מנוח
(ראה גם: שמשון)
תנ"ך:
ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח, ואשתו עקרה ולא ילדה… ויקם וילך מנוח אחרי אשתו, ויבא אל האיש ויאמר לו האתה האיש אשר דברת אל האשה, ויאמר אני. ויאמר מנוח עתה יבא דבריך, מה יהיה משפט הנער ומעשהו… ויאמר מנוח אל מלאך ה' נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים… ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות כי אלהים ראינו… (שופטים יג ב והלאה)
זהר:
ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות כי אלקים ראינו, אף על פי שמנוח לא ידע מה מעשיו, (שכתוב כי לא ידע כי מלאך ה' הוא, בכל זאת) אמר כיון שכתוב, כי לא יראני האדם וחי, ואנו ראינו, ועל כן מות נמות, ואנחנו ראינו וזכינו לאור הזה שהיה הולך אתנו… (הקדמה קיא, ועיין שם עוד)
ומשום שמנוח אינו חשוב כמו אברהם, לא כתוב שאכל, כי כתוב אם תעצרני לא אוכל בלחמך, וכתוב ויהי בעלות הלהב וגו', ויעל מלאך ה' וגו', וכאן כתוב ויעל אלקים מעל אברהם… (וירא עד)
תלמוד בבלי:
אמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה, דכתיב וילך מנוח אחרי אשתו, מתקיף לה רב נחמן בר יצחק, אלא מעתה גבי אלקנה דכתיב וילך אלקנה אחרי אשתו… הכא נמי אחרי דבריה ואחרי עצתה… (ברכות סא א, וראה שם עוד)
דאמר רבה בר רב הונא אמר רב מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו… ובכולן לא זימן את מנוח, אמר כודנא עקרה במאי פרעה לי… אמיה דשמשון צללפונית, ואחתיה נשיין. (בבא בתרא צא א)
אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי שמעון, דכתיב ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצורה לה', ואידך נמי והכתיב ויבן מזבח לה', ההוא גובהה בעלמא, ואידך נמי הא כתיב ויקח מנוח, הוראת שעה היתה. (זבחים קח ב)
מדרש רבה:
ויהי, אמר רבי יודן, כל מקום שנאמר בלשון הזה בצדיקים, הוא שקול כל"א צדיקים, כמנין ויהי, איש אחד, בכל מקום שנאמר אחד, גדול הוא… וכן באברהם (יחזקאל ל"ג) אחד היה אברהם, לא היה באותן ימים כיוצא בו… וכן באלקנה הוא אומר אחד, לפי שלא היה בדורו כיוצא בו. (במדבר פרשה י יב)
מצרעה – כל ששמו ושם עירו מפורש, בידוע שהוא מאותה העיר, ממשפחת הדני, לפי שצרעה היתה ליהודה, כדכתיב (יהושע ט"ו) אשתאול וצרעה… ממשפחת הדני, אינו אומר משבט אלא ממשפחת, מלמד שהיה אביו מדן ואמו של מנוח מיהודה, ועל זה אמר יעקב (בראשית מ"ט) דן ידין עמו כאחד שבטי, כמיוחד שבשבטים, זה יהודה… וכן מנוח היה מדן ואשתו היתה מיהודה, נמצא שמשון בא משבט דן ומשבט יהודה, שכך אמרו אמיה דשמשון הצללפוני שמה, והיא מיוחסת על שבט יהודה, שנאמר ושם אחותם הצללפוני (דברי הימים א' ד'). (שם שם יג)
ושמו מנוח, הרשעים קודמים לשמם… אבל הצדיקים שמן קודמים… דומין לבוראן, ושמי ה'… למה נקרא שמו מנוח, שזכה לדבר עם המלאך, והנבואה נקרא מנוחה, שנאמר ושריה שר מנוחה… ואשתו עקרה ולא ילדה, מלמד שהיה מחלוקת בין מנוח לאשתו, הוא אומר לה את עקרה ולכך אינך יולדת, והיא אומרת לו את עקר ולכך לא ילדתי, ולא היה מנוח עקר. (שם שם יד)
וירא מלאך ה' אל האשה, מכאן את למד שאשתו של מנוח צדקת היתה, שזכת לדבר עמה מלאך ולשום שלום בינה לבין בעלה, ולהודיעה שהיא עקרה והיא מונעת ההריון ולא בעלה, לכך דבר עמה, ולפי שראתה במלאך נקראת שמה הצללפוני, שהיא פונה במלאך, ואין צלל אלא מלאך… לפי שהיתה מתרעמת על מנוח בעלה על שלא היתה יולדת, והרית ויולדת בן, מכאן ואילך תקבלי הריון ותלדי בן. (שם שם טו)
