רסיסי לילה – ר' צדוק – אות מא'

[מא] התורה והמצוות הם רק הארות לגוף המכוון שיש מבריאת האדם. וכמו שנאמר נר מצוה ותורה אור שהם מאירים להגיע אל המכוון שהוא דרך חיים שמהלכין בדרך זה באישון לילה ואפילה (סוטה כא, א) שעולם הזה נמשל ללילה כמו שאמרו בריש פסחים כי אין אדם רואה ויודע כלל מה הש"י חפץ ממנו ביחוד ועל מה הוא נברא בעולם. וכל דרך איש ישר בעיניו והוא כטעם (ברכות מג, ב) ייפה לו הקב"ה לכל אחד אומנתו בפניו. כי כל אחד נברא לצורך מיוחד בעולם הזה ולקילוס מיוחד שיגיע ממנו ביחוד להש"י. כי כל פעל למענהו לקילוסו (שוח"ט מז' יט) וכל חיי עולם הזה נקרא הילוך כמו שאמרו ז"ל (סוטה כא, א) על פסוק בהתהלכך וכמו שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו ואמרו ז"ל (שמו"ר פ' נב) כל אחד יש לו עולם בפני עצמו והוא שלימות נפשו בכל קומתה שהאדם נקרא עולם קטן כמו שאמרו בתיקונים (ריש תיקון סט) ומספר ימי חיים הקצובים לכל אחד הם מספר הימים שקצב לו הש"י שיוכל להגיע בהם בהילוכו משך זמן ההוא אל בית עולמו היינו שלימות נפשו. ונאמר נר לרגלי וגו' שהנר מאיר רק למקום העמדת הרגל לדעת היכן להעמידה שם במקומו ואפשר שיהיה בריחוק מקום דרך יותר טוב וצריך להתרחק ממקום עמידת רגלו לימין או לשמאל וזה אינו יודע אלא על ידי אור המאיר כל הנתיב. וכן המצוה הוא נר לרגל אבל אין מאיר כל הנתיב ולפעמים גדולה עבירה לשמה ממצוה כו' (נזיר כג, ב) ועת לעשות וגו'. אבל התורה מאירה כל מקום ההילוך ועל ידי אור זה יודע לכוין ולילך אל בית עולמו שזהו עיקר המכוון שישלים קומת נפשו שתהיה כולה דבוקה בהש"י שבזה נקרא בית עולמו שעולם שלו הוא כדרך שאמרו ז"ל (ע"ז יט, א) בתחלה נקרא תורת ה' ולבסוף תורתו כי ההתחלה הוא מהש"י כי לא היה אפשר לאדם ליקרב להש"י אלמלא קרבנו המקום יתברך לפניו במתן תורה. והפתיחה באנכי שאינו לשון ציווי דמשמע השתדלות כמו לא יהיה דההתחלה הוא מהש"י לבד וזהו תורת ה' ואח"כ תורתו היינו השתדלות אדם. וזהו מעלה יתירה שבין ישראל לגרים שאמרו בקידושין (ע, ב) דבגרים תחלה והייתם וגו' ואח"כ ואנכי וגו' שהשתדלותם תחלה ואח"כ הש"י מקרבם. ואברהם אבינו ע"ה שנקרא תחלה לגרים (חגיגה ג, א) הוא הכיר את בוראו תחלה בהשתדלותו ואמר לו הש"י לך לך מארצך וגו' פירוש מהשתדלות שלך אל הארץ אשר אראך להיות צופה רק מה שאני מראה אותך כטעם תורת ה'. והיא ארץ ישראל כי בהשתדלותו זכה למדריגת ישראל שהוא להיפך תחלה אנכי וגו' שיבטל כל כחות השתדלותו רק להביט מה שהש"י מאיר לו. וזה כל כח ישראל בהקדמת נעשה לנשמע כי גם כל מעשינו פעלת לנו וההשתדלות שלנו גם כן רק ממנו וממילא כל מעשינו הוא ממילא רק כמו שנשמע אח"כ כי מה שאין הש"י רוצה לא נוכל לעשותו כלל. והוא התחלת הכניסה לדברי תורה אבל תיכף אח"כ נעלם אור זה דלבסוף הוא תורתו והמה יהיו לי לעם על ידי השתדלותם. וכן אברהם אבינו ע"ה מיד אח"כ ויהיה רעב בארץ וזה לכאורה היפך ההבטחה. רק כך הוא המדה בהנהגת ישראל בתחלה הש"י מקרב מאד ומאיר בלב הרבה ואח"כ מתרחק ומניח האדם לעצמו שיוכל להתקרב כקרבות הקודם מעצמו כדי שיהיה נקרא על שמו שהוא קירב את עצמו. וביעקב אבינו ע"ה נאמר לא אעזבך עד וגו' ונראה כאלו אח"כ יעזבנו ואין זו הבטחה טובה לכאורה. אבל באמת גם זה הבטחה טובה כי העזיבה אח"כ היא הכרחית בהנהגת העולם הזה הדומה ללילה והעדר הארה הברורה רק כל ימיו בנסיונות וזה נקרא עזיבה כמו שנאמר בחזקיה כי עזבו וגו' לנסותו. ויעקב אבינו ע"ה שהוא שורש כל אומה הישראלית הובטח לא אעזבך עד וגו' שמקודם יהיה ההארה כל כך עד שיהיה בטוח שבעת העזיבה דאח"כ גם כן לא יהיה צדיק נעזב ובכל אשר יעשה יצליח כי הוא מטתו שלימה מה שאין כן אברהם ויצחק היתה עדיין פסולת