אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה

בבא בתרא דף ט' עמוד א'

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְחַשְּׁבִין בִּצְדָקָה עִם גַּבָּאֵי צְדָקָה, וְלֹא בְּהֶקְדֵּשׁ עִם הַגִּזְבָּרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם גִּזְבָּר נֶאֱמָן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – יָצוּר וְיִמְנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ. אָמַר רַב הוּנָא: בּוֹדְקִין לִמְזוֹנוֹת, וְאֵין בּוֹדְקִין לִכְסוּת – אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא, וְאִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא; אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא – הַאי קָא מִבַּזֵּי, וְהַאי לָא קָא מִבַּזֵּי. אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא – ״הֲלֹא פָרֹשׂ לָרָעֵב לַחְמֶךָ״; בְּשִׁין כְּתִיב – פְּרֹשׁ, וַהֲדַר הַב לֵיהּ. וְהָתָם כְּתִיב: ״כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ״; ״כִּי תִרְאֶה״ – לְאַלְתַּר. וְרַב יְהוּדָה אָמַר: בּוֹדְקִין לִכְסוּת, וְאֵין בּוֹדְקִין לִמְזוֹנוֹת – אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, וְאִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא; אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא – הַאי קָמְצַעֲרָא לֵיהּ, וְהַאי לָא קָמְצַעֲרָא לֵיהּ. אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא – הָכָא כְּתִיב: ״הֲלֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ״ – פְּרוֹס לְאַלְתַּר, וּכְדִקְרֵינַן; וְהָתָם כְּתִיב: ״כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ״ – כְּשֶׁיֵּרָאֶה לְךָ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: אָמַר ״כַּסּוּנִי״ – בּוֹדְקִין אַחֲרָיו. ״פַּרְנְסוּנִי״ – אֵין בּוֹדְקִין. תְּנַן הָתָם: אֵין פּוֹחֲתִין לְעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, מִכִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן – מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע. לָן – נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה. מַאי ״פַּרְנָסַת לִינָה״? אָמַר רַב פָּפָּא: פּוּרְיָא וּבֵי סַדְיָא. שָׁבַת – נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת. תָּנָא: אִם הָיָה מְחַזֵּיר עַל הַפְּתָחִים – אֵין נִזְקָקִין לוֹ. הָהוּא עַנְיָא דַּהֲוָה מְחַזֵּיר עַל הַפְּתָחִים, דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא – לָא מִזְדְּקִיק לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא לְרַב פָּפָּא: אִי מָר לָא מִזְדְּקִיק לֵיהּ, אִינָשׁ אַחֲרִינָא לָא מִזְדְּקִיק לֵיהּ! לֵימוּת לֵיהּ?! וְהָא תַּנְיָא: אִם הָיָה עָנִי הַמְחַזֵּיר עַל הַפְּתָחִים – אֵין נִזְקָקִין לוֹ! אֲמַר לֵיהּ: אֵין נִזְקָקִין לוֹ לְמַתָּנָה מְרוּבָּה, אֲבָל נִזְקָקִין לוֹ לְמַתָּנָה מוּעֶטֶת. אָמַר רַב אַסִּי: לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ [מִלָּתֵת] שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בְּשָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ״. וְאָמַר רַב אַסִּי: שְׁקוּלָה צְדָקָה כְּנֶגֶד כׇּל הַמִּצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת וְגוֹ׳״ – ״מִצְוָה״ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא ״מִצְוֹת״. (סִימָן: גָּדוֹל, מִקְדָּשׁ, מֹשֶׁה) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הַמְעַשֶּׂה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם, וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם״; זָכָה – ״הֲלֹא פָרֹשׂ לָרָעֵב לַחְמֶךָ״. לֹא זָכָה – ״וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת״. אֲמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מָחוֹזָא: בְּמָטוּתָא מָנַיְיכוּ, עוּשׂוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, כִּי הֵיכִי דְּלֶיהְוֵי לְכוּ שְׁלָמָא בְּמַלְכוּתָא. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אָדָם שׁוֹקֵל שִׁקְלוֹ – וּמִתְכַּפֵּר לוֹ; עַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אִם עוֹשִׂין צְדָקָה – מוּטָב, וְאִם לָאו – בָּאִין אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְנוֹטְלִין בִּזְרוֹעַ. וְאַף עַל פִּי כֵן נֶחְשָׁב לָהֶן לִצְדָקָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה״. אָמַר רָבָא: הַאי מִילְּתָא אִישְׁתַּעִי לִי עוּלָּא
ט׳ ב
