ערך: אלישע בן אבויה

אלישע בן אבויה

זהר:

ומשום זה אלישע אחר שירד ונתדבק באותה מדרגה, דהיינו במלכות דעכו"ם הנקרא אחר, נגרש מעולם הבא, ולא ניתן לו רשות לחזור בתשובה, ונטרד מעולם האמת, ועל כן נקרא אחר. (מקץ רנג)

תלמוד בבלי:

תנו רבנן ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן, בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא… אחר קיצץ בנטיעות. (חגיגה יד ב)

אחר קיצץ בנטיעות, עליו הכתוב אומר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. מאי היא, חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותה למיתב למיכתב זכוותא דישראל, אמר גמירי דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי, שמא חס ושלום ב' רשויות הן, אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא, אמרו ליה מאי טעמא כי חזיתיה לא קמת מקמיה, איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר. יצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר, אמר הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא, נפק אחר לתרבות רעה. נפש אשכח זונה תבעה, אמרה ליה ולאו אלישע בן אבויה את, עקר פוגלא ממישרא בשבת ויהב לה, אמרה אחר הוא. שאל אחר את ר' מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה, אמר ליה מאי דכתיב גם את זה לעומת זה עשה האלקים, אמר לו כל מה שברא הקב"ה ברא כנגדו… אמר לו, ר' עקיבא רבך לא אמר כך, אלא ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם, כל אחד ואחד יש לו ב' חלקים אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן… שאל אחר את ר' מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה, מאי דכתיב לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז, אמר לו אלו דברי תורה שקלין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית, אמר לו, ר' עקיבא רבך לא אמר כך, אלא מה כלי זהב וכלי זכוכית אף על פי שנשברו יש להם תקנה, אף תלמיד חכם אף על פי שסרח יש לו תקנה, אמר לו אף אתה חזור בך, אמר לו כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר. תנו רבנן מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו, אמר לו מאיר חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. אמר ליה אף אתה חזור בך, אמר ליה ולא כבר אמרתי לך כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר. תקפיה עייליה לבי מדרשא, אמר ליה לינוקא פסוק לי פסוקך, אמר לו אין שלום אמר ה' לרשעים, עייליה לבי כנישתא אחריתי, אמר ליה לינוקא פסוק לי פסוקך, אמר לו כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני. עייליה לבי כנישתא אחריתי אמר ליה לינוקא פסוק לי פסוקך, אמר ליה ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתיפי וגו', עייליה לבי כנשיתא אחריתי עד דעייליה לתליסר בי כנישתא, כולהו פסוק ליה כי האי גוונא, לבתרא אמר ליה פסוק לי פסוקך, אמר ליה ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי וגו', ההוא ינוקא הוה מגמגם בלישניה אשתמע כמה דאמר ליה ולאלישע אמר אלקים, איכא דאמרי סכינא הוה בהדיה וקרעיה ושדריה לתליסר בי כנישתי, ואיכא דאמרי אמר אי הואי בידי סכינא הוה קרענא ליה.

כי נח נפשיה דאחר אמרי, לא מידן לידייניה ולא לעלמא דאתי ליתי, לא מידן לידייניה משם דעסק באוריתא, ולא לעלמא דאתי ליתי משום דחטא. אמר ר' מאיר מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי, מתי אמות ואעלה עשן מקברו, כי נח נפשיה דר' מאיר סליק קוטרא מקבריה דאחר, אמר ר' יוחנן גבורתא למיקלא לרביה, חד הוה ביננא ולא מצינן לאצוליה אי נקטיה ביד מאן מרמי ליה מאן, אמר מתי אמות ואכבה עשן מקברו, כי נח נפשיה דר' יוחנן פסק קוטרא מקבריה דאחר. פתח עליה ההוא ספדנא, אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך רבינו.

