רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לא'

[לא] התורה מצלת מדמיונות וכמו שאמרו באבות דרבי נתן (ריש פרק כ) המקבל עול תורה מעבירין הרהורי כו'[1] וכמו שנאמר בהתהלכך וגו'[2] פירוש כי בשלוש דרכים מתגבר המדמה האחד בעסקו בעניני עולם הזה שכולו דמיון צריך ליזהר שלא ישקע בדמיונותיו ח"ו ויתעסק רק מה שלצרכו. וזה נקרא בהתהלכך כמו שאמרו ז"ל (ברכות יא, א) ובלכתך בלכת דידך כו', הגם דסתם דרך בספר משלי דרך ה' רק בהתהלכך היינו לכת דידך בעניני עולם הזה, ובזה צריך הנחהו באיזה דרך ילך שלא ישקע בדמיון. וזה היה מחיית עמלק דמשה רבינו ע"ה אשר קרך בדרך וגו'75 שאז היו ישראל בעסק ולא בעצלות ויושב בטל ובא הוא להכניס מחשבת דמיון בלבם. וזהו שורש עמלק לא בדמיונות כיושב בטל רק להשקיע בדמיוני עולם הזה, ועל דבר זה הוא עיקר ציווי הזכירה להתגבר, כי מישיבה בטל כישן ממילא האדם מקיץ ויכול להתגבר בקל, מה שאין כן בשיקוע בזריזות ח"ו. אבל אגג בימי שאול לא נתעורר כלל נגדם רק ישראל התעוררו נגדו כי אז היה המדמה מעצמו גובר מטעם הבטלה, כטעם בשכבך תשמור וגו'80 כי בשינה המדמה גובר וצריך רק שמירה שלא יהיה דמיון כוזב רק דוגמת חלומות יעקב ויוסף, וזה אינו ממעשה אדם כלל כי המדמה מדמה מעצמו רק הש"י שומר, והתחלת המלוכה הוא התחלת התעוררות השינה. ואח"כ המן היה מענין והקיצות וגו' כידוע דברי האריז"ל על אלהיהם ישן כו' (מ"ר אסתר ז, יב) שהיה כן אז בסוד הדורמיטא[3] וכטעם דברי אסתר אולי ירגיש הקב"ה כו' (מגילה טו, ב) פירוש יקיץ משנתו כטעם עורה למה תישן. ובזה עיקר השתדלות אדם על התחילת יקיצה משנתו היינו התחלת התעוררות להוציא עצמו מדמיון כשעדיין אין הלב מלא מהכרתו יתברך שאז נקרא שיחה דידוע מדברי רז"ל (חגיגה ה, ב) על פסוק מה שיחו דשיחה נקרא רק שיחת חולין, ובודאי אין רצה לומר דשיחת חולין של תלמידי חכמים תורה (סוכה כא, ב) היינו שיש להם כונה פנימית לדברי תורה דזה נקרא תורה באמת ולא שיחת חולין, דרך משל מאמרי רבה בר בר חנה בבבא בתרא וכיוצא בו ספורי מעשיות רק שגנוז בהם כונה פנימית הוא דברי תורה ממש ולא שיחת חולין. רק שיחת חולין נקרא מה שבאמת אין כונתו רק לדברי חול. ונראה דלשון שיחה הוא דבור שמן השפה ולחוץ ולא ממעמקי הלב שזה נקרא דבור. ולכך תפלת יצחק אבינו ע"ה נקרא לשוח (ברכות כו, ב) כי אברהם אבינו ע"ה שהוא המתחיל בתפלה היינו דוקא בכוונה שלימה נקרא עמידה כטעם מאמר רז"ל (סוטה יג, סע"ב) מה להלן עומד ומשמש כו' כי עמידה הוא רק לעבודה. ויצחק בא והוסיף דגם תפלה שלא בכוונה הוא תפלה וזהו דרגא דידיה דמחוי להו הקב"ה בעיניהו (שבת פט, ב)[4] איך מלא כל הארץ כבודו ממש לנוכח העין. ובהכרה ברורה כזו אין שוב נפקא מינא בכונת לבו כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד) אנא מן יומי לא כוונית כו', כי כאשר יש לו הכרה ברורה כזו זו כונה כוללות על כל מחשבותיו ודבוריו ומעשיו אף שיחת חולין שלו הכל מהש"י לבד ואין עוד מלבדו, ואין שום נפקא מינא בכונה כך או כך להשתדל על זה רק להניח הכל על הש"י ולהשתדל רק בעיקר הכונה דשויתי ה' לנגדי תמיד ממש לנגדי. ואז ממילא כאשר מקיים גול וגו' ויכונו וגו'.[5] וזה נקרא דבר שאין מתכוין ולא מתעסק בעלמא דהרי מכל מקום צריך כונה כוללות כנזכר לעיל וצריך לידע שהולך להתפלל וכמו שנאמר ויצא יצחק לשוח. שבאברהם היה עמידה דהיינו כל התפלה וביצחק רק יציאה אבל ביעקב גם יציאה לא רק ויפגע ופגיעה הוא כמו מקרה וכמתעסק בעלמא דגרע מדבר שאין מתכוין שאף כונה כוללות אין כאן. והוא תפלת ערבית בחשכת ליל שאין שום אור בהיר כלל דרגא דידיה המבריח מקצה אל הקצה שכולו אמת ואין שום דבר מלבר אף החלומות שאין שום כונה בהם לא מלפניה ולא מאחריה שאינו בידיעת אדם כלל גם כן הוא רק לה' כי מטתו שלימה שאין פסולת כלל. כי אברהם נקרא תחלה לגרים (חגיגה ג, א), שהוא ראש המשתדלים ונאמר בו התהלך לפני (בראשית יז, א) הילוך הוא השתדלות והוא דרגא דבהתהלכך וגו'. וזה נקרא גר שאמרו ז"ל בקידושין (ע, סע"ב) דתחלה והייתם לי כו'[6] שרק על ידי השתדלותו זוכה ובזה צריך לצאת פסולת דהרי מצד השתדלות אדם נראה כאלו יש דבר חוץ שהוא משתדל ועובד כעבד לאדון שאינו עצמות האדון. וזהו ישמעאל שנקרא פרא אדם פירוש כמו אדם יערי שהוא דמות אדם ומכל מקום הוא מין בהמה. וכך למדו רז"ל (פרדר"א פרק לא) עם הדומה לחמור על ישמעאל. כי יש צורת אדם למעלה כמו שנאמר ביחזקאל וכמו שנאמר בצלמנו דהיינו צורת אדם הוא שיכיר שאין עוד מלבדו גם עצם גופו ובשרו