רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לג'

[לג] כאשר ישראל בין האומות הם אז בריחוק מן הש"י ואז נמשלו כשושנה בין החוחים. כמו שאמרו ז"ל (שהש"ר ז, ג) על פסוק סוגה בשושנים כשושנה אדומה כו'[1] שזה רומז על עת נידות וזמן הריחוק דכנסת ישראל מבעלה. והיינו בעת החטא דאז נקראים גם העכו"ם בנות למראית עין בעולם הזה השפע הולך להם. אלא דמכל מקום את רעייתי ומתייחד אדם עם אשתו נדה דסוגה בשושנים (סנהדרין לז, א)[2] ולכן אני ה' השוכן אתם בתוך טומאותם (כמ"ש יומא נו, סע"ב. וספרי סוף פרשת מסעי ע"ש), רק אתם ולא בקרבם דהיינו קירוב בשר, אבל אתם רצה לומר יחוד זהו מצד שושנה היא רעייתי וחברתי להיות יחד. וזהו כל חטאי ישראל דוגמת דם נדות באשה שהוא מתולדה וטבע הבריאה שיהיה כן. ואמרו ז"ל בנידה (לא, ב) שהוא כדי לחבבה על בעלה וכך בכנסת ישראל כל החטאים וימי הריחוק. וזה שאמרו בשבת (פט, ב) כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כי הם מסודר בסדר הבריאה שיהיה כך. והתחלת הזוהר הוא מפסוק זה על פסוק בראשית ברא וגו' יעויין שם.[3] כי התחלת הבריאה היה על ענין זה כי להיות רק צדיקים עושי רצונו הרי כבר יש מלאכי השרת ותכלית הבריאה היה האדם המוכן לחטא רק המכוון הוא כנסת ישראל שהם בחטאים גם כן כשושנה שהוא עשב גדל בין החוחים אלא שהוא נאה ובעל ריח טוב. וכך בישראל וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו (סנהדרין לז, א) שיש להם ריח טוב. ואמר ראה ריח בני כריח שדה וגו' ואמרו ז"ל (תענית כט, ב) שדה של תפוחים וחקל תפוחין קדישין. פירוש כי סיום המקרא כתפוח בעצי היער כן וגו'[4] קאי גם כן אעת הריחוק שכביכול בין עצי היער היינו העכו"ם מצד המכוון של הש"י בהם. כי מצד עצמן קראם חוחים שהם עשבים גרועים שאין להם קיום רק לשעה אבל אילנות הם המתקיימים משנה לשנה וזה רומז נגד כונת הש"י בבריאתם ובהשפיעו להם שזה דבר המתקיים. וזהו כן דודי בין הבנים היינו האהבה הנמשכת לי לאהבה הנמשכת להם, דממה שאנו רואים שנבראים ומושפעים מהש"י בטוב העולם הזה הרי אנו רואים שיש בין המשכת כחותיו יתברך הנגלים כח משפיע לעכו"ם גם כן, רק שהוא דוגמת עצי היער שהוא גם כן צורך לבריאה כדי שיהיו עצים לבישול ואפיה ותיקון המאכלים, אבל עצי המאכל מהם המאכל עצמו הנכנס לחיך. כך הוא צורך האומות בעולם הזה. ומכל מקום בעולם הזה ובעת הריחוק נראה כי הם העיקר וכדרך שאמרו במדרש (ב"ר סוף פרשת וישלח) החטה והתבן והמוץ מדיינים מי העיקר עיין שם.[5] ולכן המשיל לתפוח, ואמרו ז"ל (שהש"ר ב, ג) תפוח זה אין לו צל והכל בורחין בשעת השרב כו',[6] והיינו דעצי יער יש להם צל ונראה דהם צורך יותר רק מכל מקום ישראל אומרים בצלו חמדתי וגו' אף על פי שאין לו צל כל כך ופריו מתוק וגו' ואני מבין ויודע שמזה העץ עתיד לצמח פירות מתוקים לחיך מה שאין כן משאר עצי יער ולכן חמדתי צילו גם בשעת השרב. וזה טעם ברכת יצחק בריח בוגדיו, שהוא מצד העלאת הריח שלהם שהוא דוגמת שושנה שהיא מין עשב שאין לו קיום, וברכתו מצד הש"י כמו שנאמר אשר ברכו ה' שהוא דבר המתקיים, וגם כן מצד ההעלם בין עצי היער זהו שדה של תפוחים. וזה סוד סעודת ליל שבת שהוא סעודתא דחקל תפוחין קדישין, שאז זמן זיווג קוב"ה ושכינתיה מצד עולם הזה הדומה ללילה, שהוא נגד אברהם אבינו ע"ה שהיה תחלה לגרים, ומכל מקום נקרא איתן האזרחי רק שם ישראל היה אז בהעלם דלא היה עדיין להיות כל רואיהם יכירום כי הם זרע וגו', וממנו יצא ישמעאל שאין נקרא כלל ישראל מומר, ומצדו הוא גוון ההתדמות של ישראל לעמים ומצדו הוא גם כן עיקר ההבדל ביניהם. וזה כל ענין שבת קדושת ישראל דקביע וקיימא בלי שום השתדלות פעולתם, מה דישראל מקדשי, רק אות ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם בלי שום השתדלות שלכם. והתחלה הוא גם מצד החשכות והעירוב בעמים הוא כתפוח