ערך: חיה

חיה

(ראה גם: בהמה, בעלי חיים)

ספרא:

אין לי אלא כבשים ועזים המיוחדים, מניין לרבות את הכלאים, תלמוד לומר חיה ובהמה, אין לי אלא חיה ובהמה, מין חיה מין בהמה מניין, בהמה מין חיה וחיה מין בהמה, תלמוד לומר חיה מכל מקום ובהמה מכל מקום. יכול אף חיה ובהמת הים, תלמוד לומר על הארץ.

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, מלמד שהחיה בכלל בהמה, מניין שאף הבהמה בכלל חיה, תלמוד לומר זאת הבהמה וגו'… (שמיני-יין ושכר פרשה ב ה והלאה)

והשבתי חיה רעה מן הארץ, רבי יהודה אומר מעבירם מן העולם, רבי שמעון אומר משביתן שלא יזוקו, אמר רבי שמעון אימתי הוא שבחו של מקום בזמן שאין מזיקים או בזמן שיש מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, וכן הוא אומר וגר זאב עם כבש וגו'. (בחקותי פרק ב)

והשלחתי בכם את חיית השדה, אין לי אלא חיה משכלת, חיה שאינה משכלת מניין, תלמוד לומר ושן בהמות אשלח בם. יכול יהיו נושכין ולא ממיתין, תלמוד לומר עם חמת זוחלי עפר, מה אלו נושכים וממיתים אף אלו נושכים וממיתים, כבר היו שנים בארץ ישראל, חמור נושך וממית, ושור נושך וממית. (שם פרק ה)

תלמוד בבלי:

כל שעה שמותר לאכול (חמץ) מאכיל לבהמה לחיה ולעופות… צריכא, דאי תנא בהמה דאי משיירא חזי לה, אבל חיה דאי משיירא קמצנעא לה אימא לא… (פסחים כא א)

על אלו מתריעין בכל מקום… ועל החיה רעה… ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, רבי יוסי אומר לא על שאכלו אלא על שנראו. (תענית יט א)

תנו רבנן, חיה רעה שאמרו בזמן שהיא משולחת מתריעין עליה, אינה משולחת אין מתריעין עליה, נראית בעיר משולחת, בשדה אינה משולחת, ביום משולחת, בלילה אינה משולחת, ראתה שני בני אדם ורצתה אחריהן משולחת, נחבאת מפניהם אינה משולחת, טרפה שני בני אדם ואכלה אחד מהם משולחת, אכלה שניהם אינה משולחת, עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה משולחת… (שם כב א)

הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס הרי אלו מועדין, רבי אלעזר אומר בזמן שהם בני תרבות אינן מועדין, והנחש מועד לעולם… אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור, טרף ואכל חייב, כיון דאורחיה למידרס הוה ליה כמו שאכלה פירות וירקות… (בבא קמא טו ב, וראה שם עוד)

זאב אחד אינו אונס, שני זאבים אונס, רבי יהודה אומר בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד אונס, שני כלבים אינו אונס, ידוע הבבלי אומר משום רבי מאיר מרוח אחת אינו אונס משתי רוחות אונס… הארי הדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונס… (בבא מציעא צג ב)

אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים… אמר רב חנין בר רב חסדא ואמרי לה אמר רב חנן בר רבא אמר רב חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס אבל לא למכירה, ואני אומר אף למכירה… (עבודה זרה טז א, וראה שם עוד)

תנו רבנן אלו סימני חיה, חיה בכלל בהמה היא לסימנין, אמר רבי זירא להתיר חלבה, והכי קאמר, אלו הן סימני חיה שחלבה מותר, כל שיש לה קרנים וטלפים, רבי דוסא אומר יש לה קרנים אי אתה צריך לחזור על טלפים, יש לה טלפים אתה צריך לחזור על קרנים וקרש אף על פי שאין לו אלא קרן אחת מותר… (חולין נט א, וראה שם עוד)

תניא אמר רבי יונתן נמתי לו לבן עזאי למדנו נבלת בהמה טהורה שמטמאה, נבלת בהמה טמאה שמטמאה, נבלת חיה טמאה שמטמאה, נבלת חיה טהורה לא למדנו, מניין, נם לי כל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת… נם לי ומה רבי ישמעאל אומר בדבר הזה, נמתי לו וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה, אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה, למדנו חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה, חיה טהורה בכלל בהמה טהורה, חיה טמאה בכלל בהמה טמאה, בהמה טמאה בכלל חיה טמאה, בהמה טהורה בכלל חיה טהורה… (שם ע ב, וראה שם עוד)

מאי איכא בין רבי יוסי הגלילי לרבי עקיבא, איכא בינייהו חיה, רבי יוסי הגלילי סבר חיה דאורייתא, ורבי עקיבא סבר חיה דרבנן (לענין בשר בחלב)… (שם קטז א)

…הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף והקיפוף (יולדים) אחת לשלש שנים וכנגדן באילן בנות שוח, אפעה לשבעים שנה… (בכורות ח א)

וראה עוד ערך בהמה.

תלמוד ירושלמי:

הזאב והכלב, כלב הכופרי והשועל, העזים והצבאים, היעלים והרחלים, הסוס והפרד, הפרד והחמור, החמור והערוד אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה… אף על גב דרבי מאיר אומר כלב מין בהמה, מודה בכלב כופרי שהוא מין חיה… (כלאים ב ב)

הפרטיות אסורות והרמך מותר, ואדני השדה חיה, רבי יוסי אומר מטמאות באוהל כאדם, הקופד וחולדת הסנאים חיה… שור הבר מין בהמה, רבי יוסי אומר מין חיה, כלב מין חיה רבי מאיר אומר מין בהמה, החזיר מין בהמה, הערוד מין חיה, הפיל והקוף מין חיה… והנחש הרי הוא כחיה… שור בר מין בהמה, רבנין אמרין מיכא הוה וערק לתמן, רבי יוסי אמר עיקריה מן תמן הוה… (שם לט א)

דתני הרואה את הנחשים ואת החברים, מוקיון מופיון מוליון מילרין… הרי זה אסור משום מושב ליצים… וכלן מביאין לידי ביטול תורה… (עבודה זרה ז א)

אבן עזרא:

…ובהמה שהם עם בני אדם לצרכם לרכוב ולאכול… וחיתו ארץ שהם בשדה שאין שם ישוב… (בראשית א כד)

רמב"ן:

בהמה – הם המינים האוכלים עשב בין ישובי בין מדברי, חיתו ארץ – אוכלי הבשר יקראו חיות וכלם יטרופו… (שם)

והשבתי חיה רעה מן הארץ – על דעת ר' יהודה שאמר מעבירן מן העולם הוא כפשוטו שלא יבואו חיות רעות בארצכם, כי בהיות השבע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם לא תבאנה חיות בישוב. ועל דעת ר' שמעון שאמר משביתן שלא יזיקו… הוא הנכון, כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחלתו קודם חטאו של אדם, אין חיה ורמש ממית האדם, כמו שאמרו אין ערוד ממית אלא חטא ממית… רק מפני חטאו של אדם כי נגזר עליו להיות טרף לשניהם והושם הטרף טבע להם גם לטרוף זו את זו כידוע, כי בטרפם האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר… והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שיתן להם עשב לאכלה, דכתיב "ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים וגו' את כל ירק עשב לאכלה", ואמר הכתוב "ויהי כן" כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד, ואחר כך למדו הטרף מפני החטא הממית כאשר פירשתי… (ויקרא כו ו)

ספר החינוך:

…ושבעה מיני חיה המפורשין בכתוב, איל וצבי וגו', וכמו שאנו צריכין לדעת סימני הכשרות להבדילן מן הטמאות, כמו כן אנו צריכין לידע איזו היא מין בהמה ואיזו מין חיה מצד החלב, שחלב בהמה אסור וחלב חיה מותר, כמו שכתוב באזהרת החלב. ועוד שדם החיה טעון כיסוי ולא דם בהמה, וסימני החיה מפי השמועה למדנו שהיא נכרת בקרניה, שקרני החיה עושין כן, כרוכות, חדוקות הדורות. כרוכות כקרני השור, חדוקות כקרני העז, ויהיה החדק מובלע בהן, והדורות כקרני הצבי. לפיכך כל שאין לה סימנים אלו בקרניה חייב לנהג איסור בחלבה, והמוצא חיה בלא קרנים שאין יכול לבדקה, אם מכירה בצורתה יפה מותר לו לבטח בהכרתו… (שמיני מצוה קנג)

אברבנאל:

כי טוב – אף כי בהן טורפות וארסיות, מציאותן טובה להנקם באויבי ה', או תועלתן לתרופות. (בראשית א כה)

והיה צדק – יהיה רוב שלום, שאף החיות לא יטרפו עוד, כי האלקים עשאן להעניש בהם הרשעים, ואז אין צורך בכך… (ישעיה יא ה)

אבן עזרא:

חיי – לשון רבים ולא יפרדו. (בראשית כג א)

ומלת וחיה קשה מאד בדקדוק, והיא זרה כי המשפט וחיתה, כי ה"א השרש מן חיה יחליפוהו בתי"ו כמשפט בסמוכים, "ולכל חית הארץ", והיה כן בעבור שהה"א והתי"ו קרובין במכתב ואין ביניהם למד משך הנקודה שבתוך הה"א, אבל לא במבטא… והכלל כי מלת חי גם חיים בפסק כי הסכימו חכמי הדקדוק כי וארפכשד חי מפעלי הכפל, וכמוהו כי אם תם הכסף, שהוא מן תמם, וחיה כמו רבים חיים. ולפי דעתי כי זו הגזרה זרה… ואם איננו כן יראנו ממנו פעל עתיד, כמו אחוג יחוג לחוג, היה ראוי שיאמר אחוי, יחוי, לחוי… והנה זאת לאות כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה, אחר שלא מצאנו מגזרת חי אחת מכל הגזרות שהזכרנו הנה זאת לאות כי היא מהפעלים בעלי הה"א באחרונה, כי מצאנו שיאמר אחיה נחיה יחיה תחיה… ואם כן הוא מגזרת חיה כמו היה… (שמות א טז, וראה שם עוד)

…והנה ידענו כי לכל איש זמן קצוב וזמן ידוע שיכול לחיות כפי רוב החום והליחה התולדית… והדבק בשם יחזק החום והליחה בכח הנשמה, ואז יחיה האדם יותר מהזמן הקצוב, וכן כתוב "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה", וכתוב "בחצי ימיו יעזבנו"… והנה המת במלחמה או במגפה לא מת ביומו בזמן הקצוב כפי תולדת החום והליחה, כי מחוץ באו לו מקרים, והנה השם שדבק בו יצילנו מכלם… (שם כג כו)

רד"ק:

כעת חיה – תהיה חיה, כלומר יולדת. ולהתרגום אמר על העת חיה כלומר תחיו, ותלה החיות בזמן להתמדת החיים בו… (בראשית יח י)

מורה נבוכים:

חי שם הצומח המרגיש, "כל רמש אשר הוא חי", והוא שם הרפואה מהחולי החזק מאד, "ויחי מחליו", "במחנה עד חיותם", וכן "בשר חי", וכן המות שם המיתה ושם החולי החזק… וכבר הרבו גם כן לעשות זה השם בענין קנות החכמה, "ויהיו חיים לנפשך", "כי מוצאי מצא חיים"… ולפי זה נקראו הדעות האמיתיות חיים, והרעות המופסדות מות. אמר ית' "ראה נתתי לפניך היום את החיים" וגו', כבר באר כי הטוב הוא החיים והרע הוא מות ופרשם. וכן אפרש באמרו יתעלה "למען תחיו" כפי מה שבא הפירוש המקובל… ולהתפשט זאת ההשאלה בלשון אמרו רז"ל צדיקים אפילו במיתתן קרואים חיים, ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים, ודע זה. (חלק א פרק מב)

…אבל מה שכתבה בו (בעוג) התורה ממדת ימי האנשים ההם, אני אומר שלא חיה הימים ההם אלא האיש ההוא הנזכר לבדו, ואמנם שאר האדם חיו הימים הטבעיים הנהוגים, והיתה הזרות הזאת באיש ההוא אם לסבות רבות במזגו והנהגתו, או על דרך המופת ונוהג מנהגו ולא יסבול שיאמר בזה זולת זה… (חלק ב פרק מז)

ספר חסידים:

אם ראית תלמיד חכם שהאריך ימים דע לך שהוסיף דקדוקים על חבירו דברים שאינם כתובים בתורה, שהרי בפירוש אמרו במסכת מגילה במה הארכת ימים וכו', ואין שם דבר אחד מן התורה אלא דקדוקי סברא. (רי)

…הרי אמרו בני חיי ומזוני לא בזכות תליא מילתא, ואם יקשה בעיניך הלא כתוב (שמות כ"ג) "את מספר ימיך אמלא" ועוד, ואמרו זכות תולה במים המרים, הרי חיים בזכות, וכן מזוני בזכות, שאל ר' חייא באיזה זכות נתעשרת, אמר טבח הייתי וכו'. וכן יכול להיות שבזכות יהיו לו בנים, ושינוי השם ושינוי מקום גורמים מזל אחר טוב אף על פי שאין המזל נותן אלא אין מזל לישראל… (שכא)

מי שהוא חפץ בחיים יעסוק בתורה יומם ולילה, צריך להסיר מלבו קנאה ושנאה, וזהו שנאמר "והסר כעס מלבך" (קהלת י"א)… (תרנב)

רבינו בחיי:

"יראת ה' תוסף ימים ושנות רשעים תקצורנה" (משלי י'), שלמה המלך ע"ה למדנו בכתוב הזה כי שנות האדם מתארכים או מתקצרים לפי הזכות והעונש, וזה בדרך נס נסתר… לפי שהדאגה והיראה מחלישין כח האדם בדרך הטבע ומקריבים ימי מיתתו. ואמר שלמה כי מי שיש בו יראת ה' ודואג על עונותיו יאריכו ימיו, והנה זה נס נסתר. ושנות רעים תקצרנה לפי שהתענוגים מרחיבין לבו של אדם בדרך הטבע וממשיכין ומאריכין ימיו, על כן יאמר הרשע המתעדן והנמשך אחר תענוגי הגוף לא יועילו לו תענוגיו כי תקצרנה שנותיו, וגם זה נס נסתר. ולמדך הכתוב הזה שאין אריכות ימים וקצורם תלוי אלא לפי הזכות והעונש…

והנה הכתוב הזה אינו דין נחתך שהצדיק יאריכו ימיו והרשע יקצרון ימיו, שהרי אנו רואין רשעים מאריכין חיים וצדיקים מתים בקוצר ימים, אבל הכתוב הזה מבאר פעולות השי"ת ורצונו, לעתים שהוא מאריך ימי הצדיק כמו שהאריך לחזקיה, ומקצר ימי הרשע כמו שעשה לבן הדד מלך ארם. ואם אינו מאריך ימים לכל צדיק ואינו מקצר ימי כל רשע נוכל לומר שאינו צדיק גמור ואינו רשע גמור, ואם אולי יהיה זה הנה זה לתת להם גמול כמעשה ידיהם לעולם הבא… ובין כך ובין כך אין התוספת והקצור אלא נס גמור, כי קצור הימים קודם הנגזר ותוספת הימים על הנגזר אין זה כי אם נס גמור, והוא הנסתר מעיני הבריות שאינם רואים בזה אלא מנהגו של עולם וטבעו. והענין הזה הוא יסוד התורה כלה… (שמות ל יב הקדמה)

ועל דרך הקבלה הנני נותן לו את בריתי שלום, הבטיחו במתנת המדה הנקראת ברית שהיא כנסת ישראל והיא מדת הדין, והמדה הזו היא שהיתה לו… והבטיחו שיהיה השלום דבק בברית, כלשון (ויקרא כ"ו) "ונתתי שלום בארץ", ומכאן היה ראוי שיחיה לעולם, ולכן כתוב (מלאכי ב') "בריתי היתה אתו החיים והשלום", כי החיים מכח הרחמים… (במדבר כה יב)

בעל הטורים:

ובחרת בחיים – בחיים גימטריא ע' נגד ע' פנים לתורה וע' שנות חיי אדם. (דברים ל יט)

עקדה:

ישרצו המים – התורה גלתה כאן סוד מהבריאה, כי מלאכת התנועות הגלגליות הוא הנעת היסודות והכנת החמרים בהוית גופי בעלי החיים, אך תת בהם הכח החיוני ונשמה הוא דבר מיוחד לאלוקי הרוחות, ואימות דבר זה הוא ביחזקאל ל"ז, "הנה אני מביא בכם רוח וחייתם", כי בכח נבואת הנביא היה רק להניע היסודות או מניעיהם, להכין החמרים לקבלת הרוח החיוני. וכן באלישע כאשר בא להחיות בן השונמית נאמר ויתפלל, מה שאינו כן בשאר הנפלאות שעשה… (בראשית א כ)

והנחש – בספר המדות מבואר כי חיות בעלי החיים על פי כח החוש, והאדם בחוש ובשכל, החיים לפי החוש משולחים לפי הכח הדבק בחומר, והוא בלתי מוגבל וצוריי כפי הפועל הנותן בו שלמות, והוא מיוחד לאדם. אך גם האדם אינו ניצל לגמרי מהחיים בחוש, מפאת החומר שבו, וכל מעשיו שיפעל חסרים בשבילו… (שם ג א)

אברבנאל:

חי ה' – רוצה לומר ידוע מכל זה, כי חיים יאמר על ההשגה. (שמואל ב כב מז)

ספורנו:

ובחרת בחיים – בחיי עד, לא כעל מנת לקבל פרס, אלא יחפוץ בחיי שעה לתכלית לאהבה את ה'… כי הוא חייך – הנצחיים, ועל ידי זה תבא גם לחיי עולם הזה מתוקנים. (דברים ל יט וכ)

רמ"ע מפאנו:

…ושנים – לשטתיה אזיל בברייתא פרק החולץ, דתניא את מספר ימיך אמלא אלו שני דורות, זכה משלימין לו, לא זכה פוחתין לו דברי רבי עקיבא, וקסבר משלו הוסיפו לו לחזקיהו המלך חמש עשרה שנה שגזרו לפחות ממנו על פי התראתו של ישעיהו, ואף על גב דרבנן פליגי עליה והם אמרו זכה מוסיפין לו לא זכה פוחתין לו, וכבר הרגישו נגדם בתוספות דחיי מהני תלת מילי דלא תלו בזכותא נינהו, פירוש להוסיף עליהם אלא במזלא תלוי, ונמצא המזל דידיה עביד, ונלוה אליו דין ראש השנה לפחות מן הנגזר למי שבהשפטו יצא רשע, ולהשלים לצדיקים הוראת המזל בשובה ונחת, ולבינוניים כראוי להם. אבל שכר מצות בהאי עלמא ליכא להוסיף בשבילם בני חיי ומזוני, דקרן נינהו והיא קיימת לעולם הבא… (מאמר חקור דין חלק ב פרק כט)

והנה צרכי האדם בעולם הזה הם ג' בני חיי ומזוני, כי כל דבר חלוק לג' ראש תוך וסוף, והם גם כן ב' קצוות וקו אמצעי, והחיות הוא הראש שהתחלת האדם הוא מה שיש בו חיות ושנתהווה נפש חיה והוא קו הימין, כמ"ש אורך ימים בימינו כי כל החיים המשכתו מחכמה, וכן הוא בגימטריא חכם, דתחיה בעליה ולב חכם לימינו, ועל כן אברהם אבינו ע"ה שהיה ראש בנין העולם דב' אלפים תורה שבשבילו נברא כל העלם הוא היה הראשון לפעול ישועות ונסים להמשכת חיי באור כשדים ובמלחמת מלכים… (חלק א פוקד עקרים עמוד יד)

אלשיך:

בריתי שלום – חיים של שלום, כי הנשמה שחוצבה מתחת כסא הכבוד וניתנה תוך חלאת טינוף חומר עכור לא תמיש מהתאוות לצאת שוב אל האלקים בכל נשימה ונשימה, וזה שאמר בבחוקתי "ולא תגעל נפשי אתכם", על ידי שאתן משכני בתוככם, שאשרה שכינתי בנפשכם לא תבקש עוד לצאת. וכן פנחס יהיה שלום בין גופו ונפשו, כי היה זך גם בגופו… (במדבר כה יב)

מהר"ל:

וביאור ענין זה, כבר ידענו שאין באדם כל האברים שוים במעלה, כי אבר כמו הלב הוא נכבד, שבו החיות וממנו מקבלים שאר האברים חיות, לכן האילן כאשר חוזר על כח חיותו לגדל הפרי נקרא לבלוב, וכמו שבאילן כאשר הוא מלבלב מחיותו הוא מוציא כח לחוץ, וזהו ענין החיות הוצאת הכח, מזה תבין מה שאמרו חכמים, מי שאין לו בנים ואינו מוציא פירות נחשב כמת. ולפיכך במה שנחשב בית המקדש כמו לב שיש בו חיות, אי אפשר שלא ימצא מכח חיותו שנותן שפע שלו לחוץ… (גבורות ה' פרק עא)

…כי אין דבר שנקרא חיים כמו הארץ, דכתיב בה "בארץ החיים", והטעם שנקראת הארץ ארץ החיים מפני כי יש בארץ מה שלא תמצא בכל היסודות, שהיא עומדת באמצע העולם, שהיא הנקודה האמצעית, ומפני שהארץ באמצע כל העולם ואינה נוטה לאחד מן הקצוות אשר כל קצה הוא תכלית וסוף… לכך יש בה החיים, שהחיים הוא דבר שאין לו סוף וקצה, כי הקצה הוא המיתה… (דרך חיים א הקדמה)

…ואמר שעם שהיא בריה קטנה היא הולכת וכונסת כל מה שאפשר לה, שאומרת שמא יגזור הקב"ה עלי חיים, וכל זה למידת הזריזות שבה. כי החיים אינים נמנעים לשום בריה, שיהיה חיים שלו עולמית, וכמו שהיה קודם שחטא אדם הראשון, וחוה גרמה מיתה לכל, ומאחר שמצד עצמו של כל נברא אינו נמנע שיחיה לעולם, רק שיש גורם מצד אחר, לכך היא זריזה מצד עצמה לאסוף כל אשר אפשר לה, שמא יהיה סבה שיחזור העולם כמו שהיה קודם לחטא… (נתיב הזריזות פרק א)

כי מתו – והעני חשוב כמת, ודבר זה ידוע, כי העני שאין לו חיות מעצמו רק שהוא מקבל מזולתו ובעצמו אין עומד בו החיות, הרי הוא כמת, כי החי הוא שצריך שיהיה חי מעצמו ולא נתלה מזולתו, ולפיכך העני חשוב כמת. וזהו שאמר שלמה "ושונא מתנות יחיה", פירוש כי ההסתפקות בעצמו הוא החיות, שהרי מי שאינו מסתפק בעצמו והוא חסר עד שהוא רוצה לקבל תמיד מזולתו זה הוא חסר, והחסר יש בו ההעדר אשר הוא המיתה. אבל השונא מתנות והוא מסתפק בעצמו זהו החיות שלא יחסר דבר והוא שלם…

ודע לך עוד כי החיות הוא קבלת הברכה העליונה שאינה פוסקת, וזהו נקרא חיים, כי הדבר שיש לו הפסק הוא המיתה, ודבר שאין לו הפסק הוא החיים, וכאשר העני הוא חי ופסק ממנו הברכה הוא כמת, למה הדבר דומה למעיין חיים ונסתם המקור שלו אף על גב שיש בו מים כיון דהמקור שלו נסתם אינו נקרא מעיין חיים… (גור אריה שמות ד יט)

הרי לך כי הצדיק אתו החיים והשלום מלמעלה מן השי"ת, והרשע אתו המיתה מלמעלה, ואין דבר זה נתון ביד המערכת… ואינו מדבר מן החיים מצד עצמו, וזה אמרם (ברכות י"ח א') הרשעים אפילו בחייהם נקראים מתים והצדיקים אפילו במיתתם נקראו חיים, ורוצה לומר כי עיקר החיים הם החיים שבאים מן השי"ת, שהוא יתברך נקרא מקור החיים, וממנו הוא החיים, כי אין ראוי שיהיה נקרא חי רק כאשר החיות שלו מן מקור החיים, והשי"ת הוא שנקרא מקור חיים, לפי שהוא נצחי, והחיים שבאים ממנו הם נקראים חיים, לפיכך רשעים אף בחייהם נקראים מתים, ואף אם יש להם חיים, אין חיותם באה ממקור חיים. למה הדבר דומה, לבור שיש בו מים הרבה, ואין לבור מקור, הרי זה לא נקרא חיים, אבל הצדיקים שחיים שלהם מן השי"ת, נקראו אפילו במיתתם חיים, למה זה דומה למעיין שיש לו מקור רחוק נובע, ובא דבר שהוא חוצץ אותו מן המקור הזה, ודבר זה אינו אלא לפי שעה, שלא נסתלק מן המעיין הזה שם מים חיים… וכן הצדיקים אשר יש להם דביקות בו יתברך, שהוא מקור החיים, אף במיתתם נקראו חיים, כי סוף סוף יש להם דביקות במקור החיים, רק כי לפי שעה הטבע היה סותם המקור ונעשה חציצה בין הצדיק והמקור… (חידושי אגדות ראש השנה טז)

אור החיים:

…ואומרו חיי שרה, כי הצדיקים מחיים ימיהם והרשעים ימיהם מחיים אותם… ולמה שפירשתי שעל ידי סיבת הבשורה עלו לה חייה פחות ממה שהיו, יכוין להודיע משפט החסד אשר ישפוט הקב"ה לידידיו, כי כל צדיק שלא השלים ימיו לסיבה ידועה לא יגרע ה' מצדיק מה שהיה מרויח אלו חיה שניו שלמים, וישלים לו שכרו על השנים שלא פעל בהם דבר, כי יאמר אליו אלו הייתי חי תאותי היתה לסגל דבר טוב… (בראשית כג א)

…טעם שמכנה שם חיה לבהמה כבר כתבתי בכמה מקומות כי בחינת הרע לא יתייחס אליו בחינת החיים, והוא אומרו זאת החיה, פירוש שיש בה בחינה הנקראת חיה לשלול שאר בהמות שאין להם קדושה שהיא בחינת החיים. (ויקרא יא ב)

…וכאן רמז התעצמותו עד שימלא אחרי ה', וכוונת הטבה זו היא שלא מלבד שלא נכנס בגדר הגזירה אלא הבטיחו בחיים, שהגם שהיה בן ארבעים שנה אז, וגזר ה' שישבו ארבעים שנה במדבר, הבטיחו שיחיה עד בואו שמה. והוא אומרו "והביאותיו", הרי הובטח בחייו ארבעים שנה מה שלא נעשה לשום צדיק בעולם. ואולי כי לזה הקדים לקרותו עבדי, לומר שהגם שיודיעהו הבטחת החיים ארבעים שנה לא יזור אחור מעבודת ה' לצד שארך יום קיצו.

וכבר פירשתי במעשה חזקיה שהוסיף לו ה' ט"ו שנה, שנשאלתי ישוב מאמרם ז"ל, שהשיב ה' לדוד כששאל ממנו "הודיעני ה' קצי ומדת ימי" וגו' ואמר לו גזירה היא מלפני שאין מודיעין לו לאדם קיצו וכו'. ולמה הודיע ה' לחזקיה. והשבתי כי דוקא קץ שהאדם מביא עמו החרוץ דכתיב "אם חרוצים ימיו", אבל תוספת ימים לא נכלל בכלל גזירה זו, וחפץ ה' להודיע… (במדבר יד כד)

חיים כולכם – נמשכת למעלה ולמטה, נמשכת למעלה עז"ה אלקיכם חיים, כי ה' נקרא אלקים חיים, ונמשכת למטה, גם כן חיים כלכם. והכוונה בשיעור הדיבור עז"ה להעיר שהחיים נמשכים להם ממקור החיים, והכונה בזה שזולת זה לא יקרא חיים, הגם שיתנועע ויאכל וכו', שהרשעים בחייהם קרויים מתים לצד שמקורם מקור המיתה, וזה הוא החידוש שמחדש להם משה במאמר זה, שמודיעם שהם חיים ממקור החיים… (דברים ד ה)

מלבי"ם:

ימי שני מגורי – …ובארצות השלום פירשתי, כי שנות חיים לא יצדקו רק על השנים שעובד בהם את ה', שהם חיי האדם, לא על השנים שחי חיי ההרגש לבד שהוא חיי הבהמה, שנים אלה לא נקראו שנות חיים, כי בם חי חלק הבהמי שלו, אבל האדם שהוא חלק השכלי והנפשי שלו היה כמת, ונוכל לקראם בשם "שני מגורי", לא בשם "שנות חיים"… (בראשית מז ט)

רש"ר הירש:

חיה – הנפש מוכשרת לקבל את ההומוגני והמתאים לה ולדחות את הפכו, אלו הם שלשת סימני החיים, תנועה, עקרון החיים, ותהליך החיים… (בראשית א כ)

שני מגורי – "הייתי" זמן רב, אבל "חיי" בם מלאתי את תפקידי היו מעט ורעים – בחלקי נפל ליישם את החובות שיש לחיותם בימי האסון, לעומת אבותי שחיו את חייהם מתוך הטובה. (שם מז ט)

את החיים ואת הטוב – ההתפתחות הכללית של האישיות והאושר המושלם. (דברים ל טו)

העמק דבר:

לנפש חיה – …והכי פירש"י דזו שבאדם חיה שבכולן, שניתוסף בו דעה ודבור. ועדיין לא נתבאר האיך משמע בלשון נפש חיה דכתיב באדם באופן אחר מלשון נפש חיה דכתיב בכל הברואים. אבל הענין דשורש חי בלשון הקדש משמעו פעם חי ולא מת, ופעם חי ולא עצב, והיינו שהוא בתכלית השלימות שאפשר באותו בריה… ובספר שמות א' ט"ז נתבאר דיש נפקא מינה באותיות השרש, היינו דחי ולא מת שרשו חיי, וחי ולא עצב שרשו חיה. והנה בהמה נקרא נפש חיה בעוד שהיא בריאה כפי טבע יצירתה, מה שאינו כן אדם לא מיקרי חי אלא באופן שנפש השכלי גם כן שלם עמו, ובלא זאת לא מיקרי חי, שהרי אינו בשלימות האדם, ואדם מישראל שנוצר להיות בו נפש ישראל מרגיש בעבודת ה' לא מיקרי חי אלא כאשר הוא בשלימות יצירתו, וכדכתיב "וצדיק באמונתו יחיה"… (בראשית ב ז, וראה שם עוד)

שפת אמת:

בפסוק אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דכתיב וייצר וגו' את האדם עפר מן האדמה, וזה נפש בהמיות, ואחר כך ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, שהוא כלי להמשיך החיות, ובכח המצות יכול להמשיך החיות ואז נקרא אדם, כי הדם הוא הנפש… כי הא' מאדם היא המשכת החיות מרוח ונשמה על הדם להיות נקרא אדם, חי פירשו בתוספות גבי כוס של ברכה חי פירוש שלם, כי השלמת האדם על ידי המצות, וחי בהם, שמשלים על ידי זה צורת האדם… (אחרי תרנ"ח)

החיים שמבקשים בראש השנה, כי בראש השנה נברא האדם, והוא עיקר החיים, וכל החיים בעולם באמצעיות האדם, דכתיב "אתה עשית את השמים וגו' ואתה מחיה את כולם", פירוש כי כל הבריאה של מעשה בראשית הוא צמצום אלקות בהתלבשות הטבע… וכל מה שנתפשטו הברואים הרי זה בחינת מיתה, דכל ירידה והשפלה נקראת מיתה. ואחר כך ברא האדם ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, פירוש שהוא הכלי שיחזור ויתמשך החיים מחי החיים אל כל מעשה בראשית, ולכן האדם קרא שמות לכל, שהוא המעלה ומקשר כל הבריאה אל חי החיים, ולכן הצדיק נקרא חי, והרשעים בחייהם קרויים מתים, כי כל מה שמתדבק בגשמיות הוא בחינת מיתה, והצדיק הוא חי. וזהו החיים שיורד בראש השנה שיש התחדשות משורש החיים, ולכן נקרא ראש השנה, כי עיקר החיים בראש, וכמו בבחינת נפש הראש נותן חיים לכל הקומה ויש אברים שהנשמה תלויה בהם, וכמו כן יש זמנים שבתות וימים טובים בשנה שחיות הנשמה תלויה בהם ומתגלה בהם, אך בראש השנה בחינת הראש ששם עיקר הנשמה…

וכעין זה ממש היה כריתות בריתו ית"ש עם בני ישראל להיות פנימיות החיות לעולם חלק ה' עמו, ולא תשכח מפי זרעו, רק אם זוכין בני ישראל מתרבה ומתפשט כח התורה בהם ביותר. וברית הזה מתחדש בכל ראש השנה על ידי תקיעות שופר, כמ"ש זוכר הברית, וזאת עיקר בקשתינו, כתבנו בספר החיים, להיות החיים מזהיר בלי השתנות והסתר הגשמיות והטבע שהיא בחינת מיתה…

ובכח תורה ומצות יכול למשוך החיות, כמ"ש "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כי הטבע היא בחינת מיתה וירידה שנברא יש מאין, אבל תכלית הבריאה היה כדי שיתבטל היש אל האין… (ראש השנה תרנ"ז)

מה שמבקשין על החיים, דכתיב ובחרת בחיים, וכמו במעשה בראשית איתא לדעתן נבראו, שכל הברואים בחרו כל אחד ציור המיוחד לו, והנה האדם עיקר נפש חיה, כמ"ש רש"י בפרשת בראשית שהיא חיה שבכולם. ובודאי האדם בחר לו זה החיות המיוחד אליו, כמ"ש "ויפח באפיו", וכמו כן בכל ראש השנה צריכין לבחור בזה החיים שהוא החלק אלוקי ממעל, כי הגוף בחינת מיתה והנפש החיים, וכפי הבחירה בחיים נמשך לו כל ימות השנה… ובראש השנה מתחדש זה הכח שבו נברא האדם ויפח באפיו נשמת חיים… (שם תרס"א)

החיים שמבקשים בראש השנה, דכתיב אתה עשית את השמים וגו' ואתה מחיה את כולם, העולם נברא בטבעיות, אבל עיקר הנהגת הטבע מאתו ית"ש נעלם, ואין הכל זוכין לזה רק הצדיקים שנקראים חיים, ובני ישראל הוציאו זה מהכח אל הפועל בקבלת התורה… (שם תרס"ב)

החיים שמבקשין בראש השנה הוא חיות הנשמה, דכתיב וייצר וגו' את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, והם ג' בחינות, והם ג' ספרים הנפתחים בראש השנה שבו נברא האדם ונתחדש אלה הג' בחינות, עפר מן האדמה הוא הגוף שעומד למיתה ואין בו חיים, וזה מדת הרשעים, שאין הנשמה מאירה בהם, ולכן מקבל רק חיות הגוף בעולם הזה עפר מן האדמה. ויפח באפיו נשמת חיים, הוא בחינת הצדיקים שאפילו במיתתן קרויין חיים, כבר פרשנו שהם מביאים חיות הנשמה בגוף וגם הגוף שלהם נקרא חי, וז"ש חי חי יודך, חי בנשמה חי בגוף, והוא בכח התורה ומצות, דכתיב "וחי בהם", ולכן נקרא הצדיק חי. "ויהי האדם לנפש חיה" הם הבינונים שזה וזה שופטן, ויש להם נפש ורצון להתדבק בהנשמה, ומכל מקום אינו מתהפך כולו להיות נקרא חי, רק מכל מקום הוא כלי שהנשמה מאירה בו לפרקים… וכמו דאיתא מעשה בראשית לדעתם נבראו, כמו כן כפי החיות שבוחר האדם בראש השנה כך נותנין לו חיים, ועל זה מבקשין זכרנו לחיים… (שם תרס"ג)

בני ישראל צריכין לשמוח בראש השנה שמתחדש העולם… ובאמת זה מיוחד לבני ישראל שנקראו ישראל לי ראש, שכל התחדשות של ראש השנה בשבילם, הוא, ונקרא ראשית, כמ"ש "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה", וכמו כן בני ישראל נקראו ראשית, והיא המשכת החיים, כי עלמא דין עלמא דמותא וצריכין להמשיך חיים מן השורש, כמו שחיות כל הגוף נמשך מן הנשמה שבראש. ואיתא במדרש אמור דיש ב' בחינות להמשיך החיים, דרך חיים תוכחות מוסר על ידי יסורים, ועץ חיים הוא על ידי התורה, ולכן המשפט בראש השנה להמשכת החיות, והתורה נותנת עצה לבני ישראל להמשיך החיים על ידי התורה ולא על ידי יסורים… (שם תרס"ד)

ח' ימי החג נותנים חיים לכל ימי השנה, כי התפשטות החיות מראש השנה הוא בחג וזה ניסוך המים, וז' ימי סוכות הם חיי עולם הזה, ולכך יש אחיזה גם לאומות וזהו ע' פנים, אבל שמיני עצרת הוא חיי עולם הבא, והוא החיים המיוחד לישראל, שהתורה עיקר חיינו. וזה עצרת, כי התורה היא חיות הפנימיות, רק שנתלבש במעשה בראשית, וחיי עולם הזה רק חיצוניות ולכך צריך הגנה וסוכה… (סוכות תרל"ב)

פרי צדיק:

…והם כנגד ג' דברים, חיים, בני ומזוני דתליין במזלא שהוא עתיקא, כמו שזכרנו, חיי היינו חכמה, וכמו שנאמר החכמה תחיה בעליה… (וישלח ו)

ושלשה דברים שהם כלל צורכי האדם, חיי בני ומזוני, ובשלשתן כתוב ברכה… חיי דכתיב "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך", ושלשתן השפעתן מעתי"ק, כדאיתא מועד קטן כ"ח, חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, ואיתא בזוהר הקדש דמזלא קדישא היינו עתיקא, והוא מדת אין, ובשבת שיש התגלות עתיקא זמן ההשפעה לשלשתן… (ויחי יא)

מנהג ישראל לומר בשבת שמברכין ראש חדש הצלותא דרב, ומבקשים שתתן לנו חיים ארוכים, ואחר כך אומרים י' לשונות של חיים, ומספר עשר הוא כולל כל מיני חיים, ומקדימין חיים ארוכים, שעיקר החיים לעולם שכולו ארוך, בלתי שיעור, ואחר זה מבקשים על כל מיני חיים… (שמיני ח)

ראה עוד ערך אדם-חייו.


הלימוד לעילוי נשמת:

  • יונתן בן אפרים פישל
  • שילת בת יהודה
  • ידידה אשת חיל
  • רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
  • אלי ישראל בן מדלן
  • אפרים פישל בן מנוחה
  • נתנאל חיים בן אברהם

ורפואה שלימה לשאר חולי ישראל.