בתו של אחר אתיא לקמיה דרבי, אמרה ליה רבי פרנסני, אמר לה בת מי את, אמרה לו בתו של אחר אני, אמר לה עדיין יש מזרעו בעלם, והא כתיב לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו, אמרה לו, זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו, מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי, בכה ואמר רבי, ומה למתגנין בה כך, למשתבחין בה על אחת כמה וכמה. ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר, והאמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צב-אות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צב-אות יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו, אמר ריש לקיש ר' מאיר קרא אשכח ודרש, הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשיח לדעתי, לדעתם לא נאמר אלא לדעתי… כי אתא רב דימי אמר, אמרי במערבא רבי מאיר אכל תחלא ושדא שיחלא לברא… אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה מאי קא עביד הקב"ה, אמר ליה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר' מאיר לא קאמר, אמר ליה אמאי, משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר, אמר ליה אמרי ר' מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, אמר ליה השתא קאמר מאיר בני אומר… אחר מאי, זמר יווני לא פסק מפומיה, אמרו עליו על אחר בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו. (חגיגה טו א)

…אמר רב יוסף אלמלא דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה לא חטא, מאי חזא, איכא דאמרי כי האי מעשה חזא, (באחד שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזרתו נפל ומת, היכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו), איכא דאמרי לישנא דרבי חוצפית המתורגמן חזא דהוה מוטלת באשפה, אמר פה שהפיק מרגליות ילחוך עפר, והוא לא ידע למען ייטב לך בעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך. (חולין קמב א)

תלמוד ירושלמי:

אחר הציץ וקיצץ בנטיעות, מני אחר, אלישע בן אבויה שהיה הורג רבי תורה, אמרין כל תלמיד דהוה חמי ליה משבח באוריתא הוה קטיל ליה, ולא עוד אלא דהוה עליל לבית וועדא והוה חמי טלייא קומי ספרא, והוה אמר מה אילין יתבין עבדין הכא, אומנותיה דהן בנאי, אומנותיה דהן נגר, אומנותיה דהן צייד, אומנותיה דהן חיט, וכיון דהוון שמעין כן הוון שבקין ליה ואזלין לון, עליו הכתוב אומר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו', שחיבל מעשה ידיו של אותו האיש. אוף בשעת עקתא הוון מטענין להו מטילין, (בשעת הגזרה היו מטעינים אותם משאות בשבת), והוון מתכוונין מיטעון תרי חד מטול משום שנים שעשו מלאכה אחת, (היו מתכוונים לשאת המשא בשנים), אמר אטעוננון יחידאין. אזלין ואטעונינון יחידאין והוון מתכוונין מיפרוק בכרמלית שלא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אמר אטעונינון צלוחיין (צלוחיות שאי אפשר לפרקן מהר)… (חגיגה ט א, וראה שם עוד)

מדרש רבה:

טוב אחרית דבר מראשיתו, ר' מאיר הוה יתיב ודריש בבי מדרשא דטבריה והוה אלישע רבי גייז בשוקא ארכיב על סוסיה בשבתא, אמרון לר' מאיר הא אלישע רבך אתי גייז בשבתא בשוקא, נפק לגביה, אמר ליה במה הויתא עסיק, אמר ליה (איוב מ"ב) וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו, אמר ליה ברך שהכפיל לו את ממונו, אמר ליה עקיבא רבך לא הוה אמר כן, אלא וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו, בזכות תשובה ומעשים טובים שהיה בידו מראשיתו… אמר ליה ר' עקיבא רבך לא כך אמר, אלא טוב אחרית דבר כשהוא טוב מראשיתו. וכן היה מעשה אבויה אבי מגדולי הדור, וכשבא למולני קרא לכל גדולי ירושלים וקרא לכל גדולי הדור, וקרא לר' אליעזר ולר' יהושע עמהם, וכשאכלו ושתו שרון אילין אמרין מזמורין ואילין אמרין אלפכטרין, א"ר אליעזר לר' יהושע אילין עסקין בדידהון ואנן לית אנן עסקין בדידן, והתחילו בתורה ומן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחין כנתינתן מסיני והאש מלהטת סביבותיהן… אמר הואיל וכך הוא גדול כחה של תורה הבן הזה אם מתקיים לי הריני נותנו לתורה, ועל ידי שלא היתה כוונת מחשבתו לשם שמים לא נתקיימה בי תורתי… אמר ליה וכל הדא חכמתא אית בך ולית את חוזר בך, אמר ליה לית בחילי, אמר ליה למה, אמר ליה רוכב הייתי על הסוס ומטיי אחורי בית המקדש ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול מצפצפת ואומרת שובו בנים שובבים, שובו אלי ואשובה אליכם, חוץ מאלישע בן אבויה, שהיה יודע כחי ומרד בי. ומהיכן היה לו, ראה אדם אחד עלה לראש הדקל בשבת ונטל האם על הבנים וירד בשלום, ובמוצאי שבת ראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל הבנים ושלח את האם וירד והכישו נחש ומת. אמר, כתיב (דברים כ"ב) שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים, היכן טובו של זה, והיכן אריכת ימים של זה, ולא ידע שדרשה ר' עקיבא למען ייטב לך בעולם שכלו טוב והארכת ימים לעולם שכלו ארוך. ויש אומרים על ידי שראה לשונו של ר' יהודה הנחתום נתון בפי הכלב, ואמר, מה הלשון שיגע בתורה כל ימיו כך, לשון שאינו יודע ויגע בתורה על אחת כמה וכמה, אמר אם כן לא מתן שכר לצדיקים ולא תחיית המתים. ויש אומרים על ידי שכשהיתה אמו מעוברת בו עברה על בתי ע"ז והריחה, ונתנו לה מאותו המין ואכלה והיה מפעפע בכריסה כאריסה של חכינה. לאחר ימים חלה אלישע בן אבויה, אתון אמרין לר' מאיר אלישע חולה, אזל לגביה, אמר ליה חזור בך, אמר ליה ועד כדון מקבלין אמר ליה ולא כתיב (תהלים צ') תשב אנוש עד דכא, עד דכדוכה של נפש, באותה שעה בכה אלישע בן אבויה ומת, והיה ר' מאיר שמח ואומר דומה שמתוך תשובה נסתלק רבי. וכיון שקברוהו באתה האור לשרוף את קברו, אתון אמרין לר' מאיר קבר רבך נשרף, יצא ופרש טליתו עליה, אמר ליה (רות ג') ליני פה הלילה בעולם הזה שכולו לילה, והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל, מהו והיה בבקר בעולם שכלו טוב, אם יגאלך טוב זה הקב"ה, שנאמר (תהלים קמ"ה) טוב ה' לכל, ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי חי ה' שכבי עד הבקר, ודמכת ליה. אמרון ליה ר' לעלמין דאתי אין אמרין לך מה את בעי אביך או רבך מה תימר, אמר אבא ובתר כן ר', אמרין ליה ושמעין לך אינון, אמר להון ולא מתניתא היא, מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין, מצילין אלישע בזכות תורתו. לבסוף באו בנותיו ותובעות צדקה אצל רבינו, אמר אל יהי לו מושך חסד ולא יהי חונן ליתומיו (תהלים ק"ט), אמרין רבי לא תסתכל בעובדוהי אסתכל לאורייתיה, באותה שעה בכה ר' וגזר עליהם שיתפרנסו, אמר, מה מי שלא היתה תורתו לשם שמים כך העמיד, מי שתורתו לשם שמים על אחת כמה וכמה. (קהלת ז יח)

אלישע בן אבויה קצץ בנטיעות, כיצד קצץ בנטיעות, בשעה שהיה נכנס לבתי כנסיות ומדרשות ורואה תינוקות שמצליחין בתורה, היה אמר עליהון מילא מסתתמין, ועליו נאמר (קהלת ה') אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. (שיר השירים א כח)

מכתב מאליהו:

איך היה אפשר, שתנא גדול כאלישע בן אבויה, תלמידו של ר' עקיבא ורבו של ר' מאיר, למרות כל גדלותו בתורה יצא לתרבות רעה?

על סבות יציאתו לתרבות רעה מובא בירושלמי חגיגה, שאביו היה מגדולי ירושלים, וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים, ובזמן שאכלו ושתו שרו טפחו ורקדו, ישבו ר' אליעזר ור' יהושע ועסקו בדברי תורה, ירדה אש משמים והקיפה אותם… אמר הואיל וכך כחה של תורה, אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו. ולפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיים. הרי שיציאתו לתרבות רעה היתה, כי רצון אביו למסרו לתלמוד תורה נבע מתוך שלא לשמה, מתוך שראה כבוד והדר תורה. בגמרא מובאים עוד טעמים, בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינות נושרים מחיקו ועוד. הרי שמנו ב' סבות עקריות, שכוונת אביו בחינוכו היתה שלא לשמה, והסבה האחרת מינות, נתבונן מהו הקשר בין שתי הסבות.

