רסיסי לילה – ר' צדוק – אות מז'

[מז] חמישה מיני השגות ודרכים לבוא לעבוד הש"י יש. אחד ההכרה מצד שהוא נברא ויש בורא וזהו השגת אברהם אבינו ע"ה שאמרו ז"ל (נדרים לב, א וש"מ) שהכיר את בוראו, רצה לומר שיש מי שבראו וכמו שאמרו ז"ל (ב"ר ריש פ' לט) שאמר אפשר לבירה בלא מנהיג. וזהו כללות השגה של כל הנבראים שלתכלית כן נבראו שיכירו שיש בורא ולכן נקרא אב המון גוים שהיה אב לכל העולם כולו שהוא האב וההתחלה להתעוררות זה בכל העולם כולו. כי כל העולם כולו כאיש אחד, וכשנברא אחד מתעורר להכרת הש"י, מעורר כל העולם כולו עמו. כמו דרך משל באדם אחד כשאבר הלב מתעורר לאיזה פעולה כל האברים מתעוררים עמו ובלבד שהיא פעולה השייכה בהם. והשגה זו של הכרת בורא היא השגה הראויה לכל העולם כולו כשיהיו במרדיגת שלימותם שזה כל תכליתן בעולם שנברא. ואברהם אבינו ע"ה הוא הראשון המעורר השגה זו בכל כח השתדלותו עד שנעשה אב בזה לכל העולם כולו. ולאומה ישראלית ביחוד נאמר ביצחק יקרא לך זרע שאף על פי שהיה אב אין הם קרויים זרעו כי זרע נקרא מה שלידתו הוא כמו האב ואין הזרע צריך לשום פעולה להית דומה לדבר המזריע שזהו ממילא טבע התולדה. ואברהם אבינו ע"ה נקרא (חגיגה ג, א) תחלה לגרים שהוא בהשתדלותו הגיע להכרת בורא מה שאין כן בני ישראל מאמינים בני מאמינים בתולדה. ולדבר זה אין צריך שום השתדלות כי מורשה להם זה ממה שהם זרע אברהם. וזהו החילוק בין ישראל לעמים שכל השתדלות אומות העולם להיות בשם ישראל יכנו דרשו רז"ל (אדר"נ פ' לו, וסא"ר פ' יח) אלו גרי הצדק שיגיעו להכרה זו ולאמונה טבעית שבלבות בני ישראל שבעבורה נקראו ישראל שהוא אצלם בתולדה שתינוק בן יומו נקרא ישראל ואצלם הוא בעצם ומשורש. ואומות העולם בכל השתדלותם יוכלו להגיע שבשם ישראל יכנו דרך כינוי לבד כיון שאינו בעצם אצלם רק בהשתדלות מגיעים לאמונה הפשוטה אצל כל זרע אברהם אבינו ע"ה בתולדה. וזהו קדושת השבת דקבוע וקיימא זכר למעשה בראשית והיא אות ביני ובין בני ישראל ועכו"ם ששבת חייב כו' דהם צריכים להשתדלות שיבואו לזכירת מעשה בראשית דהיינו הכרת הבורא דזה היה אז בששת ימי בראשית שהם ימי הבריאה שהוא הוצאת הנבראים לפועל. ושבת הוא הנייחא שיש להש"י אח"כ מנבראים כשמכירין בוראם. ודבר זה שהוא תכלית הבריאה ודאי צריך שיהיה מושרש כן אצל הנבראים. רק לפי שעיקר הבריאה הם ישראל אין זה מושרש בתולדה רק אצלם. וזהו בראשית בשביל ישראל כו' פירוש ראשית הוא ההתחלה כי הכרת נברא לבורא הוא בהתחלה כי בהתחלה שם ההכרה מפורשת לעין שאין מקום להסתפק ואין צריך שום השתדלות. וזהו (שבת י, א) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו' פירוש כמו שאמרו (ברכות לג, ב) אין להקב"ה כו' אלא אוצר של יראת שמים זהו בית גנזיו כי גנזי המלך הם רכושו שבעבור כן נקרא מלך. וגנזי מלכות שמים הוא היראת שמים שיש על הנבראים על ידי הכרתם שיש בורא שמזה נופלת יראה והיראה בא אחר ההכרה כדרך שכתוב בריש הגהת שולחן ערוך אורח חיים. והיראה הוא מה שבידי אדם והקב"ה שואל מעמך רצה לומר מעם איש הישראלי שההכרה אצלו בתולדה. וזהו המתנה טובה דשבת שבאה במתנה לישראל כי השתדלות הוא היפך שביתה ואי אפשר להגיע לזה בהשתדלות רק הוא אמונה פשוטה בלא השתדלות שכל בני ישראל מאמינים שיש בורא ומנהיג ומשגיח. ואמנם עדיין אמונה זו