אות נב
ידוע בקדושת הזמנים דבכל שנה באותו יום מתעורר הענין הנעשה אז באותו יום. והיינו כשהענין נקבע וקיים לדורות, כי כל דבר טובה הנעשה לישראל מהצלה וישועה, הכל במשפט מצד איזה זכות שנתעורר באותו זמן. וכאשר אותו זכות נקבע קדושתו בישראל בכל הדורות, אז גם קדושת אותו הזמן קבוע וקיים לדורות, להיות מתעורר כח אותו זכות ואותה ישועה פרטית בכל שנה ושנה. וזהו (מגילה ז, א) ששלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות, שביד החכמים דבר זה, שהם עיני העדה, ושוריינא דעינא בלבא תלי (ע"ז כח, ב), וכן בכחות העין פועל בלב, על דרך שאמרו (מ"ר נשא י, ב) עין רואה ולב חומד, שכאשר העין נשקע באיזה דבר – המחשבה נשקע בו. וידוע שבכל מקום שהמחשבה של האדם שם הוא כל האדם, ועל ידי זה הוא נקבע בלב ואח"כ גם בכל האברים. ועל כן כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה (תענית כד, א). והם הסנהדרין וחכמי ישראל, שהם בכח לקבוע הדבר בכלל האומה, דעל כן בעגלה ערופה צריכין סנהדרין לומר ידינו לא שפכו כו' (דברים כא, ז), היינו שלא על ידינו בא כח רציחה לשום נפש מישראל.
וענין נס דפורים לא היה חלק לסנהדרין וחכמים בזה, אדרבא אמרו ז"ל (מגילה טז, ב) על פסוק לרוב אחיו, ולא לכל שפירשו ממנו סנהדרין אח"כ. והיינו דמחיית עמלק אינו בא מצד החכמה דישראל, כי כל דבריהם הוא מצד התורה והחכמה, כאשר הם מעוררים ומאירים בלבבות בני ישראל איזה פרט מדברי תורה, כשנכנס דבר תורה ללב יצא נגדו דבר של ליצנות (שהש"ר א, ג). וזהו כלל שורש כח כל האומות, כי ראשית גוים עמלק, ודרשו רז"ל (שמו"ר כז, ו) לץ תכה זה עמלק, והוא השורש ועומק ראשית שבכל האומות. כי ליצנות הוא ההיפך מדברי תורה דכתיב בה אמת, שזה כל ענין התורה המלמדת לאדם דרך ה', היינו שכל פרטי עניניו מעשיו ומחשבותיו יהיה הכל שפת אמת אשר תכון לעד. וליצנות הוא ההיפך מאמת, שכל מעשיו ומחשבותיו הכל לפנים. והוא מתחלק באומות, בכל אומה כח מיוחד שאצלם אותו כח של ליצנות, ונגד זה יש כח דברי תורה שכאשר נכנס ללב שמתפשט בכלל אומה הישראלית שהם לב העולם, אז יוצא נגדו אותו כח של ליצנות שבעולם, ונאבד כח אותה אומה שאופיא שלה ממנו. ועמלק שהוא הראשית שלהם הוא נגד עומק ראשית שבתורה, והוא השער החמישים שנעלם ממשה רבינו ע"ה, שלא נתגלה בעולם הזה. ועל כן תחלת עמלק היה בימי משה רבינו ע"ה. שכל האומות ירגזון וחיל אחזתם מפני קדושת התורה, שבא משה והורידה לארץ, ונתגלה בעולם דבר המחריב כל כחותיהם, כמו שאמרו בשבת (פט, ב) הר חורב שירדה חורבה לאומות העולם עליו. חוץ מעמלק שבא וקפץ לתוך אמבטי הרותחת, שאף על פי שהרתיחה היתה גם נגדו, כי כל האומות הם התפשטות כחותיו, מכל מקום נגד שורשו בפרט לא נתגלה דבר תורה בעולם הזה, כי מכל האומות יש איזה קליטה לטוב, והיינו שיש בכל כח רע גם כן איזה פרט שפעמים הוא טוב. וכל האומות הם כחות פרטים, רק הם משתמשים בו בצד הרע, שהוא הצד של ליצנות דמכח עמלק. וישראל משתמשים בצד הטוב שבו על פי התורה. אבל עמלק הוא שורש הרע שבכל כח וכח, ושורש הליצנות שבעולם, ובו נאמר תמחה, שאין בו קליטה לטוב כלל, ואין מקבלין גרים ממנו. וכל זמן שהוא מצוי בעולם אי אפשר לעמוד על ענינו מצד החכמה.
רצונו לומר כי כל דבר שבעולם לא עשה את עצמו, ואין שם מציאות נפרד כלל דאין עוד מלבדו. ועל כן גם בכל כחות האומות, על כרחך יש איזה שורש בכח זה לטוב, שעל ידי זה הוא קיום אותה אומה. ועל ידי התורה קולטים ישראל הטוב שבאותו כח. ועל כן החזיר התורה תחלה על כל אומה ולשון, שהוא נגד כל כחותיהם, ואח"כ בא לישראל. והופיע אליהם משעיר והר פארן, שכל אומות נתנו להם מתנה כדברי רז"ל (זח"ג קצב, ב. קצג, רע"א). היינו שגם מכח שלהם מצד שורשם שבקדושה ניתן כולו לישראל. והיינו דישראל אינם כח פרטי כלל כי הם שורש כלל העולם, שנגדם הוא עמלק ראשית גוים שורש הרע, והם שורש הטוב. ובמתן תורה קלטו גם כל כחות פרטים שבטוב של כח כל האומות, והם נפרדו לרע לחלק עמלק. ועל כן בהר סיני ירדה שנאה וחורבה להם, דרק מאז נתרחקו. דמקודם היה שורש הטוב גם כן בקרבם, והיו גם כן נביאי אומות העולם, כי יש מהם טובים. ובמתן תורה קלטו הכל ישראל, ומי שהוא טוב באומות העולם צריך להתגייר, להיות כקטן שנולד בשם ישראל. וכל זמן שלא ניטע באומה ישראלית אי אפשר לו להיות טוב כלל, כי אחר מתן תורה הוא שנעשה עמלק לבדו הראשית גוים, ואין לעכו"ם ראשית טוב כלל.
ובקריעת ים סוף היתה התחלת התעוררות מתן תורה, שעיקר התורה הוא התגלות איך הש"י מנהיג העולם, והכל הוא ממנו, ואין עוד מלבדו. ובקריעת ים סוף נתגלה זה דרך ראיה, כמו שאמרו (מכילתא שירה ג, וזה"ק בשלח סד, ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. וכמו ששמעתי דמתן תורה הוא בקנין, מה שהיה בקריעת ים סוף בראיה, דהראיה אינו קנין בלב. רק לפי הסלקא דעתך בגמרא ריש בבא מציעא בראיה בעלמא קני, היינו דסלקא דעתך דמחשבת בני אדם הוא כן. וקריעת ים סוף הוא על דרך שכתוב ברוקח אין חוזק כחסידות בתחילתו. ואח"כ נשקע אותו חשק כי הוא ראיה לבד, וצריך לחזור ולעוררו עד שיבוא להיות קנין בלב. ולעולם הראיה הוא כפי מה שהוא מוכן להשיג בקנין, מראין לו תחלה לזה אתה מוכן, ומיד בקריעת ים סוף שמעו עמים ירגזון.
ואח"כ באו לרפידים ריפוי ידים מדברי תורה, כי לא היה עדיין בקנין. ואף על פי שבאמת שורש ישראל דבוק בתורה עוד מימי אבות, שקיימו כל התורה כולה, מכל מקום אינו בהתגלות, ועל כן נקרא ריפוי ידים כחות המעשה, ואז בא עמלק, כי כל זמן שישראל דבוקים בתורה, שהם ענפי שורש הנעלם המתגלים בעולם הזה, אין מקום לשורש רע ליקרב להם. אבל כאשר רפו מדברי תורה, אף דרפיון זה הוא ירידה שלצורך עליה וקנין דברי תורה שלאח"כ, דעל כרחך לא היה לשום אומה הרגשה ברפיון זה דישראל שיסיר פחדם מעליהם. ובאמת רפיון זה אינו רפיון כלל, מאחר שהוא לצורך עליה, וכל דבר נקרא על שם סופו ותכליתו. אך זהו מצד האמת, אבל מצד הליצנות אין מביטים על התכלית שבכל דבר כלל. ואמר אשר קרך שהקרירך (תנחומא תצא ט), היינו שהביא קרירות ורפיון בלב, דזהו שורש עמלק לקרר הלב מלבקש ולהשתדל בדברי תורה והשגת הש"י, שזהו שורש החמישים הנעלם בעולם הזה, היינו שיש שורש חכמה שיהיה נקבע בלב כל כך עד שלא יהיה מציאות לרפיון כלל. והתגלות זה אי אפשר, כל זמן שיש מציאות עמלק, שהוא מציאות הרפיון והקירור.
ומצד העולם הזה צריך להיות כן, על דרך (גיטין מג, א) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל, ושבע יפול צדיק וקם, שהנפילה צורך קימה, ועל דרך שאמרו בברכות (ה, א) שלוש מתנות טובות כו' וכולם על ידי יסורין, ויסורין הוא היפך הטוב. רק שכן הוא מדת עולם הזה, להיות דוקא ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת עז, ב), ועל ידי זה יש מציאות רע בעולם. ואולם צורך שורש מציאות זה ושיהיה כן דוקא, זהו על דרך שאמרו בברכות י' א' בהדי כבשי דרחמנא למה לך, שהוא רוצה שתוליד רשע ורע. ולא נתגלה טעמו לשום נביא, ואפילו למשה רבינו ע"ה הוא בכלל ופני לא יראו (שמות לג, כג). כי מצד האחורים יש מקום להעלם והסתרות, והוא ההשגה של עולם הזה. ופני הוא השגה של עולם הבא, שאין שם מקום לשום הסתרה כלל. וזהו השגת שער החמישים הנזכר, שלא יהיה מקום עוד לרפיון. ובהשגת שורש חכמה זו שהוא נגד השורש דעמלק, יוכלו להבין ענין מציאות זה דרע הקודם לטוב, כעולם הזה שהוא כפרוזדור בפני העולם הבא, [ושמעתי כי וראית את אחורי, היינו שאחר המעשה יכול להשיג מה היתה כונת הש"י באותה מעשה בכל פעולה וענין ההווה בעולם, אבל פני, היינו קודם המעשה, זה לא נגלה גם למשה רבינו ע"ה מה היה רצון הש"י באותה מעשה, וגם זה מכוון על פי דרכינו. וכל ענין עולם הזה, מה המכוון בו לא יתגלה אלא לעולם הבא, ועולם הזה נקרא השגת האחור, שמשמעו מה שאח"כ, כי בעולם הזה משיגין מציאות עולם הבא, אבל אי אפשר להשיג ענין עולם הזה מה הוא, רק בעולם הבא אז ישיגו הפנים והקודם גם כן], כי כל זמן שיש מציאות לרע, אם יאיר הש"י עיניהם לדעת צורך שורש מציאות זה, יוכלו לדבק ברע ח"ו, כמו שהיה בדור המבול [וסדום], שאמרו ז"ל (סנהדרין קח, ב) שהטעימן הקב"ה מעין עולם הבא, וכידוע מה שאמרו בזוהר (ח"ג רטז, רע"ב) דאז היה ראוי להיות מתן תורה, ובשגם זה משה שהיה גם כן אז כנודע, רק שהיו על דרך מלכין קדמאין דמיתו, שרצו להשיג יותר מכפי כחן. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין (מכות י, ב), והש"י הראה להם הארות מעין עולם הבא, להשיג שורש מציאות עולם הזה. ועל ידי זה שהבינו איך שורש מציאות הרע גם כן מאמיתותו יתברך דאין עוד מלבדו, הלכו בשרירות לבם ואחר תאוותם, בחשבם דעם כל זה אין ניתוקים מהש"י, דהכל מהש"י.
