חסיד חסידות

(ראה גם: דורות ראשונים, חסד, עבודת ה')

זהר:

היכל זה הוא היכל החסידים (שמדתם לומר שלי שלך ושלך שלך, להשפיע ולא לקבל), היכל זה הוא עליון על כל ההיכלות, (שאי אפשר לזכות בהיכל זה אלא אחר שנשלם בכל המדרגות שבהיכלות שלמטה)… הוא היכל הימין, ואין מי שישיג אותו זולת אלו החסידים הקדושים, וכל אלו האוהבים את רבונם באהבה רבה…(בראשית ב כד, ועיין שם עוד)

ולמדנו, כל אלו המדות עולות ומתעטרות ונחות בראש אחד, ושם מתעטר הראש של המלך, אותו שנקרא במדרגה העליונה של חסידות, וחסידים יורשים את כל הכבוד ההוא של מעלה, שכתוב יעלזו חסידים בכבוד, היינו בעולם הזה, ירננו על משכבותם, היינו בעולם הבא, רוממות א-ל בגרונם, שיודעים לקשר קשר האמונה כראוי… (אחרי קח, ועיין שם עוד)

ועוד שמרה נפשי כי חסיד אני, אלא כך העמידו חכמים, ולא עם הארץ חסיד, כי התורה ניתנה מימינו של הקב"ה, שהוא חסד, ומשום זה, מי שעוסק בתורה נקרא חסיד, משום זה אני אומר להקב"ה שמרה נפשי, ואל תדין אותה כמעשי עמי הארצות האלו, שנאמר בהם ולא עם הארץ חסיד. ואם תאמר כמה עמי ארצות הם שעושים חסד, אלא כך העמידו, אי זהו חסיד, זהו המתחסד עם קונו כמו דוד… (פנחס קעב)

תלמוד בבלי:

לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני, לוי ורב יצחק, חד אמר כך אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב ישינים עד שלש שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך, ואידך, כך אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, ולא עוד, אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי, ואומר לו יפה דנתי… (ברכות ד א)

אמר רבי חלבו אמר רב הונא, כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד… (ברכות ו ב)

מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת והקניטתו אשתו, והלך ולן בבית הקברות, ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו… (שם יח ב)

חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים… (שם ל ב)

תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת, וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית, אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת. (שם לב ב)

…אם עם הארץ הוא חסיד אל תדור בשכונתו… (שבת סג א)

חשבון מאי עבידתיה מהפקירא קזכו, אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן. (שם קכ א)

תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו, אמר ליה, ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם. (שם קכא ב)

תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליו לגודרה, ונזכר ששבת היא ונמנע ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלתה בו צלף, וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. (שם קנ ב)

מיתיבי, היה רבי מאיר אומר אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה… (עירובין יח ב)

…אלא כגון רב חנינא ורב אושעיא דהוו אושכפי בארעא דישראל, והוו יתבי בשוקא דזונות ועבדי להו מסאני לזונות ועיילי להו, אינהו מסתכלי בהו, ואינהו לא מדלן עינייהו לאיסתכולי בהו, ומומתייהו הכי, בחייהן רבנן קדישי דבארעא דישראל… (פסחים קיג ב)

תניא, הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו… והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, דמפייסו ליה ומפייס. (יומא כג א)

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, שנאמר וצדיק יסוד עולם, רבי חייא דידיה אמר מהכא, רגלי חסידו ישמור, חסידיו טובא משמע, אמר רב נחמן בר יצחק חסידו כתיב, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמור, דבי רבי שילא אמרי כיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמור… (יומא לח ב)

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהן באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות… (סוכה נא א)

,,,ואם לחש ולא נענה מאי תקנתיה, ילך אצל חסיד שבדור וירבה עליו בתפלה, שנאמר ויצו עליה במפגיע… (תענית ח א)

ריש לקיש אמר (היושב בתענית) נקרא חסיד, שנאמר גומל נפשו איש חסיד ועוכר שארו וגו'… (שם יא ב)

אמר ליה רבי זריקא לרב ספרא, תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל, חסידי דבבל רב הונא ורב חסדא, כי הוה מצטריך עלמא למיטרא אמרי ניכניף הדדי וניבעי רחמי, אפשר דמירצי הקב"ה דייתי מיטרא, תקיפי דארעא דישראל, כגון רבי יונה אבוה דרבי מני, כי הוה מצטריך עלמא למיטרא הוה עייל לביתיה ואמר להו הבו לי גואלקי ואייזיל ואייתי לי בזוזא עיבורא, כי הוה נפיק לברא אזיל וקאי בדוכתא עמיקתא, דכתיב ממעמקים קראתיך ה', וקאי בדוכתא צניעא ומכסי בשקא ובעי רחמי ואתי מיטרא… (שם כג ב)

…עיילוהו למערתא דחסידי ולא קיבלוהו, למערתא דדייני וקיבלוהו… (מועד קטן יז א)

שלשה דברים נאמרו בצפרנים, הקוברן צדיק, שורפן חסיד… (שם יח א)

דתניא רבי יהודה אומר חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם, מה היו עושין, עומדין ומתנדבין נזירות למקום, כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום… (נדרים י א)

הוא היה אומר, חסיד שוטה… ומכות פרושין הרי אלו מבלי עולם… היכי דמי חסיד שוטה, כגון דטבעה איתתא בנהרא, ואמר לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה… (סוטה כ א וכא ב)

תנו רבנן שבעה פרושין הן, פרוש שכמי זה העושה מעשה שכם, פרוש נקפי זה המנקיף רגליו (אינו מרים רגליו מהארץ), פרוש קיזאי זה המקיז דם לכתלים (עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים), פרוש מדוכיא… דאמר מה חובתי תו ואעשנה (כאילו כבר עשה הכל)… אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס. (שם כב ב)

משמת רבי יוסי קטנתא פסקו חסידים, ולמה נקרא שמו קטנתא, שהיה קטנתא של חסידים… (שם מט א)

חסדא שמך וחסדאין מילך… (גיטין ז א)

הספנין רובן חסידים… (קדושין פב א)

תנו רבנן חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהן וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן ומעמיקין להן ג' טפחים כדי שלא יעכב את המחרשה… (בבא קמא ל א)

מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד, אמר לו ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך… (שם נ ב)

תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית… (שם פ א)

אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזקין, רבא אמר מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות… ואי סלקא דעתך דמישתבע, חסיד מי משתבע בשיקרא, וכי תימא דמישתבע והדר הוי חסיד, והא כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי עילאעי… (שם קג ב)

והא ההוא חסידא דהוה רגיל אליהו דהוה משתעי בהדיה, עבד בית שער ותו לא משתעי בהדיה… (בבא בתרא ז ב)

מיתיבי, חסיד היה באומות העולם ואיוב שמו, ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו… (שם טו ב)

נתנו חכמים את עיניהם בהלל הזקן וכשמת אמרו עליו הי חסיד הי עניו… (סנהדרין יא א)

רבי אליעזר אומר (דור המדבר) הן באין לעולם הבא, שנאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח… רבי יהושע בן קרחה אמר לא נאמר פסוק זה אלא כנגד דורות הבאים, אספו לי חסידי אלו צדיקים שבכל דור ודור, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שבקה רבי עקיבא לחסידותיה… (שם קי ב)

אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן, שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך… (עבודה זרה כ ב)

הוא היה אומר, אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד… (אבות ב ה)

ארבע מדות באדם… שלי שלך ושלך שלך חסיד… (שם ה י)

ארבע מדות בדעות… קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד… (שם שם יא)

ארבע מדות בהולכי בית המדרש… הולך ועושה חסיד… (שם שם יד)

חסידים הראשונים כיון שארגו בה שלש היו מטילין בה ציצית… שאני חסידים דמחמרי אנפשייהו… (מנחות מא א)

והתניא מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים ואמרו, אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח שחרית… ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני בעצמי שאין בי עוון אלא של אותה העז בלבד, שעברתי על דברי חבירי… (תמורה טו ב)

למה נקרא שמה חסידה, שעושה חסידות עם חברותיה. (חולין סג א)

תלמוד ירושלמי:

מעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות שיחין ומערות לעוברין ולשבים, פעם אחת היתה בתו עוברת לינשא ושטפה נהר, והוון כל עלמא עללין לגביה בעיין מנחמתיה ולא קביל עלוי מתנחמה, עאל רבי פנחס בן יאיר לגביה בעי מנחמתיה ולא קביל מתנחמה, אמר לון דין הוא חסידכון, אמרו ליה רבי כך וכך היה עושה, כך וכך אירעין, אמר אפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים, מיד נפל קול הברה בעיר באת בתו של אותו האיש… (דמאי ד א)

עולא בר קושב תבעתיה מלכותא… סלק גביה רבי יהושע בן לוי ופייסיה ויהביה לון, והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי ולא אתגלי, וצם כמה צומין ואתגלי עלוי, אמר ליה ולמסורות אני נגלה, אמר ליה ולא משנה עשיתי, אמר לו וזו משנת החסידים… (תרומות מז א)

מעשה בחסיד אחד שהיה יושב ושונה אל תאמן בעצמך עד יום זקנותך, כגון אני, אתת חדא רוחא ונסיתיה, ושרי תהי ביה (נתחרט), אמרה ליה לא תצוק, רוח אנא (ולא נכשלת), אזול ואשתוי לחברך (ולא תתגאה).