בהעלם שאינו בהתגלות לבו לענין שיעזוב באמת כל עניני עולם הזה מצד אמונה זו ואפילו מי שיש לו מה כו' הרי זה מקטני אמנה (סוטה מח, סע"ב) דהיינו שהאמונה בקטנות. והגם דכל ישראל מאמינים היינו בדרך כלל והיינו כי אמונת אברהם אבינו ע"ה בהתגלות לבו היה על ידי עוצם השתדלותו שע"כ נקרא תחלה לגרים. ומכל מקום אמרו ז"ל (ב"ר ריש פרשת תולדות) אברהם נקרא ישראל שזכה להיות כאזרח בישראל שהוא בתולדה. וזה אחר לידת יצחק שבו נקרא לו זרע שהוא נימול לשמנה דהיינו שהוא בתולדה טוב ונימול להש"י בטרם יש לו דעת כלל וזה מצד כח אברהם בו. ונמצא נתברר שאברהם אבינו ע"ה נהפך על ידי השתדלותו להיות שורשו כך כאלו הוא מתולדה כך דההולדה בדומה הוא בדומה למה שהוא בעצם ובשרשו. וכמו שאין סומא מוליד סומא וכן אפילו שוטה אין מוליד שוטה וכיוצא רק מה שהוא שינוי בעצם כמו שור מוליד שור וחמור חמור וכיוצא וכך שם ישראל הוא בתולדה דישראל מוליד ישראל אפילו יחטא וימיר דת ח"ו לא פקע שם ישראל מיניה כדקיימא לן (יבמות מז, ב) לענין קידושין וגירושין שזה אי אפשר להשתנות משרשו, ומשנולד יצחק נתברר דאברהם אבינו ע"ה שרשו כך. אך מכל מקום בירור זה דתולדת יצחק שנימול לשמונה הוא שגם בקטנות הוא כך זהו אמונה בקטנות ולכך הוא שורש לקטנות האמונה ושבהעלם וכלל ההכרה דמצד הבריאה שזהו מופתים הפילוסופים גם כן על מציאות הש"י הוא הכרה בקטנות וכנזכר לעיל שזהו הכרת הגרים על ידי השתדלות בחקירה ואצל ישראל מקטנות. ויש עוד השגה גדולה יותר הדומה לראיה כטעם (שבת פט, ב) מחוי להו יצחק הקב"ה בעיניהו והוא ההכרה דמצד הנסים שעל ידי הנס נראה לעין פעולת הש"י. וזהו קדושת יום טוב שנקבעו על הנסים דישראל מקדשי דצריך שיקדים לזה קדושת ישראל דלא עביד קוב"ה ניסא לשיקרא ועל ידי הקדושה הקודמת דישראל שהיא אמונה הפשוטה על ידי זה יבוא להשגה גדולה הדומה לראיה שהוא ביום טוב דיראה כל זכורך ודרשו רז"ל (ריש חגיגה) יראה יראה כטעם אברהם הוליד את יצחק דזהו דרגא דפחד יצחק שעל ידי הראיה בא היראה כמו שכתב בהג"ה דריש אורח חיים. וזה טעם בהר ה' יראה שנתגלה בעקידת יצחק ראיה זו. שההקרבת נפשו להש"י לקרבן זה בא מצד הראיה כמו שאמרו בזוהר (ח"ג ה, א. קי, א) דלא שייך קרבן רק לשם הוי"ה לא לשאר שמות המורים על מדות דהיינו ההכרה מצד פעולותיו ומדותיו אבל הוי"ה הוא שם העצם והכרת העצם זה נקרא ראיה. ומצד הכרת בורא בא מסירות נפש דאברהם כשכופין להכחיש בבורא ונשאר כן בטבע לכל ישראל למסירות נפש כידוע. ומצד הכרת שויתי ה' לנגדי תמיד בא המסירות נפש דרך הקרבה להש"י כגון מי שיעשה מצוות במסירות נפש וכיוצא. וגם זה נקבע בטבע תולדות בני ישראל מצד יצחק אבינו ע"ה שיוכלו להתעורר לעשיות מצוה רבה. על דרך משל אם ירצו עתה לבנות בית המקדש וכיוצא יפזר כל אחד יותר מכדי כחו בממונו וגופו ובמסירות נפש ממש כמו שפריצי בני ישראל בעת החורבן מסרו נפשם על הצלת בית המקדש וכיוצא בזה. ומסירות נפש כזה לעשה טוב לא לסור מרע זה נמשך מהכרת הנוכח וגם זה הוא בתולדה אצל בני ישראל בהעלם גדול כי מה שהוא בתולדה הוא בקטנות כנזכר לעיל. והוא מה שאמרו (פסחים סו, א) אם אינן נביאים בני נביאים הם כו' והנביא נקרא רואה שהוא כח הראיה, דנבואה יש אצל כל ישראל רק בהעלם שהם בני נביאים. ולעתיד יהיה בהתגלות דאשפוך רוחי וגו'.