וכן בלעם נקרא מחליק לשון (מ"ר דברים א, ב), כידוע דהוא חד עם עמלק, רק שהוא מנביאי אומות העולם וידע שורש הרע, והשיג דהעיקר הם ישראל שהם המהפכים כל רע לטוב. רק החליק לשון לישראל לגלות להם זה, דגם הרע דישראל הכל מאמיתות רצונו יתברך. ועל כן לא הביט און ביעקב וגו', ועל ידי זה חטאו בשטים. והם לא טעמו רק מעין עולם הבא ושמץ דבר מהשגה זו, כי עיקרו עין לא ראתה, ואי אפשר להשיג בעולם הזה זו ההשגה כלל. ועל כן המלחמה נגד עמלק לא היתה על ידי משה רבינו ע"ה, שהוא שורש כל החכמים שבישראל, ושורש התורה שמצדה ניצוח כל אומה ולשון, חוץ מעמלק שהשער שכנגדו בדברי תורה נעלם בעולם הזה. והוצרך לשלוח יהושע משרתו, שנקרא נוצר תאנה, שהיה מסדר הספסלים (מ"ר פנחס כא, יד), ומשמש לדברי תורה. ואמרו ז"ל (ברכות ז, סע"ב) גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה. ושמעתי דהלימוד הרי יש לו גבול עד כמה הוא משיג, אבל השימוש הוא החשק והאהבה שיש למשמש, שמחמתו הוא משמש ומשתדל להקים דגל התורה, זה אין לו גבול. כי הוא אינו משיג עצמות דברי תורה המתגלה לחכמים, רק חומד וכוסף לדברי תורה, היינו לשורש התורה כולה. ולכך מצד השימוש יש גם כן בכללו כח של שער החמישים הנעלם, ומצידו הוא ניצוח עמלק. ועל כן אמרו (פסיק"ר ריש יג) אין עמלק נופל אלא ביד זרעה של רחל, היינו דלאה היא המולידה שבטים בפועל, ורחל כל ימיה חמדה וכספה להולדת שבטים, ובפועל לא הולידה אלא שניים. אבל החימוד והכיסוף הוא גדול מההתגלות לפועל, ועל כן היא נקראת עקרת הבית. ועל זה אמרו רז"ל (ב"ר עא, ה) דאחזה פלך השתיקה, רצה לומר דההתגלות לפועל הוא גלוי לכל, מה שאין כן הכיסופין שעיקרם בלב אינו גלוי, וזה נקרא שתיקה, וכן כל זרעה אחריה. ועל כן נפילת עמלק בידם, שהם מצד החמדה והחשק לדברי תורה יש להם אחיזה גם בשורש הנעלם של דברי תורה, שלא נתגלה לפועל בעולם הזה.
ובימי המן שאז היתה תכלית תגבורת כח עמלק בעולם, דעל כן אמרו ז"ל בחולין (קלט, ב) המן מן התורה מנין המן העץ וגו', דאחיזתו בשורש חטא אדם הראשון, שממנו התפשטות כל שורש הרע בעולם. כי טענתו ישנו עם אחד, שאמרו ז"ל (מגילה יג, ב) ישנים מן המצוות, וכן אמר אלהיהם ישן הוא (כמ"ש במ"ר על פסוק זה, אסת"ר ז, יב), לא היה שקר (כמו שיתבאר בסוף המאמר), כמו שאמרו (תענית כג, א) בחוני המעגל מי איכא דניים שבעים שנין, דכל גלות בבל היתה כמו שינה, כי לא חטאו כלל. ושינה לרשעים הנאה להם (סנהדרין עא, ב), דבאומות העולם טוב כשישנים ובטלים מפעולה שאין עושין רע, כמו שאמרו ז"ל (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג לגירסת קרבן עדה. וב"ר נ, ג) לאומות העולם דן כשישנים כו', מה שאין כן בצדיקים השינה רע, דצריכים להשתדלות ופעולת טוב, ולא להיות יושב בטל כישן דמי. וכל חטא דעונש המן מפני שהשתחוו לצלם או נהנו מסעודתו של אותו רשע (מגילה יב, א), הכל לא היה איסור, כידוע מה שכתבו התוספות (כתובות לג, ב וש"מ) גבי אלמלי נגדוה כו', דהיה אנדרטי ולא הוצרכו למסירות נפש. וכל שכן בסעודה שהוכרחו לעשות רצון המלך. אך אף דהוא בהיתר, מכל מקום הוא כמו שינה והעדר פעולה לקדש שם שמים על כל פנים, כמו שאמרו חנניה מישאל ועזריה ליחזקאל דבעינן שיאמרו כל עמין סגדין חוץ מישראל (כמ"ש שהש"ר ז, ח).[1] ואז נתגדל המן שהוא הראשית גוים, ששורש מציאות הרע הוא ביטול הטוב להיות כמו שינה.
והוא חשב מחשבות להאביד לגמרי ח"ו, והתחכם לקנותם בממונו, ואמרו במדרש (פתיחתא י' דאסת"ר) אחשורוש ראש למוכרים והמן ראש לקונים, ולא רצה לפעול שאחשורוש בעצמו יגזור עליהם כן. הענין כי ידוע דמה שמלך כובש במלחמה היא שלו, ובגיטין ל"ח א' דאפילו גוי ישראל – קונה. ונודע כי העבד כח האדון עליו, שאין לו כח אחר. וזה ענין גלות מצרים שנקרא גוי מקרב גוי, כאלו מובלעים בתוכם, וכעובר בבטן אמו (שוח"ט קז, ד), כי היו שם עבדים. והש"י הוציאם מעבדות לחרות, כי עבדי הם אשר הוצאתי וגו', שזהו כח ההוצאה בהיותם עבדיו יתברך, ולא עבדים לעבדים (קידושין כב, ב), ואין כח לשום שולטנות אחר עליהם. ועל כן במתן תורה היו חרות מן המלכיות (עירובין נד, א), וכשגלו וחזרו ונשתעבדו לא היתה עוד עבדות גמור כמו גלות מצרים שהיתה קודם מתן תורה, שהיתה מצד מראית העין על כל פנים נדמה לעבדות גמור. אבל אחר מתן תורה שנקנו לעבדים לו יתברך, אי אפשר להיות עוד עבדים לעבדים כלל. וקנין גוי בישראל הוא רק שעבוד גוף, ולא שעבוד כחותיו כלל, ואמרו ז"ל (סנהדרין קה, א) דעל כן אמר נבוכדנצר עבדי, ועבד שקנה נכסים כו',[2] והיינו ענין בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם (מגילה כט, א), ומלכותו בכל משלה. ועל ידי גלות ישראל לשם, נתפרסם גם שם אלהותו ושגם הם מכחו יתברך, וישראל קולטים הטוב שבהם, ועל כן אין להם מציאות קנין באמת בישראל כלל, רק מצד הגוף שהוא החומר המכסה ומאפיל הכרת האמת.
ועיקר קנין עכו"ם בישראל ילפינן בגיטין שם מקרא דוישב ממנו שבי, הנאמר בכנעני מלך ערד, דאמרו ז"ל במדרש רבה (במדבר יט, כ) ותנחומא פרשת חוקת (יח) והובא בתוספות ריש ראש השנה (ג, א) שהוא עמלק. כי ענין זה שיהיה מציאות עבדות בישראל הוא רק מצד עמלק, דאף שישראל חוטאים עד שיהיו ככל הגוים ממש במעשה והגדילו עוונות ח"ו, מכל מקום לעולם אף על פי שחטא ישראל הוא, ואי אפשר להם ליעקר שם ישראל מהם כלל. והמשילו על זה רז"ל בסנהדרין (מד, א) לאסא דקאי ביני הוצי, דאסא שמיה ואסא קרו ליה, היינו שורש ישראל לעולם דבוקים בהש"י, מצד שרשם הנעלם שאינו נגלה בעולם הזה. והוא כמו שאמרו ז"ל (זוהר חדש ריש פרשת יתרו) דבמצרים אלמלא מיהר לגאלם היו נכנסים בשער החמישים דטומאה שאי אפשר לגואלם עוד. היינו שער החמישים הוא השורש שאינו מתגלה בעולם הזה, [כי הוא נגד העולם הבא כנודע, דמ"ט הוא שבע פעמים שבע שהם שבעת ימי הבנין, ושער החמישים הוא הבינה תרעא דחירו ויובל הגדול שהוא העולם הבא] והיינו שיקלקלו ח"ו שורש היהדות שיש בהם מהאבות. כי קודם מתן תורה היה עדיין מקום מציאות לקלקל השורש גם כן, ועל כן הוצרך למהר הגאולה. ולפי שהגאולה דמשה רבינו ע"ה היתה רק ממ"ט שערי טומאה, והיתה על ידי התגלות מ"ט שערי קדושה, על כן לא נגלה אליו שער החמישים. ובשאר גליות אי אפשר עוד להשתקע עד לשער החמישים כלל, כי שורש ישראל אי אפשר כלל שיעקר עוד מהם, ואפילו יהיו ח"ו בכל מ"ט שערי טומאה, בשער החמישים שהוא שורש הנעלם דטוב דבוקים בו יתברך.