מדברי ר' אליעזר ור' יהושע, "מפני שאנו חורזים דברי תורה נביאים וכתובים, והדברים מעידים בינותינו שמהר סיני ניתנו" וכו', למדנו עיקר חשוב, כי החדרת האמונה בלב עד כדי שיכנוע גמור באה על ידי לימוד התורה עצמו. בן תורה נוכח לדעת בלימודו שיש בתורה אורות נשגבים, וכשעומד לפני חזיון נפלא זה, מעצמו בא לידי הכרה כי תורה זו תורת השי"ת היא וכי יתכן אחרת?…

זוהי גם דרך העליה באמונה. התעלות באמונה פנימית מדרגה אחר מדרגה, באה על ידי התעמקות בתורה עצמה, ולא על ידי חקירות שכל מופשטות, כי השכל משוחד על ידי כל מיני נגיעות, והרצון מטה את השכל אל אשר יחפוץ… באדם יש כח הנקרא סקרנות… אבל היצר הרע מפתה את האדם ומשתמש בכל הסקרנות לטעות עניני עולם הזה, ולאחר הטעימה כבר יש ליצר הרע מקום כניסה אל האדם. התאוה והעבודה זרה – מינות מסובבות זו מזו, תחילה באה התאוה ואחר כך עבודה זרה, כי התאוה סבה לעבודה זרה, כאמרם ז"ל יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא (סנהדרין ס"ג), הרי שהנגיעות סבת המינות… מכאן למדנו שאי אפשר שינצל האדם ממינות כל זמן שהוא מלא פניות של תאוות העולם הזה, כי הן משחדות ומעוורות את שכלו להתיר לעצמו רצונותיו, לכן גם גדולי השכל נכשלו בכפירה…

ומה יעשה זה שיש בו ממדות התאוה? יעסוק באמונה פשוטה בלי התחכמות, בחינוך והרגל למעשי מצוות – אם גם חיצוניים בראשיתם, ובלמוד התורה בהתמדה, ולאט לאט יוחלשו תאוותיו ויזכך לבו, ואז יזכה לאמונה פנימית זכה.

ברם אוי למי שנגוע בשתי המחלות, עוסק בספרים שיש בהם תערובת של כפירה, ודבק בשלא לשמה – בשאיפות לערכי העולם הזה. דברי מינות מפסידים את התמימות של האמונה הפשוטה, ומדות השלא לשמה יוסיפו לו נגיעות המגבירות את הכפירה. שתי הסבות פעלו באלישע בן אבויה, השלא לשמה שהיה טבוע בראשית חינוכו על ידי שאיפת אביו לכבוד, והשורש למינות – ריח בתי העבודה זרה שהיה מפעפע באמו בשעת עיבור (ירושלמי חגיגה ב' מ"א)… ובאמת גם לו היתה אפשרות של תקנה על ידי תשובה, כי בכל בן ישראל נשארת נקודה פנימית אחרונה, שעליה אין הרע שולט, כהבטחת הקב"ה, "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", וממנה היה יכול לצמח שורש התשובה, אולם הוא בהשחתתו שמע מהרהורי לבו ולא רצה את התיקון… (חלק ג עמוד קעה)

…אולם מי שלא יבחין על פי דרך זו – ניזוק בהסתכלו למעלה ממדרגתו, ונוראה סכנת החילופים הנעשית על ידי היצר, עד שגם תנא כאלישע בן אבויה נכשל בהם ויצא לתרבות רעה. עיין בחגיגה ט"ו, אחר קיצץ בנטיעות. חזה מטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למכתב זכוותא דישראל, אמר שמא חס ושלום שתי רשויות הן…

…אם כן פירוש הגמרא הוא, שבהכנסו לפרדס הראו לאחר גודל זכויות התורה שהוא היה דבוק בלימודה, כדי לעוררו לעלות עוד יותר, והיה עליו להתבונן בחסדיו יתברך הנפלאים שהוא מחשיב בחסדו כאילו עבודתנו צורך גבוה. אבל הוא טעה בנתנו ערך מוחלט לזכויות ההן, וכאילו הן כביכול צורך גבוה מצדו חס ושלום… כיוון שראייתו הוכהתה על ידי נגיעות של שמץ מינות, ועל ידי שחסרה לו הטהרה של הלשמה. (שם עמוד רס)