שיחת מלאכי השרת פרק א' – ר' צדוק – אות י'

שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות י'

[י] וזה שאמר במתאי שמאי (שבת דף קמה', עמוד ב')[*]. שם מורה על הנפש, כמו שנאמר [בראשית פרק ב', פסוק יט'] "כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", שהשם רומז על כח הנפש ההוא. וכמו שנאמר [קהלת פרק ז', פסוק א'] "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו", שם רומז לטוהר הנפש דוגמת יום המות שהנפש נפרדת מן הגוף ואינה צריכה למעשה המצות שהם הנרמזים בשמן הטוב כמו שאיתא בויקרא רבה [ויקרא רבא  פרק ג', סעיף ז'], והם מתייחסים לאיברי הגוף שזהו יום הולדו התלבשות הנפש באיברי הגוף, וטוב הוא השם שהוא התגברות הנפש על הלבוש. וזהו רק במתאי, כי במקומו של אדם יש לו שם המספיק לתת לו כבוד בעבור שמו. וכן שם של הנפש שיהיה מפורסם ונודע להשיג כבוד על ידו, שהוא למנוע מקלון חמדות הגוף, הוא רק במקומו המיוחד לו לנפש בהכרת האלקות שהוא בארץ ישראל. אבל בלא מתאי אין לנו לנצח הלבוש ולהתגבר עליו על ידי השם שיחפה על גנות הלבוש, רק צריך לציין הלבוש שיהיה נאה ומהודר דוגמת מלאכי השרת. והדברים ארוכים ועמוקים, ולפי שאין כאן מקומם להאריך קצרנו, רק המובן כי כאשר החכמים מצויינים במעשיהם וכל ענייניהם שהם רק שלוחי ה' לעשות רצונו ולא שום רצון אחר כלל, אז הם נקראים מלאכי שרת.


שבת דף קמה', עמוד ב': מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני מקומן דאמרי אינשי במתא שמאי בלא מתא תותבאי.
רש"י: שאינן במקומם – שמא"י גלו לשם והגולה למקום נכרי מציין עצמו במלבושים שיהא חשוב:
במתא שמאי – בעירי איני צריך להתכבד אלא בשמי שאני ניכר בו:
בלא מתא – במקום שאינה עירי:
תותבאי – כבודי תלוי בשמלתי שמלתו מתרגמינן תותביה (שמות כב):

בראשית פרק ב' פסוק יט': וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל־הָאָדָם לִרְאוֹת מַה־יִּקְרָא־לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא־לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ׃