ועמלק שהוא שורש הנעלם דרע, כל ישעו להתגבר על שורש דטוב, ומכחיש זה שאין מציאות שורש טוב ח"ו. וכל זמן שלא נמחה לגמרי מן העולם ויש מציאות התגלות שורש רע, יש מציאות זה מצד הנגלה בעולם הזה, לחשוב שאפשר לינתק מן היהדות לגמרי, כענין המומרים הגמורים להכעיס, שחושבים כאלו נחלף ונעשה עכו"ם. וזהו מציאות קנין גוי לישראל מצד העולם הזה, שהעבדות הוא רק על ידי שנחשב כאלו אינו ח"ו עבדו יתברך, וזהו עיקרו מצד עמלק. וכשראה מפלתו תחלה התחכם אח"כ לשנות כסות ולשון (כמ"ש תוספות ר"ה ג, א מפייט, וכן הוא ביל"ש חקת תשסד) ולהתדמות לכנעני,[3] והיה כששמע מיתת אהרן עמוד העבודה, שהוא שורש הטוב בפועל ממש בעבודה ממשית להש"י, ונסתלקו ענני כבוד, ידוע דבכל מקום בכתוב התגלות עמוד ענן הוא התגלות שכינה וכבוד ה', ובזכות אהרן שהוא עבודת הקרבנות היו ענני כבוד שהוא התגלות שכינה בישראל, וכשמת נתסלקו. וחשב דהיתה הסתלקות גילוי שכינה לגמרי, עד שאפשר לישראל להיות עבדים לעבדים. אבל ידע מאז שבא ברפידים דהיה קודם מתן תורה וגם כן היו ברפיון מדברי תורה, ועם כל זה ראה שלא יכול להם, ידע דאי אפשר לו מצד עצמו לשלוט עליהם, דהיינו שיתפשט שורש הרע ח"ו גם בישראל, עד שיהיה הוא הראשית גם לישראל.
על כן התחכם לשנות עצמו, ושינוי זה שנכתב בתורה ודאי לא היה מצד הלבוש הגופני בלבד, רק גם מצד לבושי הנפש. והיינו דכל נפש יש לה שורש שהיא תקועה בו, שזה אי אפשר לשנותו כלל, ויש לה לבושים שזה אפשר לשנות, ויש לבוש עצמי שבו הוא ניכר, ומכל מקום אפשר לשנות ולהלביש לבוש אחר, ומצד לבושי הנפש, דהיינו מה שהוא ניכר לאחרים שהאחרים אין מכירים שורש הנעלם רק הנגלה, שינה עצמו לאומה אחרת. ובראש השנה ג' א' אמרו דהוא סיחון וכאן נשתנה שמו לערוד שהוא חמור הבר, וגם סיחון שדומה לסייח הוא חמור, והפלוגתא שם איזה עיקר שמו, היינו עיקרו של סיחון מה הוא. דכל השמות שבתורה מורות על עצם כחם, שהיה כח חמור, כי כנען הוא שורש העבדות שיש בעולם, כמו שנאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה (בראשית ט, כה), שבו נזכר בתורה תחלה ענין העבדות, שממנו הוא שורש התחלת מציאת העבדות. וכן אמרו ז"ל בפסחים (קיג, ב) ציוה כנען את בניו כו',[4] על עניני העבדים. אף שלא יהיה מזרע כנען, נקרא עבד כנעני, כי שורש העבדות בא מכח כנען. ועל כן נקרא בזה הכנעני על שם מלכותו, שרצה ששורש העבדות שבעולם ימשל ח"ו בישראל, להיות עבדים לעבדים גמור. ועבד נמשל לחמור, כמו שאמרו ז"ל (יבמות סב, א) על פסוק עם החמור – עם הדומה לחמור, דעיקרו בעבדים שאין להם ייחס כלל, רק כחמורים שהם עיקר בעלי חיים המשתעבדים לבני אדם לעבודתם, כמו שאמרו (ע"ז ה, ב) כחמור למשאוי. וכן העבדים שהם נקנים בקנין גמור לאדון שאין להם שום כח בפני עצמו, הם עם הדומה לחמור. וסיחון היה חמור הבר שאינו מקבל מרות, ורצה ללחום בישראל.
ולחד מאן דאמר ערוד שמו, דהיינו עיקרו חמור הבר, רק שבמלחמה שלו כיון שלא נצח כלום, וכשנראה לפני אדם שהם ישראל הקרוים אדם מיד נכבש לפניהם, על כן נקרא סיחון שדומה לסייח שבמדבר, ואמרו שבמדבר אף דסייח אינו חמור מדברי, מכל מקום הרי ברח למדבר ורצה למרוד באדוניו, אבל מיד שבא ללחום עמהם נכבש. ורק בעמלק שנדמה לו וישב ממנו שבי, היה כערוד שהוא חמור הבר שאינו נכנע גם בבוא אדונו. ולמאן דאמר סיחון שמו, היינו עיקרו באמת אין בו כח המרידה באדון לגמרי כחמור הבר כלל, רק כאשר עמלק לבש לבושו. דעמלק מצד שהוא ראשית גוים בכחו ללבוש לבוש של כל אומה, שכולם אחוזים בו. ומצד שרשו האחוז בעמלק כאשר נכלל במקורו הרע, אז נדמה כחמור הבר. וחשב דבהיות אחר שחטאו יש מציאות לשעבוד מלכיות, כאשר יתדמה לאומה אחרת יוכל להשתעבד בהם, והבין דשעבוד זה הוא עבדות גמור. וחשב כאשר יתלבש בלבוש אחר וישתעבד בהם, ממילא יהיו כעבדים גמורים, להיות תחת כח שלו. ואמרו ז"ל (ילקו"ש תשסד, הובא ברש"י) דהשבי היה שפחה אחת, והיינו דבישראל גמור אפילו דרך שביה ושעבוד הגוף אי אפשר לשורש עמלק להשתעבד כלל עד שיהיה נדמה כהעלמת שורש טוב. רק שפחה דישראל, שגם היא כבר מחוייבת במצוות ואי אפשר לה להשתנות עוד לפטור עצמה מחובת המצוות. ומכל מקום אינה כישראל גמור, כי כל כחה הוא רק מצד שהיא שפחה של ישראל, וזהו מצד ממשלת ישראל על העמים. וכאשר נסתלק ענני כבוד וגילוי שכינה ונתעורר כח עמלק, שלט על זה להסיר ממשלת ישראל עד שיהיה לו כח על השפחה שלהם. ומכל מקום גם זו לא קנה לעבדות גמור, רק היה דרך שביה.
והמן שראה שגם בענין זה לא הצליח דרך כיבוש מלחמה, נתחכם לקנותם דרך קנין. כי חשב דאחשורוש המולך עליהם ומשתעבדים הם לו כעבדים גמורים. אלא שכל אומה בהיותה כח פרטי, שבאותו כח גם כן שורש טוב מה שישנו בישראל, על כן אי אפשר להם להאבידם לגמרי שהרי גם בהם אותו כח לטוב. אבל בהיות הוא שורש הרע שולט בהם, חשב דיוכל ח"ו להאבידם לגמרי. ודרך כיבוש, היינו שימשול בהם ויהיו לו לעבדים, שחשב להכניס שורש הרע גם בהם, זה ראה שאי אפשר, על כן חשב להאבידם לגמרי, וזה אי אפשר דרך כיבוש מלחמה, שהוא הניצוח שבמשפט מצד התגברות אותו שורש, וזה אי אפשר כלל. רק חשב שיוכל לקנותם בכסף, שיהיו קנין כספו ככל עבדים, מאחר שהם כבר עבדים לאחשורוש, ואז ממילא חשב שיהיו מוכנעים תחת כח שלו ח"ו.
ואחשורוש נקרא אחיו של ראש זה החריב וזה ביקש להחריב (מגילה יא, א), כי נבוכדנצר נקרא ראש שהוא ראש למחריבים, כי חורבן בית המקדש דומה לחורבן העולם כולו. ודבר זה אי אפשר, רק על ידי התגברות דראשית גוים, וכל הני ראש דנחשב במדרש (פתיחתא י' דאסת"ר)[5] הוא על ידי התגברות הראשית והשורש, אם בטוב או בהיפך. ואחשורוש נעשה ראש למוכרים וזהו שביקש להחריב, כי הוא נמשל דבעל התל ובעל החריץ (מגילה יד, א),[6] שהוא נהנה מאוד מדבר זה אבל לעשות בעצמו לא היה יכול. כי נבוכדנצר החריב בית המקדש שהוא התגלות השכינה בפועל, והגלם מארצם שנעשו במדריגת שינה. ולהחריב גם זה הוא רק על ידי ביטול השורש שזה דבר שאי אפשר, רק על ידי שחשב להגביר השורש דרע ולהגדיל להמן, והוא ימכרם לו שחשב שיוכל להם בזה. וזהו רק שביקש להחריב, כי באמת דבר זה אי אפשר כלל, ומעולם לא היו עבדים לאחשורוש, רק בדבר הנוגע לגוף למסים וארנונים, כמו שאמרו חנניה משאל ועזריה לנבוכדנצר (ויק"ר לג, ו). ומכל מקום נקרא הוא ראש למוכרים, שמכירתו הוא מצד התגברות כח הראשית גוים דעמלק בו.
והמן שהוא עמלק עצמו הוא הראש לקונים, שזה כל כונת הראשית גוים, לשלוט בראשית דקדושה הם ישראל שנקראו ראשית, והמציא זה דרך קנין. ואמרו ז"ל (מגילה יג, ב) דהשקלים כיפרו על זה, דענין השקלים שהם כופר נפש, כי הממון נקרא יקום שמעמיד האדם על רגליו (פסחים קיט, א), והוא מוסר זה להש"י, לומר שכל כחותיו הגופנים גם כן מהש"י, ועל ידי זה אנו עבדיו יתברך ולא עבדים לעבדים כלל. וזהו שהקדים שקליהם לשקליו, להיות קנינו קודם, ואי אפשר לחול קנין אחר. וזה ענין שאמרו (אסת"ר ז, יג, על גזר דינם) שנחתם בחותם של טיט ולא בחותם של דם, כי הדם הוא הנפש והטיט הוא הגוף שנוצר עפר מהאדמה. וכל שליטת העבדות דיש קנין לגוף, הוא רק מצד הגוף ולא מצד הנפש, אפילו נפש הבהמית, דהיינו שעבוד הכחות על דרך שיש בכל עבדים. וממילא לא יועיל קנין המן, שהיה עיקר כונתו שעבוד הכחות, וזה אי אפשר. רק מכל מקום מצד שעבוד הגוף היתה גזירה למראית עין, שהוא החותם של טיט. וזה שאמרו (מגילה יב, א) דלא נעשה רק לפנים, דמעולם לא היתה גזירה באמת כלל, כי זה דבר שאי אפשר כלל, כמו שנאמר אם וגו' כן וגו',[7] וכן אמרו ז"ל בתענית (ג, ב) על פסוק כארבע רוחות דאי אפשר לעולם בלא ישראל, שהוא אחר הגלות בארבע רוחות, מכל מקום אי אפשר להם לאבדם כלל.