ושתי השגות אלו הם רק הכנות והתחלות להשגה שלישית שהיא התכלית כטעם והתקדשתם והייתם קדושים דאחר ההכנות דוהתקדשתם בא למדריגת והייתם וגו' שהוא גם כן לכל ישראל כמו שאמרו ז"ל (חולין ז, ב) ישראל קדושים. וקדושה הוא ההבדלה לגמרי מכל תאות עולם הזה להיות דבוק בו יתברך לא דרך הכרה רק דרך יחוד. וזהו דרגא דאמת ליעקב שמטתו שלימה דכאשר כולא חד לא שייך פסולת. ועולם הזה כולו עלמא דשיקרא כי האמת הוא שאתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה כו' דהכל יחוד גמור. והשגה זו דדביקות בהש"י שישראל קדושים גם כן בתולדה זה בא מצד יעקב אבינו ע"ה שנקרא איש תם. שאמונה כזו להיות תקוע בלב דרך אמונה על כל פנים לא בהתגלות הלב ממש בא רק על ידי תמימות ושלא להרוס לעלות אל ה' בחקירת שלמעלה מהשגת השכל. כי בשכל אנושי אי אפשר להשיג אמיתות דבר זה על בוריו כידוע וכמו שכתב רמב"ם על קושית ידיעה ובחירה. רק בני ישראל אשר נגה עליהם אור תורה דכתיב בה אמת משיגים זה. התלמידי חכמים המכונים בשם ישראל משיגים זה בדרך החכמה ועל זה מורה שם ישראל שהוא מן כי שרית וגו' שנעשה שר על המלאכים וזהו מצד הדביקות הגמור באמת לאמיתו. ועמי הארץ המכונים בשם יעקב (ב"מ לג, ב) על שם יעקב איש תם משיגים זה על פי התמימות. ודרגא זו היא האוחזת בעקב עשו שאמרו ז"ל (פסיקתא דזכור סימן ה) שבא בזכות אבות רצה לומר שהוא נקרא בפרק קמא דקידושין (יח, א) ישראל מומר כי גם הוא נימול לשמונה ויש בו כך ההכרה והראיה מאברהם ויצחק שהם ההכנות לדרגא דיעקב כנזכר. ויעקב השתדל להוציא מדריגתו לפועל וזהו ידו פירוש כח השתדלותו אוחזת בעקב עשו שהוא לשון עשוי שנוצר ולד נגמר בשערות ולא היה צריך השתדלות מצד ההכנה שלו מהאבות אלא שהוא גרם בהשתדלותו אדרבא להיפך להיות איש שדה. ויעקב היה אוחז בעקיבו בקצה כח ההכנה התקוע בו בפועל גמור להיות עשוי, כך שהיה חושב שהוא כבר עשוי ודי לו בכך שהוא מלידה כן ורשאי עתה לעשות כל שרירות לבו. אבל יעקב אחז בקצה אותה ההכנה הגמורה ובכח ידו והשתדלותו נגמרה אצלו בפועל גם כח ההכנה דהאבות. ולכן רק ביצחק יקרא וגו' ולא כל כו' (נדרים לא, א) כי רק ביעקב וזרעו נשרש כח האבות שהוא השרישם בקרבו על ידי השתדלותו גם כן שיהיה ראוי ליקרא אב לבנים דהיינו המתהפך בשורשו. שזה כל כח האבות להפך כח שרשם עד שיזכו לכל זרעם אחריהם להיות נמשכים אחר השורש דמטעם זה נקראו אבות דלזה צריך השתדלות עצומה. והוא נקרא (זח"א קנ, א וש"מ) שלימו דאבהן, שבו נשלמו כל השלושה כחות להשתלם לגמרי, וכמו שאמרו (ב"ר פ' סח) שאין החבל נפקע פחות משלושה דבאחד ושנים עדיין יוכל לקרע וליפסק אף שהוא באמת חבל הארוך המושך ונמצא שגם חבל ראשון ושני מתחזקים שלא יפסקו על ידי השלישי והבן זה. ובזמן הוא נגד זה קדושת ימי הפורים דמחיית עמלק זרעו של עשו שאז היתה ההשגה הגלויה דגם ההנהגה הטבעית הכל מהש"י דהיה נס מתלבש בדרך הטבע כידוע דלכן נקרא (יומא כט, א) סוף כל הנסים שהוא המדרידה האחרונה מנס שהוא התגלות שכל ההנהגה הטבעית הוא מנסים נסתרים שזה תכלית כל הנסים להגיע להשגה זו שאין כאן נס כי כך לי נס כמו דרך הטבע מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ כו' (תענית כה, א) כי גם דרך הטבע פעולת הש"י. וזהו השגת היחוד הגמור דיעקב אבינו ע"ה ואז הוא מחיית עשו ועמלק שהוא שורש הרע דעשו הבא מאליפז שהיה מנביאי אומות העולם וישב באהלי יעקב אבינו ע"ה. כי הוא קלט כל הטוב שבעשו מאבות, ותמנע שחשקה לידבק בזרע האבות רק לפי שהיא ממקור רע דשעיר נדבקה בו שבו היה השורש שהיה בעשו. ולפי שבעשו נתהפך הכל לרע ונפסק החבל תיכף בעמלק שבו נתגלה שורש הרע דעשו שהוא היפך היחוד והדביקות שממנו בא ההתלהבות כי ה' אלהיך אש אוכלה. ועמלק היפך מזה אשר קרך שמקרר ומפסיק הדביקות כי הוא מלא התלהבות לחמדות עולם הזה שנמשל לתנור בוערה מאש וכאומרם ז"ל (קדושין פא, א) על יצר הרע חזי דאת נורא. ואולם על האמת הוא קרירות והיפוך אש האמיתי ונאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש אבל עמלק אף לקש לא יהיה כי אין בו שום ממשות על האמת כי הוא ממש הפוך דרגא דאמת ליעקב שהוא תכלית השקר. ולכן בחר המן בחודש אדר שהוא באות ק' כמו שאמרו בספר יצירה שהוא מאתוון דשיקרא, כמו שאמרו בזוהר (ח"א ב, ב) דאות ש' הוא יסודא דקשוט בקדמיתא וק' הוא התחלת אתוון דשקרא. ולכן שמח שבו מת משה נותן התורה דכתוב בה אמת וחשב דהוא היפך האמת. ולא ידע דבו נולד גם כן. כי באמת אמת מארץ תצמח ומעלמא דשיקרא דייקא משם צמיחת האמת ולשם ניתנה תורה דוקא. כי בריאת עלמא דשיקרא היתה לכונה שיעמדו בו על האמת נמצא הוא הכנה וצמיחה לאמת. ולהיות בשלושה דברים אדם ניכר בכוסו (עירובין סה, ב) לכן חייב לבסומי כו' שזהו ההתגלות בפורים להיות אדם הישראלי ניכר בהם בהבדלו מן העמים בתולדה מהאבות בחבל של שלושה שאינו נפסק. ודבר זה לא נקבע לו זמן בתורה כי באמת יד על כס י"ק מלחמה וגו' מדור דור בלי הפסק וקדושת יעקב חופף על ישראל בתמיד. רק משגלו לעמים אז הוצרכו להבדלה שכל רואיהם יכירום וגו' לבל יתערבו בגוים. ואז ניתן להם קדושת הפורים שהוא הכרה שלא מצד ישוב הדעת והוא על ידי יחוד האמיתי שאינו נתלה בחכמה וישוב דעת אדם כלל. וקדושת ראש חודש הוא נגד דרגא דדוד המלך ע"ה רגל רביעית שבמרכבה שהיא מדריגה הרביעית מהשגת מרכבתו יתברך בתחתונים. והוא הגבר שהקים עולה של תשובה (מו"ק טז, ב) דשלושה אבות השתדלו להיות רק טוב ולא חטאו כלל. ומה יעשה מי שאינו כמוהם וזה חידש דוד המלך ע"ה מקום שבעל תשובה עומדים אין כו' (ברכות לד, ב) שהוא השגה גבוהה יותר מה שמשיג אחר שטעם מהרע וחזר לטוב כמשל בן מלך שגלה מעל שלחן אביו וסבל עוני ודחקות ואח"כ חזר לשלחן אביו אין דמיון להרגשת עינוגו שם נגד הרגשת עונג אותו שלא גלה ולא טעם עוני כלל. וכמו שאמרו במדרש ובזוהר כיוצא בזה כידוע. וזהו קדושת ראש חודש בהתחדשות אור הירח אחר שהאפיל וניתן לישראל שעתידים להתחדש כמותה כשיוקבע בלב גם דרגא דדוד המלך ע"ה בנפשות כל ישראל. וזהו לעתיד שיבקשו את דוד מלכם רצה לומר התגלות אורו בלב כולם. ואז והיה מדי חדש וגו' שיהיה קדושת החודש כקדושת השבת שהוא התחלת הקדושה דקביעא וקיימא והיא עוד קודמת לה כי במקום שבעלי תשובה כו' כנזכר ואין כאן מקום להאריך יותר.