בעצי היער, ואח"כ הולך ואור עד נכון היום, אז היא סעודתא דעתיקא קדישא שהוא מה שלמעלה מן השכל הסתום ונעלם מעין אדם עצמו, כי מצד אברהם הוא הבירור כאשר ישראל דומים לעמים כטעם גוי מקרב גוי בגלות מצרים שהיה נגד אברהם אבינו ע"ה. אבל מצד יצחק הבירור להיפך כאשר עמים רוצים להתדמות לישראל כמו שאמרו (ב"ר ריש פ' סה) בעשו פושט טלפיו כחזיר ואומר ראו שאני טהור, וכמו שהיה בצאתם מבבל בבית שני דכורש מלך כשר היה עד שכפשט הכתוב נקרא בלשון הכתוב משיחו, ומכל מקום אמרו ז"ל ריש ראש השנה בזה, החילוק בין עכו"ם העושה שלא לשמה הוא רשע בזה, מה שאין כן ישראל הרי זה צדיק גמור. וזה ההבדל הוא מצד שורש המחשבה שלמעלה ממחשבה הגלויה לאדם, ששם שניהם במחשבתם על מנת שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא, רק בשורש הנעלם מהמחשבה שם הוא החילוק דקדושת ישראל. כי ישראל עלה במחשבה ומושרשים בשורש המחשבה דהש"י וכל המחשבות שלהם מהש"י מה שאין כן העכו"ם. וזהו החילוק בין ההבדל הראשון כאשר ישראל בשעת ריחוק וטומאה אלא דרצון הש"י בכך ויש טענה לאומות העולם הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה כו' (שהש"ר ב, א) מאחר שאתה מרוצה בריחוק מה לך בריחוק שלנו. ולכך אז גם הם נקראים בנות ובנים שיש להם קצת הדמות. וההבדל רק דישראל הם ריחוק העתיד להתקרב וכדברי רז"ל (שהש"ר א, ו) על פסוק ששזפתני השמש ובריחוץ מועט אני חוזר אבל אתם שזופים ממעי אמכם. וההבדל הוא במדרגת התחתונות עצמן דהיינו במעשה דבור ומחשבה הנגלים, רק שאינו בהווה רק מצד חוש הריח על העתיד שהללו עובדי עבודה זרה רק לפי שעה וברגע קל יוכלו להתהפך, והללו לא יתהפכו לעולם דשורשם כך. וזהו כריח שדה דחקל תפוחין קדישין דחוש הריח הוא מה שמריח מרחוק כאשר עדיין אינו נכנס לחיך. ולכך אברהם קראו הר[7] שעדיין אין שם שום התחלה מהווייה דמקום מיושב ובנוי אבל מכל מקום כבר מקומו ניכר ומסויים בעולם, כמו שאמרו מה הרים הללו מסויימים כו'.[8] אבל יצחק קראו שדה שכבר נעשה התחלת הכנה לישוב שכינתו יתברך בתחתונים. אלא דעדיין אינו בית מיוחד רק כשדה המופקר לכל ואומות העולם טוענים אנו ישראל. ובזה אין בירור מצד מדריגת תחתונות אף בריחוק זמן כי גם הם פושטים טלפיים במה שנגלה להיות מצויינים במדות טובות וכשרות. אבל הבירור מצד השורש הסתום ונעלם דיצחק כבר הוא מלידה מבטן ישראל ואין לו שייכות עוד לאומות כלל. רק מכל מקום בנגלה בעולם הזה הרי יצא ממנו עשו, ובירורו מצד הנעלם דשמאל דוחה כל רע עד שאין לו שייכות כלל, מה שאין כן ימין מקרבת ונקראים בנות ובנים מצד חשכת ליל וברישא חשוכא והדר נהורא דאור תורה, דאורייתא מסטרא דגבורה נפקא (זח"ג פ, סע"ב) שמשם יהיו עמים משרפות וגו' (ישעיהו לג, יט) וליהט אותם וגו' (מלאכי ג, יט). ואח"כ היא סעודתא דזעיר אנפין נחלה בלי מצרים, כי ה' בדד ינחנו ואין עמו וגו' שאין עוד רע כלל להיות צריך מצרים וגבולים עד פה תבוא ולהיות סוגה בשושנים. דמיטתו שלימה שאין שייך חילוק כלל בין רע לטוב בישראל ואין מקום להבדל כלל, מאחר שאין מציאות לאומות ולפסולת מצידו כלל. וזהו יחוד הגמור דשמע ישראל וגו' ישראל סבא דהיינו סעודתא דזעיר אנפין שהוא מצד קירוב בשר, שעל זה אמרו ז"ל (סנהדרין קו, א) אוי למי שיכניס ראשו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקין כו'. וזהו הכל מצד קדושת השבת שהוא מעין העולם הבא. ותיכף אח"כ מתחילים ימי המעשה, ואומר הבדלה להיות מונה סדר הבדלות, (פסחים קג, סע"ב) הפוחת לא יפחות משלוש נגד שלושה אבות שהם שרשי ההבדלות בשלוש דרכים שזכרנו שהם מצד המעשה ומצד המחשבה ומצד הרצון [רעוא דרעוון] והמוסיף לא יוסיף על שבע נגד שבע מדות דימי הבנין שהם שרשי כל הכחות שבכל העולם כולו ובכלל בנין האדם ובכל כח פרטי שהם ימי הבנין וכחות ימי המעשה יכיר ההבדל שבין ישראל לעמים.

