קבלה

(ראה גם: הלכה למשה מסיני, מסורת, מעשה מרכבה)

זהר:

רבי שמעון אומר אלו הייתי נמצא בעולם, כאשר נתן הקב"ה ספרו של חנוך בעולם, וספרו של אדם, הייתי מתאמץ שלא יהיו נמצאים בין אנשים, משום שכל החכמים לא חששו אז להסתכל בהם, וטעו (להוציא הדברים מפשוטם), בדברים אחרים להוציאם מרשות העליון דקדושה, לרשות אחר, (שאינו קדוש. אבל) עתה, הרי חכמי עולם יודעים דברים וסותמים אותם, (שאינם מגלים הסודות), ומתגברים בעבודת רבונם, ועל כן עתה מותר לעסוק בסודות… (נח רצה)

תלמוד בבלי:

אמר ליה בן אמוץ כלך נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. (ברכות י א)

אמר להן לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל… (שם לד ב)

…אמר להו אנן קבלה גמירינן קבלה דבית הכסא צניעותא ושתיקותא, קבלה דיסורי שתיקותא ומבעי רחמי. (שם סב א)

ואמר ר"ל לר"י נשיאה כך מקובלני מאבותי ואמרי לה מאבותיך כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה, רבינא אמר מחרימין אותה. (שבת קיט ב)

אמר לה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. (עירובין סג א)

ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון. (פסחים סו א)

אלא אמר רבינא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו מדברי קבלה למדנו, ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט. (ראש השנה ז א)

א"ר אשי גדליה בן אחיקם דברי קבלה הוא, ודברי קבלה כדברי תורה דמו. (שם יט א)

תניא אמר להם ר"ג לחכמים כך מקובלני מבית אבי אבא פעמים שבא (הירח) בארוכה ופעמים שבא בקצרה. (שם כה א)

אמר רבי זעירא אמר רב הונא יחיד שקיבל עליו תענית אפילו אכל ושתה כל הלילה למחר הוא מתפלל תפלת תענית… (תענית יא ב)

…אמר לו לך אמור להם אל תחושו למניינכם, כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכתא למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית… (חגיגה ג ב)

ולא במרכבה ביחיד, תני רבי חייא אבל מוסרין לו ראשי פרקים. אמר רבי זירא אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב בית דין ולכל מי שלבו דואג בקרבו, איכא דאמרי והוא שלבו דואג בקרבו. אמר רבי אמי אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים, דכתיב שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש… א"ל רבי יוחנן לרבי אלעזר תא אגמרך במעשה המרכבה, אמר ליה לא קשאי (זקנתי), כי קש נח נפשיה דרבי יוחנן, א"ל ר' אסי תא ואגמרך במעשה מרכבה, א"ל אי זכאי גמירתא מר' יוחנן רבך. רבי יוסף הוה גמיר מעשה המרכבה, סבי דפומבדיתא הוו תנו במעשה בראשית, אמרו ליה ליגמור לן מר מעשה מרכבה, אמר להו אגמרון לי מעשה בראשית, בתר דאגמרון אמרו ליה ליגמרון מר במעשה מרכבה, אמר להו תנינא בהו דבש וחלב תחת לשונך, דברים המתוקין מדבש וחלב יהו תחת לשונך. ר' אבהו אמר מהכא, כבשים ללבושך, דברים שהן כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך. אמרו ליה תנינן בהו עד ויאמר אלי בן אדם, אמר להו הן הן מעשה המרכבה. מיתיבי עד היכן מעשה המרכבה, רבי אומר עד וארא בתרא, ר' יצחק אומר עד החשמל, עד וארא מגמרינן מכאן ואילך מסרינן ראשי פרקים, איכא דאמרי עד וארא מסרינן ראשי פרקים, מכאן ואילך אם הוא חכם מבין מדעתו אין אי לא לא. ומי דרשינן בחשמל, והא ההוא ינוקא דדרש בחשמל ונפקא נורא ואכלתיה, שאני ינוקא דלאו מטי זימניה… (שם יג א, וראה שם עוד)