ויקרא רבה פרק ג' סעיף ז': שְׁתֵּי מְנָחוֹת הֵן, (ויקרא ב, ה): אִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת, וּמִנְחַת מַרְחֶשֶׁת, וּבִשְׁתֵּיהֶן הוּא אוֹמֵר (ויקרא ב, ח): וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה, מַה בֵּין מַחֲבַת לְמַרְחֶשֶׁת, שֶׁזּוֹ תִּבָּלֵל בַּשֶּׁמֶן וְזוֹ תֵּעָשֶׂה בַּשֶּׁמֶן כָּל צָרְכָּהּ, וְאָמְרוּ חֲכָמִים בַּמִּשְׁנָה (גמרא מנחות סג-א): מַרְחֶשֶׁת עֲמוּקָה, מַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁין. מַחֲבַת צָפָה, מַעֲשֶׂיהָ קָשִׁין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם אֵלֵךְ וְאֶעֱשֶׂה דְבָרִים מְכֹעָרִים וּדְבָרִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין וְאָבִיא מִנְחָה עַל מַחֲבַת וְאֶהְיֶה אָהוּב לִפְנֵי הַמָּקוֹם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּנִי מִפְּנֵי מָה לֹא בָּלַלְתָּ מַעֲשֶׂיךָ בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁאֵין שֶׁמֶן אֶלָּא תוֹרָה, וְאֵין שֶׁמֶן אֶלָּא מַעֲשִׂים טוֹבִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים א, ג): לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן וגו', שְׂכָרֵנוּ שֶׁבָּאנוּ לִלְמֹד תּוֹרָה שָׁפַכְתָּ לָנוּ תּוֹרָה כְּשֶׁמֶן הַמּוּרָק מִכְּלִי לִכְלִי וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע, לְכָךְ נֶאֱמַר: שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן וגו', וַאֲפִלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם מַכִּירִין בְּחָכְמָה וּבְבִינָה וּבְדֵעָה וְהַשְׂכֵּל מַגִּיעִים לְגוּפָהּ שֶׁל תּוֹרָתֶךָ הָיוּ אוֹהֲבִים אוֹתְךָ אַהֲבָה גְמוּרָה בֵּין כְּשֶׁהוּא טוֹב בֵּין כְּשֶׁהוּא רַע לָהֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר: עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. קָרָא אָדָם וְלֹא שָׁנָה עֲדַיִן בַּחוּץ עוֹמֵד, שָׁנָה וְלֹא קָרָא, עֲדַיִן בַּחוּץ עוֹמֵד, קָרָא וְשָׁנָה וְלֹא שִׁמֵּשׁ עֲדַיִן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, דּוֹמֶה לְמִי שֶׁנֶּעֶלְמוּ מִמֶּנּוּ סִתְרֵי תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, יח): כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי, אֲבָל קָרָא אָדָם תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים וְשָׁנָה מִשְׁנָה מִדְרָשׁ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת וְשִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אֲפִלּוּ מֵת עָלָיו אוֹ נֶהֱרַג עָלָיו, הֲרֵי הוּא בְּשִׂמְחָה לְעוֹלָם, לְכָךְ נֶאֱמַר: עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. מַרְחֶשֶׁת עֲמוּקָה מַעֲשֶׂיהָ רוֹחֲשִׁין, כֵּיצַד, יֵשׁ בּוֹ בְּאָדָם תּוֹרָה יִהְיֶה נִזְהָר שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי עָוֹן וְחֵטְא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרוּךְ אַתָּה וְתִהְיֶה לְךָ קוֹרַת רוּחַ וְיִטָּמְנוּ דִבְרֵי תוֹרָה בְּפִיךָ לְעוֹלָם, אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וּשְׁמוּרִים בְּיָדוֹ וְיוֹדֵעַ לְהָשִׁיב בָּהֶן תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה בִּמְקוֹמָהּ, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (משלי כ, ה): מַיִם עֲמוּקִים עֵצָה בְּלֶב אִישׁ, וְאוֹמֵר (תהלים קל, א): מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'. וְאוֹמֵר(תהלים קב, א): תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף, בָּרוּךְ מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, אָמֵן, אָמֵן, אָמֵן.


– הסיבה שחכמי בבל היו לובשים בגדים שמייצגים אותם הוא מפני שזה הדבר היחיד שמייצג אותם. לעומת זאת תושבי וחכמי ארץ ישראל לא צריכים להתלבש במיוחד כדי שיהיה משהו שייצג את ייחודם כיהודים או כחכמי ישראל, עצם המצאותם בארץ ישראל מעיד עליהם. ארץ ישראל משמשת להם כ"בגד" שמעיד על מעלתם. וזה מבוסס על העיקרון בעולם החכמה שאם עיר מסויימת מפורסמת בזה שהיא שכל תושביה הם חכמים, כאשר אדם יגיע לאותה העיר והוא צפוי לראות חכמים וגם אם הוא יראה אדם שנראה לא "משהו מיוחד" עדיין הוא יחשב תושב העיר ויחשב כחכם בעיניו. לעומת זאת בעיר שבה יש אנשים מסוגים שונים כאשר תבקר בה, לא בכל אדם תמצא שהוא חכם אלא רק שמי שיפגין חכמה בדיבורו ומעשיו. כך הם חכמי ותושבי ארץ ישראל, עצם זה שהם בארץ ישראל היא מעידה עליהם שיש בהם חכמה.
ואם יבוא ויטען מישהו שאין בכך הוכחה, יוכיחו עמים רבים במשך הדורות שלחיות בארץ ישראל כעם ישראל זה לא דבר שמובן מאליו. וכמובן שכאשר על ארץ ישראל שורה כבר הברכה מי שבא לגור בה "מתקדש" גם אם הוא גוי אבל צריך לסייג שכל אדם גם אם הוא בארץ ישראל, אם הוא יבצע חטאים ומעשים רעים יש בו את הכוח להוציא שם רע על תושבי ארץ ישראל. וכנגד זה צריך להיות ברור שאת הקדושה שהקב"ה הבטיח לאבות בנוגע לארץ ישראל לא ניתן לבטל אלא בדומה לשמן שצף על פני המים ואין בכוחם להתערב, כך חוטא ורשע מעידים על דבר שתלוי בהם עצמם ולא בארץ ישראל עצמה. ולזה גם קשורה ההצהרה\הכרעה בגמרא [חגיגה דף ג', עמוד ב'] "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא".