רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לב'

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לב'

[לב] ענין משתה אחשורוש שנזכר במגילה ודרשות רז"ל בו, ודאי אינו דבר ריק, והוא עצמו ענין משתה פורים עכשיו אחר הרפואה. ואותו משתה היה הרפואה שקדם למכה כדברי רז"ל (מגילה יג, ב) דודאי בדיעה מיושבת לא היה הורג לושתי רק על ידי משתה דפירוש סעודה של שכרות דלכן נקרא כל הסעודה על שם השתייה וכמו שאמרו (שם יב, א) ישראל לא עשו אלא לפנים כו' שהחטא שלהם לא היה בדעת מיושבת ושלימה והיה לפנים עונש. וההצלה גם כן שלא על ידי דעת מיושבת והוא על ידי יין כמו שאמרו (סנהדרין עא, ב) יין ושינה לרשעים כו' לצדיקים כו'[1] שאין לו דעת לעשות, ורשע אין עושה רע. אבל גבי ישראל עמך כולם צדיקים (ישעיה ס, כא) אמרו ז"ל (ברכות מ, א) אין לך דבר שמביא יללה כו'[2] דגם בלא דעת נפש לא טוב (משלי יט, ב) ואין לא טוב אלא רע (שבת קמט, ב). אבל בפורים צריך להיות עד דלא ידע העדר הדעת וזה ח"ו רע. רק מובן על פי דברי האריז"ל בפרי עץ חיים בטעם זה כדי להשפיע לניצוצות קדושה שבקליפה וזה אי אפשר אלא בלא דעת דבלאו הכי כו' יעוין שם.[3] והכונה כי בכל ענין רע ומדה רעה יש איזה דבר טוב דלולי כן לא היה בעולם וכמו כן באומות וזה נקרא גלות השכינה כידוע. והיינו כל זמן שמשתמש ברע הרי הטוב כפוף לו, וכל כח שימוש הרע בודאי אינו אלא על ידי מעט הטוב שבו כי הכל מהש"י. דרך משל הרוצח והורג אדם, הש"י ברא דבר זה שיוכל לשלוט אדם באדם להרגו לענין הטוב להרוג שבעה עממין ועמלק וכל חייבי מיתת בית דין. ועל דבר זה ניתן כח זה לאדם וזה הוא המכוון ברצון הש"י שברא כח זה, וכאשר משתמש בו לרע נמצא כח זה שהוא מהש"י כפוף לשימוש דרע וכחותיו יתברך השוכנים בתחתונים נקרא שכינה וזהו גלות השכינה. והנה בעמלק נאמר תמחה ואין מקבלים גרים ממנו (כמ"ש מכילתא סוף פרשת בשלח) נמצא שאין בו טוב כלל, ואיך אפשר זה ומנין לו חיות וקיום בעולם הזה כלל. ונראה כי הוא הדעת דרע דלכן נקרא ראשית גוים כי דעת הוא חבור חכמה ובינה שהם ראשית. וזהו שבא עד משה שהוא הדעת ובא מיד ברפוי ידים מדברי תורה שהוא הדעת את ה', גובר דעת אחרת רחמנא לצלן. ובאמת ידוע דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין (זח"ב קג, א) שאין שם מדת הדעת כמו שאמר האריז"ל. והוא ממה שאמרו במדרש (אסת"ר א, יא) על פסוק כשבת המלך דאומות העולם אין להם ישיבה, פירוש ישיבה נקרא שהדיעה מיושבת והם אין להם ישוב הדעת כלל כי דעת נקרא חבור מוחא ולבא היינו שאינו רוצה אלא מה שמבין בשכלו שטוב ושראוי לעשותו ולא מחשב רק מה שרוצה, והוא מי שלבו ברשותו. מה שאין כן ברשעים הן ברשות לבן (ב"ר לד, י), היינו אע"ג שיודע שזה לא טוב, לבו מתאוה לזה ואי אפשר להטות מתאוה לבו, וזה נקרא שאין לו דעת. והוא מתברר בבירור באותן שהם מדעת שברע כמו בלעם שהיה גם כן נגד משה רבינו ע"ה כמו שאמרו בספרי (סוף פרשת ברכה שנז, י) אבל באומות העולם קם. וכן ידוע דבלעם ועמלק חד ואותיותיהן מצטרפין וכן אמר על עצמו ויודע דעת וגו' ובו נתברר שהגם שהיה יודע מעלת ישראל כמו שאמר בעצמו עם כל זה לא יכול להטות מתאות לבו לבקש לעקרם. וכן המן שאמרו לו לא תוכל לו כי נפול תפול ועם כל זה לא זז מרצונו הגם שמבין שאין זה ביכולתו כלל. כי זהו ענין הדעת דרע היינו שרצה הש"י לברוא זה גם כן בעולם כח זה המברר שהרע אין בו ממשות ושהדעת שלהם מברר שאין לו דעת. וזהו בריית עמלק שהוא ברייה כדי למחותו שלא להשאיר לו שורש וענף וההמחיה שלו הוא על ידי עצמו כטעם (מגילה טז, א) לו הכין.[4] והתחלת ענין פורים היה מעת כשבת המלך וגו' שאמרו במדרש כשבת ולא שבת שהיה רק בדמיון ישוב הדעת כי הדעת דרע אינו אלא בדמיון לבד שאין לו קיום באמת כלל. ונגד זה במדות רעות בנפש הוא שכרות שהוא בלא דעת והיפוך הדעת האמיתי.

