעולם אבל מכל מקום הוא מרגיש טעם ונמצא בשעתו הוא מנובב פירוש מריק כמו נבוב לוחות שמוציא הבתולות אלא שאח"כ חוזר להתחדש ולטעום טעם בתולה. אבל בשעת מעשה הרגשת הטעם הוא כבועל בתולה דרך משל. וזהו על ידי תירוש דיין מפקח הלב שבו ההרגשה כי דברי תורה נמשלו למים וליין ולחלב (תענית ז, א). מים הוא ההשגה שבמוח שהוא בפשיטות בלא הרגשה בלב עדיין וזה חנם לכל באי עולם והפקר שאין יד השתדלות אדם משגת לשם. ויין הוא ההרגש שבלב. וחלב הוא ההוצאה לפועל להניק לאחרים. ושמעתי או ראיתי באיזה חבור תירש אותיות תשרי הוא מנובב ומפריח בתולות הוא אלול. והדברים מכוונים עם מה שכתבתי דתשרי הוא השתדלות באתערותא דלתתא והרגשת הלב, וההכנה שלו אלול הוא במחשבה בלא הרגשה. ולכך באלול גם כן תוקעין שופר שהוא המעורר אתערותא דלתתא. אך החילוק בתשרי הוא מצות ה' כי ה' יראה ללבב ואמחשבה לא שייך ציווי דשם הוא ביד ה' ופעולת האדם אינו אלא על צד ההרגל לבד ולכך תקיעות דאז מצד מנהג. כי עיקר קדושת המחשבה בא רק מצד ההרגל והשתדלות של מצות אנשים מלומדה שאין פועל כלום בלב מועיל ביותר למחשבה. דמהרגשה שבלב בא להתלהבות עד שאינו יכול לעשות כלום אבל מצד הכרת השכל במחשבה אין מתלהב והוא פועל כראוי בישוב הדעת אלא שאינו אלא על דרך מנהג והרגל כיון שאין לו הרגש בלב ששם הוא עשיית המצוות של הש"י כטעם (שהש"ר ה, ב) הש"י לבן של ישראל. ולכן הצירוף של אלול הוא סופי תיבות של וצדקה תהיה לנו כי, והיינו מקבלים קודם למשפיעים ובן קודם לאב, דהתכלית לעולם הוא בסוף ובאלול התכלית הוא המחשבה והוא הסוף מעשה שלו. ומחשבה תחלה שלו הוא המעשה בפועל שמצד ההרגל שלא במחשבה שזהו עומק ראשית דמחשבה מה שאדם עושה קצת כמתעסק בלא התבוננות מחשבה גמורה.

וסדרן של שנים עשר שבטים נגד שנים עשר חדשים יש כמה דיעות במפרשי ספר יצירה ואני קבלתי סדרן לוי יוסף יהודה ראובן שמעון זבולון יששכר בנימין אשר דן גד נפתלי [ועוד שמעתי במה שאמרו בספר יצירה כי הם שנים עשר גבולי אלכסון והיינו בששה עמקים המנויים בספר יצירה יש שתי נקודות אלכסוניות שבשני קצוות הנוכחיות שהם זה נגד זה וכך שבטים הם שנים עשר חלוקים לששה שכל אחד יש לו אחר שהוא אלכסוני לו דהיינו מתנגד נגדו וממש עומד כנגדו דהיינו שמדתו היפך מדת זה. וסדרן בעומק רום יהודה ויששכר שנגדן באותיות הפשוטות ל' ז'. ובעומק תחת בנימין וראובן שהם נ' ח' ובעומק מערב אשר ויוסף שהם ס' ו' ובעומק מזרח לוי ודן שהם ע' ה' ובעומק דרום גד וזבולון שהם צ' י' ובעומק צפון שמעון ונפתלי שהם ק' ט' והם חדשי הקיץ כנגד חדשי החורף] ולפי זה אלול ותשרי הם נגד זבולון יששכר וליכא צורבא מרבנן דמורי אלא מלוי ויששכר (יומא כו, א) שהם היודעים להנהיג העולם. וכן הם חדשי ניסן ותשרי דרק בזה או בזה בריאת העולם דאין ראוי להנהגת העולם אלא שני סדרים הללו דהיינו או מצד עזר הש"י והם בני לוי הנלוים אל ה' במחנה שכינה או מצד התעוררות אדם והם בני יששכר יודעי בינה שהוא הרגשת הלב דלבבו יבין ושב. ושני חדשים אלו היו מכיני למזון לכל החורף וקיץ כמו שאמרו (ברכות לה, ב) ומסתמא כן למזון הנפש כי הנהגת כל השנה מקבלים משני חדשים אלו. וזבולון בצאתך מספיק ליששכר ובצל החכמה בצל הכסף כן הוא אלול לתשרי שההרגשה בתשרי בלב הוא כפי ההכנה באלול במחשבה שבמוח ושכל שזהו רק רכוש הצריך למי שיש לב שיוכל להתבונן בהרחבת הלב על ידי הרחב דעת השכל ועל ידי זה מנובב ומפריח השכל כאשר מרגיש בלב כידוע דעל ידי זה בא להולדה לפועל שזהו הוצאת פרח.