״מְשַׁגֵּשׁ אֹרְחָתַיהּ דְּאִימֵּיהּ״, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר – מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיֹן״? לוֹמַר לָךְ: מָה שִׁרְיוֹן זֶה – כׇּל קְלִיפָּה וּקְלִיפָּה מִצְטָרֶפֶת לְשִׁרְיוֹן גָּדוֹל, אַף צְדָקָה – כׇּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״וּכְבֶגֶד עִדִּים כׇּל צִדְקֹתֵינוּ״; מָה בֶּגֶד זֶה – כׇּל נִימָא וְנִימָא מִצְטָרֶפֶת לְבֶגֶד גָּדוֹל, אַף צְדָקָה – כׇּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. אַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״עוּלָּא מְשַׁגֵּשׁ אֹרְחָתַיהּ דְּאִימֵּיהּ״? דִּבְעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי מֵרַב שֵׁשֶׁת: מִנַּיִן לִמְצוֹרָע בִּימֵי סְפוֹרוֹ, שֶׁמְטַמֵּא אָדָם? אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וּמְטַמֵּא בְּגָדִים, מְטַמֵּא אָדָם. אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא טוּמְאָה בְּחִבּוּרִים שָׁאנֵי, דְּהָא הֵסִיט נְבֵילָה – דִּמְטַמֵּא בְּגָדִים, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם! אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא שֶׁרֶץ דִּמְטַמֵּא אָדָם – מְנָלַן? לָאו מִשּׁוּם דִּמְטַמֵּא בְּגָדִים?! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁרֶץ בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל שֶׁרֶץ״. אֶלָּא שִׁכְבַת זֶרַע דִּמְטַמֵּא אָדָם – מְנָלַן? לָאו מִשּׁוּם דְּהוֹאִיל וּמְטַמֵּא בְּגָדִים, מְטַמֵּא אָדָם? אֲמַר לֵיהּ: שִׁכְבַת זֶרַע נָמֵי בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״אוֹ אִישׁ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַנּוֹגֵעַ. אַהְדַּר לֵיהּ בִּבְדִיחוּתָא. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, אִישְׁתִּיק רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי וְאִתְיַקַּר תַּלְמוּדֵיהּ. אָתְיָא אִימֵּיהּ וְקָא בָּכְיָא קַמֵּיהּ, צָוְוחָה צָוְוחָה וְלָא אַשְׁגַּח בָּהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: חֲזִי לְהָנֵי חַדְיֵי דִּמְצֵית מִינַּיְיהוּ. בְּעָא רַחֲמֵי עֲלֵיהּ, וְאִיתַּסִּי. וְדַאֲתָאן עֲלַהּ; מְנָא לַן? כִּדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כִּבּוּס בְּגָדִים בִּימֵי סְפוֹרוֹ, וְנֶאֱמַר כִּבּוּס בְּגָדִים בִּימֵי חִלּוּטוֹ, מָה לְהַלָּן מְטַמֵּא אָדָם – אַף כָּאן מְטַמֵּא אָדָם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר, יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ – דְּאִילּוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ כְּתִיב: ״כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה״, וְאִילּוּ בְּעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּתִיב: ״מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף, [וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה]״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַף כּוֹפֶה, חֵמָה אֵינוֹ כּוֹפֶה; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה״ – אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹחַד בַּחֵיק – חֵמָה עַזָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל דַּיָּין שֶׁנּוֹטֵל שֹׁחַד – מֵבִיא חֵמָה עַזָּה לָעוֹלָם [שֶׁנֶּאֱמַר: וְשֹׁחַד בַּחֵק וְגוֹ׳]. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי – מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים – מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת. הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת – דִּכְתִיב: ״הֲלֹא פָרֹשׂ וְגוֹ׳, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת (וְגוֹ׳) כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְגוֹ׳״. וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצׇּהֳרָיִם. וְנָחֲךָ ה׳ תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְגוֹ׳, וּבָנוּ מִמְּךָ חׇרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְגוֹ׳״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״רוֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד״? מִשּׁוּם דְּרוֹדֵף צְדָקָה – יִמְצָא צְדָקָה?! אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הָרוֹדֵף אַחַר צְדָקָה – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ מָעוֹת וְעוֹשֶׂה בָּהֶן צְדָקָה. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ בְּנֵי אָדָם הַמְהוּגָּנִים לַעֲשׂוֹת לָהֶן צְדָקָה, כְּדֵי לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם שְׂכָרוֹ. לְאַפּוֹקֵי מַאי? לְאַפּוֹקֵי מִדְּדָרֵשׁ רַבָּה – דְּדָרֵשׁ רַבָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ, בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָּהֶם״? אָמַר יִרְמְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, [אֲפִילּוּ] בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹפִין אֶת יִצְרָן וּמְבַקְּשִׁין לַעֲשׂוֹת צְדָקָה לְפָנֶיךָ, הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן שָׂכָר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: כׇּל הָרָגִיל לַעֲשׂוֹת צְדָקָה – זוֹכֶה, הָוְיִין לוֹ בָּנִים בַּעֲלֵי חׇכְמָה, בַּעֲלֵי עוֹשֶׁר, בַּעֲלֵי אַגָּדָה. בַּעֲלֵי חׇכְמָה – דִּכְתִיב:
י׳ א
״יִמְצָא חַיִּים״. בַּעֲלֵי עוֹשֶׁר – דִּכְתִיב: ״צְדָקָה״. בַּעֲלֵי אַגָּדָה – דִּכְתִיב: ״וְכָבוֹד״ – כְּתִיב הָכָא: ״וְכָבוֹד״, וּכְתִיב הָתָם: ״כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ״.

