שיחת שדים פרק א'
רבי צדוק
אות ב'
[ב] והם הרבה מינים ככל מיני הניזקין הבאים על ידי הרוח, כגון רוח חזזית רוח קצרה רוח צרדא רוח פלגא וכיוצא. ועיין פסחים [פסחים דף קיא', עמוד ב'] בי פרחי רוחי, בי זרדתא שידי עיין שם.[2] פירוש שכל רוחות הצללים באותם המדינות ובאותן הזמנים [וכמו שכתבו התוספות [חולין דף קז', עמוד ב'] דבור המתחיל התם שאין אותה רוח רעה מצויה בינינו עיין שם. והיינו כמו שאיתא [חגיגה דף טז', עמוד א'] דמתים כבני אדם עיין שם בשדים והוא הדין לרוחין. ורוצה לומר שמתבטל אותו היזק מן העולם, והוא על ידי זכות חכמי כל דור ודור ודורשיו, וכדרך שאיתא [פסחים דף קיב', עמוד ב'] באביי ורבי חנינא בן דוסא][3] היו מזיקים ליושבים תחתיהם. והיינו כל דנפיש ענפוהי שהצל רב, וקשי סילויה שאין הרוח מפריחו הנה והנה רק הצל עומד במקום אחד. ובודאי היה להם לחכמיהם אז לדברים אלו עילות וטעמים ידוע על פי חכמת הטבע. אבל רז"ל שידעו שאין הטבע הוא המושל רק נותן הטבע, ועיין בתשובת חכם צבי [סי' יח], וכבר נאמר מפי עליון לא תצא הרעות, רק בהשתלשלות שונות כנודע לחכמי האמת. וכח המזיק שבהם כפי סדר ההשתלשלות ידעו שדבי פרחי הוא רוחי שהוא מצד הרוח לבד המזיק, וכך היה ידוע גם לטבעיים אז כי הרוח שבצלו של פרחי מזיק לאדם. ולפי שרז"ל ידעו שהכל בהשתלשלות מלמעלה ויש לו כח רוחני מזיק, לזה אמרו דשם המזיק רוחי, ואמרו דבריה שאין לה עינים היא כו' עיין שם.[1] פירוש שיש רוח רע, כשמרגיש ביאתו שזהו לשון שמע כו', רוצה לומר הרגיש שקרוב לבוא [ומשמע דלא תמיד היה ההיזק מצוי בצל ההוא רק לפעמים היה ניזוק, וצורבא מדרבנן היה מרגיש לדעת שקרוב לבוא זה ההיזק, כגון שכבר התחיל בקצה הצל לנשוב איזה רוח המזיק או כיוצא בזה, כי לא נדע איכות ההיזק שהיה אז על ידי זה.] לא יוכל עוד לברוח ממנו אע"פ שעדיין לא נתפשט הרוח רע בכל מקומות הצל ההוא, שהרי אותו רוחי דפרחא כפי הנראה היה מטבעה לייבש ולמצווח לדבר דפגעה, כדאמר שם צווח דיקלא. [מה שאמר דיקלא אע"ג דההיא פרחא הוא צ"ע לכאורה, אם לא שנאמר דקרי לכל אילן דקל כמו שכתבתי במקום אחר על שיחת דקלים]. ומכל מקום לא יבש תמיד האילן מפני שלא נתפשט לשם לעולם, והיינו שכך היה טבע הרוח שאין מזיק לאילן, שזה היה מזיק לעצמו, שעל ידי זה מתבטל הצל ונתבטל ההיזק, וזה נקרא ופקעה היא בגמרא עיין שם [שהרי לא פקעה היא כשפגעה באדם]. וזהו כאלו יש לה עינים לראות שלא תפגע באילן ותזיק עצמה, וכן היה מטבע אותה רוח למשוך ולהזיק דוקא לאדם ולבעל חי שיכנס בגבול אותו צל. וזה נקרא בלשון חכמים יש לה עינים, שהם היודעים כל דבר לעומקו. כי באמת כח המזיק ברוחניותו הוא בר דעת, ולא לחינם הוא כך שמזיק דוקא לבעל חי ונמשך לשם, רק שהוא בכונה כדי להזיק, והוא מצד הכח המוטבע בו, אבל זו לא היה בטבעה להמשך דוקא אחר הבעלי חיים ויוכל לברוח ממנה, לכך נקרא בריה שאין לה עינים.
[1] בבא מציעא קז, ב: "והסיר ה' ממך כל חלי וכו'. שמואל אמר: זה הרוח. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: הכל ברוח (רש"י – כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין, הכל לפי השעה והאדם, יש לך אדם שרוח פלוני קשה לו ובשעה פלוני). והא איכא הרוגי מלכות? – הנך נמי, אי לאו זיקא – עבדי להו סמא וחיי".
[2] פסחים קיא, ב: "חמשה טולי (צללים שרוח רעה שורה תחתיהם) הוי: טולא דדיקלא יחידא, טולא דכנדא, טולא דפרחא (צלף), טולא דזרדתא (עוזרר). איכא דאמרי: אף טולא דארבא (ספינה), וטולא דערבתא (עץ ערבה), כללא דמילתא: כל דנפיש ענפיה – קשי טוליה, וכל דקשי סילויה (קשה עצו) – קשי טוליה". עוד נאמר שם שהמזיקים המצויים בצלף שמם רוחות, המצויים בעוזרר שמם שדים והמצויים בגגות שמם רשפים. והרוחות המצויות בצלף אינן רואות ועל כן ניתן לברוח מהן ואינן רודפות. "זימנא חדא הוה אזיל צורבא מרבנן לאפנויי לבי פרחי, שמע דקא אתא עילויה, וגזי לה (ברח לה). כי אזלא – חבקיה לדיקלא, צווח דיקלא ופקעה היא (יבש האילן ומתה היא)".
[3] פסחים קיב, ב: "תניא: לא יצא יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, מפני שאגרת בת מחלת, היא ושמונה עשרה רבוא של מלאכי חבלה יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו. מעיקרא הוו שכיחי כולי יומא, זמנא חדא פגעה ברבי חנינא בן דוסא. אמרה ליה: אי לאו דמכרזן עלך ברקיע הזהרו בחנינא ובתורתו – סכנתיך. אמר לה: אי חשיבנא ברקיע – גוזר אני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם. אמרה ליה: במטותא מינך, שבק לי רווחא פורתא. שבק לה לילי שבתות ולילי רביעיות. ותו, חדא זמנא פגעה ביה באביי: אמרה ליה: אי לאו דמכרזי עלך ברקיע הזהרו בנחמני ובתורתו – הוה סכנתיך. אמר לה: אי חשיבנא ברקיע – גוזרני עלייכי שלא תעבורי ביישוב לעולם. הא קא חזינן דעברה? אמרי: הני גזייתא נינהו, דשמטי סוסיא, ואתו דברי להו (מן הסמטאות הם ומגיעים לישוב דרך מקרה אגב סוסיהם)".