שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות יט'
[יט] ולפי הדבר אחר[*] דמפרש רק אנביאים, צריך טעם למה לא אמר כל מלאכיו. ונראה שהוא על דרך אותה פלוגתא [סנהדרין דף עח', עמוד א'] אי כל נפש או כל דהוא נפש,[1] ויש כזה בהרבה מקומות בש"ס, ועיין בכורות [בכורות דף ג', עמוד א'] ומנחות [מנחות דף יא', עמוד ב'] ובתוספות שם עיין שם. וכן כאן לפי הדבר אחר[*] כל משמע כל דהוא, שאפילו רק כל דהוא מצבאיו שלא נשתמשו בו אלא בפעם אחת, ההודיה נמשכת ממנו לה' יתברך. מה שאין כן אצל מלאכיו בעינן מלאכים שלימים שהם הנביאים ולא כל דהוא ממלאכיו, שאז גם הפושעי ישראל שמלאים מצות, שאז לפי השעה ההוא הוא מלאכו של ה', הם היו גם כן בכלל. וצבא הוא המיוחד לשירות המלך, מה שאין כן מלאך הוא רק שלוחו ולא המיוחד לשמשו. וכך ההבדל שבין עליונים לתחתונים, כמו שנאמר [תהילים פרק קטו', פסוק טז'] "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", שכוחות העליונים הם נעלמים מעין האדם, ואם כן אין בריאותם[*] אלא לצורך תשמיש ה' בלבד שגם הוא נעלם מעיני בשר. מה שאין כן הארץ שהיא המגושמת ונראת לעין ולא בדוגמת של ה' יתברך שאינו נראה, ולכך עיקר שימושה לבני אדם, ולא משמשת לה' רק שהוא עשיית רצונו שכך רצה ה' שתהיה ארץ מוגלמת נתונה לבני אדם. ונמצא אין ניכר בתחתונים שימוש פרטי לה' רק בכלל עושה שליחותו שנשתלח לכך שיהיה על תבנית כך עושה רצון ה', אבל לא בשירות מיוחד לה' הניכר לעין זהו רק בעליונים, שגם על הגוון הם רק משרתי ה' לא זולת, ולכך נקראים צבאיו מיוחדים לצבוא צבא ולעבוד עבודה בהיכלי מלך.
[1] סנהדרין דף עח', עמוד א': "תנו רבנן: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת, בין בבת אחת בין בזה אחר זה – פטורין. רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה – האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: "ואיש כי יכה כל נפש אדם". רבנן סברי: "כל נפש" – עד דאיכא כל נפש. ורבי יהודה בן בתירא סבר: "כל נפש" – כל דהוא נפש".
על איזה "דבר אחר" מדבר ר' צדוק?
לא ברור לי מה הקשר בין האות למקורות בבכורות ובמנחות שמזכיר ר' צדוק.
בריאותם: איך מנקדים את זה? האם מדובר על בריאות מלשון בריאות הגוף או מלשון בריאה היינו יצירה?