שטיינזלץ

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה כמה הכניסו וכמה הוציאו, ולא בהקדש עם הגזברין של ההקדש. ואף על פי שאין ראיה לדבר מן הכתוב — מכל מקום יש זכר (רמז ) לדבר, שנאמר: "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעשי המלאכה כי באמנה הם עשים" (מלכים ב' יב, טז). אמר ר' אלעזר: אף על פי שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו כגזברים אלה שסמכו והאמינו בהם — מכל מקום יצור (יצרור) את הכסף וימנה אותו, שנאמר באותו ענין קודם לכן: "ויעל סופר המלך והכהן הגדול ויצרו וימנו את הכסף… ונתנו את הכסף המתוכן על ידי עושי המלאכה" (מלכים ב' יב, יא –יב).

אמר רב הונא: בודקין גבאי צדקה למי שבא לבקש מזונות אם באמת זקוק הוא לכך, ואין בודקין לכסות, שאם בא אדם שבגדיו קרועים נותנים לו כסות, ואין בודקים. אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור משום מקרא, ואם תרצה אמור סברה]. אי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה], האי קא מבזי והאי לא קא מבזי [זה מבוזה בבגדים קרועים וזה אינו מבוזה]. אי בעית אימא קרא [אם תרצה אמור מקרא], שנאמר: "הלוא פרש לרעב לחמך" (ישעיהו נח, ז), בשי"ן כתיב [כתוב], שמרמז: פרש, כלומר, חקור ובדוק, והדר הב ליה [ואחר כך תן לו]. והתם כתיב [ושם, לענין כסות, נאמר]: "כי תראה ערם וכסיתו" (ישעיהו נח, ז), לאמור "כי תראה" — לאלתר (מיד) כסהו. ואילו רב יהודה אמר: להיפך, בודקין לכסות ואין בודקין למזונות. וגם הוא מביא ראיה לדבריו: אי בעית אימא סברא, ואי בעית אימא קרא [אם תרצה אמור סברה בדבר, ואם תרצה אמור מקרא]. אי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה], האי קמצערא ליה והאי לא קמצערא ליה [זה הרעב מצער אותו, וזה, הבגד הקרוע, אינו מצער אותו]. אי בעית אימא קרא [אם תרצה אמור מקרא], הכא כתיב [כאן נאמר]: "הלוא פרס לרעב לחמך" — כוונתו פרוס לאלתר (מיד), וכדקרינן [וכמו שאנו קוראים] פרוס, ולא לפי הכתיב בשי"ן, והתם כתיב [ושם נאמר]: "כי תראה ערם וכסיתו" — כשיראה לך, כשתבדוק את הענין ותראה שמגיע לו. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: אמר העני "כסוני בבגדים "— בודקין אחריו אם אכן הוא צריך לכך, אמר "פרנסוני" — אין בודקין.

תנן התם [שנינו שם]: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום לבקש צדקה, מלתת לו ככר אחת ששווה פונדיון (חלק ארבעים ושמונה בסלע), בזמן שמחיר החטים הוא ארבע סאין בסלע. אם לן העני במקום — נותנין לו פרנסת לינה. ושואלים: מאי [מה פירוש] "פרנסת לינה"? אמר רב פפא: פוריא ובי סדיא [מיטה ומצעות]. אם שבת במקום — נותנין לו מזון שלש סעודות לשבת. תנא [שנה החכם בברייתא]: אם היה העני מחזיר (סובב) על הפתחים עובר מפתח לפתח ומבקש צדקה — אין נזקקין לו לתת לו מן הקופה של צדקה.

מסופר: ההוא עניא דהוה [עני אחד שהיה] מחזיר על הפתחים דאתא לקמיה [שבא לפני] רב פפא שהיה גבאי צדקה, לא מזדקיק ליה [נזקק, נתן לו]. אמר ליה [לו] רב סמא בריה [בנו] של רב ייבא לרב פפא: אי מר [אם אדוני] לא מזדקיק ליה [יזדקק לו], כל אינש אחרינא [אדם אחר] גם כן לא מזדקיק ליה [יזדקק לו], וכי לימות ליה [שימות לו]?! ענה לו רב פפא: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: אם היה עני המחזיר על הפתחים — אין נזקקין לו! אמר ליה [לו]: הכוונה היא שאין נזקקין לו למתנה מרובה, כיון שהוא מחזיר על הפתחים ומקבל מכל אדם, אבל נזקקין לו על כל פנים למתנה מועטת.

אמר רב אסי: לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת לצדקה לפחות שלישית השקל בשנה, שנאמר: "והעמדנו עלינו מצו‍ת לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבדת בית אלהינו" (נחמיה י, לג). ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצו‍ת, שנאמר: "והעמדנו עלינו מצו‍ת", "מצוה" אין כתיב [לא נאמר] כאן, אלא "מצו‍ת" לשון רבים, לומר שמצוה זו שקולה כנגד כל המצוות.

(סימן להלכות הבאות שנאמרו בשבח הצדקה: גדול מקדש משה). אמר ר' אלעזר: גדול המעשה, כלומר, הגורם לאחרים לעשות, יותר מן העושה עצמו, שנאמר: "והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח עד עולם" (ישעיהו לב, יז). אם זכה — "הלוא פרש לרעב לחמך" (ישעיהו נח, ז) שיתן צדקה לעניים בלב טוב, אם לא זכה — "ועניים מרודים תביא בית" (ישעיהו נח, ז) שיצטרך להכניס לביתו אנשי צבא שהשלטונות יעמידו בביתו, ויצטרך לפרנסם בעל כרחו.

אמר להו [להם] רבא לבני מחוזא: במטותא מנייכו, עושו בהדי הדדי [בבקשה מכם, תשתדלו זה עם זה] בצדקה ובגמילות חסד, כי היכי דליהוי לכו שלמא במלכותא [כדי שיהיה לכם שלום במלכות], כפי שנאמר כאן שאם אין עושים בצדקה משלמים במקום זה קנסות למלכות. ואמר ר' אלעזר: בזמן שבית המקדש קיים, היה אדם שוקל שקלו לצורך עבודת המקדש ומתכפר לו, עכשיו שאין בית המקדש קיים, אם עושין צדקה — מוטב, ואם לאו — באין גויים ונוטלין את הכסף בזרוע (בכח). ומעירים: ואף על פי כן נחשב להן כסף זה שניטל מהם בכוח לצדקה, שנאמר: "ונגשיך צדקה" (שישעיהום ס, יז).

אמר רבא: האי מילתא אישתעי [דבר זה סיפר] לי עולא משגש ארחתיה דאימיה [הצעיר, עול הימים, שגרם לשבש את דרכי אימו] משמיה [משמו] של ר' אלעזר. מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וילבש צדקה כשרין" (ישעיה נט, יז)? לומר לך, מה שריון זה — כל קליפה וקליפה שממנה נעשה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה — כל פרוטה ופרוטה שנותן מצטרפת לחשבון גדול. ר' חנינא אמר: אותו רעיון נובע מהכא [מכאן], שנאמר: "וכבגד עדים כל צדקתינו" (ישעיה סד, ה). מה בגד זה — כל נימא ונימא (חוט וחוט) מצטרפת לבגד גדול, אף צדקה — כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

ומעירים: אמאי קרו ליה "עולא משגש ארחתיה דאימיה" [מדוע קראו לו לחכם זה, הצעיר המשבש את דרכי אימו]? — שכך היה מעשה, דבעא מיניה [ששאל אותו] רב אחדבוי בר אמי מרב ששת: מנין למצורע בימי ספורו, בשבעת הימים שהוא סופר לאחר שמתחיל להיטהר, מזמן שמביא צפרים לטהרתו עד שמביא את קרבן הטהרה, שהוא מטמא אדם? אמר לו: הואיל ומטמא בגדים שכן נאמר שביום השביעי לטהרתו מכבס בגדיו (ויקרא יד, ט), מטמא גם אדם.

אמר ליה [לו] רב אחדבוי: דילמא [שמא] טומאה בחבורים שאני [שונה] שבגדים הוא מטמא משום שהם מחוברים לטומאה, אבל אדם שנגע בו לא יטמא. וראיה לדבר: דהא [שהרי] אם הסיט (הזיז ממקומה) נבילה (שנחשב כנושא נבילה ומיטמא, גם אם לא נגע בה) שמטמא את הבגדים ואינו מטמא אדם!

אמר ליה [לו] רב ששת: ואלא שרץ שמטמא אדם מנלן [מנין לנו] שהוא מטמא? לאו [האם לא] משום שאנו יודעים שמטמא בגדים? אמר ליה [לו]: שרץ בהדיא כתיב ביה [בפירוש נאמר בו]: "או איש אשר יגע בכל שרץ" (ויקרא כב, ה). אמר לו רב ששת: אלא שכבת זרע שמטמא אדם מנלן [מנין לנו]? לאו [האם לא] משום שהואיל ומטמא בגדים הריהו מטמא אדם? אמר ליה [לו] רב אחדבוי: שכבת זרע נמי בהדיא כתיב ביה [גם כן במפורש כתוב בו], שנאמר: "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא כב, ד) — שדרשו חכמים שהמלה "או" היא לתוספת, ובאה לרבות את הנוגע בשכבת זרע.

ומספרים: אהדר ליה בבדיחותא [ענה לו רב אחדבוי דברים אלה בבדיחות הדעת], שהיה נראה שהוא כמלגלג על שאינו יודע פסוק. חלש דעתיה [חלשה דעתו] של רב ששת, וכעונש על כך אישתיק [השתתק, נעשה אילם] רב אחדבוי בר אמי ואתיקר תלמודיה [ונשתכח תלמודו]. אתיא אימיה וקא בכיא קמיה [באה אימו של רב אחדבוי ובכתה לפניו], לפני רב ששת, צווחה צווחה ולא אשגח [השגיח] בה. אמרה ליה [לו]: חזי להני חדיי דמצית מינייהו [תראה את אלה השדיים שלי שאתה ינקת מהם], שהיא היתה המניקה שלו. כיון ששמע כך בעא רחמי עליה ואיתסי [ביקש רחמים עליו והתרפא]. וכיון שגרם רב אחדבוי דבר זה לאימו היו קוראים לו מאז "הצעיר המשבש אורחות אימו".