[1] שיר השירים רבה פרשה ז: "סוגה בשושנים, אלו דברי תורה שהן רכים כשושנים וכו', א"ר לוי בנוהג שבעולם, אדם נושא אשה בן ל' שנה בן מ' שנה, משמוציא יציאותיו הוא בא לזקק לה, והיא אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי, ופורש ממנה מיד, מי גרם לו שלא יקרב לה, איזה כותל ברזל יש ביניהם, ואיזה עמוד ברזל ביניהם, אי זה נחש נשכו, איזה עקרב עקצו שלא יקרב לה, דברי תורה שרכין כשושנה, שנאמר בה (ויקרא י"ח): ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב".

[2] סנהדרין לז, א: "אמר ליה ההוא מינא לרב כהנא: אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא (להתיחד עם בעלה), אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת? – אמר ליה: התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה בשושנים – לא יפרצו בהן פרצות".

[3] הקדמת הזהר א, א תרגום הסולם: "רבי חזקיה פתח: כתוב כשושנה בין החוחים. שואל: מהי שושנה? ומשיב: זו היא כנסת ישראל שהיא מלכות, משום שיש שושנה ויש שושנה. מה שושנה בין החוחים יש בה אדום ולבן אף כנבת ישראל יש בה דין ורחמים. מה שושנה יש בה י"ג עלים כך כנסת ישראל יש בה י"ג מדות הרחמים המסבבות אותה מכל צדדיה. אף אלקים שבמקרא שבכאן דהיינו בראשית ברא אלקים, משעה שנזכר הוציא י"ג מלים לסבב את כנסת ישראל ולשמרה. שהן: את, השמים, ואת, הארץ, והארץ, היתה, תהו, ובהו, וחשך, על, פני, תהום, ורוח. דהיינו עד אלקים מרחפת וגו'".

[4] שיר השירים ב, ג: "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים, בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי".