…מכאן היה רבי פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה לידי ענוה, ענוה לידי יראת חט, יראת חט לידי רוח הקודש, רוח הקודש לידי חסידות, חסידות לידי תחיית המתים, תחיית המתים לידי אליהו זכור לטוב… רוח הקודש לידי חסידות, דכתיב אז דברת בחזון לחסידיך… תני בשם רבי מאיר, כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ואוכל חוליו בטהרה, ומדבר בלשון הקודש, וקורא את שמע בבוקר ובערב מובטח לו שהוא מחיי עולם הבא. (שבת ח א)

מעשה בחסיד אחד שיצא לטיול בכרמו, וראה שם פירצה אחת וחשב לגדרה במוצאי שבת, אמר הואיל וחשבתי לגדרה איני גודרה עולמית, מה פעל לו הקב"ה, זימן לו סוכה אחת של נצפה ועלה לתוכה וגדרתא, ממנה היה ניזון וממנה היה מתפרנס כל ימיו. (שם עח א)

איזה חסיד שוטה, ראה תינוק מבעבע בנהר, אמר לכשאחלוץ תפילי אצילנו, עם כשהוא חולץ את תפיליו הוציא זה את נפשו, ראה תאנה בכורה, ואמר במי שאפגע בו תחילה אתננה לו, (ואולי אינו ראוי, ורוצה רק להראות חסידות), ראה נערה מאורסה והיה רץ אחריה (ואינו רוצה להצילה בנפש הרודף)… (סוטה טז א)

שבעה פרושין הן, פרוש שכמי… טעין מצותיה על כתפיה, (כדי להתייהר טוען המצוה על כתפיו), פרוש ניקפי אקיף לי ואנא עבד מצוה, פרוש קיזי עבד חדא חובה וחדא מצוה ומקזז הדא עם הדא, (מחשב המצוה נגד העבירה), פרוש מנכייה, מאן דית לי אנא מנכי עביד מצוה (מכל מה שיש לי), פרוש אדע חובתי ואעשנה, איידי חובתא עבדית דנעביד מצוה כוותיה, פרוש יראה כאיוב, פרוש אהבה כאברהם, אין לך חביב מכולן אלא פרוש אהבה כאברהם, אברהם עשה יצר רע טוב… (שם כה א)

מעשה בחסיד אחד שהיה מגלגל בגלוים ולקה בדלקת, וראו אותו יושב ודורש ביום הכיפורים וצלוחית של מים בידו… (עבודה זרה יב א)

אבות דרבי נתן:

ודלא משמש חכימיא קטלא חייב, כיצד, מעשה באדם אחד מבית רמה שהיה נוהג בעצמו מדת חסידות, שלח אליו תלמיד אחד רבן יוחנן בן זכאי לבדקו, הלך ומצאו שנטל שמן ונתנו על גבי כירים, ונטלו מעל הכירים ונתנו לתוך של גריסים, אמר לו מה אתה עושה, אמר לו כהן גדול אני ותרומה בטהרה אני אוכל, אמר לו כירים זה טמא או טהור, אמר לו וכי יש לנו בתורה על כירים שטמא… אמר לו אם כן היית נוהג לא אכלת תרומה טהורה מימיך… (פרק יב יג)

מדרש רבה:

אמר רבי יהודה בר אלעי חסידים הראשונים היו מתייסרין בחולי מעיים בעשרה ועשרים יום, לאמר שהחולי ממרק. (בראשית פרשה סב ב)

עשרה נקראו יקרים… ומיתתן של חסידים… מנין, יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. (ויקרא ב א)

זה שאמר הכתוב עם חסיד תתחסד, רבי יהודה ורב נחמן, רבי יהודה פתר קרא באברהם אבינו, כיון שבא בחסידות הקב"ה בא עמו בחסידות… אימתי בא בחסידות, בשעה שאמר אל נא תעבר מעל עבדך, מה כתיב תמן, ואברהם עודנו עומד לפני ה'… רבי נחמיה פתר קרא במשה, בשעה שבא בחסידות הקב"ה בא עמו בחסידות… בשעה שאמר הראיני נא את כבודך, מה כתיב תמן, אני אעביר כל טובי וגו'… (שם יא ה)

דבר אחר אשה כי תזריע, הדא הוא דכתיב הן בעוון חוללתי, רבי אחא אמר אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעוון… (שם יד ה)

מדרש תנחומא:

מהו לשון הנני, לשון ענוה לשון חסידות, שכך ענותנותן של חסידים בכל מקום. (וירא כב)

…והקב"ה מכבד לצדיקים ולחסידים, אבל בכל עת שנופל שגגה מהם הוא מיסרן… כמו ההוא תלמידא דהוה חסיד, והוה ליה אבא ושתי חמרא טובא, ובכל עידן דהוה נפיל בשוקא אתו עולמיא ומכין יתיה… (שמיני יא, וראה שם עוד)

כך היא מדת החסידים, אף על פי שהקב"ה מבטיחן אינן פורקין יראה, וכן ביעקב כתיב ויירא יעקב מאד, למה נתיירא, אמר שמא נתקלקלתי אצל לבן בכלום… (חקת כה)

מסכת שמחות:

אמר רבי יהודה חסידים הראשונים היו מתייסרין בחולי מעיים בעשרים יום קודם מיתתן כדי למרק את הכל, כדי שיבואו זכאין לעתיד לבא, שנאמר (משלי כ"ז) מצרף לכסף וכור לזהב, ואיש לפי מעללו. (פרק ג י)

…אבל חסידים הראשונים היו מקדימין לבית האבל מלבית המשתה, שנאמר (קהלת י') טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה… (פרק יב)

שוחר טוב:

הקב"ה נקרא חסיד, שנאמר (ירמיה ג') כי חסיד אני נאם ה', ודוד קרא עצמו חסיד, שנאמר (תהלים פ"ו) שמרה נפשי כי חסיד אני. אמר רבי אלכסנדרי כל השומע קללתו ושותק נקרא חסיד, ודוד ששמע קללתו ושתק בדין הוא שיקרא חסיד. (תהלים מזמור טז)

… ומי הם החסידים, אלו ישראל, מה כתיב למעלה מן הפרשה (תהלים קמ"ח) תהלה לכל חסידיו, כל זמן שישראל רואין את הקב"ה הם נעשו חסידים, ראוהו בים נעשו חסידים ואמרו שירה… וכשיראו אותו לעולם הבא הם נעשים חסידים, שנאמר תהלתו בקהל חסידים, וכל כך למה, שהן רואין ושמחים ועוד שמחים עמו. (שם קמט)

ילקוט ראובני:

כל אדם שיש בו חסידות נקרא מלאך ה' צב-אות, הדא הוא דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צב-אות הוא, מפני מה זכה הכהן ליקרא מלאך ה' צב-אות, כהן למעלה, אף כהן מלאך ה' צב-אות למטה, ומאן מלאך ה' צב-אות למעלה, זו מיכאל השר הגדול דאתי מחסד של מעלה כביכו"ל… מהוא חסד רחמי, ובגין כך לא אשתכח מסטרא דדינא, מאי טעמא זכה הכהן לחסד, בגין היראה, הדא הוא דכתיב וחסד ה' מעולם עד עולם על יראיו. (במדבר נשא עמוד ז)

חובת הלבבות:

והחלק השלישי מן המותר הוא הקצור, והוא שלא יגיע האדם אל גדר די הספוק במאכל ובמשתה ובמלבוש ובדבור ובעסק בצרכי המזון והדומה לזה, וזה יחלק לשני חלקים, שיהיה חסידות, או לענין העולם. ומה שיש ממנו לחסידות ולהתקרב בו אל ה' על דרך הפרישות הוא משובח, ויש עליו גמול…

והמדרגה העשירית, אנשים התבררה אצלם אמיתת התורה וכל מה שהם חייבין מן הגמול והעונש עליה… ולא שמו לבם אל הגמול והעונש אך מהרו אל עבודת האלקים לשמו לגדל ולרומם בכוסף ובלבב שלם בעבור ידיעתם אותו והכרתם את ענינו. וזאת המעלה הרמה שבמדרגת אנשי התורה, וזאת מעלת הנביאים והחסידים אשר נמסרו אל האלקים וכרתו עמו ברית וסחרו עמו והסכימו עליו, ונתנו לו נפשותם ובניהם וקנינם ועמדו באמונתם במה שקבלו על נפשותם…  (שער ג פרק ד)