הממשיים אינם דבר שחוץ מהש"י. וזהו צורת אדם דלמעלה דתכלית הבריאה היתה להכרה זו שיכיר האדם שאין הוא נפרד כלל הגם שנראה נפרד, מה שאין כן הבהמה אין לה הכרה זו הגם שהיא גם כן אין נפרדת ויש למעלה פני נשר כו' והכל מאמיתותו יתברך. זה מכיר רק האדם ולא הם ואין זה שייך כצלמנו שהרי הם כנפרדים מצד עצמם רק האדם מכיר ואין הם עצם האדם רק נפרדים ממנו. אבל האדם שמכיר זה בעצמותו ממש שזה נקרא ואתם הדבקים וגו' דבוק ממש לא דרך משל זה נקרא כצלמנו זה עיקר צלם אדם שזכה לו אברהם על ידי השתדלותו הגיע למדריגה זו שנקרא האדם הגדול (כמ"ש ב"ר יד, ו). אבל מכל מקום מצד ההשתדלות עצמו הרי עדיין נראה כדבר נפרד ומזה יוצא פרא אדם. אבל יצחק נימול לשמונה שהוא מלידה מבטן קדוש לה' אף בשכבך בלא השתדלות. וגם עשו נקרא ישראל מומר בקידושין (יח, א) רק החילוק כשהמיר יצא מתורת ישראל מה שאין כן בזרע יעקב אף על פי שחטא ישראל (סנהדרין מד, א) ונאמר ריח בגדיו ריח בוגדיו (שם לז, א) והיינו דבשינה הוא העדר התעסקות וכמו שאמרו (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג וב"ר נ, ג) דאף כשהן ישינים שאין כו' והוא מלידה ישראל גם כשאין עושה טוב. אבל מכל מקום צריך שלא יעשה רע גם כן ולכך צריך בשכבך תשמור וגו'80 שמירה מרע וצריך עדיין להתחלת השתדלות על כל פנים היינו ידיעה בתחלה לשמור עצמו מרע. ואם כן עדיין אין כאן הכרת האמת בידיעה ברורה שאין עוד מלבדו דאז מה מקום לרע רק כטעם בעיניהו שהוא רק כעין שויתי ה' לנגדי תמיד דהיינו לנגדו לבד שממנו נמשך היראה כמו שכתוב בריש שולחן ערוך אורח חיים.[7] והוא שורש סור מרע כאשר מכיר שעומד לפני המלך. מה שאין כן דרגא דיעקב הוא בקרבך קדוש ממש קדוש שרוי בתוך מעיו (תענית יא, רע"ב). דמצד שצריך השתדלות דסור מרע הרי דיש על כל פנים רע בעולם ומזה יצא שורש הרע והוא עמלק שנקרא ראשית גוים דגוים הם הרע והוא הראשית והשורש שיש מקום מציאות לרע. והוא התוכא דדהבא דבכל דבר יקר יש פסולת גם כן כטעם כל הגדול מחבירו יצרו גדול כו' (סוכה נב, א) כפי היקרות כך הפסולת. והשתדלות הוא דבר יקר שצריך עבודה ולא כל אדם זוכה כמו שאמרו (סנהדרין צט, ב) טוביה לדזכי והוי דרופתקי דאורייתא,[8] וכסף[9] הגם דאין יקר כל כך כזהב מכל מקום לגבי דהבא נקרא טבעא (ב"מ מד, ב) שהוא מטבע היוצאת וזה דרך כל אדם בעסק והשתדלות בתורה ומצוות ומעשים טובים. ויש לזה מצרף ונראה דפירוש המלה שהוא מצרף ומלקט כל גרגירי הכסף הנקי והנשאר יוצא לחוץ. מה שאין כן כור לזהב הוא להיפך שהוא מדחה הפסולת מתוכו והנשאר כולו זך. ובמצרף וכור שם נבחנים כל מיני השתדלות אם בהשתדלות פרטי בכל עניניו שבזה צריך צירוף מרובה ללקט כל פרטי מעשיו אשר היו לה'. ואם בהשתדלות הכללי להכיר את הש"י שהוא נכחו. ויש בזה גם כן פשיטת טלפיים כשבעה מיני פרושים שזכרו רז"ל (סוטה כב, ב) שמראה את עצמו כרוצה להכיר את הש"י והוא מאנה את עצמו. וכאשר נחפש עשו נבעו מצפוניו, ומפרסמין החנפים (יומא פו, ב), וכמו שאמרו ז"ל (מד"ת וארא ט) על פסוק אם יסתר איש וגו',[10] הוא נדחה ממילא. וכל זה הוא ההתחלה כשאדם מתחיל ליכנס לעבודת הש"י דעל כרחך צריך לעבור מקודם שתי מדריגות הללו דאי אפשר להגיע מיד לתמימות גמור. ויש שנדחים מיד בהתחלת השתדלות ועבודה ויש אח"כ בהשתדלות דהכרתו יתברך. ומי שזוכה להגיע לתמימות שהוא פשיטות ואינו דבר יקר כלל רק כי קרוב אליך הדבר וגו' שהוא נחושת שאין בו סוספיטא[11] כי הפשוט אין בו חסרון ומטתו שלימה שאי אפשר להיות פסולת כלל מאחר שהש"י שוכן בקרבו ממש ואף בתוך טומאותם (יומא נו, ב) ממילא אין טומאה. וזהו הכרת היחוד הגמור שאין מקום להשתדלות כלל רק כטעם והקיצות היא תשיחך80 מעצמה כטעם (ברכות טז, ב) ונשכים ונמצא יחול לבבינו, שמיד בהשכמה משינה אז הוא התחלת השתדלות. ודרגא דיעקב שגם ההתחלת השתדלות אינו משלו כלל רק היא תשיחך. וזהו פורים עד דלא ידע כו' שהגיע לשכרותו של לוט שכל מעשיו כמתעסק בעלמא שאין לו שום דעת לא בתחלה ולא בסוף ועם כל זה דבוק בהש"י. כי המן בא מכח טענה שהשתחוו כו', ואמר שצריך השתדלות על כל פנים לסור מרע, ובאמת אין כן דהם לא עשו אלא לפנים כי שורש ישראל אין לו שייכות לרע כלל רק לפנים. ובכל פורים זוכין לאור זה והוא מעין שבת שהוא מעין עולם הבא דאין שם השתדלות דישראל מקדשי, רק קדושה קביע וקיימא. וכן פורים אין צריך קדושת ישראל שהרי מצותו בשכרות עד דלא ידע שאין מקום להשתדלות רק אותו יום זכה בגורל מעצמו, כמו מי שמרויח בגורל בלא יגיעה כלל.

