שיחת מלאכי השרת פרק א'
רבי צדוק
אות ה'
[ה] וביאור זה כי האדם מחובר בגוף ונפש, הגוף לבוש לנפש כמו שנאמר [איוב פרק י', פסוק יא'] עור ובשר תלבישני. כמו שהאדם המלובש אין עצם האדם נגלה רק במלבושו, שהמלבוש נגלה ואנו מבינים שמלובש בו אדם[רעיון דומה מוזכר לגבי מלך בתניא פרק ד']. וכן הנפש אינה נראית כמו שאיתא [ברכות דף י', עמוד א'], רק המלבוש מעיד שיש בו דבר נלבש[*]. וזה ענין לשון מצויין אמלבוש, שציון הוא להיכר כמו שאיתא מציינין על הקברות [ריש מועד קטן][מועד קטן דף ה', עמוד א'], וזהו במלבוש שניכר בו לזולתו, בו שייך הציון. והנה כל חסרונות האדם הוא על ידי הלבשת הגוף החומריי לנפש, כמו שאיתא בסנהדרין [סנהדרין דף צא', עמוד ב'] וביותר ביאור בויקרא רבה [דברים רבה ויקרא פרשה ד', פיסקא ה'] במשל דחגר וסומא.[1] ולכך מלאכי מעלה שאינם בעלי גוף חומרי נקראו על דרך משל "לבוש הבדים", רוצה לומר בגד פשתן לבן ונקי, שזה היה כסות יקר וחשוב אצלם כמו שאיתא בפסחים [פסחים דף קט', עמוד א'] יעויין שם בתוספות [פסחים דף קט', עמוד א', ד"ה:"בא"י בכלי פשתן המגוהצין"], שלכן נצטוו הכהנים וכהן גדול במקדש בבגדי בד שהם בגדים החשובים שם. ועוד יש רמז בדבר ואין כאן מקומו, ועיין בדברי הבונה[*] בזבחים [זבחים דף יח', עמוד ב'][2]. ועל כל פנים בגד בד מורה על זכות וחשיבות הלבוש שהוא אצלם. וכן אצל הכהנים שקרויים מלאכים, כמו שנתבאר שהיו בעלי עבודה, ועבודה הוא תיקון הלבוש שהוא הגוף על ידי העבודה באיברי הגוף.
[1] סנהדרין צא: "אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני – הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו – הריני פורחת באויר כצפור. אמר ליה, אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס. בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס. אמר להן: בכורות נאות היכן הן? אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה עשה – הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד".
[2] זבחים יח, ב: "ממאי דהאי בד כיתנא הוא? אמר רב יוסף ברבי חנינא: דבר העולה מן הקרקע בד בבד. אימא עמרא? עמרא מיפציל. כיתנא נמי מיפציל? על ידי לקותא מיפציל".
אמר הבונה (מובא בעין יעקב): "מן השבחים ששבח בלעם את ישראל היה הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, שמשעת לידתו היה נבדל ומופרש מכל אומה קדמונית הן ממחצבו מלמעלה הן ממקורו מלמטה, כמו שנאמר: אחד היה אברהם, והן מצד תורתו, ישראל גוי אחד בארץ. ולזאת כהנים בעבודתם שהיו שלוחי העדה לשרת בקדש נצטוו שיהיו לבושים פשתים הנקרא בד שבטבעו וצמיחתו הוא עולה בקנה יחידי, ואם הוא מתפצל הוא על ידי לקותא שמכין וכותשין אותו, כי אם נחלקו ישראל היה מפני מכות וצרות ומקלות הגלות אשר פיצל בהם פצלות. ומי יודע אם לזה כוון קין בהביאו מפרי האדמה מנחה, שאמרו ז"ל שזרע פשתן היה, לפי שהיה רוצה להיות בד בבד ויחיד בעולמו כמו שהראה בהריגת אחיו על דבר קל".
לא הבאתי את מדרש רבה מכיוון שמובאת הגמרא עם אותו התוכן והרעיון.