וכאשר יתייאש היצר מפתותך בפנים האלה, ישתדל לפתותך מצד אהבת השבח והשם טוב בעולם הזה, ויאמר לך שמח אני על עבודתך לאלקים עם בטחונך… ואין ראוי שתסתיר מבני אדם מה שאתה עליו מן החסידות… ויהיה לך בעולם הזה כבוד מהם וזכר טוב ושם טוב בתוכם… ועוד שילמדו ממעשיך… השב עליו, ומה יועילנו שבח בני אדם והשם הטוב, עם ידיעתי בקצורי במה שאני חייב לבורא יתעלה… ואמרו על אחד החסידים שנכנס לשוק לקנות חפץ, ובא לחנות אחד הסוחרים לקנותו ממנו, ואמר לו שכנו וותר לו ועשה לו כרצונו, כי הוא מאנשי היראה והתורה, אמר לו החסיד, איני צריך לוויתורך, כי לא באתי לקנות כי אם בממוני לא בתורתי, ומאן לקנות ממנו החפץ… אבל החסידים אין כוונתם במעשיהם לדבר מהם, אלא לשם הבורא יתעלה… וכבר אמרו על אחד החסידים שאמר לחברו הנשתוית, אמר לו נשתווה בעיניך השבח והגנות, אמר לו לא, אמר לו אם כן עדיין לא הגעת… אל המדרגה הזאת, כי היא העליונה שבמדרגות החסידים. (שער ה פרק ה)

אבל מנהגי אוהבי השי"ת רבים מספר, אך אזכור מהם מה שיזדמן לי… והוא שידעו אלקיהם והכירו חפצו בהם והנהגתו אותם… נתברר להם והאמינו, כי כל עניניהם ותנועותיהם נוהגים בגזירת הבורא יתעלה וחפצו… וכאשר התברר להם מן התורה כי הוא מזהיר על עניני המצוות ומרשל מבחירת התענוגים עמדו בבחירתם במקום שהעמידם… ועזבו עניני עולמם והנהגת גופותיהם בלבותם ומחשבותם והתעסקו בהם בחושיהם הגופיים בעת הצורך והדוחק מפני זלותו אצלם וקלותו בעיניהם, ופנו נפשותם ולבותם לעניני תורתם ועבודת אלוקיהם… והם במה שבלבותם מידיעת האלקים כאילו עובדים אותו עם המלאכים הקדושים, נמסו התאוות מלבם ונעקר מהם הכוסף לתענוגים, בעבור מה שנכנס בהם מן הכוסף לעבודת הבורא ומאהבה אותו… תראה אותם כשמתעסקים עמהם כאחי הבושת, וכשמדברים עמהם – חכמים, וכששואלים אותם – יודעים, וכשחוטאים להם – ענוים, תראה צורותם שעלה עליהם האור… (שער י פרק ז, וראה שם עוד)

אבן עזרא:

אם כסף תלוה את עמי – כי החסידים לא יבקשו עושר בעולם הזה, והעד אליהו ואלישע שלא רצה לקבל מנחת נעמן. (שמות כב כד)

רמב"ן:

וכמו שהחסידות שהיא מורה על החכמה, שאי אפשר להיות חסיד אלא אם כן היה חכם, כמו שאמרו אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, אבל אין החכמה לאות על החסידות, שאפשר שהוא חכם והוא רשע… (האמונה והבטחון פרק א)

רד"ק:

חסיד אני – העושה טובה עם חברו לפנים משורת הדין. (תהלים ד ד)

חסידיך – בדרש, השומע קללתו ושותק בדין שיקרא חסיד.

וחסידיך – המתבוננים תמיד, שחסד לשון יתרון, והם יברכוכה תמיד… (שם קמה י)

כוזרי:

אמר החבר: מנהג העובד אצלנו איננו חי נגזר מן העולם וימאס החיים שהם מטובות הבורא, וזוכר טובתו עליו בהם… אך הוא יתאוה זה אילו היה מגיע למדרגת חנוך או למדרגת אליהו זכור לטוב… אבל בהמצא השכינה בארץ הקדושה בעם המוכן לנבואה, היו אנשים נפרדים ושוכנים במדברות, מתחברים עם מי שדומה להם, לא היו מתבודדים לגמרי, אבל היו נעזרים על חכמת התורה ומעשיה המקרבים אל המדרגה ההיא בקדושה ובטהרה, והם בני הנביאים… ואך בזמן הזה, מי שהכניס עצמו להנזר בפרישות כבר הכניס נפשו ביסורים וחולי גשמי ונפשי… ונפשו תתבענו בכחותיה אשר נטבעה עליהם… (מאמר ג א)

אמר הכוזרי: אם כן ספר לי מעשה החסיד שבכם היום.

אמר החבר: החסיד הוא הנזהר במדינתו (גופו), משער ומחלק לכל אנשיה טרפם וכל ספקם… וימצאם בעת צרכו עליהם שומעים לו, ממהרים לענותו בעת קראו…

החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכחותיו הנפשיים והגופיים, מנהיגם הנהגה הגופיית, כמו שנאמר "ומושל ברוחו מלוכד עיר", והוא המוכן לממשלה… וחוסם הכחות התאוותיים ומנע אותם מן הרבוי, אחר אשר נתן להם לחלקם… וחסם הכחות הכעסניים המבקשים ניצוח, אחר אשר נתן להם לחלקם בנצחון המועיל בדברי החכמות… ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו… ואחר כך יצר והרעיון והמחשב והזכרון, ואחר כך הכח החפצי המשתמש בכל אלה, והם משמשים עובדים לחפץ השכל… אז יקרא אל עדתו כמושל הנשמע שקורא אל חילו השומע לעזור לו, להדבק במדרגה שהיא למעלה ממנה, רצוני לומר המדרגה האלוקית אשר היא למעלה מהמדרגה השכלית… ומצוה הכח החפצי שיהיה מקבל ושומר לאשר יבאר מאצלו ציווי, ויעשהו לעתו, וישמש בכחות ובאברים כפי אשר יצוה מבלי המרות, ויצוה אותו שלא יפנה אל השדים המחשביים, ולא יקבל ולא יאמין בם עד שיוועץ את השכל… ומיישר כלי המחשבה ומפנה אותו מכל אשר קדם מהמחשבות העולמיות… ויגער במחשבי ושקריו המבלבל את האמת ומספקו, ויגער בכעסני ובתאותני מהטות החפצי והניעו והטרידו במה שיש אצלם מהכעס והתאוה. ואחר זאת ההצעה ינהיג הכח החפצי כל האברים המשמשים אותו בזריזות ושמחה, ויעמדו בעת העמידה בלי עצלה… ויעמדו כל האברים כנבהלים היראים לעשות מצות מנהיגם, לא ירגישו על מיחוש ולא על הפסד אם יהיה להם, ותהיה הלשון מסכימה עם המחשבה לא יוסיף עליה… ובעת התפלה מטהר נפשו מכל מה שקדם ויתקנה לעתיד… (שם שם ד וה)

אמר החבר: החסיד ממנו נזהר במצוות אלה הדברים האלקיים, רצוני לומר, המילה והשבת והמועדים ותורתם המצווים מאת האלקים, ולהשמר מן העריות והכלאים… ולהשמר מדרוש ידיעת הנעלם מזולתי הנבואה… ולהשמר מהזיבות והנדות, ולהשמר מבעלי החיים הטמאים במאכלו ובמגעו… ושמירת מה שהוא חייב על כל עבירה בשוגג ומזיד מקרבן… והתורות הנפשיות כמו אנכי ה' אלקיך, ולא יהיה לך אלהים אחרים וגו', כי הוא יודע מצפוני בני אדם כל שכן מעשיהם ודבריהם, ושהוא גומל על הטוב והרע מהם… ואין החסיד חושב ולא מדבר עד שיאמין שעמו עינים רואות וצופות וגומלות אותו… והוא הולך ויושב כירא וחרד המתבייש ממעשיו לעתים, כאשר הוא שמח ושש, ותיקר נפשו אצלו בעת טובתו…

וכשיהיה החסיד חושב זה בכל תנועותיו, איך לא תהיינה תנועותיו כולן נתן בהן חלק לבורא אשר בראן תחלה, וממשיך להן בעזר תמיד בהשלמתן, והוא לעולם כאילו השכינה עמו והמלאכים מתחברים עמו בכח, ואם יחזק בחסידות ויהיה במקומות הראויים לשכינה יחברוהו בפועל, ויראה אותם עין בעין למטה ממדרגת הנבואה… ויקבל החסיד מכבוד הענין האלקי הנמצא עמו מה שראוי לקבל העבד מאדוניו שבראו והיטיב לו… והוא נושא התפילין על מקום המחשבה והזכרון מהראש, ואוצל מהם רצועה מגעת אל ידו, כדי שיראה אותה עם השעות… אחר כן מתגלגל בכל חושיו לתת חלק האלקים בהם, וכבר קבלנו כי המעט שבשיעורים אשר יצא האדם בהם חובתו מהתשבחות הם מאה ברכות לא פחות…

והאהבה והיראה מאין ספק נכנסות בנפש עם אלה הענינים ומשוערים בשעור התוריי, כדי שלא תביא השמחה בשבתות וימים טובים אל מה שמביא אל השחוק והתאוה והבטלה… ושלא תוציא היראה אל גבול שמיאש מהמחילה, וישאר דואג כל ימיו, ויעבור על מה שציוה הבורא מהשמחה במה שחננו, וימעט משבחו על טובת האלקים, כי השבח הולך אחר השמחה. ושלא תוציאנו הקנאה בהוכח תוכיח את עמיתך ובדברי החכמות לידי הכעס והנטירה, ותטרד נפשו מהזככות בעתות התפלות. ויישב בלבו צדוק הדין… כשיתיישב בלבו צדק בורא החיים ומטרפם ומנהיגם בחכמתו, ושאין הדעת משיגה פרטיה אבל משיגה כלליה, במה שרואה מתקון הבריאה בהם, ומה שכלל מהפליאות המורות על כוונת חכם וחפץ יודע ויכול… ומי שנתיישב על נפשו זה יהיה כמו שאומרים על נחום איש גם זו, כל אשר תמצאהו צרה אומר: גם זו לטובה, ויהיו חייו ערבים עליו תמיד, ותקלנה עליו הצרות, אבל אפשר שישמח בהן כשירגיש לעוון שיש עליו, כמו מי שיפרע חובו, והוא שמח במה שהקל מעליו ממנו, וישמח לשכר ולגמול הצפון לו… (שם שם יא)

…והחסיד ביניהם מתהלך ואין נפשו מתלכלכת בדברי נבלה שישמע אותם מהם, ואין נתלית בגופו ובבגדיו טומאת זיבות ונדות ושרצים ומתים וצרעת וזולת זה, בעבור שהיו דבקים בקדושה ובטהרה, וכל שכן מי שהיה שוכן בעיר השכינה ואינו פוגע כי אם כתות על מדרגות הקדושה… (שם שם כא)

ויש שרומזים אל הנביאים והחכמים והחסידים, כי הם ככלים ראשונים לחפץ אלקים, משתמשים בחפצו ולא ימרו מדבריו מאומה, ויראו המופתים על ידם, ובכמו הרמז הזה אמרו רז"ל את ה' אלקיך תירא, לרבות תלמידי חכמים… (מאמר ד ג)

משנה תורה:

מדת חסידות שפודין מעשר שני בזמן הזה בשוויו כדרך שפודין אותו בזמן הבית… (מעשר שני ב ב)

הלוקח מאחד מחמשה בני אדם, וכל אחד מהם תובע אותו ואומר אני הוא בעל המקח… ואם הוא חסיד נותן דמים לכל אחד ואחד כדי לצאת ידי שמים. (מכירה כ ב)

…שכן וקרוב השכן קודם, גם זה בכלל הטוב והישר הוא, קדם אחד וקנה זכה, ואין חברו שראוי לקדם לו יכול לסלקו, הואיל ואין אחד מהן בעל המצר, שלא ציוו חכמים בדבר הזה אלא דרך חסידות, ונפש טובה היא שעושה כך. (שכנים יד ה)

מותר לעבד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שמדת הדין כך, מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכבד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו… וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו… (עבדים ט ח)

מדת חסידות היא, שלא יעיד אדם בצוואה שמעבירין בו הירושה מן היורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה, לאחיו חכם ונוהג כשורה. (נחלות ו יא)

שמונה פרקים לרמב"ם:

ולזה הענין לא היו החסידים מניחים מתכונות נפשותיהם תכונה הממוצעת בשוה, אך היו נוטים מעט לצד היתר או החסר על דרך הסייג והשמירה, רצוני לומר על דרך משל, שהיו נוטים מן הזהירות לצד העדר הרגש ההנאה מעט… ואל זה הענין רמזו באמרם: לפנים משורת הדין. אבל מה שעשו אותם החסידים בקצת הזמנים, וקצת אנשים מהם גם כן, מנטות אחר הקצה האחר בצום, וקימה בלילות, והנחת אכילת הבשר ושתיית יין, והרחק הנשים… לא עשו דבר מזה אלא דרך רפואות, כמו שזכרנו, ולהפסד אנשי המדינה גם כן, כשיראו שהם נפסדים בחברתם ורעות פעולותיהם, עד שיפחדו מהפסד מדותיהם בעבורם, על כן ברחו למדברות ולמקום שאין שם אדם רע… וכאשר ראו הכסילים שהחסידים עושים אלו הפעולות ולא ידעו כוונתם, חשבו שהן טובות שכיוונו אליהן, בחשבם שיהיו כמותן, ויחשבו שהם יקנו לעצמם מדה טובה ושעשו טובה, ושבזה יתקרב האדם לשם, כאילו השי"ת שונא הגוף ורוצה לאבדו… (פרק ד)

אמרו הפילוסופים, שהמושל בנפשו, אף על פי שעושה המעשים הטובים והחשובים, הוא עושה אותם והוא מתאוה אל הפעולות הרעות, ויכסוף אליהן ויכבוש את יצרו… אבל החסיד הוא נמשך בפעולתו אחר מה שתעוררהו תאוותו ותכונתו, ויעשה הטובות והוא נכסף אליהן. ובהסכמה מהפילוסופים, שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם מן המושל בנפשו… להיותו מתאווה לרע, ואף על פי שאינו עושה אותו, מפני שתשוקתו לרע היא תכונה רעה בנפש…

וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין, נמצא להם שהמתאוה לעבירות הוא יותר חשוב ויותר שלם, מאשר לא יתאוה להן ולא יצטער בהנחתן, עד שאמרו שכל אשר יהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם תהיה תשוקתו לעבירות והצטערו בהנחתן יותר גדולות, כבסוכה נ"ב: כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו… ויותר מזה שהם ציוו שהאדם יהיה מתאוה לעבירות… אבל שניהם אמת, שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות… הם הענינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעים, כשפיכת דמים, גנבה וגזילה… ואין ספק שהנפש המתאוה לדבר מהן שהיא חסרה, ושהנפש החשובה לא תתאוה לאחת מאלו הרעות כלל, ולא תצטער בהמנעה מהן.

אבל הדברים שאמרו עליהם החכמים שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב, הן התורות השמעיות, שאלמלא התורה לא היו רעות כלל, ומפני זה אמרו שצריך האדם שיניח את נפשו אוהבת אותם, ולא יהיה מונע מהם אלא התורה… (פרק ו)

מורה נבוכים:

וצריך למי שיבחר להיות אדם באמת, לא בהמה בתאר אדם, שישים כל השתדלותו לחסר כל צרכי החומר ממאכל ומשתה ומשגל וכעס, וכל שאר המדות הנמשכות אחר התאוה והכעס, ויבוש מהם, וישים להם מדרגות בנפשו, אמנם מה שאי אפשר מבלעדיו כמאכל ומשתה יסתפק מהם במועיל ולפי צורך הפרנסה לא ההנאה… וכבר ידעת מאסם סעודה שאינה של מצוות, ושהחסידים כרבי פנחס בן יאיר לא אכל כלל עם אדם… (חלק ג פרק ח)

ספר חסידים:

…כי חסיד אשר חפץ לבו באהבת בוראו לעשות כל רצונו ואינו יודע לשום על לב הדברים כולם ומאיזה דבר צריך להזהר, לפי שמעטו הלבבות, ולפי שיש חסיד שמשים הרבה דברים על לבו, ויש חסידים שעושים מעט, ואילו היה יודע ומבחין בדברי החסידות היה עושה הרבה מאד מאותן החסידים שעושים הרבה, לכך נכתב ספר חסידים למען יראו בו יראי ה', וידעו ויבינו מה עליהם לעשות, ומאיזה דבר צריכין להזהר… (א)

שורש החסידות כיצד, כשאדם מושך את לבו במדת החסידות, וקשה עליו מפני שהכל מלעיגים עליו ומביישים אותו, ואומרים דברים לצערו, ומזכירים לפניו מעשיו הרעים, לא יעזוב אדם חסידותו מפני הליצנים, ויכנס במדות הטובים מעט מעט, יום אחר יום… ויהא מעלה על לבו שיהא לו זכות גדולה וצדקה תחשב לו אשר מתבייש, ויראת ה' טהורה נכנסה לו בלבו, ומטהרת לבו ונפשו מכל דבר רע, שיסייעוהו משמים להחזיקו ביראת ה'… וכאשר יהיה האיש דש בחסידותו ואין לו יצר לסור ממדתו כי ישרה היא בעיניו, מכאן ואילך ידריכנו בעל הישר בדרך הישרה… וכשם שנכנס בקושי בחסידותו, כך יותר ויותר קשה עליו לעזוב מדתו הטובה מפני הבושה… ולפי שחסידות קשה עליו לקבל בתחלתו, טוב לו להתחילו בבחרותו… (ז)

ועיקר חוזק החסידות מתחילה עד סוף, אף על פי שמתלוצצים עליו לא יניח חסידותו, וכוונתו לשמים, ואינו רואה פני נשים, בפרט בין אנשים אחרים שכולם רואים הנשים, כגון בבית החופה… לפיכך יזכה לרב טוב הצפון לצדיקים. (ט)