והנה מכל מדה רעה אפשר לקלוט הטוב ממנה כשישתמש בה לטוב וכיוצא בזה באומות על ידי גרים. מה שאין כן בעמלק שאין מקבלין גרים, אך מכל מקום אמרו (גיטין נז, ב) מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, נראה דהגם דמצוה להרגו ואפילו יאמר שרוצה להתגייר, מכל מקום אם נתגייר וקבלוהו דין ישראל עליו. והיינו כי כשירצו לקלוט ממנו הניצוץ קדושה לא יוכלו כי הניצוץ קדושה שבו המחייהו היינו כח הש"י ורצונו, שרצה שיהיה דבר שאין בו דעת אמת ועל ידה יתברר שהדיעות ומדות הרעות אינן דעת כלל. ונמצא רצה שיהיה דבר רע ודבר זה אינו אמת כי אין רצון הש"י ברע כלל. רק לעין בעולם הזה לפי הדמיון נראה שהיה רצון הש"י כך אבל על האמת אין לו מציאות כלל. אבל מכל מקום הלא הדמיון גם כן מהש"י וזה כל זמן שעמלק בעולם אין השם שלם כי שם הויה הוא מדת אמת ליעקב אבל כשעמלק בעולם נראה שיש דמיון שאינו אמת והוא גם כן מהש"י וזה ודאי אי אפשר, ולכך שתי אותיות אחרונות שהם מורות על עולם הזה אין נשלמות, כי הרי בעולם הזה בדמיון נראה דמיון שאינו אמת והוא גם כן נברא מהש"י. ובאמת אי אפשר להבין זה כלל בעולם הזה איך אפשר זה שיהיה מציאות שאינו מציאות כלל. וזהו גם כן אין הכסא שלם הכסא הוא עולם הבריאה כמו מושב אדם הוא על כסא והוא מקום מקבל לאדם, וכך ישיבת הש"י על הנבראים שבהם הוא הכרתו יתברך דבעצמותו הוא בלתי בעל תכלית ואין שייך לו מקום ומושב, רק מצד הנבראים המשיגים כבודו יתברך שהשגתם הוא בגבול ולכך נקרא כסא ואין הבריאה שבשלימות על ידי עמלק. כי שלימות הבריאה כאשר הוא כרצון הש"י וגם כל מיני רע מאחר שיש בהם איזה נקודה מרצון הש"י לענין זה הרי זה כרצון הש"י. מה שאין כן עמלק אין בו נקודה מרצון הש"י לקיומו רק למחותו, ואם כן כל זמן שקיים הרי אין הבריאה שלימה עדיין, והיינו דהא' שהוא עומק ראשית נעלם דאין נגלה אלא ההתפשטות ולא עומק ראשית דבריאה שממנו נמשך ראשית גוים. כי התחלת מחשבת הבריאה שיהיו דברים נראים כנפרדים מאמיתות הש"י ומכל מקום מכירים יחודו ומצד רצון הש"י שיכירו יחודו ממילא מובן שאפשר גם כן להיפך רק שרצון הש"י שיהיה כן. וזה האפשרות להיפך שהוא דבר המובן ממילא מצד רצון זה, מזה נמשך הראשית דגוים. ועל זה אמרו (חולין קלט, ב) המן מן התורה מנין המן העץ וגו', שמצד הציווי של הש"י שלא יאכל מזה נמשך שורש המן. דמזה שצריך לצוות למדנו דיש אפשרות גם כן לעשות בהיפך וזה כח אפשרות הוא שורש עמלק והוא דבר הנמשך מעצמו. וכמו דבר שאין מתכוין ומתעסק דעצם הכונה לא היה לזה רק מכל מקום נמשך כח זה מרצונו יתברך. ולכך קליטתו לקדושה הוא גם כן שלא במתכוין ואין מקבלין גרים מהם רק כשמתגיירים מעצמן ושלא במתכוין. כי עיקר בנין הניצוצות קדושה שבהם הוא בלא דעת. וכן על ידי שכרות עד דלא ידעי, כי לברר דבר זה שגם הכח זה שבלא דעת היינו האפשרות למציאות הרע הוא גם כן מרצון הש"י דבר זה אי אפשר כלל לברר על ידי הדעת וההבנה הברורה בעולם הזה, שאי אפשר להבין כלל איך יהיה שני הפכים בנושא אחד, והוא ממש כעין קושית ידיעה ובחירה שאי אפשר לשכל להבין כלל תירוץ מוסבר בלב על זה, רק תכלית הידיעה בזה הוא שלא נדע וכדברי רמב"ם. וכן רפואה לשורש עמלק ומחייתו הוא על ידי משתה, וזה טעם משתה אסתר ושהזמינה את המן להשפיע גם לו. כי במשתה אפשר להאיר לאותו ניצוץ קדושה, היינו רצון הש"י בראשית הבריאה בענין הבחירה וכח האפשרות, אותו נקודת הרצון הנעלם שיש בזה יסתלק ממנו וממילא יהיה נמחה מן העולם. והרפואה שקדמה למכה היה על ידי משתה אומות העולם גם כן עד דלא ידעי, על ידי זה נסתבב הראשית לראשית, היינו סיבה לקליטה זו דעומק ראשית שבעמלק. והם שני מיני משתות לכל השרים, ולבני שושן. הוא נגד שני ימי פורים האחד בהראותו את עושר וגו' ואת יקר וגו' כי ליהודים היתה אורה וגו' ויקר[5] דכך מגיע בפורים. וידוע דברי רז"ל (זח"ג קט, א) כל מקום המלך סתם במלכו של עולם מדבר והש"י הראה עושרו ויקרו במשתה זו, דזה עיקר היקר שאמרו ז"ל (מגילה טז, ב) תפילין שבראש, היינו מה שלמעלה מהמוח שדבוק בעומק ראשית זה דבר יקר, כי כל נעלם הוא יקר, הגם