ומעירים: ודאתאן עלה [וכיון שכבר הגענו אליה לשאלה זו], מנא לן [מנין לנו] שהמצורע בימי ספורו מטמא אדם? — כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], ר' שמעון בן יוחי אומר: נאמר כבוס בגדים בימי ספורו, ונאמר כבוס בגדים בימי חלוטו (כשהוא מצורע מוחלט), מה להלן בהיותו מצורע מוחלט מטמא אדם כמפורש בתורה — אף כאן בימי ספורו מטמא אדם.

ושוב בענייני צדקה, אמר ר' אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו, שאילו במשה רבינו כתיב [נאמר]: "כי יגרתי מפני האף והחמה" (דברים ט, יט), ואילו בעושה צדקה כתיב [נאמר]: "מתן בסתר יכפה אף ושחד בחק חמה עזה" (משלי כא, יד). ומעירים: ופליגא [וחלוקה] אימרה זו על זו שאמר ר' יצחק. שאמר ר' יצחק: את האף כופה מתן בסתר, אבל חמה אינו כופה, שנאמר: "ושחד בחק חמה עזה", לומר: אף על פי ששוחד בחיק שהוא נותן כסף לצדקה בסתר ("בחיק") — בכל זאת חמה עזה יכולה להזיק לו. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, אמר ר' יצחק: כל דיין שנוטל שחד — מביא חמה עזה לעולם, שנאמר: "ושחד בחק חמה עזה". ואמר ר' יצחק: כל הנותן פרוטה לעני — מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים, שמנחם אותו ומדבר אליו דברים טובים — מתברך באחת עשרה ברכות. ומפרטים: הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב [שנאמר]: "הלוא פרש לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם" וגו' (ישעיה נח, ז), ונאמר בהמשך "אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני" (ישעיה נח, ח–ט). והמפייסו

בדברים מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר: מי שמקיים "ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע" (ישעיה נח, י) עליו נאמר: "וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים. ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך" וגו' עד "ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם" (ישעיה נח, י–יב).

ואמר ר' יצחק, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" (משלי כא, כא)? וכי משום שהוא רודף צדקה לכן הוא ימצא צדקה? שלכאורה משמע שלבסוף ייעשה עני ויעשו אחרים עמו צדקה. אלא לומר לך: כל הרודף אחר צדקה שנותן וגורם לאחרים לתת — הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה.

רב נחמן בר יצחק אמר באופן אחר: הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה, כדי לקבל עליהם שכרו. ומעירים: הדבר הזה לאפוקי מאי [להוציא. למעט את מה] הוא בא? לאפוקי [להוציא] ממה שהוזכר במה שדרש רבה בענין אחר. שדרש רבה, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ויהיו מכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם" (ירמיה יח, כג)? — אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אותם אנשי ענתות שרדפוהו ברשעתם אפילו בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין (רמאים), כדי שלא יקבלו עליהן שכר על שנתנו להם צדקה.

רב נחמן בר יצחק אמר באופן אחר: הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה, כדי לקבל עליהם שכרו. ומעירים: הדבר הזה לאפוקי מאי [להוציא. למעט את מה] הוא בא? לאפוקי [להוציא] ממה שהוזכר במה שדרש רבה בענין אחר. שדרש רבה, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ויהיו מכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם" (ירמיה יח, כג)? — אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אותם אנשי ענתות שרדפוהו ברשעתם אפילו בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין (רמאים), כדי שלא יקבלו עליהן שכר על שנתנו להם צדקה.

ר' יהושע בן לוי אמר: כל הרגיל לעשות צדקה — זוכה, הויין [יהיו] לו בנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה. ומפרשים: בעלי חכמה, דכתיב [שנאמר]:

"רודף צדקה וחסד ימצא חיים" (משלי כא, כא), ולענין חכמה כתוב "כי מוצאי מצא חיים" (משלי ח, לה). בעלי עושר, דכתיב [שנאמר שם]: "צדקה" שיוכלו לתת צדקה. בעלי אגדה, דכתיב [שנאמר שם]: "וכבוד", ומנין שהכוונה לבעלי אגדה? כתיב הכא [נאמר כאן] "וכבוד", וכתיב התם [ונאמר שם] "כבוד חכמים ינחלו" (משלי ג, לה).