כל דבר חסידות לנהוג בו בכל יום דברים שיצרו קשה עליו, כגון רכילות ויצר הרע… ושלא לדבר חדושים מדברי העולם, ללכת לטייל, שעל הכל יש יצר, וכן לא ישבע כלל, ושלא להזכיר שם שמים לבטלה וכיוצא בזה, שנוהג תמיד ויצרו מתגבר עליו, ואין יכול לעמוד בפניהם אלא אם כן הורגל מילדותו, לכך יחנך בניו באלה מקטנותם… חסיד נקרא על שם חסדים, ועוד נקרא חסיד על שם והחסידה, שתרגום אונקלוס וחוריתא, לשון בושת והלבנת פנים, מה שמביישים אותו ומלבינים פניו והוא כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו ולא יבייש אדם נקרא חסיד, ולעתיד לבא פניו מבהיקים ויזכה לשבת בשבע כיתות המקבלות פני השכינה… (י)

אין חסיד אלא מי שעובר על מדותיו כשבאין בני אדם לפניו אשר חטאו ועשו לו שלא כהוגן, ועתה מתחרטים ומבקשים מחילתו, ומה שיש בידם לתקן מן המעוות הם מתקנים, ועל אשר לא יוכלו הם מתחרטים, ואומרים לקבל דין עליהם ככל אשר יגזור עליהם… מוחל להם בלב שלם ואינו עושה עמהם רעה, מפני זה נקרא חסיד… (יא)

שורש החסידות יראה, כשאדם מתאוה לדבר הנאה ועוזב את יצרו מפני יראת ה', ולא מפני שירא מפני פורעניות עולם הבא, ולא בשביל הנאת עולם הזה ועולם הבא, אלא ירא פן לא יהיה תמים באהבת הבורא ית"ש… והגדר המופלא עזיבת המאכלות, כי שביעת המאכלות מביאה לידי הרהורים רעים… אל ימנע עצמו כלל אלא משום יראת ה', שלא למלאות כרסו עד כדי השגת תאותו, וכן כשבאה לידו מצוה וקשה עליו לעשותה ואינו נמנע מלעשות. (יב)

אם ראית חסידים שלוקים, דע לך שהיה להם לבקש על אחרים שלא ילקו, או מתחברים לרשעים או דרים בעיר עמהם… (ריא)

מעשה בחסיד אחד שהלך אחיו למקום אחר, וכששב אמר לו אחיו במקום שהייתי שם אמרו עליך שאתה עושה הרבה מעשים טובים, ואינך עושה כך וכך, אמר החסיד לאחיו, מה שלא עשיתי כך וכך קודם שאני מתחיל לעשות חסידות הרגילות מה שאין אחרים עושים, אני חושב אם אוכל לעשותו אז אני מתחיל, פן יהיה חילול ה' בדבר, וזה הדבר קשה לי לעשותו יותר ממעשה אחר. וכשאדם מת ואומרים כך וכך עשה, נפרעים ממנו שלא עשה, על כן אדחוק לעצמי לעשותו, כגון שאומרים שלאחר שהיה משמש מטתו שהיה טובל קודם שיתפלל, וכן שוחט ובודק אני בעצמי… אבל שאר דברים שתלוי בעושר ובעניות כשהייתי יכול עשיתי… וכשבאתי לידי עוני לא יכולתי לעשות אין זה חילול ה', כי אמרתי אנוס אני… (תקכב)

חסיד המפקיד ביד חסיד ספרים, יש לומר לו, למי שהיית משאיל ספרים שלך, כך אם יצטרכו לספרי תשאיל להם… (תתסט)

רבינו בחיי:

אין בור ירא חטא… רוצה לומר, מי שמעולם לא למד חכמת תורה ולא חכמה, איך יכיר מצוותיה ויגיע אל מעלות החסידות אשר היא קרובה לנבואה, ואף על פי שיש לו מוסר ומעלת המדות, ואפשר שיהיה אוהב בעלי תורה ושיהיה מקיים המצוות, ושיהיה גם כן ירא חטא, אבל אי אפשר שיהיה חסיד, כי ממעלת החכמה יעלה אדם לחסידות, וכיון שאינו חכם אי אפשר שיהיה חסיד, וכן אמרו בעלי המוסר, החסידות אות על החכמה, כשם שהפרי אות על האילן, אבל החכמה אינה אות על החסידות… כשם שאילן אינו אות על הפרי, שאפשר שיהיה אילן סרק. (אבות ב ו)

רבינו יונה:

…אבל עם הארץ שהוא מעורב עם הבריות במדות החשובות, ויש בו מקצת דעות ישרות, יודע להשמר נפשו מן הפשעים ויכול להיות צדיק לעשות ולקיים במה שאומרים לו שנצטוה, אך אל מעלת החסידות לא יכול להשיג, כי אם אדם גדול בתורה, שהיא מדה הצריכה טהרת הלב וזכות הנפש, וזה אין בידו חכמה להטותו מן הקו האמצעי אל הקצה האחרון שיעשה לפנים משורת הדין… (פרקי אבות ב ז)

יוסי הכהן חסיד, שהיה עושה לפנים משורת הדין בכל מעשיו, ועל זה אומר בהרבה מקומות בתלמוד מדת חסידות שנו כאן. (שם שם יא)

מאירי:

חסיד – על פי רז"ל הוא שפל רוח ואינו רוצה לנקום מאויביו. (תהלים פו ב)

מהר"י יעב"ץ:

כי פסו – התורה בכללה תתחלק לב', דברים שבין אדם למקום, ודברים שבין אדם לחברו, יאמר על האחד כי גמר חסיד, כי המדקדק במצוות ציצית ותפילין ושבת יקרא חסיד, ופסו אמונים על החלק הב'. (תהלים יב ב)

חסיד – יקרא בשם זה הנכנס לפנים משורת הדין עם חברו, כאומרם בכל מקום (שבת ק"כ) מדת חסידות שנו כאן, (ירושלמי סוף פרק ח' דתרומות) אמר אליהו לרבי יהושע בן לוי וזו משנת חסידים היא, על שהתנצל שדן דין אמת, ובעניני התורה המדקדק מאד במצוות, בין שלא הטה כל ימיו מן הדרך, בין שיצא ממנה ושב אליה, אם הוא מדקדק במצוות נקרא חסיד מכל מקום, ואל תתמה על זה, כי החסיד הגמור מלא תורה ומצוות כרמון, ואינו מחזיק טובה לעצמו כלל, וסומך על חסד ה' לבדו, לא על מעשיו כלל… אבל האמת, שאין בכל לשון הקודש שם לבעל תשובה שלמה כי אם חסיד, ומשה רבינו ע"ה קרא ללוי איש חסידך, כי אף על פי שלא ברכו אביו יעקב ע"ה שב בתשובה שלמה, והנה הוא מדקדק במצוות. (שם לב ו)

כן בקדש – דרכי החסידות לא יוכל האדם ללכת בהם תמיד, כי יש אנשים ימצאו בהם דבר טוב לפעמים, כי יתנוצץ עליהם אור העליון, ובסורו מעליהם יחזרו לקדמותן, ויש לא נעלה ענן הניצוץ מעליהם יומם ולילה, ככחם בתחלה כחם באחרונה… (שם סג ה)

כי חסיד אני – …ונראה לי מה שאמר רבי אלכסנדרי (מדרש תהלים לכאן), כל שמקללים אותו ושותק ספקה בידו לקרא לנפשיה חסיד, יראה, דשרי לאיניש לשבח את עצמו במקצת שבחיו, ומי שהשיג את המדרגה הגדולה הזאת, מילתא זוטרתא היא לשבח את עצמו חסיד… (שם פו א)

דרשות הר"ן:

ומה שיש בין יראת חטא לחסידות נתבאר בפרק כל כתבי (שבת ק"כ), אמר במשנה: ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ועושים עמו חשבון לאחר השבת, והקשו בגמרא חשבון מאי עבידתייהו… אמר ליה רב חסדא  חסידי אגרא בשבת שקלי, אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן, דלא ניחא ליה לאיתהני מאחריני, ובחנם נמי לא ניחא ליה למטרח… הנה ביארו שמי שיש עליו יראת שמים יתחייב להניח כל ענין אשר איננו נכון לפני השי"ת… אבל מדת חסידות היא, שיחפוץ ויאהב המצוות עד שיהדר אותם בכל כחו, ויחמוד כל דרך נאה אף על פי שאם לא עשה אותו לא ימצא בידו פועל מגונה ולא מעשה אשר איננו נכון, ותגיע מדת החסידות מרוב החפץ בעבודה, כמו שנאמר במצוותיו חפץ מאד.

והחלק הזה הוא חלק עובד מאהבה, כי החפץ במצוות בתכלית יגיע לאהוב את השי"ת באמת… ולפיכך עובד מאהבה הוא בכלל מדת החסידות, וזהו שמנו אותה שלישית ליראת חטא… (דרוש ה)

וזהו הדבר המטעה את ההמון, כי ההמוני כשרואה אנשים הטובים והחסידים מתעסקים בעניני העולם, כמו שאנו רואים האבות היו עושים עיקר מהזריעות והמקנה… ואומר ההמוני בלבו אעשה כן גם אני, ואוי להם לבריות רואות ואינן יודעות מה רואות, כי אינן רואים רק חיצוניות הדברים לא פנימיותם, שהצדיקים עושים כל דבריהם לתכלית טובה כראוי, ויתר האנשים תכליתם ללא דבר… אך עניני המצוות והענינים ההמוניים בשוה החסיד וההמוני מתעסקים בהם, אך הטובים כל ענינם עבודה שלמה, מפני הכוונה השלמה בהם, והאחרים גם כן כשעובדים את השם אין עבודתם שלמה, כי הכונה היא עיקר במצוות… (דרוש ו)

מנורת המאור:

הלמד תורה ומקיימה כדין וכהלכה נקרא צדיק, והמפליג יותר מהראוי עליו, להיטיב למי שאין לו חוק עליו, או למי שהוא מחוייב בעשות עמו יותר מהראוי נקרא חסיד, ועל זה אמרו לפנים משורת הדין. וכל זאת המעלה במדות מוסיף אדם כפי היתרון שיש לו במעלות השכליות, ועל זה אמרו בפרק שני דאבות, ולא עם הארץ חסיד, נמצא שיתרון צדקתו וחסידותו כפי יתרון חכמתו ושלמותו… (נר ב כלל ב חלק ב פרק ב)

ארחות צדיקים:

חסיד נקרא על שם הבושה, כי חסיד לשון לבן הוא, כי תרגומה של "והחסידה" (דברים י"ד) הוא חוריתא, וכתיב "ולא עתה פניו יחורו" (ישעיה כ"ט) ותרגומה של חרפה הוא חסודא, וכל זה למה, כי החסיד צריך לסבל בושה כדי לקים את התורה, וצריך להעביר מעל פניו הבושה במקום מצוה, ואז נקרא חסיד, ובזה יגיע לנבואה, כדכתיב (תהלים פ"ט) "אז דברת בחזון לחסידיך", ויגיע בבשתו לידי יראת שמים, כדכתיב (שמות כ') "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"… (שער הבושה)

מהר"ל:

…עד שאמרו בפרק המניח, אמר רב יהודא, מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזקין, רבא אמר מילי דאבות, ואמרי לה מילי דברכות, ופירוש זה, כי שלמות האדם בשלשה פנים, כי צריך האדם שיהיה שלם עם זולתו מבני אדם, וצריך שיהיה שלם בעצמו עד שהוא בריה שלמה, וצריך שיהיה שלם עם בוראו, דהיינו בדבר שמגיע לבוראו. וסבר רב יהודא לקיים מילי דנזקין, שלא יגרום היזק לזולתו מבני אדם, וזהו עיקר החסידות, כאשר זולתו לא ימצא היזק ממנו, ולא אמר שיגמול חסדים ויתן צדקה, שודאי ראוי לעשות הטוב לזולתו, ואין זה מורה על חסידות יתרה, רק שנזהר שלא יגיע היזק ורע לזולתו בגרמתו על ידי שלא נזהר בהיזק זה חסיד גמור.

ולרבא לקיים מילי דאבות, כלומר, שעיקר החסידות בזה כאשר הוא איש שלם בעצמו, והמדות הטובות הן שלמות עצמו… ולאמרי לה לקיים מילי דברכות הוא, שהוא שלם עם בוראו לברך את שמו יתברך על כל דבר, ואין שם שמים מסולק ממנו, ואפשר שאין כאן מחלוקות כלל, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי האדם לא יושלם עד שהוא חסיד גמור בכל דברים אלו, שמשלימים האדם… (דרך חיים הקדמה)

ולא עם הארץ חסיד, כי האדם שיש בו החכמה מצד כי גופו מחובר לשכל, הנה יש בו זכות החומר… וכאשר הוא בעל שכל לגמרי, אז הוא מסולק מן עבות החמרי לגמרי, ומפני זה אפשר שימצא בו החסידות, שהוא איש טוב עושה חסידות עם הכל, והיפך זה אין עם הארץ חסיד, שהוא רחוק מן הטוב, כי הוא בעל חומר גס, ואיך יהיה בו החסידות, כי החסידות מצד אשר הוא אדם טוב, והטוב ימצא כאשר הוא מסולק מן עבות החמרי עד שהוא קרוב לשכלי. וזה שהוא עם הארץ והוא בעל החומר, איך יהיה חסיד לעשות לפנים משורת הדין, כי זה הוא מצד הטוב בלבד, אשר הטוב איננו נמצא בחומר… כי החסידות בכל מקום רק מדת הטוב, שמדה זאת לא שייכת בעם הארץ שהוא בעל חומר גס… כי החסידות מצד הפשיטות והזכות. ואמר אחר כך ואין בור ירא חטא, זכר החסידות קודם, ויש לך להבין, כי הוא דברי חכמה… (שם פרק ב ה)

…ואלו ד' מדות כוללות כל המדות, כי יש דבר שראוי לעשות מצד החסד ולפנים משורת הדין, מצד שראוי שיהיה האדם טוב וחסיד, ויש שראוי לעשות מצד שכך ראוי, ומדה זאת בין החסיד והישר, כי החסיד לפנים משורת הדין לגמרי, והישר שאינו מחליף דבר המשפט כלל, ואילו הצדיק עושה הדבר הראוי, אף על גב שאינו משפט וגם אינו חסידות לגמרי… ואלו ג' מדות נזכרות אצל השי"ת בהנהגת עולמו, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ… (שם פרק ו א)

…ולמאן דאמר כי החסידות הוא על הכל, רוצה לומר, כי החסידות באדם במה שהוא איש טוב, וכבר ביארנו זה, כי החסידות הוא כאשר הוא טוב אל הכל. ושתי המדות האלו, שהם החסידות והענוה שווים שהם מדות עליונות, רק כי ההפרש בין המדות למביני מדע, שהוא מצד שתי בחינות מחולקות, כי החסידות מצד הטוב, ולמאן דאמר הענוה גדולה, כי הענוה שהיא מדת הפשיטות… ואלו שתי מדות מדת הפשיטות כאשר הוא מסולק מן הגוף הגשמי, ומדת חסידות כאשר הוא מסולק מן הרע, לכך פליגי בהן… (נתיב הענוה פרק א)

…ואמר יראת ה' מביאה לידי חסידות, החסידות היא זכות הנפש לגמרי, כמו שהתבאר כי החסידות זכות הנשמה, ואמר כי החסידות מביאה לידי רוח הקודש, שהוא עוד יותר מעלה… (נתיב הפרישות פרק ב)

…ואין מתנאי הצדיק בישראל שיהיה עובד השי"ת ולא יהיה כוונתו לטובה אליו, אף על גב שהוא מתנאי החסיד, דודאי מי שיהיה חסיד צריך שיהיה לו מדריגה זאת, שלא יסתכל כלל לשום דבר טוב, רק לאהבת השי"ת, אבל תנאי הצדיק אינו זה, כי צדיק הוא שהוא נמשך על היושר… (חידושי אגדות ראש השנה ג ב)

אלשיך:

ואת מצוותיו תשמורו – חסידות לפרוש מדומה לכיעור, אז תהיו קרובים אליו לשמע בקולו…(דברים יג ח)

…וארחות צדיקים תשמור, כי החסידות היא משמרת לצדקה, שאפילו אם ישגה בחסידות לא יגע בצדקה, ועל הפעם הראשונה שאמר שעוד לא התחזק בה, אמר בדרך טובים, ובשניה שהתחזק בחסידות הוא משמרת לארחות צדיקים, ובפסוק אמר הטוב והישר, בפעם הא' הוא טוב, ובב' הישר. (שם טז יח)

רמח"ל:

…הנה לפי הפשט כל דברי העולם הזה הם דברים גופניים וחסרונות של אדם להיותו עפר מן האדמה, והרוצה להיות חסיד לא יוכל אלא לפרוש מן ההנאות כל מה שיוכל, ולא יהנה רק מה שמוכרח לו לחיותו, וגם בזה יזהר בכל דקדוקיה וחומרותיה השייכים בדבר ההוא, אז יהיה חסיד הסר מן הרע, ובמעשה ההוא ישאר טוב, לפי שאינו אלא הכרחי כדי לחיות, וזה נמצא שהיא עבודה, כיון שהוא עושה לחיות כדי לעבוד את בוראו… כי השמים שמים לה' הוא הכינם בכל שלמותם, ורק הארץ נתן לבני אדם שהם יתקנוה. והיינו כי ניתן הכל לאדם שיהיה הוא ממשיך כח השכינה ואורה למטה על ידי לקחו את כל דברי העולם לשימושו, שעל ידי זה מתתקנים גם הם, וכח הקדושה מתפשט גם עליהם, אלא שצריך לדעת את הדרכים איך להשתמש מן העולם, כדי שיהיה תקון התשמיש ההוא ולא קלקול חס ושלום, כי צריך לפרוש מן ההנאות היתרות… וכן צריך ליזהר בכל החומרות והדקדוקים, כי זולת זה הסטרא אחרא מעורבת חס ושלום באמצע ונמצא מקלקל ולא מתקן… (הקדמת מאמר הוויכוח)

…עד שלפי המנהג הנוהג בעולם, כשתראה אחד מתחסד לא תוכל לימנע מלחשוד אותו לגס השכל. ואולם תולדות המנהג הזה רעות מאד לחכמים ולבלתי חכמים, כי גורם שמאלה ומאלה תחסר החסידות האמיתית, ויהיה יקר מאד למצא אותה בעולם, כי יחסר מן החכמים למיעוט עיונם בו, ומבלתי חכמים למיעוט השגתם אותו, עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלויה באמירת מזמורים הרבה, ווידוים ארוכים מאד. צומות קשים, וטבילת שלג וקרח, כולם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטה. והחסידות האמיתית הרצויה והנחמדה רחוקה משכלנו, כי זה דבר פשוט מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה, ואף על פי שכבר קבועים בלב כל האדם הישר התחלותיה ויסודותיה, אם לא יעסוק בהן יראה פרטיה ולא יכירם, יעבור עליהם ולא ירגיש בם… ראה כי אין דברי החסידות ועניני היראה והאהבה וטהרת הלב מוטבעים באדם עד שלא יצטרך אמצעים לקנותם… אלא ודאי שצריכים הם לאמצעים ולתחבולות לקנות אותם, ולא יבצרו מהם גם כן מפסידים שירחיקום מן האדם.

אם כן איפוא איך לא יצטרך להוציא זמן על העיון הזה לדעת אמיתת הדברים ולדעת הדרך לקנותן ולקיימם, מאין תבא החכמה הזאת בלב האדם אם לא יבקשנה. וכיון שכבר התאמת אצל כל חכם צורך תמימות העבודה וחובת טהרתה ונקיונה, שזולת אלה אינה נרצית ודאי כלל אלא נמאסת… מה נענה ביום תוכחה אם התרשלנו מן העיון הזה, והנחנו דבר שהוא כל כך מוטל עלינו, שהוא עיקר מה ה' אלוקינו שואל מאתנו… ומה שאנו חייבים לבוראנו חובה רבה נעשהו להרגל ונניחהו למצות אנשים מלומדה… (מסילת ישרים הקדמה)

הפרישות היא תחילת החסידות, ותראה שכל מה שביארנו עד עתה הוא מה שמצטרך אל האדם לשיהיה צדיק, ומכאן והלאה הוא לשיהיה חסיד. ונמצא הפרישות עם החסידות הוא כמו הזהירות עם הזריזות, שזה בסור מרע, וזה בעשה טוב… (שם פרק יג)

חלקי הפרישות הראשים הם ג', הפרישות בהנאות, שלא לקחת מדברי העולם אלא מה שהצורך יכריח, ודבר זה יקיף על כל מה שהוא תענוג לאחד מן החושים… רק בימים שהעונג בהם מצוה. הפרישות בדינים הוא להחמיר בהם תמיד, לחשוש אפילו לדברי יחיד במחלוקת אם טעמו נראה, אף על פי שאין ההלכה כמותו, ובתנאי שלא יהיה חומרו קולו, ולהחמיר בספקות אפילו במקום שאפשר להקל בהן… והפרישות במנהגים הוא ההתבודדות וההבדל מן החברה המדינית לפנות לבו אל העבודה וההתבוננות בהם כראוי, ובתנאי שלא יטה גם בזה אל הקצה האחר, שכבר אמרו חז"ל (כתובות י'), לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות… (שם פרק יד)

מדת החסידות צריכה היא באמת לביאור גדול, כי מנהגים רבים ודרכים רבים עוברים בין רבים מבני אדם בשם חסידות, ואינם אלא גולמי חסידות, בלי תואר ובלי צורה ובלי תיקון. ונמשך זה מחסרון העיון וההשכלה האמיתית אשר לבעלי המדות ההם, כי לא טרחו ולא נתייגעו לדעת את דרך ה', אלא התחסדו והלכו במה שנזדמן להם לפי הסברא הראשונה, ולא העמיקו הדברים ולא שקלו אותם במאזני החכמה. והנה אלה הבאישו את ריח החסידות בעיני המון האנשים… ויאמינו היות כל החסידות תלויה רק באמירת בקשות רבות, ווידויים גדולים ובכיות והשתחוויות… שימית בהם האדם את עצמו. והנה לא ידעו, כי קצת דברים אלה צריכים לבעלי התשובה, וקצתם ראויים לפרושים, הנה לא על אלה נתייסדה החסידות כלל, כי אם הטוב שבמנהגים האלה ראוי להתלוות אל החסידות. אך מציאות החסידות עצמה הוא דבר עמוק מאד… כי רק לחכמים להשיגו באמת, וכן אמרו חז"ל: לא עם הארץ חסיד.

הנה שורש החסידות הוא מה שאמרו חז"ל (ברכות יז): אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. והענין הוא, כי הנה המצוות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות, אמנם מי שאוהב את הבורא ית"ש אהבה אמיתית לא ישתדל ויכוון לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו, שאילו יגלה אביו דעתו גילוי מעט, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל… כיון שיוכל לדון בעצמו, שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו, ולא ימתין שיצוהו יותר בפירוש… כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת, ותהיינה לו המצוות אשר ציוום לגילוי דעת לבד, לדעת שאל הענין ההוא נוטה רצונו וחפצו יתברך, ואז לא יאמר די לי במה שאמור בפירוש, או אפטור עצמי במה שמוטל עלי על כל פנים, אלא אדרבא יאמר, כיון שכבר ראיתי שחפצו ית"ש נוטה לזה, יהיה לי לעינים להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדים, שאוכל לדון שרצונו חפץ בו, וזהו הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו. נמצא כלל החסידות הרחבת קיום כל המצוות בכל הצדדין והתנאים שאפשר. והנך רואה שחסידות ממין הפרישות, אלא שהפרישות בלאוין, והחסידות בעשין. (שם פרק יח)

חלקי החסידות הראשיים ג', הא' במעשה, הב' באופן העשיה, הג' בכוונה. החלק הא' במעשה אף הוא יתחלק לב' חלקים: במה שבין אדם למקום, ובמה שבין אדם לחברו.

החלק הא' שבא', במעשה שבין אדם למקום, וענינו קיום כל המצוות בכל הדקדוקים שבהן עד מקום שיד האדם מגעת. ואלו הם שקראום חז"ל (סוכה ל"ח) שיירי מצוה מעכבים את הפורענות.

החלק השני שבא' במה שבין אדם לחברו וענינו גודל ההטבה שיהיה האדם לעולם מטיב לבריות ולא מריע להם בגוף בממון ובנפש. בגוף, שיהיה משתדל לעזור לכל אדם במה שיוכל ויקל משאם מעליהם, וזה מה ששנינו, (אבות פרק ו') נושא בעול עם חברו, ואם מגיע לחברו איזה נזק והוא יוכל למנע אותו או להסירו, יטרח כדי לעשותו. בממון, לסייעו כאשר תשיג ידו, כל שכן שירחיק ממנו הנזקין בנפש, ישתדל לעשות לחברו כל קורת רוח שיש בידו, בין בעניני הכבוד, בין בכל שאר הענינים, כל שכן שלא יצערו בשום מיני צער כלל, וכלל זה הוא גמילות חסד אשר הפליגו חז"ל בשבחה. ובכלל זה רדיפת השלום שהוא ההטבה הכללית בין כל אדם לחברו… כללו של דבר, הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקועה בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו לעשות תמיד קורת רוח לבריות ולא לגרום להם שום צער וכו'.

החלק הב' מהחסידות הוא באופן העשיה, והנה גם זה בב'  ענינים ותחתיהם נכללים פרטים רבים. ב' הראשיים הם היראה והאהבה, ב' עמודי העבודה האמיתית, שזולתם לא תיכון כלל… (ראה גם עבודת ה')

הענף הג' הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את שונאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית וכבודו מתרבה… ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת כבודו יתברך, ומצטער כל שימעט ממנו… והנה החסיד הזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצוותיו, שמצדו יהיה כבודו יתברך מתרבה לפחות, הנה ודאי שצריך שיצטער תמיד בצער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו יתברך…

נמצאת למד, שב' דברים יש בענין הזה, אחד הכוונה בכל מצוה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד הצער והבקשה על עילוי כבודו של ישראל ושלותם, ואמנם עוד עיקר ב' יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, לזכות אותם ולהגן עליהם… ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על שאר המדרגות שבהם… (שם פרק יט)

מה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה, והוא ענין עקרי מאד, ותדע באמת שזהו המלאכה הקשה שבחסידות, כי דקותו רבה, ויש ליצר כניסה בדבר, על כן נמצאת סכנתו עצומה, כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצוות גדולות. ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בג' דברים, שיהיה לבו ישר שבלבבות, שלא תהיה בפניתו אלא לעשות הנחת רוח לפניו יתברך, לא זולת זה כלל, ושיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול, וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה. ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה', אמנם אם אחד התנאים יחסר לו, לא יגיע אל השלמות, אך אם שלשתם ישמור כראוי, אז ילך בטח באמת, ולא יאונה לו רע.