היינו שהיו צריכים עדיין השתדלות באמת בעת העזיבה שלא יהיה נעזב ח"ו לגמרי וכמו שנעזבו באמת עשו וישמעאל ואף על פי שהיו יוצאי חלצם לא נקראו זרעם כמו שאמרו ז"ל (נדרים לא, א) על פסוק כי ביצחק וגו'. כי הם בהשתדלותם זכו להוליד יעקב אבינו ע"ה ששמו ישראל וישורון על שם ישרות נפשו בקו היושר ממש שלא יטה ימין ושמאל מדרך המלך מלכו של עולם. ואמרו ז"ל (ב"ר פ' סג) על פסוק יעקב אשר פדה את אברהם שבזכותו ניצול פירוש כחו שהיה גנוז באברהם כמו שאמרו (שם) אברהם נקרא ישראל וכן יצחק. כי כולם זכו באחרית השתדלותם לכח זה כי אין שום דבר אצלם מלבר וממילא זה הפסולת מלבר אינו קרוי שלהם כלל אחר שהגיע למדריגת מטתו שלימה שזהו לבסוף דנקרא תורתו. וכן התורה נקראת על שם כל השלושה אבות כמו שנאמר תורת חסד והוא חסד לאברהם, ואמרו (מגילה לא, ב) משה מפי הגבורה ובזוהר (ח"ג פ, סע"ב) אורייתא מסטרא דגבורה מדת יצחק, ואמרו (ירושלמי ר"ה פ"ג, ה"ח) אין אמת אלא תורה והוא מדת אמת ליעקב. וקוב"ה ואורייתא וישראל כולא חד כי ההתחלה מהש"י כמו שנאמר ויפח באפיו וגו' ואמרו מאן דנפח מתוכו נפח. ואח"כ ההארה הוא התורה והיא מאירה אל הנפש והכל אחד כי האבות הן המרכבה (ב"ר פ' מז) וצורתו של יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכסא הכבוד (מ"ר במדבר ריש פ' ד) דמות אדם שעל הכסא שהוא כולל דנפשות ישראל שהם הנפש המכוונת בבריאת העולם. וכמו התורה בתחלה תורת ה' כו' כך הנפש בתחלה ויפח כו' מהש"י כמו שאומרים נשמה שנתת בי ולבסוף נקרא בית עולמו שהוא שלו דהנפש נקראת על שמו שהוא בהשתדלותו זכה לזה וזה שאמרו ז"ל (ויק"ר פר' לה) כאלו אתם עשיתם את עצמכם על פסוק ועשיתם אותם שעל ידי מעשה התורה ומצוות זוכה לזה. ואמרו ז"ל (שם פ' לו) עולמי מי בראך יעקב בראך שהגם דהתחלת הבריאה מהש"י לבסוף נקרא הכל על שם יעקב שהוא שורש אומה הישראלית הכל נקרא על שמם שהוא שלהם ובהשתדלותם. כי הגרים השתדלותם פועל על להבא, בתחלה והייתם וגו' ואחר כך על ידי השתדלות זה יזכו דאנכי וגו'. אבל ישראל ההשתדלות שלהם פועל על העבר ובתחלה אנכי וגו' ואח"כ בא השתדלות שלהם להגיד כי בדין היה התקרבות הש"י להם שהם בהשתדלותם מגיע להם כן. וזה עיקר כח התשובה דישראל שיכולים לתקן הקודם עד דזדונות נעשים כזכיות (יומא פו, ב). מה שאין כן גר שנתגייר כקטן שנולד (יבמות כב, א) ופועל שהקודם נשכח וכאלו אינם. אבל אין יכולים לתקן שיהיה הקודם גם כן טוב כי שורש אומות אין בו טוב והטוב שבו רק שמתהפך להיות בשם ישראל יכונה ונשתקע שם עממין ממנו. אבל שם ישראל נקרא אף היותר רשע שבעולם אפילו הממיר דת נקרא ישראל מומר. ובפרק נגמר הדין (מד, א) למדו דאף על פי שחטא ישראל מעכן שאמרו שם דעבר על חמישה חומשי תורה דאין כל זה מפקיע ממנו שם ישראל כי לא ידח ממנו נדח. וזהו הבטחת כי לא אעזבך עד וגו' שבכל עזיבות דישראל אין עזיבה שלא יוכל להתתקן דוגמת יציאת עשו וישמעאל שנעשו בכלל אומות להיות גר המתגייר בהם כקטן שנולד. מה שאין כן בישראל כבר נעשה הכנה בכל הנפשות מישראל מהשגחת הש"י להיות להם לאלהים ביד חזקה ובחמה שפוכה גם טרם ההשתדלות בענין שגם בכל מחשך מעשהו שילך בחושך ממש בהעדר נר מצוה ותורה אור גם על זה נאמר העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. והוא כטעם זדונות נעשו זכיות ונעשה מאותו חשך אור גדול. כי אין הש"י מניח להשתקע כל כך לזרע ישראל בשיקוע כזה שלא יוכל להתהפך עוד לאור גדול. פירוש גדול שהוא גדול משאר אור כי יתרון האור מן החושך ולכן חושך שנתהפך לאור הוא אור יותר גדול. ולכן במקום שבעלי תשובה אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד מפני גודל האור המאיר יותר מכפי כחם של צדיקים גמורים.