[1] אבות דרבי נתן כ': "רבי חנניה סגן הכהנים אומר: כל הנותן דברי תורה על לבו מבטלין ממנו הרהורין הרבה: הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע והרהורי אשה רעה, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם. שכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל: פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים (תהלים יט, ט)".

[2] משלי ו, כב: "בהתהלכך תנחה אתך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך".

[3] וכתב בדרך אמת על זהר ויגש רז, ב שהוא תרגומו של תרדמה.

[4] שבת פט, ב: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (ישעיהו סג): כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו, וישראל לא יכירנו, אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך? לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם – ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו. – אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. – אמר: לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. – אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם (שמות ד) בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם – שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו – פשו להו חמשין. דל עשרין וחמשה דלילותא – פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי ומיכל ודבית הכסא – פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם – מוטב, ואם לאו – פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי – הא קריבית נפשי קמך. פתחו ואמרו: כי אתה אבינו. אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי – קלסו להקדוש ברוך הוא, ומחוי להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים (ישעיהו סג): אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך".

[5] משלי טז, ג: "גול אל ה' מעשיך (אז) ויכונו מחשבותיך".

[6] קידושין ע, ב: "אמר רבה בר רב הונא: זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים, דאילו בישראל כתיב בהו: (יחזקאל לז) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם, ואילו בגרים כתיב: (ירמיהו ל) מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה', והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים)".

[7] שולחן ערוך אורח חיים א, א בהגה: "שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' נ"ב)".

[8] רש"י סנהדרין צט, ב: "אשריו למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה".

[9] משלי פרק יז (ג)  מצרף לכסף וכור לזהב ובחן לבות ידוד:

משלי פרק כז (כא) מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו:

[10] תנחומא וארא ט: "א"ר בנימין בר לוי: אמר הקב"ה ישב אדם בזוית ביתו ויעסוק בתורה אני מראהו לבריות ביותר, אם יטמין אדם עצמו לעבוד עבודה זרה או לעבירה שאני מראהו לבריות, שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'".

[11] פסולת.