שבנגלה היה רשע זה עושה מרזיחין ואמרו ז"ל (מ"ר אסתר א, י על פסוק בימים ההם) תנו ימים כנגד ימים בימים ההמה גו' דורכים גתות בשבת, פירוש עושים יין שלא כרצון הש"י מזה נמשך משתה יין זה. והם חללו שבת שרצון הש"י לשבות, דקדושת היום נקרא העדר מלאכה, כי היום והזמן עיקר להיות יוצא אדם לפעלו וגו' (תהילים קד, כג) והיום למלאכה, ובזה הוא כל הגבלת הזמן. מה שאין כן שבת דלא שייך מלאכה לא נאמר ויהי ערב ויהי בוקר כי הוא מעין עולם הבא דאין לו שייכות לסדר זמנים, וגם יום טוב הוא דישראל מקדשי להיות היום קדוש כעין שבת. מה שאין כן פורים יום טוב לא קבילו עלייהו, דאין קדושת היום ליאסר במלאכה, כי מן הדעת ואילך הם התפשטות שבע מדות, שהם נקראות מדות שהם בעלי גבול, והם שבעה ימים ובהם שייך קדושת היום, אבל בראשית שם אין נקרא ימים כי אינם תחת הגבול. וכן כאשר האדם בישוב הדעת כל מעשיו על סדר נכון ובגבול וקצב לכל דבר כראוי, מה שאין כן בשכרות אינו תחת הגבול יוכל לפזר יותר מיכולת אדם וכיוצא, כי אינו תחת הסדר. וזהו קדושת פורים שלמעלה מסדר זמנים וימים ואין שייך יום טוב וקדושת היום כלל וממילא נתקן מה שחללו קדושת היום כי זה החלול הוא רק מצד סדר הזמנים ויש יום מימים דמרי צבי ביה. מה שאין כן כאשר בא למעלה מסדר ימים, וזהו תנו ימים כנגד ימים, לעורר משתה מלכו של עולם על ידי משתה האומות. כי דבר זה כמו שמעשהו בלא מתכוין כך התעוררות קליטתו לטוב. והתחלת ההתעוררות על כל פנים הוא בא מדעת אדם כמו משתה פורים שהאדם רוצה לשתות לקיים מצות חכמים הגם דאח"כ לא ידע בין כו' מכל מקום ההתחלה הוא בדעת. וזהו אחר ההריגה בי"ג ומחו עמלק בפועל. אבל הרפואה הקודמת למכה בא ההתעוררות דמשתה מלכו של עולם על ידי משתה אחשורוש ועשיית מרזיחין דרשע, ומזה נתקן דריכות גיתות בשבת ונעשה מזדונות זכיות להיות אותן גתות יין למשתה מלכו של עולם. ונמצא התחלת התעוררות, היינו התחלת התיקון על ידי הריגת ושתי, בא על ידי משתה אומות העולם עצמן. וכענין גיורי עמלק שהוא דוקא על ידי עצמן ולהיות בא ממילא ולא על ידי כונת ישראל כלל. ומשתה שושן הוא נגד שושן פורים ובה היו ישראל גם כן שבשושן, לפי שכבר נתעורר המשתה דמלכו של עולם למעלה. ומשתה שבעת ימים אלו כבר היה התחלת בנין הרפואה שנבנית בשבעה ימים, שזהו קצב שקצב לכל דבר בנין קומה שלימה צריך שבעה ימים. וביום השביעי כטוב לב וגו' אז הוא נשלם, ולכך אז נתעוררו ישראל להיות גם כן במשתה. רק מכל מקום הגוון היה חטא שנהנו כו', שהרי אין התיקון מצד הדעת רק מצד הלא דעת, ורק עכשיו נגלה הדבר להיות מצוה בפועל לבסומי וההתחלה בדעת, כי כבר נתקן ההתחלה אז בימי מרדכי. אבל אז שהיה ההתחלה היה גוון חטא והם לא עשו אלא לפנים, כי רק בגוון נהנו מסעודת הרשע אבל באמת נהנו מסעודת מלכו של עולם. כי משתה זו הוא משתה מלכו של עולם, שבודאי בכל המצוות שלמטה יש גוון זה למעלה אצל הש"י גם כן, כטעם הש"י מניח תפילין וכן כל המצוות. וכך סעודת פורים ודאי יש לו שורש, והתחלת אותה מצוה הוא מאותו זמן. ואנשי כנסת הגדולה ידעו דהתחלת נס דפורים והתחלת ספור המעשה הוא ממשתה אחשורוש, כי אז הוא התחלת המצוה וקדושת משתה ושמחה דפורים, רק לפי שעיקרו בלא דעת נגלה מקודם לפועל בעולם הזה בנפשות אומות העולם, ככל קליפה הקודמת לפרי. אבל עיקר המשתה הוא משתה מלכו של עולם, וזה שאמרו ז"ל (מ"ר אסתר ב, ה על פסוק ובמלאת הימים) שאמר להם אם יהיה סעודה דלעתיד לבוא כך ואמרו לו עין לא ראתה וגו' כבר אכלנוה בימי אחשורוש.[6] היינו דסעודה זו באמת היתה מעין סעודה דלעתיד מצד שהיא סעודתו דמלכו של עולם רק אז יהיה עין לא ראתה פירוש עין גוון כמו כעין הבדולח שלא יהיה שום גוון אחר בסעודה זו רק אלהים זולתך, צדיקים יושבין וכו' ונהנים מזיו השכינה (ברכות יז, א), ולא שום גוון אחר. מה שאין כן בימי אחשורוש היה גוון אחר דכל זמן שעמלק בעולם אין השם והכסא שלם והוא בלבוש. וכל ספור הכתובים ודברי רז"ל במשתה זו הוא מצד משתה המלך סתם במלכו של עולם הכתוב מדבר, איך הם חדרי סעודה של הש"י, ואין להאריך כעת יותר לפרש כל פרטי הדברים.