וקבלתי דהסנהדרין וכל אנשי כנסת הגדולה שבאותו דור ידעו האמת, שהוא רק גזירה לפנים, ולא עשו חשבון מזה כלל, רק מרדכי דנעלם ממנו ענין זה הוא שזעק והזעיק על הענין, כך שמעתי. והענין דרצה הש"י להעלים זה ממרדכי כדי שיתפלל וירעיש על זה, והודיעוהו זה ברוח הקודש כמו שאמרו ז"ל (אסת"ר ז, יג) על פסוק ומרדכי ידע, היינו כי כל כונת הענין שנתגדל המן היה כדי שיהיה על ידי זה מחייתו ומחיית עמלק, ועל דרך שאמר האריז"ל על פסוק עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, אדם בליעל באדם דקדושה, לרע לו לאדם בליעל. כי אותה גזירה דהמן עצמה גרמה להתהפך, שהוצרכו לקיים כתב המלך אשר אין להשיב, לומר דהכונה היתה בהיפך והמן עיקם הדברים. וכן העץ אשר הכין למרדכי גרם לו ליתלות עליו, באופן דהשליטה שלו היה הכל לרע לו, וכן עשרו היה שמור לו לרעתו. ולהיות הוא הגורם לזה דאיקני ביה המן, כמו שאמרו ז"ל (מגילה יג, רע"א) מה עשה לי יהודי כו'. והגם דהתכלית היתה לטוב, מכל מקום לפי שעה אותם שלא ידעו הסוף היה אבל גדול להם. ועל כן היה ממשפטו יתברך שיסבול מרדכי גם כן מצער זה, וגם תמור זה הוא יהיה הגורם לניצוח עמלק דאח"כ גם כן, ולו ניתן כל בית המן. כי זה בא על ידי הזעקה שלו, וכל היהודים נקראו אז עם מרדכי, כולם טפלים לו והוא העיקר בתחלה וסוף. וגם מה דאיקני ביה המן זהו הגורם הישועה, שמה דלא יכרע ולא ישתחוה גם כן אינו איסור מצד הדין.
ולפי מה שאמרו במדרש (אסת"ר ג, י, וזח"ג קט, א) דכל מקום המלך סתם במלך מלכי המלכים מדבר, ודאי בכל המגילה כן, ואם כן גם מה שנאמר וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים וגו' הכונה אעבדי מלכו של עולם היושבים בשער, הם הסנהדרין, כידוע דבכתוב בכל מקום הסנהדרין נקראים יושבים בשער, רצונו לומר בשער המלך ששם דנין דיני המלך. ובכל מקום שהסנהדרין יושבים נקראים שיושבים בשער, וגם מרדכי מהיושבים בשער, שגם הוא אז מכלל הסנהדרין, דרק אח"כ פירשו ממנו. ומצד דין תורה ומשפט הסנהדרין אסור להתגרות ברשע שהשעה משחקת לו כמו שאמרו בברכות (ז, ב), וכמו שאמרו במדרש (אסת"ר ז, ח) טענת המן מיעקב דהשתחוה לעשו. ותשובתו דבנימין לא השתחוה אף דעדיין לא נולד, הכונה דסוף סוף אין בו בשרשו אותו כח ההכנעה לרשע. ועל כן נקרא בזה ימיני על שם בנימין דבא מכחו בזה. ובעיני הסנהדרין לא ישרו מעשיו, ומכל מקום לפי כונת מרדכי היה זה לקידוש שם שמים, על דרך חנניה משאל ועזריה דיימרו ישראל לא סגדין.262 ולהראות היפך מחשבת המן, שאף על פי שגם הם עבדי אחשורוש, אינן עבדים גמורים ככל עבדים כלל. וגם אח"כ החכמים בשיטתייהו אזלי, שהשיבו לאסתר (מגילה ז, א) קנאה את מעוררת כו',[8] שחשבו דאזלה בשיטת מרדכי שלא לחוש מה דאיקני ביה, ובאמת אין זה ראוי כל זמן שישראל בגלות, עד שהשיבה להם כבר כו', שאין בזה חשש קנאה, ורצונו לומר דלענין זה נכתב בסוף המגילה וכל וגו' פרשת וגו' כתובים וגו' להודיע זה דכבר כתוב גם שם. ופשוטו גם מה שנאמר מעשה תקפו וגבורתו דקאי אאחשורוש, וכן מה שנאמר וישם מס וגו' שאין זה מצורך הנס, נכתב גם כן מפני האומות, כאלו המגילה נכתבה לכבודו של אחשורוש, איך הטיב עם ישראל ואיך היה מלך גדול ועצום. ורק ברמז גלו מגנותו שפרסמום רז"ל בדרשותיהם מרשעתו, והכל טמון ברמז. ופשוטו של מקרא הנגלה לפני האומות הכל מספר מכבודו וגדולתו.
ומכל מקום כיון דנכתב במגילה גם זה לצורך סיפור הישועה, דכפי הנראה מזה שהיה הוא המלך היותר תקיף שבמלכי פרס, וענין שימת מס דהיינו מס נוסף על מה שהוא מחוקי המלכים שבעולם, זהו מצד התוקף, ועל דרך שאמרו לרחבעם אביך הכביד וגו'[9] ולא יעמדו נגדו מצד תקפו. ופרט הכתוב זה מכל מעשה תוקפו, כי בזה הוא כח השתעבדותו בכל בני המדינה כולם, דהמס הוא אקרקפתא דגברי כולם והממשלה בממונם לתת מס יותר מכפי הנהוג, הוא מצד שהם עבדיו וכל מה שקנה עבד קנה רבו. והיה לו תוקף כח ההשתעבדות בנתונים תחתיו יותר מכל מלכי פרס. ובתרגום שני (אסתר י, א) כתב דלא הטיל המס על ישראל, שעשאם חפשים בשביל אסתר, ונמצא דהם לא היו משועבדים. וגם ענין לקיחת אסתר לאחשורוש הוא ודאי תוקף גלות השכינה, דאסתר רומזת לה, שהוא כנסת ישראל, והאשה כבושה תחת בעלה כעבד לרבו, שאין לה קנין בפני עצמה, דמה שקנתה אשה גם כן קנה בעלה. ועוד מוסף בהטלת זוהמא, והוא הרוח דמקשקש בה הנזכר בסבא דמשפטים.[10] וגם בזנות יש מעין זה, ובעכו"ם הוא זוהמא דנחש. ובספר אמונת חכמים (פרק כג) נתקשה בזה על מה עשה ה' ככה, והונח לו על פי דברי הרעיא מהימנא (זח"ג רעו, א).[11] ובאמת פשטיה דגמרא עד עכשיו באונס משמע דפליגא אההוא דרעיא מהימנא. ויש מקום למצוא פשר דבר, על פי מה שמצאתי כתוב מגורי האר"י בפירוש דברי הרעיא מהימנא הנזכר, ויהיה זה נגד דברי ספר אמונת חכמים שם בשם הרמ"ז (הרב משה זכות). ולפי שלא ידעתי אם הדברים ממקום קדוש יצאו, כי לבי מגמגם בהם הרבה, לכן לא רציתי להזכיר הדברים ולהאריך בזה, איך יש להסכים גם דברי הרעיא מהימנא עם דברינו, שהוא כפשטות דברי רז"ל.
ובודאי חטאי ישראל גרמו זה, ומכל מקום הרי זה היה סיבה לישועה גדולה, וגם לבנין בית המקדש שכל מגמת אחשורוש לבטלו כמו שאמרו ז"ל (מגילה טו, ב) על פסוק עד חצי המלכות, ועל ידי דריוש בן אסתר נבנה. וזה עוד פגם יותר גדול להוליד בן שנשאר בין הגוים. ובאמת על כל מלכי פרס אמרו ז"ל (פסיק"ר דפרשת פרה סימן טו) על פסוק תמימה תמימים היו כו', ואחשורוש לבדו הוא היה הרשע שבהם. וכל תוקף צרות ישראל שבגלות פרס שזכרו רז"ל בכל מקום, כגון בויקרא רבה פרשה י"ג (ה) בארבעה נהרות ועל פסוק אימה חשיכה וכדומה, הוא גזירת המן. והיה בימיו ועל ידו, שבימיו היה כל תוקף גלות ישראל שבמלכות זו. ובכל צרתם לו צר שהוא תוקף גלות השכינה, והשליטה היתה לרע לו, כמו מה שנשא אסתר, דהגם דהיא כבושה תחת ידו, באמת אין אישות לעכו"ם ולא תפסי קידושי דידיה, ואין כאן קנין אישות, והיא אדרבא שלטה בו להרוג אוהבו מפניה, ולהיות אדרבא ישראל אז בתכלית הגדולה והכבוד, שלא היה כן לפני שום מלך. וידוע מה שכתוב בספר יוסיפון מה שאומרים דהגבור מהכל היא האשה, שגם המלך כפוף לפניה. ולא עוד שהולידה ממנו בן שמלך אחריו, שאינו נקרא בנו לבד רק בנה גם כן, כי בן ישראלית מהגוי הולד כשר ומתייחס אחריה גם כן. ולדעת קצת פוסקים צריך טבילה דנקרא בן גוי גם כן, וכמו שכתבתי במקום אחר דמתייחס אחר שניהם, כדאשכחן בקרא דנקרא בן אשה הישראלית ובן איש מצרי (ויקרא כד, י). וכן אמרו ז"ל בויקרא רבה שם דריוש האחרון בנה של אסתר היה טהור מאמו וטמא מאביו, ואינו כשאר אומות דאמרו ז"ל (יבמות עח, ב) הלך אחר הזכר, בשתי אומות המזדווגים, מה שאין כן אומה אחרת עם ישראל משפט אחר להם, דבגויה ולדה כמותה ובישראלית הולד מתייחס אחר שניהם.
ועל כן אף דקיימא לן דכשר, מכל מקום אמרו ביבמות (מה, א) דאמר רב אפילו הוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתא. ומה שאמר יהושע בן נון יובן כפי מה שכתבתי במקום אחר, דנראה לי דרך השערה קרובה דההוא גברא הוא היה רב שמואל בר שילת, דאמרו ז"ל (סנהדרין צו, ב לגירסת עין יעקב) שהיה מבני בניו של המן, ונקרא על שם אמו כמו שכתוב בתשובות הגאונים. על דרך רב מרי בר רחל, לפי שאביו בא עליה בגיותו. וכן הוא, כי אין מקבלין גרים מעמלק (כמ"ש מכילתא סוף פרשת בשלח) ומה דמבני בניו של המן כו', סיבב הש"י סיבות דבא בגיותו על בת ישראל דהולד כשר, ונזדמנה לפניו שילת אחתיה דרבי חייא (סנהדרין ה, א), דודתו דרב, מזרע שמעי אחי דוד המלך ע"ה (כתובות סב, ב) ועל כן אמר לרב הב לי ברתך, בהיותו קרובו ממשפחתו ומזרע גדולים מבית אמו. (ואף דבגמרא מסיק לא הוה קאזיל מקמיה, יהיב ביה עיניה ושכיב. ורב שמואל בר שילת היה לו בנים, כמו שמצינו תענית כ"ט שלוש מימרות מרב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת, וכן בכמה מקומות. יש לומר שבילדותו השיאוהו לרב שמואל בר שילת בת גרים, וממנה הוליד כל בניו. ובזקנותו שאל לרב רבו אם מותר לישא בת ישראל, וכשהתירו אמר לו הב לי ברתך מאחר שהיה בן דודתו, ולא רצה והענישו. וכן מה שמצינו שבת קנ"ג ריש עמוד א' אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת אחים בהספידא כו', יש לומר גם כן שהיה קודם מעשה זו שנענש על ידו, והיה סבור שיספידו. כן שמענו מפי רבינו הקדוש זצללה"ה בעל פה). ועל זה אמר אפילו הוי כיהושע בן נון, שהוא הנלחם הראשון עם עמלק עצמו והמחליש כחו. כי באמת מניה וביה אבא אזיל ביה נרגא כמו שאמרו בסנהדרין (לט, ב) אעובדיה גר אדומי דנתנבא אאדום. וכן בודאי ממנו יצמח עיקר מחיית עמלק ועקירת שורשו לגמרי.