[5] בראשית רבה פג, ה: "התבן והקש והמוץ מריבים (מדינים) זה עם זה. זה אומר: בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר: בשבילי נזרעה השדה. אמרו החטים: המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה. באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה, הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ, ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים ועשה אותן כרי וכל מי שרואה אותן מנשקן, המד"א (תהלים ב): נשקו בר פן יאנף. כך אומות העולם: הללו אומרים: אנו עיקר ובשבילנו נקרא העולם. והללו אומרים: בשבילנו נברא העולם. אמרו להם ישראל: המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם. הה"ד (מלאכי ג): כי הנה היום בא בוער כתנור. ועליהם הוא אומר (ישעיה מא): תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם. אבל ישראל- ואתה תגיל בה' קדוש ישראל תתהלל".

[6] שיר השירים רבה ב, ג: "כתפוח בעצי היער. ר' הונא ורבי אחא בשם רבי יוסי בן זמרא: מה התפוח הזה הכל בורחין ממנו בשעת השרב, ולמה כן? לפי שאין לו צל לישב בצלו, כך ברחו אומות העולם משבת בצל הקב"ה ביום מתן תורה. יכול אף ישראל כן? ת"ל: בצלו חמדתי וישבתי, חמדתי אותו וישבתי. אני הוא שחמדתי אותו ולא האומות".

[7] שוחר טוב פא, ב: "משל למלך שהיה לו שלושה אוהבים וביקש לבנות לו פלטין, הביא לראשון ואומר לו: מבקש אני לבנות פלטין, אמר ליה אותו אוהבו: זכור אני שהיה הר תחילה, קורא לאוהבו שני ואמר לו: מבקש אני לבנות לי פלטין, אמר לו: זכור אני שהיה מתחילה שדה, קורא לאוהבו שלישי ואמר: רוצה אני לבנות לי פלטין, אמר ליה: זכור אני שהיה מתחילה פלטין, אמר ליה: חייך שאני בונה אותו פלטין וקורא אותו על שמך, כך אברהם ויצחק ויעקב היו אוהבים להקב"ה, אברהם קרא לבית המקדש הר, שנאמר: בהר ה' יראה (בראשית כב, יד), יצחק קראו שדה, שנאמר: ראה ריח בני כריח שדה (בראשית כז, כז), יעקב קראו בית עד שלא נבנה, שנאמר: אין זה כי אם בית אלהים (בראשית כח, יז), אמר ליה הקב"ה: חייך אתה קראתו בית עד שלא נבנה, ואני קורא אותו על שמך, שנאמר: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב (ישעיה ב ג)".

[8] בראשית רבה מד, ז: "אל תירא אברם. ממי נתירא? ר' ברכיה אמר: משם נתירא, הה"ד (ישעיה מא): ראו איים וייראו קצות הארץ ויחרדו וגו', מה איים הללו מסויימים בים, כך היו אברהם ושם מסויימים בעולם. וייראו, זה נתיירא מזה וזה נתיירא מזה, זה נתיירא מזה לומר שמא תאמר שם שיש בלבו עלי שהרגתי את בניו, וזה נתיירא מזה לומר שמא תאמר אברהם שיש בלבו עלי שהעמדתי רשעים. קצות הארץ, זה שרוי בקיצו של עולם, וזה שרוי בקיצו של עולם. קרבו ויאתיון, זה קרב אצל זה, וזה קרב אצל זה. איש את רעהו יעזורו, זה עוזר לזה בברכות, וזה עוזר לזה במתנות, זה עוזר לזה בברכות, ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון וגו', וזה עוזר לזה במתנות, ויתן לו מעשר מכל. ויחזק חרש, זה שם שעשה את התיבה. את צורף, זה אברהם שצרפו הקב"ה בכבשן האש. מחליק פטיש את הולם פעם, שהחליק פטישו והלם את כל באי עולם בדרך אחת למקום. אומר לדבק טוב הוא, אלו אומות העולם שהן אומרין מוטב להדבק באלוה של אברהם ולא נדבק בעבודת כוכבים של נמרוד. ויחזקהו במסמרים, החזיק אברהם את שם במצות ומעשים טובים. ולא ימוט, אברהם". ובפרשה לג, א: "רבי יונתן בשם רבי יאשיה מסרס קרא צדקתך עד משפטיך, כהררי אל עד תהום רבה, מה הרים הללו אין להם סוף, אף הצדיקים אין להם סוף למתן שכרן. מה הרים הללו נכבשים לתהום שלא יעלה ויציף את העולם, כך הם הצדיקים נכבשים על הפורענות, שלא יצאו וישרפו את העולם. ומה הרים הללו נזרעים ועושים פירות, כך מעשיהם של צדיקים עושים פירות".