שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות יז'
[יז] ויתכן עוד שהם נקראים מלאכיו על אותה שעה שהוא עושה השליחות, והנה כבר אמרו בשילהי חגיגה [חגיגה דף כז', עמוד א'] שאפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, ובשעת עשיית המצוה הוא מלאך ה'. רק שמכל מקום הברכה לה' אינו עולה ממנו, על דרך שאיתא [הוריות דף יג', עמוד ב'] "מי ימלל גבורות ה'… מי שיכול להשמיע כל תהלתו", שיהיה בקי בכולי ש"ס אחת לא נעדר עיין שם [הוריות דף יג', עמוד ב']. והיינו כי הברכה והתהלה לה' יתברך נמשכת מן הנפש העושה רצונו, שניכר שהוא אדון ומושל בכל כאשר אמר ונעשה רצונו. ומן ההיפך נמשך ההיפך, כמו שאיתא [סנהדרין דף מו', עמוד א'] שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.[1] פירוש נגד שני אלה הנזכרים בכתוב שזכרנו גבורות ה' ותהלתו, הגבורה היא אל הזרוע והתהלה היא אל החכמה, כי התהלה היא הכבוד למתהלל, ונאמר כבוד חכמים ינחלו, והחכמה היא מן הראש במוח. כי בעושי רצונו יש גבורת ה', שהגבורה היא כבישת היצר, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו ונמצא היא גבורת ה'. והתהלה כמו שנאמר [ישעיהו פרק מט', פסוק ג'] "ישראל אשר בך אתפאר", וישראל עלו במחשבה שהיא חכמתו יתברך, ולכך מתפאר בהם כאשר עושים רצונו. וזהו ימלל אצל הגבורות, שהגבורה ניכרת אצל המדבר שאצלו היא הגבורה של ה' שהוא הגבור וכובש את יצרו, וההשמעה לזולת היא בתהלה שהיא הנשמעת לזולת. וכל תהלתו הוא כאשר בכל פרטי מעשיו הוא בלתי לה' לבדו אז הוא נקרא השמעת כל תהלתו, רוצה לומר כל מה שירצה ה' יתברך בבריאת העולם כדי לספר תהלתו, הנה כל התהלה שאפשר שתגיע על ידי אדם הגשמי לו יתברך כבר מגעת על ידי זה שהוא בשלימות הראוי אל התכלית שנברא לו, והוא ימלל בפיו גבורות ה'. כמו שנאמר [תהילים פרק עא', פסוק ח'] "ימלא פי תהלתך", ולמדו מזה בברכות [ברכות דף נא', עמוד א'] שלא יהיה שום דבר בפיו, רוצה לומר שלא יהא דבר אחר בפיו המעכב את הברכה, שבאותו צד מקום אין הפה מדבר הברכה, רק צריך שיהיה כל הפה כולו מדבר הברכה. וזהו רק ממי שיכול להשמיע כל תהלתו, ולכך לא נאמר ברכו ה' כל מלאכיו רק מלאכיו.
[1] סנהדרין דף מו', עמוד א'(במשנה בסוף העמוד והגמרא בדף מו' עמוד ב' " אמר ר' מאיר כו': מאי משמע…"), הגמרא שואלת מה משמעות הביטוי "כי קללת אלקים תלוי" שהוזכר בתליית חייבי מיתות בית דין, ועונה: "אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי! אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך – קל וחומר על דמן של צדיקים". רש"י: "שאדם מצטער – שפורענות באה עליו בעוונו. מה לשון אומרת – באיזו לשון היא קובלת ומתנודדת עליו. קלני מראשי – כמו שהאדם שיגע ועיף אומר: ראשי כבד עלי, וזרועי כבד עלי, והיינו קללת קל , לית – אני איני קל".
חגיגה דף כז', עמוד א': אמר ריש לקיש אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל קל וחומר ממזבח הזהב מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב כמה שנים אין האור שולטת בו פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון דכתיב (שיר השירים ד, ג) כפלח הרמון רקתך אל תקרי רקתך אלא רקנין שבך על אחת כמה וכמה.
הוריות דף יג', עמוד ב': אמר ליה רבי מאיר לרבי נתן אנא חכם ואת אב בית דין נתקין מילתא כי לדידן מאי נעביד ליה נימא ליה גלי עוקצים דלית ליה וכיון דלא גמר נימא ליה (תהלים פרק קו', פסוקו ב') "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו", למי נאה למלל גבורות ה'? מי שיכול להשמיע כל תהלותיו.
ישעיהו פרק מט', פסוק ג': "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי־אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בְּךָ אֶתְפָּאָר".
תהילים פרק עא', פסוק ח': "יִמָּ֣לֵא פִ֭י תְּהִלָּתֶ֑ךָ כָּל־הַ֝יּ֗וֹם תִּפְאַרְתֶּֽךָ".
ברכות דף נא', עמוד א':,מתחיל בדף נ', עמוד ב', א"ר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד א' ומברך תניא חדא בולען ותניא אידך פולטן ותניא אידך מסלקן ל"ק הא דתניא בולען במשקין והא דתניא פולטן במידי דלא ממאיס והא דתניא מסלקן במידי דממאיס ,דף נא' עמוד א' ,במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחד וליברך תרגמא רב יצחק קסקסאה קמיה דרבי יוסי בר אבין משמיה דרבי יוחנן משום שנאמר (תהלים עא, ח) ימלא פי תהלתך בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושתה ולא ברך מהו שיחזור ויברך אמר להו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף
אמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי.
הארה על הגמרא ברכות דף נא', עמוד א': בדיון שם מובאת השאלה, מה יעשה אדם שהכניס אוכל לפיו והתחיל לאכול, מתי יברך? והאם מתאים שיוציא את האוכל מפיו כדי לברך לאחר הלעיסה? שהרי האוכל כשהוא לעוס הוא בעל צורה נמאסת\מאוסה? ועל גבי כל הדיון וההתלבטות הזאת אחד מהצדדים בנושא הוא שהאדם צריך לברך "בכל פיו" היינו כשאין אוכל בפיו שכך ברכה צריכה להאמר. ומתוך כך לומדים על ההבדל שבין עשיית דבר בצורה מושלמת כגון שליחות תוך קבלת השליחות לעומת עשיית דבר בצורה שאינה מושלמת בזה שהמעשה נעשה אבל לא מתוך קבלת מעשה השליחות.