וכן עסק הלימוד תורה לתינוקות של בית רבן שהוא בתכלית קטנות השכל, דגם הרב מקטין שכלו אז כפי ערך הראוי להבנת התלמיד. והוא עסק של הקב"ה, כמו שאמרו בריש פרק קמא דעבודה זרה (ג, ב) שלוש שעות אחרונות מאי עביד מלמד כו', והוא על דרך שאמרו (מגילה לא, א) במקום גדולתו שם מוצאין ענותנותו כו'. כי מצד הגדלות דהש"י אי אפשר להיות מושג כלל דרך השגה, רק למי שהוא בתכלית השפלות. דעל כן בחר בבני אדם יותר ממלאכים, דכפי השגה שפילה שלהם יש להם דביקות עם גדלות ההשגה היותר עליונה. וכן השגת תינוקות של בית רבן שהוא תכלית קטנות ההשגה, הם יכולים ללמוד מפיו של הקב"ה, ועל דרך שנאמר (תהלים ח, ג) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, שעל ידם הוא יסוד התורה מתתא לעילא, היסוד הוא קבוע בתכלית השפלות למטה. וכן בלימוד התורה למטה, היסוד הוא גירסא דינקותא. ובאמת החיות רצוא ושוב כמראה הבזק, דמאותו מקום שיוצאים משם הם שבים, דמאן דאיהו זעיר איהו רב, ואחר שמאיר אותו מקום נעשה מקום היותר עליון, כאשר הוא מצד הש"י, היסוד הוא היותר רם וגבוה מעל השגת כל גבוהים, והוא שער החמישים הנעלם מכל בריה, ובו דבוק השגת תנוקות של בית רבן, שהוא השגה היותר פשוטה, שכל הנעלמות כולם כלולים בפשטות ההשגה, שהוא גם כן אמת גמור. ועל דרך שאמרו (שבת סג, א) אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכל הסודות גנוזות בפשוטו, ומ"ט שערי השגות מיני חכמה, זו למעלה מזו יש, ושער החמישים הוא מה שכולם חוזרים למקור ליכלל באחד, שממנו חוזר להיות התחלה, שהכל כפשוטו, שכל החכמות כולם שם גלוים בפשוטו הגמור, והוא ממש השגת תנוקות של בית רבן. וההבדל אינו מעצמות אותה השגה, רק מצד ההתפשטות, דהשגת הנעלמות שבהשגת תנוקות של בית רבן כלול הכל בהעלם, ושם הכל בגילוי. אבל עצמות ההשגה הוא תכלית הפשיטות בהשגת תנוקות של בית רבן, דעל כן הקב"ה יושב ומלמדם תורה.
ועל כן מבני בניו של המן שהוא הראשית גוים, כאשר נקלט ממנו לקדושה ונעשה הראשית דקדושה שהוא הדביקות בשורש הנעלם, בא הלימוד לתנוקות של בית רבן. והקליטה היתה על ידי אשה, כמו שמפלתו היתה על ידי אשה, כי נשים אין להם שום שייכות לדברי תורה, דהמלמד בתו תורה כמלמדה (תפלות, סוטה כ, א), שהוא על דרך למשמאילים בה כו' (שבת פח, ב), כי היא מסטרא דשמאלא. ומכל מקום שלמה המלך ע"ה המשיל התורה לאשה, וכמו שאמרו ביבמות (סג, ב) אי באורייתא משתעי קרא כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה, כי הני נשי במאי קזכיין באמתוני לגברייהו ואקרויי בנייהו כו' (ברכות יז, א). רצה לומר דעיקר הזכות הוא על ידי לימוד תורה דוקא, ועל זה אמרו דהם יש להם גם כן חלק בלימוד תורה, ועל דרך שאמרו (שם ז, ב) גדולה שימושה של תורה כו',[12] שהם גם כן עוסקים בשימושה של תורה לגברייהו ולבנייהו. והשימוש שהוא מצד החשק עיקרו באשה, כי האיש יש בו מילוי החשק גם כן על ידי שלומד בעצמו, ואין נקרא משמש אלא כל זמן חיי הרב, ואח"כ נעשה הוא בעצמו רב, שהחשק שלו נתמלא. מה שאין כן באשה דאין לה מילוי רק חשק לבד, זהו תוקף דכח החשק ושורשו. ולכן ביהושע לעמלק נאמר רק ויחלוש (שמות יז, יג), כי הניצוח היה מצד כח שימושו כנזכר לעיל, וכח זה באיש חלוש.
ואמר לפי חרב, הענין כי התורה הוא חרב לעכו"ם, וכמו שנאמר וחרב פיפיות בידם על ידי רוממות אל שבגרונם (תהלים קמט, ו), וברכת עשו על חרבך אין שולט בהם בזמן שהקול קול יעקב, ויש להם חרב דפה. ועל כן נקרא פיפיות לשון פה, והם שתי פיות פה דתורה ודתפלה. ועל כן רוממות לשון רבים, דתפלה גם כן מדברים שעומדים ברומו של עולם (ברכות ו, ב) ורצונו לומר כמו שהתורה כל מצוותיה בענינים גשמיים, ומכל מקום ידוע דהוא רצון הש"י מן השמים, ויש לכל שורש בעליוני עליונים, אף התפלה שמבקש דברים גשמיים, כמו שהם רוב צרכי האדם שעליהם עיקר התפלה בעת הצורך, מכל מקום שרשם עומד ברומו של עולם, ועל ידי זה הוא ניצוח כל העכו"ם. וזה שאמרו ז"ל (פתיחתא ב' דאיכה) קול יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות, רצונו לומר תפלה ותורה. וראש ברכות התפלה בשתים עשרה אמצעיות שהם בקשת צרכים הוא חנינת הדעת, שזהו ראש ועיקר כל צרכי האדם בעולם הזה, ולכך נברא, להשכל וידוע אותו יתברך. וזהו על ידי התורה, אלא דהא בלא הא לא סגי כמו שאמרו בנידה (ע, ב), דאף שירבה בישיבה צריך גם כן לבקש רחמים ממי שהחכמה שלו. והיינו דזהו עיקר החכמה דישראל, כשמכירים שהכל מהש"י, וגם החכמה מהש"י דיהיב חכמה לחכימין. וחכים לשון הכרה בלשון תלמוד חכים ליה לפלוני, ומי שמכיר אותו יתברך שזהו תכלית החכמה, אליו הש"י נותן חכמה, רצונו לומר הידיעה איך להכירו. ותחלת ההכרה הוא התפלה, ועל כן נקרא התרעא לאעלא גו מהימנותא (הקדמת זהר יא, ב), דעל ידי זה הוא הכניסה לכל מיני השגות ורזא דמהימנותא, והוא הרומז לכנסת ישראל. כי דבר זה הוא שורש ישראל, שיהיה מכיר שהחסרון שלו אין מי שימלאנו אלא הש"י. והוא דרגא דדוד המלך ע"ה, כנודע בסוד ואני תפלה (זהר תזריע מט, ב), שנקרא אדמוני ונגד אדום, שידיו גם כן חדות וחרוצות לרדות עולמו, אלא שאין עושה אלא מדעת סנהדרין (ב"ר סג, ח), רצה לומר הכל על פי התורה, והוא זכה דה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום (סנהדרין צג, ב), כי על ידי התפלה זוכה לחכמת התורה בשלימות.
והוליד שלמה המלך ע"ה, גדול החכמים שבכל העולם כולו בכל הדורות, וחכמתו הוא חכמה תתאה כנודע. היינו כידוע דתורה שבכתב ותורה שבעל פה הם חכמה עלאה ותתאה, דתורה שבכתב מאת ה' מן השמים. וזהו מתנת חלקו של משה שבא והורידה לארץ, והוא נקרא איש האלהים בעלא דמטרוניתא, כידוע דהם סוד דכרא ונוקבא. ושלמה המלך ע"ה מדת מלכות סטרא דנוקבא ופה, ותורה שבעל פה קרינן לה כמו שאמרו במאמר פתח אליהו, כי היא החכמה המתחדשת בלבבות דכנסת ישראל. ועל כן המשיל שלמה המלך ע"ה חכמתו לאשה. ואצל ישראל גם זה נקרא תורה, מאחר דמכירים שהכל מהש"י, וגם חכמתם היא חכמת הש"י.
אבל אצל העכו"ם יש גם כן חכמה, ומברכין על חכמי אומות העולם שנתן מחכמתו, ופירשו קמאי שאצלם הוא בנתינה, מה שאין כן אצל חכמי ישראל שחלק וגו', כי חלק ה' עמו, וכמו החלק הדבוק בהכל. ואמרו ז"ל (מ"ר איכה ב, יג) יש חכמה בעכו"ם תאמין, שנאמר והאבדתי חכמים מאדום, תורה אל תאמין, כי חכמתם אינה קרויה תורה כלל, מאחר שהיא נפרדת מהש"י. ולמדו חכמתם מאדום, כי ממנו עיקר חכמת אומות העולם, כי כל התפשטות חכמה בעולם הוא רק מצד התפשטות חכמת התורה בעולם, ואורייתא מסטרא דגבורה נפקא (זח"ג פ, סע"ב), מיצחק אבינו ע"ה שהוליד יעקב שמדתו אמת, שהוא שורש התורה דכתיב בה אמת, ונקראת תורת אמת שזהו עיקר התורה, שהיא חכמה אמיתית הקיימת לעד. מה שאין כן חכמת העכו"ם דאין לה מציאות אלא בעולם הזה, וישראל קולטים מהם הטוב השייך לחכמת התורה, ויבוא יום שנאמר והאבדתי וגו', ועל כן אין לה שייכות לתורת אמת שקיימת לעולמי עולמים. ורק בעולם הזה דברישא חשוכא באה חכמה זו גם כן מסטרא דחושך, ונולד עשו הקליפה הקודמת לפרי וציד בפיו, וידוע דברי האריז"ל דרומז לסוד תורה שבעל פה, והם נשמות רבי עקיבא, שהוא שורש כל התורה שבעל פה שבידינו, כמו שאמרו (סנהדרין פו, א) וכולהו אליבא דרבי עקיבא. ואף דהיה מבני בניו של סיסרא היה מבני בנותיו של עשו. ורבי מאיר דנפיק מנירון (גיטין נו, א), שהוא שורש המשניות דסתם מתניתין רבי מאיר, שהם עיקר התורה שבעל פה, וכיוצא בו, מסתמא יש בו עדיין איזה שורש שצריך ליקלט בישראל. ומזה נמשך אצלם החכמה חיצונית, עד שיוגמר כל קליטת הטוב, ואז תאבד כל חכמתם גם כן.
ועמלק הוא בסטרא דרע, תמצית וכוללות הרע שבעשו. וכמו שבכלל זרע יעקב אבינו ע"ה, דהגם דכולם קודש מכל מקום יש נבחר גם בהם, ונבדל אהרן להקדישו קודש קדשים, וכל זרעו אחריו משפחת כהונה לבד נבדלים לקדושה מכלל ישראל, וריבה בהן הכתוב מצוות יתירות, כן זה לעומת זה עמלק בזרע עשו, ריבה בעצמו טומאות יתירות, ונבדל מכלל זרע עשו להיות אבי אבות הטומאה. ועל כן בא שנית בשמעו ממיתת אהרן הכהן ע"ה. ולא נזכר משה רבינו ע"ה במלחמתו, כי שורשו בראשית דקליפה כנזכר לעיל, שנעלם אותו שער ראשית דקדושה. ועל כן נאמר במלחמה ראשונה כאשר ירים משה ידו (שמות יז, יא) והיינו בתפלה, שאחז אז בדרגא דתפלה, מדת דוד המלך ע"ה הנקרא מלך הארץ סטרא דכנסת ישראל, שהוא האשה יראת ה' בתוקף החשק, דבזה יש דביקות עם שער החמישים גם כן.
אבל בפעם שניה שבא אחר שנגזר על משה רבינו ע"ה שלא ליכנס לארץ, נאמר וידר ישראל נדר וגו' וישמע ה' בקול ישראל וגו' (במדבר כא, ב-ג), והוא מדת יעקב אבינו ע"ה שהתחיל להיות נודר בעת צרה. וענין הנדר שנאמר בו כי יפליא (במדבר ו, ב), שהוא מדברים המופלאים ונעלמים מכל בריה, שאי אפשר להתגלות על פי חכמת התורה כלל שדבר זה אסור לו או צריך לו, כי הוא מצד השער החמישים הנעלם. ורק ישראל עלה במחשבה העליונה, היא החכמה הנקראת פלא שהוא שורש הנעלם דתורה, שהיא נובלות חכמה העליונה כמו שאמרו בבראשית רבה (יז, ה). וכל ישראל דבוקים באותו שורש, ומצד הזה יבוא במחשבת אדם לידור איזה נדר, והוא מצד רצון הש"י הנעלם שלא נתגלה בתורה, ועל ידי זה הוא הניצוח לעמלק, שהוא השורש לכל מיני צרות ויסורין רחמנא לצלן, הבאים על איש הישראלי, שצריך לפשפש במעשיו, ואם פשפש ולא מצא חסרון כלל מצד התורה יתלה בביטול תורה (ברכות ה, א), רצונו לומר ריפוי ידים, שעל ידי זה מתעורר שרש הנעלם דרע דעמלק. ועצת ישראל סבא, שצורתו חקוקה בכסא הכבוד כי הוא הקו האמצעי המבריח מקצה אל הקצה ודבוק בפלא העליון, הוא לידור נדר. ועל כן נאמר במקרא זה השם ישראל ולא בני ישראל, דדרך רז"ל בכל מקום לפרשו על ישראל סבא. וזהו וישמע בקול, כי על ידי הקול קול יעקב אין הידים ידי עשו שולטות (בר"ר סה, כ).
וקול הוא מסטרא דדכורא כידוע, דקול ודבור הם זכר ונקבה דדבור רומז לתורה שבעל פה וספר דברים שאמרן משה מפי עצמו (זח"ג רסא, א), והוא השגת תורה שבעל פה דמשה רבינו ע"ה, שהוא רק משנה תורה שבכתב. כי שורש משה רבינו ע"ה הוא תורה שבכתב, ועל כן גם דבוריו נקראים תורה שבכתב. ומכל מקום מצד שהם מפי עצמו נקרא הספר דברים, ומכל מקום נכלל בתורה שבכתב. וחמישה קולות דמתן תורה הם נגד חמישה חומשי תורה, ובמתן תורה משה ידבר (שמות יט, יט) הוא השגת תורה שבעל פה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, דנגלה הכל למשה רבינו ע"ה (ויק"ר ר"פ כב). והאלהים יעננו בקול הוא תורה שבכתב. ואמרו ז"ל (ברכות מה, א) בקולו של משה, כי התורה שבכתב נקרא תורת משה, והוא עיקר מתנת חלקו, לא תורה שבעל פה, דעל כן אמר לא איש דברים אנכי (שמות ד, י).
ועמלק שקם בדורו של משה רבינו ע"ה, כי היה כנגדו בקליפה, כידוע דהוא אחד עם בלעם שהתפאר ויודע דעת (עליון וגו', במדבר כד, טז), שהוא הדעת דרע. וידוע דהדעת הוא המשלים עשר ספירות בפנימיות והכתר בחיצוניות, וזה סוד (תקוני זוהר תיקון יג) משה מלגאו יעקב מלבר. כי משה רבינו ע"ה סוד הדעת, ויעקב בזה, רצונו לומר מה שהוא שורש ישראל הנקרא ראשית, וכן יעקב הוא כולל ישראל מצד מה שהוא ראשית האומה. ומשה רבינו ע"ה כוללם מצד החכמה שבפנימיות לבם, ועל ידו הוא שנעשו לעם אחד, להיות נקרא בשם ישראל גוי אחד. ואז הוא שנעשה יעקב במדריגת הראשית. וכן נגדם היה אז עמלק ובלעם, זה בפנימיות הדעת דרע וזה בחיצוניות, להיות ראשית גוים.
והנה כל חכמה דעשו שהיא חכמה אנושית אין לה שייכות כלל עם תורה שבכתב שהיא חכמה אלהית, רק עם תורה שבעל פה. וחרבא דעשו שנזכר בתורה ושבו חיותו, הוא גם כן דוגמת חרב פיפיות דישראל, הנמשך מצד חכמתו וציד שבפיו, אלא שאצלו נקרא חרבך, כי אינו מכיר שהכל מהש"י. ועל כן הוא מתייחס אל הידים, שהוא פעולה גשמית, ונעשה חרב גשמי. מה שאין כן אצל בני ישראל, שהוא קול שבגרונם פעולה רוחנית, והוא חרב רוחני, כי נקרא קול קול יעקב לא דבור, כי הם מכירים שהכל מהש"י, וגם הדבור שלהם נעשה בחינת קול. ועל כן גם בקרא דחרב פיפיות נאמר בגרונם, שהגרון הוא המוציא קול פשוט לבד, לא דבור שצריך לחמשת מוצאות הפה, הנמשכים ממלכות פה תורה שבעל פה. ורוממות אל מה שהם מרוממים אותו על ידי עובדא דלתתא, גם זה הוא בגרונם לבד, דמכירים דגם זה מהש"י. ועל כן יהושע שהוא הראש מתורה שבעל פה שאחר השלמת תורה שבכתב, דגם כל דברי נביאים הם בכלל תורה שבעל פה, ומכל מקום נכתבו גם כן, והם כמו אמצעיים בהיות יניקתם מתורה שבכתב, דיהושע שימש למשה רבינו ע"ה, ומשפיעים לתורה שבעל פה, דנביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, שהם יסוד תורה שבעל פה. ועל ידי חכמת תורה שבעל פה, שהוא הכנסת חכמה אנושית לתורה, הוא הניצוח דעשו וגם דעמלק, כי על ידי זה אחוזים בשורש הנעלם דתורה, כמו שאמרו בבבא בתרא י"ב א' חכם עדיף מנביא, ועיין שם ברמב"ן דהוא השגת רוח הקודש. והיינו רוח מקודש העליון חכמה עילאה, שמשפיע לחכמה תתאה.
ושער חמישים הנעלם ממשה רבינו ע"ה, היינו כפי השגתו דרך נבואה שהוא כרואה בעיניו. ועל זה אמרו לחד מאן דאמר בראש השנה (כא, ב) בנביאים לא קם אבל במלכים קם, רצונו לומר בהשגה דרך מדת המלכות חכמה תתאה שהוא השגה פחותה, מכל מקום הוא עדיפא במה שיכול להשיג בענינים יותר גבוהים. וכידוע דהאריז"ל גילה השגת משה רבינו ע"ה מאיזה מקום ושורש היה, והוא גילה סודות עליונים שלמעלה מעלה מאותו שורש. אבל כל השגותיו אינו אלא דרך רוח הקודש, שאין לזה יחס עם ראיה דנבואה, אפילו באספקלריא שאינה מאירה דשאר נביאים, כל שכן לנבואת משה רבינו ע"ה. דהשגת הנבואה הוא השגה גלויה, ומצד הגילוי אי אפשר להשיג אלא מה שאפשר להשיג בעולם הזה. והשגת עולם הבא עין לא ראתה (ברכות לד, ב), רצונו לומר עיני הנביאים הרואים בעין. מה שאין כן השגת החכמים שהוא השגה שמצד ההעלם, יוכלו להשיג גם השורש הנעלם. ואף על פי שעל זה נאמר במופלא ממך אל תדרוש כו' (חגיגה יג, א), כי שורש הנעלם מעין כל בריה נקרא מופלא, שהוא פלא העליון שאין רשות לחקור שם כלל, היינו להשיגו לגמרי דרך החכמה. אבל מכל מקום יש להם אחיזה בו מצד שמשם שורש חכמתם, ומאחר שהיא חכמת לבם ששבה להיות תורה, הרי היא אחוזה בשרשה.
ועל כן ניצוח עמלק רק על ידי יהושע, וגם בהיותו מזרעא של רחל, דרחל היא הרומזת לעלמא תתאה, מדת המלכות סוד חכמה תתאה. וזהו לפי חרב, כי כלל התורה היא החרב, והתורה שבעל פה נקרא פי החרב, ושם עיקר שינון החרב המכה וממית לכל העכו"ם, דעיקר ניצוחם הוא מצד התורה שבעל פה, כמו שאמרו ז"ל (מד"ת תשא לד) דעתידין אומות העולם לומר אנו ישראל מי שיש לו מסטורין שלי כו'.71 ועמלק ביחוד אי אפשר לנצחו אלא על ידי זה, ואז לא היה עדיין פי החרב הגמור, כי היה בדור משה רבינו ע"ה וקודם מתן תורה שבכתב גם כן. רק החלישו לפי, ה'ל' מורה על הסמיכות, סמוך לפי החרב, כי יהושע היה סמוך לזה.