[1] סנהדרין עא, ב: "יין ושינה לרשעים – הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים – רע להן ורע לעולם".

[2] ברכות מ, א: "תניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר: (בראשית ט') וישת מן היין וישכר".

[3] פרי עץ חיים שער הפורים פרק ו: "ואם היה בכוונה ח"ו יאיר גם אל הקליפה".

[4] אסתר ו, ד: "ויאמר המלך: מי בחצר? והמן בא לחצר בית המלך החיצונה, לאמר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו". ועל פסוק זה דרשו בגמרא: "לו הכין" (לעצמו).

[5] אסתר א, ג-ה: "בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו, חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות לפניו. בהראתו את עשר כבוד מלכותו, ואת יקר תפארת גדולתו, ימים רבים שמונים ומאת יום. ובמלואת הימים האלה, עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים, בחצר גנת ביתן המלך". ובפרק ח, טז: "ליהודים היתה אורה ושמחה, וששן ויקר".

[6] אסתר רבה ב, ה: "אמר רב חנינא בר עטל: יהודים היו שם באותה סעודה, אמר לון אותו רשע יכול אלוהיכון עתיד דעביד לכון יותר מכן? אמרו לו (ישעיה סד): עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה, אם כסעודה זו הוא עושה לנו אנו אומרין לו כבר אכלנוה על שלחנו של אחשורוש.