ויעתר מנוח אל ה' ויאמר בי אדוני וגו', אמר רבי שמעון בן לקיש למה נמשלה תפלת הצדיקים לעתר, לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכין מדת אכזריות למדת רחמניות. וישמע אלקים בקול מנוח. למה חזר המלאך אצל האשה ולא בא אצל מנוח, שלא לפסול דבריו הראשונים שאמר לאשה, דבר אחר כדי לחבבה על בעלה… אשר בא ביום אלי, אינו אומר היום, אלא ביום, מלמד שלא נראה המלאך אליה עד למחר, לפי שמנוח לא נתפלל עד למחר בתפלת הבקר, כמה דכתיב (תהלים ה') ה' בקר תשמע קולי וגו', מלמד שהצדיקים מבררים על מעשיהם… ויאמר מנוח עתה יבא דבריך, אמר לו מנוח עד כאן שמעתי מן האשה, והנשים אינם בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן, אבל עתה יבא דבריך, מפיך אני רוצה לשמע, שאיני מאמין בדבריה, שמא חלפה בדברים או פיחתה או הותירה… ויאמר מלאך ה' מכל אשר אמרתי אל האשה, לחלוק כבוד לאשה ולחבבה בעיניו… (שם שם יז)
ויאמר מנוח אל מלאך ה' נעצרה נא אותך, אמר לו מנוח עצורים היינו, כמה דכתיב (בראשית כ') כי עצור עצר ה' בעד כל רחם, ואתה בשרתנו בהרוחה, נעשה עמך יום טוב, כמה דכתיב (במדבר כ"ט) ביום השמיני עצרת תהיה לכם, ונעשה לפניך גדי עזים, שמחתנו ונשמחה עמך בגדי עזים, לפי שאין שמחה אלא בבשר, ויאמר מלאך ה' אל מנוח אם תעצרני לא אוכל בלחמך, אמר לו המלאך אין דרך נביאי ה' לקבל שכר על נבואתם… ואם תעשה עולה לה' תעלנה, רמז לו המלאך שצריך להעלות עולה לה' על בשורה טובה, כשם שעשה אברהם… כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא, למה נאמר, לפי שאשתו אמרה לו ומראהו כמראה מלאך האלקים נורא מאד, היתה סבורה שהכיר בו מנוח שהוא מלאך, ואף על פי כן היה מזמנו לו לאכול, שטועה היה, כסבור שיש אכילה למעלה, לכך נאמר כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא. לכך היה מזמנו לאכול… ויאמר מנוח אל מלאך ה' מה שמך, לפי שלא הכיר בו שהיה מלאך, לכך שאל על שמו, כי יבא דברך וכבדנוך, אמר לו מנוח אמור לי שמך כדי שאשאל באי זה מקום אמצאך בעת שיתקיים נבואתך ונתן לך דורון, ואין וכבדנוך אלא מנחה, כמה דכתיב (במדבר כ"ב) כי כבד אכבדך, ויאמר לו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי, אמר לו המלאך, אין את צריך לידע שמי, שאין סופך שתראני עוד לעולם… (שם שם יח)
ילקוט ראובני:
ועתה נתחיל להגלות מי היה המלאך הבא לבשר את מנוח. תדע שמלאך שבישר את שרה על אודות יצחק, אותו מלאך בעצמו היה שבישר את מנוח, ודא הוי אורי"אל, ובעבור שלא עשה שליחותו כהוגן, שלא היה לו לבשר את שרה תחלה, דאיהו מעולם דנוקבא, ודא היתה סבה שנפטרה שרה, והוצרך היה שיצחק יעקד על גבי המזבח, לכך נענש המלאך, ולא ניתן לו רשות לעלות למקום קדושתו, עד זמן מנוח שעלה בלהב העולה שהעלה מנוח על הצור… (בראשית וירא)
…ובשביל זה יצא מאכל שהוא איל, שיצא לקראת אברהם לכפרת יצחק, ולכן מהעז שהוא יצחק יצא מתוק שהוא יעקב, אבל מנוח שהכין המאכל ולא רצה המלאך לאכול, יצא מר נפש שהוא שמשון. (שם)
מורה נבוכים:
…תדע שהגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, כי זה הדבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם הוא כדמות בת קול אשר זכרוה החכמים תמיד, והוא ענין אחד לו ולאיש שאינו מזומן… (חלק ב פרק מב)
אברבנאל:
בי אדוני – ישלחהו בעבורו, מה נעשה – שנזירותו משונה, מהבטן. אחרי אשתו – לראות מה יעשה בה האיש כשתבא אליו, אם יגע ידו אליה, שנסתפק בו אם אינו רמאי… (שופטים יג ח ויא)
לא אוכל – רמז לו שהוא מלאך, וגם אם ברצונו לעשות קרבן אין להקריבו לאמצעי, ובכל זאת לא הבין מנוח שהוא מלאך… (שם שם טו)
אלשיך:
ויאמר לי – התחכמה להעלים ענין המורה וכו', כאומרה שבא אליה רק לומר לה דברים התלוים בה, לבל יעלב על שלא נראה אליו המלאך, ולכן התפלל שיורהו עוד מה לעשות לנער חוץ מדברים הנוגעים אל האשה. (שם שם ז וח)
נעצרה נא אותך – כי ה' עמך וראוי להעלות במקום קדוש, שעקר הקרבן במקום השראת שכינה, והשיב שלא טוב שיעלנה בפניו, שאז נראה כזובח לו. מי שמך – נכנס בלבו ספק אולי הוא מלאך, ואמר מי, לרמוז על מיכאל שבא לבשר את שרה… (שם שם טו ויז)
כי אלקים ראינו – שירדה שכינה באש ונדבק בה המלאך… (שם שם כב)
רמ"ע מפאנו:
אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוא מנוח עם הארץ היה שהלך אחרי אשתו, "וילך מנוח אחרי אשתו", והשתא אתא אבא חלקיה ורצה להראות כי מה שעשה אז עשה לכוונה ולמוטב, וזה דהלך אחרי אשתו עשה לכוונה כשבאו אליו החכמים בעד המטר, בפרק סדר תעניות (כ"ג א') וגם הראה חסידות אשתו כי ענניה באו וקדמו לענני דידיה, והיא היתה צללפונית, דהמלאך קדם לבוא אצלה מלבוא אל מנוח בעלה… (גלגולי נשמות יז)
מלבי"ם:
תשמר – ושאר דיני נזירות תשאל מיודעי דין, ובאתי רק אל האשה, כי זה דבר חדש שהאשה תזהר, ולא בא אל מנוח שאז היתה נזירות שמשון על פי אביו, שהאב מדיר בנו בנזיר, ודינו אחר מנזיר שמשון שעל פי המלאך, ואינו בשאלה. (שם שם יג)
מי שמך – חשב שבא להנבא על שכר, או שיחזיקהו לנביא כשיתקיים דברו, ועל זה אמר וכבדנוך, שנפרסם שנתקיימו דבריך. (שם שם יז)
ויעל – ומבואר שראיית המלאך בעת הסתלקותו גדולה מבהיותו מלובש בחומר, ולכן פחד מנוח. (שם שם כ)
מכתב מאליהו:
הקב"ה סיבב הכנות רבות שהן יהוו את הסיבות לקדושתו הנוראה (של שמשון). הנה בבראשית רבה הנ"ל מיחסו דרך אגב אל אביו, (שמשון בן מנוח אין צריך לסיעו), הרי רצה לומר כי על ידי אביו זכה לתחלת מדתו המפליאה הזאת, ואם כי אמרו ז"ל מנוח עם הארץ היה, מצינו מפורש בחז"ל מסופר הרבה מגדולתו כדלהלן, (וכבר כתב רבינו יונה בפירושו לאבות, שאין עם הארץ חסיד, אבל צדיק גמור יכול להיות)…
ולא היו להם בנים, ובדרך הטבע לא יכלו להוליד, כי כל תכליתם נתמלאה בשמשון, בחינת משיח, ועל כן לידתו לא הוצרכה להכנה טבעית… ועוד הרבו חז"ל לבאר מגדולתו של מנוח (במדבר רבה), הצדיקים שמם קודמם… ביאור ענין זה הוא נפלא מאד, כל אדם קודם שנולד נקבע לו תפקידו בגילוי כבודו יתברך… וידוע שהשם מציין את התוכן הפנימי, הצדיקים שממלאים את תפקידם זה, הרי תוכנם שיוצא לפועל על ידי עבודתם הוא אותו התוכן שנקבע להם מקודם שנולדו, מה שאינו כן ברשעים, שהוא להיפך, שתוכנם מתחדש על ידי בחירתם הרעה… (חלק ב עמוד רסט)
הלימוד לעילוי נשמת:
- יונתן בן אפרים פישל
- שילת בת יהודה
- ידידה אשת חיל
- רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
- אלי ישראל בן מדלן
- אפרים פישל בן מנוחה
- נתנאל חיים בן אברהם
ורפואה שלימה לשאר חולי ישראל.