והמן קם בזמן תחלת צמיחת יסוד תורה שבעל פה על ידי אנשי כנסת הגדולה, והוא הקליפה שקדם לפרי אז, שלמדו רז"ל במגילה (טז, א) דהאומר דבר חכמה באומות העולם נקרא חכם, מחכמיו דהמן שנקראים חכמיו, כי לקחו חכמתם ממנו, כנזכר לעיל דכל שורש חכמה של כל אומות העולם הוא מזרע עשו. ושורש שרשם בעמלק, ובהמן ביחוד שהיה אז בצמיחת תורה שבעל פה, שהוא התהפכות חכמה אנושית לדברי תורה, להיות גם חכמתם קרויה חכמה באמת. וידוע כי הולדת כל דבר הוא בהכרח להיות תחלה נפסד וכאין, כמו שהזרע נפסד בארץ טרם יצמיח. וכן בגלות נשכח לגמרי התורה מהם בכלל האומה, עד שמצאו כתוב לעשות סוכות כי לא ידעו מזה. ואע"פ שלבבם נכון עם ה' ביותר, מכל מקום עסק התורה היה שם בבחינת שינה והעלם, דעל כן נקרא עילם לשון העלם. ואמרו ז"ל (פסחים פז, א) דלא זכתה ללמד, היינו להרביץ תורה, שהוא הלימוד לתינוקות של בית רבן שממנו יסוד תורה שבעל פה, דעל כן הזהירו אנשי כנסת הגדולה העמידו תלמידים הרבה, ועל ידי זה תעשו סייג לתורה, הם הסייגות דתורה שבעל פה. ובהמן גם כן היה גנוז כח זה, דמבני בניו למדו לתינוקות של בית רבן, אלא שהוא היה צד הרע שבו שקדם לפרי, ורצה ליגבר על הטוב ולעקרו ח"ו לגמרי, וזה דבר שאי אפשר, רק למראית העין הצליח בגזירה כתובה על זה, הגורמת ביטול תורה שבעל פה. ואנשי כנסת הגדולה שהם עיקרי חכמי תורה שבעל פה, לא השגיחו בדבר זה כלל, כי ידעו שדבר זה אי אפשר, וכבר היה גילוי תורה שבעל פה בקרב לבם, להשיג חכמתו העליונה יתברך בכל דבר, ושהמכוון להאבידו ולרומם דגל התורה שבעל פה.
ומרדכי ידע את כל אשר נעשה (אסתר ד, א) לבד, בעולם העשיה ולא בעולמות שלמעלה מזה, אף דגם הוא מכלל אנשי כנסת הגדולה, והמן נמכר לו תחלה לעבד כמו שהיה בסוף דניתן לו כל ביתו, דהיינו שורש חכמה אנושית הגנוז בו. מכל מקום הוא העיקר מחכמי עילם, שהיה משנה למלך שם, שהיה בו מכח ההוא שהכל בהעלם. וחכמה אנושית שהחל לצמוח שם נתגלית לפועל בימי יון, היא חכמת יונית, והם שהיו מנמרים בגזירותיהם על ידי זה גזירות שמד. אבל פרס נקראת תמימה שהוא ההיפך מהחכמה, ולא שאינו חכם כלל שנקרא פתי וסכל וכדומה, רק שהחכמה בו בהעלם שזהו תואר התמימות. וגם רשעותם היתה בהעלם, דאף אחשורוש שהוא תכלית תוקף הרע שבהם, ואמרו ז"ל (מגילה יד, א) שנהנה ממעשה המן במשל דבעל התל ובעל החריץ, ומכל מקום הוא עצמו לא גזר רק גילה רשעותו על ידי המן, אבל אצלו היה בהעלם. וזה כל חכמת עילם האנושית, שיוכלו להעלים רשעותם ולהראות לפני בני אדם כאיש טוב. ועל כן אחר שנעשה משנה למלך גבר בו עוד כח זה, עד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין, כי חדל להרביץ תורה לגמרי, ועיקר ענין אנשי כנסת הגדולה היה להרביץ תורה ולהוציא חכמת תורה שבעל פה מההעלם לגילוי. ועיקר פעולתם זו היה כשעלו לארץ ישראל, ומרדכי נשאר בעילם.
ואסתר שנעשית מלכה, שהמלך נכנע לה כנזכר לעיל ומושלת בכל האומה, כוללת על כרחך כח כל האומה, ועל כן אחזתה פלך השתיקה שהוא ענין ההעלם ממשפחתה ועמה, עד שבא לידי גילוי על ידי שהוצרכה לנצוח המן. ואז נתגלה דכל גזירת המן היה למראית העין, וכל גידול המן היה אחר נשואי אסתר בזמן ההוא דהעלם משפחתה, עד עת גילוי זה, דאז נתלה. והיינו דאסתר רומזת לשכינה מדת המלכות, וכשנודע דהיא יהודית הרי אדרבא נתרומם קרן ישראל על ידי זה, כמפורש בכתוב וכמבואר דנעשו הם המושלים בהיות מלכה המושלת יהודית. אבל בתחלה כשהיה זה בהעלם היה תוקף גלות השכינה, עד שהיה בבחינת ישן שאמר המן (כמ"ש באסת"ר ז, יב), ועל ידי זה נתגדל, וגרם דמרדכי דאיקני ביה, הוא גם כן על ידי מה דציוה עליה אשר לא תגיד, כמידתו מדת ההעלם. ולכאורה זה היה גורם לגזירת המן, דאלו ידע שהמלכה יהודית ושמרדכי דודה לא היה נכנס לכל התגר הזה. אך באמת גם זה לטובה, דאדרבא אלו ידע מזה היה מתחכם מקודם לעורר מדנים במלך נגד המלכה, ולא היה עוד תרופה. ואמנם כל זה כפי מחשבת מרדכי דהיה מקום לגזירתו באמת, אבל על האמת כל התגברותו היתה רק למראית העין, מצד כח ההעלם שהיה לפי שעה.
וגם כל כח המן הוא בתוקף ההעלם, והשורש חכמה שבו מצד חכמת האמת נתגלה על ידי זרש אשתו וחכמיו שאמרו לו שיפול לפניו, ולא על ידי עצמו, אף דגם הוא הבין זה רצה להעלים הדבר, והם הוציאוהו לידי גילוי, ואז נתקיים תיכף ונאבד. וזהו ענין שניתן בית המן לאסתר, והיא נתנתו למרדכי, כי אצלו כח זה ביותר, מה שאין כן נשים אמרו ז"ל (שבת לג, ב) דדעתן קלה, ואינן בעלי סוד, ועל כן היא בסוף גילתה ההעלם, ואצל מרדכי אדרבא נתחזק כח ההעלם יותר. וכל כח קליטת הטוב דהמן אח"כ, כפי מה שכתבתי לעיל היה גם כן על ידי העלם, כביאת גוי בישראלית דאין לו אישות בה, והבן כשתוקי שאין לו אב בישראל כלל. והמן דנתגדל אצל אחשורוש שהיתה לו שייכות עמו כנזכר, דגם הטוב שבפרס אמרו ז"ל בברכות (ח, ב) שהם צנועים כו'[13] ועל אחשורוש ביחוד אמרו במגילה (יג, א) מתוך גנותו כו' והיינו הצניעות בדבר אחר שיש בפרס. ונתפרש אצלו שהוא הראש והגרוע שבהם, ומכל מקום היה בו כח זה לטוב גם כן, והקליטה מהם גם כן על דבר זה. ואסתר בלקיחתה לאחשורוש ובמלכותה נקראת אסתר לשון הסתרה והעלמה, וכמו שאמרו במגילה שם, ותחלת שמה הדסה מורה על שורש כנסת ישראל, וכמו שאמרו שם דצדיקים נקראים הדסים, והיינו שורש הצדקות שיש בכל ישראל, כמו שנאמר ועמך כולם צדיקים (ישעיה ס, כא), וכמו שאמרו (סנהדרין מד, א) המשל על החוטא לאסא דקאי ביני הוצי, שנמשל להדס על שם צדקותו. והיינו כמו שאמרו בויקרא רבה פרשה ל' (יב) דהדס ריח ולא טעם מורה על בעלי מצוות ולא תורה, וזהו גם בפושעי ישראל, כמו שאמרו (ברכות נז, א) אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון. ודרך גידול ההדס לפעמים ביני הוצי, והם החטאים הסובבים, ומכל מקום אסא שמיה. וזה כל ענין אסתר, לברר דאף שישראל בתכלית ההסתר וההעלם, מכל מקום דבוקים בו יתברך בשרשם הנעלם.
וזה כל השתדלות בקביעות ימי הפורים לדורות, כמו שנאמר ותכתוב אסתר וגו' ומאמר אסתר קיים וגו' (אסתר ט, כט-לב), דרק על ידה הוא שנתקיים לדורות, וכמו שאמרו מגילה ז' ריש עמוד א' גם כן דשלחה לחכמים קבעוני, ורש"י פירש שם להיות לי לשם, ובוודאי לא כיוונה להגדיל כבודה בזה. רק הכונה לשכינה ולכבוד שמים. ולשם על דרך שאמרו שם י' ב' תחת הסרפד יעלה הדס זו אסתר הצדקת, והיה לה' לשם זו מקרא מגילה, לאות עולם לא יכרת אלו ימי הפורים. הכונה שאי אפשר להיות נכרת זה, וכדרך שאמרו (מדרש משלי ט, ב) אפילו כל המועדים בטילים ימי הפורים לא כו', היינו שאם ח"ו יגרום חטא כל כך שיבוטל מועדים, על דרך שנאמר (ישעיהו א, יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגו', כי כל מועדים אותות על קשר הש"י עם ישראל, דלא עשה כן לכל גוי. ואף על פי שבאמת הוא כן, דאיה ספר כריתות אמכם, ואי אפשר להיות כלל ככל הגוים בית ישראל והיו לא תהיה זאת דביד חזקה וגו' אמלוך עליכם. מכל מקום כל זמן שלא נגלה זה, למראית העין נראה ניתוק הקשר ח"ו. אבל פורים הוא אות הברית שבין ישראל לאביהם שבשמים מצד שורש הנעלם בעולם הזה, ושגם בעת ההעלם וההסתרה במעמקי לבם דבוקים בהש"י. ועל כן חייב לבסומי עד דלא ידע (מגילה ז, ב), להורות דגם בעת שכרות כזה כשכרותו של לוט, דלא ידע כלום והוא בהעדר הדעת לגמרי, גם כן קשור בהש"י. וזה כל קדושת הפורים, ועל כן הוא אות עולם שאי אפשר להיות ליכרת כלל.