והנה מה שצריך להבין הוא, כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן היטב עד היכן תולדות המעשה מגיעות… אמנם גם בזה צריך חילוק והבחנה, כי כל זה נאמר על גופי המצוות, שאנו חייבים בהם חובה גמורה, שבהם ישים פניו כחלמיש, אך יש איזה תוספת חסידות, שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאים חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת, הנה דבר כזה ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחהו משיעשהו, וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון העם משום דמחזי כיוהרא… (שם פרק כ)

הנה מה שיועיל הרבה לקנות החסידות הוא גודל ההסתכלות ורוב ההתבוננות, כי כאשר ירבה האדם להתבונן על גודל רוממותו יתברך, ותכלית רוב שלימותו ורוב ההרחק הבלתי משוער שבין גדולתו ושפלותנו יגרום לו שימלא יראה ורעדה מלפניו. ובהתבוננו על רוב חסדיו עמנו, ועל גודל אהבתו לישראל… ודאי שתתלהט בו אהבה עזה ויבחר ויתאוה לידבק בו…

והנה לזה צריך האדם שיתבודד בחדריו ויקבוץ כל מדעו ותבונתו על ההסתכלות ואל העיון בדברים האמיתיים האלו. והנה ודאי שיעזרהו לזה רוב ההתמדה והעיון במזמורי דוד המלך ע"ה, וההתבוננות במאמריהם וענינם… וכן תועיל הקריאה בספור מעשה החסידים באגדות אשר באו שם, כי כל אלו מעוררים את השכל להתיעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים.

אך ממפסידי החסידות הם הטרדות והדאגות, כי בהיות השכל טרוד ונחפז בדאגותיו ובעסקיו, אי אפשר לו לפנות אל ההתבוננות הזאת, ומבלי ההתבוננות לא ישיג החסידות, ואפילו אם השיגה כבר, הנה הטרדות מכריחות את השכל ומערבבות אותו, ואינן מניחות אותו להתחזק ביראה ובאהבה ושאר הענינים השייכים לחסידות, על כן אמרו אין השכינה שורה לא מתוך עצבות וכו' (שבת ל'), כל שכן ההנאות והתענוגים שהם ממש הפכיים אל החסידות, כי הם מפתים את הלב להמשך אחריהן, וסר מכל עניני הפרישות והידיעה האמיתית.

אמנם מה שיוכל לשמור את האדם מן המפסידים האלה הוא הבטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי… אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם: בזיעת אפיך תאכל לחם, אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו… והרי זה כפורע מס כל המין האנושי, אשר ממנו אין להמלט… (שם פרק כא)

נפש החיים:

…כי היצר הרע מלומד למלחמה מנוער, ולכן מאד צריך להתגבר עליו, ואם מתגבר עליו ואינו נוטה כלל מדרך התורה הוא הנקרא צדיק, ואם ירגיל בזה ויוסיף עליו זהירות נקרא חסיד… (רוח חיים פרק ו א)

מלבי"ם:

בלכתך – ההולך בדרך המצוות בפשטות צריך שלא יצרו צעדיו שיתעצל, והרץ בדרך חסידות בהתלהבות להוסיף סייגים ופרישות צריך להזהר ממכשול שלא יקצץ. (משלי ד יב)

רש"ר הירש:

וילכו יחדיו – בלי התנשאות מיוחדת על האחרים שלא זכו להתנשאות כזו מעל החמריות, הם מרגישים את עצמם כמוהם, ולא כבני אדם מורמים, נעלים ומקודשים מהם. לזרע אברהם אין תחושה של הבדלי מקצוע ומעמד, ככל שהאדם גדול יותר, הוא יודע פחות מגדולתו, לכן נחלקו חז"ל אם חסידות או ענוה מדרגה גבוהה יותר… (בראשית כב יט)

עניו מאד – מלשון ענה, להיות תלוי לגמרי ברצון אחרים, אופי של חוסר התחשבות באני, בו אין כל מחשבה על ערך עצמי, כל הויתו וישותו רק ברצון האלוקי, זהו תנאי מוקדם לחסידות. (במדבר יב ג)

חסיד – התמסרות מושלמת לה' בכל המעשים והחיים, ואדם כזה מצויין בהשגחת ה'. (תהלים ד ד)

חסיד – מתמסר למען חברו ללא כל תועלת עצמית… (שם יב ב)

חסידיך – וכל כמה שחטאו, נגד האומות היו עדיין חסידים ועבדיך. (שם עט ב)

חסיד – המוותר על זכותו ועל אישיותו ומתמסר לאחרים ולטובתם, ולכן שמרה נפשי… (שם פו ב)

העמק דבר:

למסעיו – …כי שמירת נכסים דוחה על פי דין כמה מדות חסידות, אלא שנצרך לזה משקל מדויק. (בראשית יג ג)

ולשומרי מצוותי – על פי מכילתא זה השומר במסירות נפש ודרך חסידות, וכתיב מצותו, שמספיק לזה אם שומר מצוה אחת באופן זה, שיחדה לו לכך. (דברים ה י)

ולשומרי מצוותיו – הנוהגים חסידות במעשה המצוות. (שם ז ט)

לאיש חסידך – …ועיקר החסידות הוא להתהלך עם בוראו באופן שלמעלה מטבע אנוש. (שם לג ח)

שפת אמת:

איש צדיק – כשיש התנגדות בדין יש מי שצודק, וחסיד הוא מי שלבו חלל בקרבו, שאין לו דין ודברים כלל עם היצר הרע… (בראשית נח תרל"א)

במדרש: נפזר עצמנו וכו'… ושמעתי ממנו כי בזה היו מחולקין גם רבותינו נ"ע, כי מהם רצו שיהיו מעט חסידים, ויהיו קדושי עליונים, ומהם רצו להיות מתפשטת החסידות בין רוב עם, אף שיהיו פחותים במדריגה… (שם וישב תרל"א)

ורצע אדוניו… שמדת חהחסיד היא לא לצאת רק ידי חובתו, כי אם להתלהב תמיד לקיים מצוות הבורא ית"ש, וזה בחינת עול מלכות שמים, וכבזוהר הקדוש, כתורא דיהבין עלוי עול, להיות מוכן לעשות רצון בעליו, שזה עיקר יותר מקיום המצוה… (שמות משפטים תרנ"ז)

…ועיקר כח המילה להמשיך בחינת חסד למטה, ולכן השומר בריתו נקרא חסיד, כבשבט לוי, שקראם איש חסידך… (במדבר פנחס תרנ"ב)

ר' צדוק:

חסיד נקרא מי שהוא פרוש מכל מיני חמדות העולם כמו שפירשו ז"ל בברכות ד' א' שזהו שם הפרישות מן ג' ראשי תשוקות העולמיות, שהם הקנאה והתאוה והכבוד כאשר יראה המבין שם, ולכן אמרו בזהר הקדש דחסיד איקרי מלאך ה' ומפיהו יבקשו תורה, שהוא הנשמר מן המכשול למעשה ומכוין אל האמת… (חלק א שיחת מלאכי השרת עמוד י)

מי שמתנהג אפילו בכל דברי הרשות וצרכי גופניים בקדושה, רוצה לומר שכל מעשיו לשם שמים ומכניס בהם עבדות ורצון השי"ת כדרך שאז"ל (ביצה ט"ז) בהלל ושמאי, זהו נקרא חסיד, רוצה לומר לאו דוקא מדקדק על פי שורת הדין, וזה נקרא בכל לבבך בשני יצריך וכו', שצדיק הוא הכובש יצרו אבל זה מכניס קדושה גם בכל חמדות היצר, ואז השי"ת מדה כנגד מדה נותן קדושה בכל מה שיעשה וזוכה להוציא קדושה הרבה מן היצר רע דייקא, ואז נקרא טוב מאד… (חלק ב צדקת הצדיק עמוד כט)

צדיק הוא המוגדר על פי שורת הדין, והוא הכובש את יצרו ואין מניחו להתפשט במח לב כבד, אבל לא נצחו עדיין שיוכל להמשיך עליו גם אור מקיף, כי עדיין לא שלם באור פנימי הקודם, והוא דבוק בתורה לבד, ומתנהג על פי התורה שכוללת גדרים במחשבה דבור ומעשה. וזה מדרגת יוסף הצדיק ובנימין הצדיק… וחסיד הוא כדוד המע"ה שקרא לנפשיה חסיד, דמלך הוא המנצח, והוא כשכבר נצחו ליצר שהרגו בתענית… ולכן נח היה צריך להיות צנוע בתיבה כמדתו, מה שאינו כן חסיד אינו חושש לכל העולם כולו שזהו מדת מלכות שמולך על כל הברואים… כי חסיד לשון חסד רוצה לומר הפקירות בלא גבול, כידוע דחסד הוא התפשטות עד אין קץ… ואינו מגודר בגדר שזהו נקרא שורת הדין וזה ענין נח… (שם קומץ המנחה יא עמוד כג)

---

הלימוד לעילוי נשמת:

• שילת בת יהודה
• ידידה אשת חיל
• רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
• אלי ישראל בן מדלן

הלימוי לרפואה שלמה:

• אפרים

בתוך שאר חולי ישראל ורפואה קרובה לבוא.