ומקרא מגילה הוא לה' לשם, שהיא ספור דתחת הנעצוץ וגו' ותחת הסרפד וגו', דכל הנסים שהיו מצד זכות נגלה דישראל זכאים, והעכו"ם חייבים הם היו מפלתם במקומם, ובני ישראל נתרוממו במקומן, ואין לזה שייכות עם זה כלל. אבל אז שהנס היה מצד ההעלם, ודאפילו בעת השינה או השכרות ה' אתם, ואף שהם למראית העין ככל הגוים וישנים מהמצוות. על כן היה הנס דתחת וגו', שבאותו מקום שהיה זה צמח זה, היינו דהוא גם כן באותו מקום ומצב, ואפילו הכי זה נעצוץ וסרפד וזה ברוש והדס. ומרדכי כולל האומה דנקרא עם מרדכי, ואסתר רומזת לשכינה הנקראת כנסת ישראל, מצד שהקב"ה לבן של ישראל כמו שאמרו בשיר השירים רבה (ה, ב) על פסוק ולבי ער. והיו אז בגלות, דאכתי עבדי אחשורוש אנן (מגילה יד, א), שלא נגאלו גאולה שלימה, ומכל מקום היתה להם ממשלה שלימה עד שרבים מעמי הארץ מתייהדים. וזה שאמרו בגמרא י"א א' אימתי ראו כל אפסי ארץ וגו' בימי מרדכי ואסתר, אפסי ארץ רצה לומר מקומות היותר שפלים ופחותים, שהישועה היתה אז להראות איך הש"י מלכותו בכל משלה, אפילו במקומות היותר שפלים ופחותים, כבבית אחשורוש דהיה היותר רשע, והוא נקרא אפסי ארץ, ושם נראה ישועת אלהינו. כי לא היה אז הנס להאבידו ולהוציא ישראל מתחת ידו, רק אדרבא נראה כמושל יותר, להטיל זוהמתו גם באשה ישראלית צדקת כזה. אבל הכל לפרסם ישועת אלהינו, דגם שם הוא המנהיג ואין עוד מלבדו כלל. ואף דהוא היה חפץ ושמח בהאבדן ישראל לא עלתה בידו, ובעל כרחו הוכרח אדרבא לרומם קרנם. וזהו לשם, כאשר מתפרסם ממשלת מלכותו גם באפסי ארץ היותר גרועים.
ויובן זה גם כן בלשון רש"י אאסתר להיות לי לשם, כונתה על שרשה המורה על שכינתו יתברך בתחתונים, ושהיא בגלות עם ישראל דשוכנת אתם בתוך טומאותם לגמרי גם כן, ועד שאין שום דבר חוצץ ומבדיל בין שכינתו יתברך בתוכינו. ואפילו מי שנלקחה לבית גוי ומלך אדיר כזה, ונבעלה לו כמה פעמים וילדה ממנו, והיא בביתו תמיד ובבית הצלמים, והיש טומאה גדולה מזה. ועם כל זה היא בצדקתה מתחלה ועד סוף בשוה, ולא שינה כל זה מקדושתה כלום, עד שלבשתה רוח הקודש באותו עת שהלכה לבית הטמא. וזה מורה על כלל קדושת כנסת ישראל שנתברר אז שהוא כן, שאין שום דבר טומאה שבעולם מטנפם כלל. וכדרך שאמרו (שהש"ר א, ו) על פסוק ששזפתני השמש דברחיצה מועטת מתלבנים, והכל רק כהוצי הסובבים לאסא. וזה כל ענין לקיחת אסתר לבית אחשורוש, לברר דבר זה של קדושת ימי הפורים, שנתגלה אז אור זה דקדושת ישראל, שכל טינופת לא תטנפם, ואין שום דבר המונעם מקדושתם כלל, דגם כי אלך בגיא צלמות וגו' אתה עמדי, דאפילו יהיו במקום שיהיו, דבוקים בו יתברך.
[1]. שיר השירים רבה ז, ח: "נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה, ושלשה מכל ישראל, וחנניה מישאל ועזריה שהיו השלשה מישראל עמדו ומיחו על עצמן ולא עבדו עבודת כוכבים… הלכו להם אצל יחזקאל, אמרו לו: נסגוד ליה או לא? אמר להם: כבר מקובל אני מישעיה רבי: חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (החביאו עצמכם). אמרו ליה: מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא (יאמרו: צלם זה השתחוו לו כל האומות). אמר לון: ומה אתון אמרין? אמרו ליה: אנן בעינן נתן ביה פגם דניהוי תמן ולא נסגוד ליה, בגין דיהון אמרין: הדין צלמא כל אומיא סגיד ליה לבר מישראל (נהיה שם ולא נשתחווה, שיאמרו: צלם זה השתחוו לו כל האומות חוץ מישראל)".
[2]. סנהדרין קה, א: "שמואל אמר (דוגמא לתשובה נצחת): באו עשרה בני אדם וישבו לפניו (לפני הנביא), אמר להן: חזרו בתשובה. אמרו לו: עבד שמכרו רבו, ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום? אמר לו הקב"ה לנביא: לך אמור להן: (ישעיהו נ) אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה? או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו? הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם. והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב דוד עבדי, (ירמיהו מג) נבוכדנצר עבדי? גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין ישראל לומר כך, לפיכך הקדים הקב"ה וקראו עבדו, עבד שקנה נכסים – עבד למי, נכסים למי?".
[3]. במדבר כא, א: "וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל, וישב ממנו שבי". ראש השנה ג, א: "וישמע הכנעני מלך ערד. מה שמועה שמע? שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב: ויראו כל העדה כי גוע אהרן, ואמר רבי אבהו: אל תקרי ויראו אלא וייראו". תוספות: "במדרש אמרינן דהיינו עמלק, כמו שיסד הפייט בפזמון של פרשת זכור: כסות ולשון שינה היות כמלך ערד". ובהמשך הגמרא: "תנא: הוא סיחון, הוא ערד, הוא כנען, סיחון – שדומה לסייח במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו – ערד שמו. איכא דאמרי: ערד – שדומה לערוד במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו – סיחון שמו".
[4]. פסחים קיג, ב: "חמשה דברים צוה כנען את בניו: אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל, ואהבו את הזמה, ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת".
[5]. אסתר רבה פתיחתא י: "רבי ברכיה פתח: (ישעיה מא) מי פעל ועשה קורא הדורות מראש וגו', מתחלת ברייתו של עולם התקין הקב"ה לכל אחד ואחד מה שראוי לו. אדם ראש ליצורים, קין ראש להורגים, הבל ראש לנהרגים, נח ראש לנמלטים, אברהם ראש למולים, יצחק ראש לנעקדים, יעקב ראש לתמימים, יהודה ראש לשבטים, יוסף ראש לחסידים, אהרן ראש לכהנים, משה ראש לנביאים, יהושע ראש לכובשים, עתניאל ראש למחלקים, שמואל למושחים, שאול לנמשחים, דוד ראש למנגנים, שלמה ראש לבונים, נבוכדנצר ראש למחריבים, אחשורוש ראש למוכרים, המן ראש לקונים, וכיון שראו הכל כן התחילו צווחין ווי – ויהי בימי אחשורוש".
[6]. מגילה יד, א: "משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה? לשני בני אדם, לאחד היה לו תל בתוך שדהו, ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו, בעל חריץ אמר: מי יתן לי תל זה בדמים! בעל התל אמר: מי יתן לי חריץ זה בדמים! לימים נזדווגו זה אצל זה, אמר לו בעל חריץ לבעל התל: מכור לי תילך! אמר לו: טול אותה בחנם, והלואי!".
[7]. ירמיהו לג, יט-כב: "ויהי דבר ה' אל ירמיהו לאמור: כה אמר ה': אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה ולבלתי היות יומם ולילה בעתם, גם בריתי תפר את דוד עבדי מהיות לו בן מלך על כסאו, ואת הלוים הכהנים משרתי. אשר לא יספר צבא השמים ולא ימד חול הים, כן ארבה את זרע דוד עבדי ואת הלוים משרתי אתי".
[8]. מגילה ז, א: "אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות! שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות. שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס". אסתר י, ב: "וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדלת מרדכי אשר גדלו המלך, הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס".
[9]. מלכים א' יב, י: "וידברו אליו הילדים אשר גדלו אתו לאמר: כה תאמר לעם הזה אשר דברו אליך לאמר: אביך הכביד את עלנו ואתה הקל מעלינו, כה תדבר אליהם: קטני עבה ממתני אבי".
[10]. זהר משפטים קב, א, תרגום הסולם: "ומשום כך אשה אינה מתישבת כראוי עם בעל שני, משום שרוחו של הראשון דופק בה, ואז היא זוכרת אותו תמיד, ובוכה עליו או נאנחת עליו, כי הרוח שלו דופק במעיה כנחש, ומקטרג על רוח האחר שנכנס בה מבעל השני. עד זמן רב מקטרגים זה בזה".
[11]. רעיא מהימנא כי תצא רעה, ב, תרגום הסולם: "ואם תאמרו שם רע על אסתר, שתאמרו שהיא נטמאה באחשורוש, ועם זה זכתה שיתלבש בה רוח הקדש, שהיא מלכות. זה שנאמר: ותלבש אסתר מלכות, ואם כן הרי אתם מוציאים שם רע על המלכות, והרי אמר הקב"ה: אני הויה הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן, ותהילתי לפסילים. שזו היא השכינה, שנקראת שם וכבוד ותהילה, ורוח הקדש הוא השכינה, והוא שם שנתלבשה באסתר. ואיך תאמרו שנטמאה באחשורוש?!". וברעו, א: "והחכמים בעלי המשנה אמרו, שהמטרוניתא שהיא מלכות נאמר בה: ומלכותו בכל משלה, שהיא מושלת גם על הקליפות, ועל כן אחר שנתלבשה אסתר במלכות, בסוד הכתוב: ותלבש אסתר מלכות, שלטה אסתר על אחשורוש ואומתו. ונאמר בהם: והרוג בשונאיהם. ואם תאמר שנתיחד עמה אחשורוש, ח"ו, אע"פ שהיו בבית אחד לא נתיחדה עמו, אלא כמו יוסף, שנאמר בו: ותנח בגדו אצלה. שאינו נאמר לבושו אלא בגדו, שהוא לשון בוגדים בגדו. שהיא בחינת חיצי חיצוניות שלו, שיש בה אחיזה לקליפה. וכאן סתר גדול. ומשום זה אסתר הוא לשון סתר ככתוב: אתה סתר לי. כי השכינה הסתירה מאחשורוש, ונתנה לו שדה במקומה, והיא חזרה לזרועו של מרדכי. ומרדכי שהיה יודע שם המפורש ושבעים לשון עשה כל זה בחכמה". מגילה טו, א: "אשר לא כדת, אמר רבי אבא: שלא כדת היה, שבכל יום ויום עד עכשיו – באונס, ועכשיו – ברצון. וכאשר אבדתי אבדתי – כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך". ועיין פוקד עקרים אות ה' ד"ה אבל, ובמחשבות חרוץ פרק כ' ד"ה וע"כ, מה שכתב רבינו בזה.
[12]. ברכות ז, ב: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר: (מלכים ב' ג) פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו, למד לא נאמר אלא יצק, מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה".
[13]. ברכות ח, ב: "תניא, אמר רבן גמליאל: בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים: הן צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר. (ישעיהו יג) אני צויתי למקדשי. תני רב יוסף: אלו הפרסיים המקודשין ומזומנין לגיהנם". מגילה יג, א: "בערב היא באה ובבקר היא שבה, אמר רבי יוחנן: מגנותו של אותו רשע למדנו שבחו, שלא היה משמש מטתו ביום".