…וכשנאמרו דברים לפני ר' יהושע היה הוא ור' יוסי הכהן מהלכים בדרך, אמרו אף אנו נדרוש במעשה מרכבה, פתח רבי יהושע ודרש, ואותו היום תקופת תמוז היה, נתקשרו שמים בעבים ונראה כמין קשת בענן, והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי חתן וכלה, הלך רבי יוסי הכהן וסיפר דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי, ואמר אשריכם ואשרי יולדתכם, אשרי עיני שכך ראו, ואף אני ואתם בחלומי מסובין היינו על הר סיני ונתנה עלינו בת קול מן השמים עלו לכאן עלו לכאן טרקלין גדולים ומצעות נאות מוצעות לכם אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנין לכת שלישית… תנו רבנן, ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא, אמר להם ר' עקיבא כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו, אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום. (שם יד ב)

…אמר (דוד) כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו. (בבא קמא סא א)

…אמרה ליה כך מקובלני מבית אבי אבא כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה. (בבא מציעא נט ב)

אמר להן כך מקובלני מבית אבי אבא לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות, והוא סבר לע"ז ממש, ולא היא אלא ע"ז, עבודה שזרה לו. (בבא בתרא קי א)

ויאמר יהושפט האין פה נביא (עוד לה'), אמר ליה הא איכא כל הני, אמר ליה כך מקובלני מבית אבי אבא סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד. (סנהדרין פט א)

א"ר יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע… (עדיות ח ז)

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע… (אבות א א)

אמר רבי אלמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי קבלה אנן דברי בריבי שומעין, וכל שכן שדבריהם דברי קבלה ודברי בריבי דברי תורה. (חולין קלז א)

אמר ליה דנין דברי תורה מדברי תורה ואין דנין דברי תורה מדברי קבלה. (נדה כג א)

מדרש רבה:

יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור מותר למול בנה של נכרית בשבת… א"ל ומנין לך, מן הדא דכתיב (עזרא י') ועתה נכרת ברית לאלקינו להוציא כל נשים והנולד מהם בעצת ה' וגו', א"ל רבי ומן הקבלה אתה מלקני… (בראשית ז ג)

מעשה בשלטון אחד שהיה הורג את הקבלנין ומתיר את הגנבים… (ויקרא ו ב)

…רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום ואמר לא מפני שגדול אני מחברי, אלא כך שנו חכמים במשנה, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך, ועליו נאמר הביאני המלך חדריו. (שיר א כח)

לקח טוב:

וצו את יהושע, צוהו על דברי קבלה…

ואל יתמה אדם על ההיכלות דר' ישמעאל ועל דברי ר' עקיבא אשר דבריו בספר הישר במעשה מרכבה, כי כולם נכוחים למבין כי כוחות וגבורות בורא הכל המה, מצוי ולא כמציאה שום דבר, קרוב ולא כקריבת שום דבר בעולם… (ואתחנן)

מסכת סופרים:

…ושני מזמורים הללו אלקים באו גוים בנחלתך ועל נהרות בבל, אף על פי שבכל מקום מקדימין דברי קדושה לדברי קבלה, בזה דברי קבלה מקדימין לדברי קדושה. (פרק יח)

חובת הלבבות:

…והחלק השני הוא יחוד הא-ל בלב ובלשון על ידי הקבלה מפני שהוא מאמין במי שקבל מהם ואיננו יודע אמתת הענין מצד שכלו ותבונתו, והוא כעיור הנמשך אחרי פקח ואפשר שיקבל ממקבל כמותו, והוא בחברת עורים, שם כל אחד מהם ידו על שכם חבירו עד שהגיעו אל הפקח אשר בראש החבורה שמנהיגם, שאם יפשע הפקח הזה בהם ויתעלם מהם ולא יזהר בשמירתם או אם יכשל אחד מהם או יקרהו מקרה יקרה לכל המקרה ההוא ויתעו מני דרך, וכן המיחד מצד הקבלה אין בוטחין בו שלא יבא לידי שיתוף, שאם ישמע דברי המשנים וטענותם אפשר שתשתנה דעתו ויטעה ולא יכיר, ומפני זה אמרו רז"ל הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס. (שער א היחוד, פרק ב)

רמב"ן:

…ואומר את כל הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף וגו'. ומן העת ההיא עד עתה לא חדל בישראל דור אחר דור שלא נמסרו להם מסורת החכמה, היא ידיעת השם, על סדר הקבלה תורה שבעל פה, כי משה רבינו ע"ה סמוך למיתתו שנסתמו ממנו מסורת החכמה, מסר החכמה הזאת ליהושע, ויהושע מסר לזקנים, וזקנים היו פרנסי הדור ומנהיגי ישראל ומתפללים בעדם בעת צרתם, וכל ישראל היו נשמעים להם, ומתנהגים על פיהם, כדכתיב "ויעבוד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע", והזקנים לנביאים, ומן הנביאים הועתק לאנשי כנסת הגדולה, ואחר כך נתגלגל החכמה לאנשי המשנה, ומצינו שרבינו הקדוש מסר בשעת פטירתו לשמעון בנו מסורת החכמה, ורבי עקיבא וחביריו נכנסו לפרדס, ורבי יוחנן בן זכאי ורבי אלעזר בן ערך שהיו דורשין במעשה המרכבה וענה מלאך מן השמים ואמר הן הן מעשה המרכבה. ומן אז שחרב בית אלקינו והחכמים נדלדלו והאשכולות בטלו והחסידים ואנשי מעשה חדלו והגלות הולך וחזק והצרות מתמידות ומתחדשות ובאות ומתרגשות, ואין מורה דיעה ואין מבין שמועה, פסקה החכמה הזאת מישראל, אבדה החכמה, אבדה התורה עמה ואין יודע פירושה ודקדוקיה ומדרשיה וטעמי מצותיה, אשר בין טעמי המצות ופירוש התורה ודברי קבלה לבין החכמה הזאת קשר אמיץ וחזק ודבק ורבות מפרשיות כתבי הקודש מיוסדים על החכמה הזאת, ובאו המפרשים אשר לא יבינו ולא ישכילו כי יימינו וכי ישמאילו, הפכו דברי קודש לדרך חול, וחסרו המקרא והוסיפו וגרעו והעדיפו ופירשו בפרשיות שהם אמורות ברוח הקודש ממחצב אבני קודש דברים אשר לא יתכן להעלות במחשבת הלב וכל שכן לאמרם, על אחת כמה וכמה לכותבם במגילת ספר. ועל ההפסק והביטול שתים אלה מישראל אמר הנביא מרעיד ושומם ונאנח "וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וללא תורה", הוא מה שאמר "ללא אלקי אמת" הפסק ידיעת השי"ת מישראל. ואמר "ללא תורה" רוצה לומר בעבור הסיבה הרעה הזאת לא יתבררו להם טעמי התורה וסודותיה, וכמו שאירע בתורה ובדברי קבלה, כך אירע בדברי חז"ל שדברו בחכמה הזאת במדרשים ובהגדות דרך משלים וחידות, להסתיר הדברים האלה ולהעלימם, ופזרו אחת הנה ואחת הנה כדי להסתיר מקומן, ועובר בהם לא ירגיש בהם ויקחם כפשוטו, לא יתבונן פנימות פרטן, ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה בקרבו לאמר, איך יתכן לחכמים שבאו לכתוב הדברים האלה… (שיר השירים הקדמה)

פירוש המשניות לרמב"ם:

…וכאשר מת יהושע בן נון ע"ה למד לזקנים מה שקבל מן הפירוש ומה שהוציאו בזמנו מן הדינים ולא נפל עליו מחלוקת, ואשר נפל בו מחלוקת פסקו בן הדין על פי רוב הזקנים… והיו חכמי כל דור משימים דברי הקודמין עיקר והיו לומדין מהם ומחדשים ענינים, והעיקרים המקובלים לא נחלקו בהם, עד הגיע הזמן לאנשי כנסת הגדולה, והם חגי זכריה ומלאכי ודניאל וחנניה מישאל ועזריה ועזרא הסופר ונחמיה בן חכליה ומרדכי וזרובבל, ונלוו לאלה הנביאים השלמת מאה ועשרים זקן מן החרש והמסגר ודומיהם, והתבוננו גם הם כאשר עשו הקודמים להם וגזרו גזירות ותיקנו תקנות, והאחרון מן החבורה הטהורה ההיא הוא ראשית החכמים הנזכרים במשנה, והוא שמעון הצדיק… וכאשר הגיע הזמן אחריהם אל רבינו הקדוש ע"ה… והיה הוא בעצמו מן המקבלים שהוא קבל משמעון אביו, ושמעון מגמליאל אביו, והוא משמעון, והוא מהלל, והוא משמעיה ואבטליון רבותיו… ועזרא מברוך בן נריה רבו, וברוך מירמיה, וכן קבל ירמיה בלי הפסק מאשר קדמוהו מן הנביאים נביא מפי נביא עד הזקנים המקבלים מפי יהושע בן נון והוא מפי משה. וכאשר כלל הדעות והדברים החל לחבר המשנה שהיא כוללת פירוש כל המצות הכתובות בתורה, מהם קבלות מקובלות מפי משה ע"ה, ומהם דעות הוציאום בדרך הסברא ואין עליהם מחלוקת, ומהם דעות שנפלה בהם מחלוקת בין שתי הסברות וכתב אותם במחלקותיהם…

אבל אחרי עיקר גדול ראיתי לזכרו והוא שיוכל אדם לומר אם הם פירושי התורה כפי אשר יסדנו מקובלים מפי משה, אם כן מה אלו ההלכות היחידות שנאמר בהם הלכה למשה מסיני? והוא שהפירושים המקובלים מפי משה אין מחלוקת בהם בשום פנים, שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים מימות משה ועד רב אשי שיאמר אחד המוציא עין חבירו יוציאו את עינו, ולא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב פרי עץ הדר, כדי שיאמר אחד שהוא אתרוג, ויאמר אחד שהוא חבושים או רמונים… ועליהם ועל דומיהם אמרו כל התורה נאמרה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל אף על פי שהן מקובלין ואין מחלוקת בהם מחכמת התורה הנתונה לנו נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצויים במקרא… ועל כן כל דבר שאין לו רמז במקרא ואינו נקשר בו ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני… (הקדמת זרעים)

מורה נבוכים:

ראה מעשה מרכבה.

ספר העיקרים:

…והאמונה תפול בכל דבר שלא הושג למאמין מצד החוש אבל הושג לאיש מה רצוי ומקובל או לאנשים רבים גדולי הפרסום הושג הדבר ההוא או כיוצא בו בזמן מה בחוש, ונמשכה הקבלה למאמין מן האיש ההוא או האנשים ההם קבלה נמשכת מאב לבן, וזה ודאי ראוי להאמין בו קרוב אל מה שהעיד עליו החוש למאמין ההוא, אף על פי שלא יאמתהו השכל כמו מה שנתאמת בנסיון היות השי"ת מנבא למי שירצה מבני אדם מבלי שיקדמו לו ההכנות הטבעיות שמנו אותם רז"ל היותן הכרחיות להמצא בנביא כדי שתחול עליו הנבואה… אף על פי שהשכל לא יאמין זה הנה הוא אמת גמור אחר שהעיד עליו הנסיון, ובאה הקבלה בזה נמשכת מאב אל בן אי אפשר להכחישו, לפי שהוא מבואר שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו, ולזה הקבלה שתבא נמשכת מאב לבן ראוי שיצוייר הדבר ההוא בלב הבן ציור חזק לא ידומה סתירתו כאלו הוא בעצמו השיג זה בחוש אחר שהוא מבואר שאין האב רוצה להנחיל את בניו שקר… ולפי שאי אפשר לדת האלקית להתקיים זולתה צוה עליה הכתוב ואמר, "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים ל"ב), וחייבה מיתה לעובר על דברי קבלת החכמים, אמרה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו' ומת האיש ההוא" (שם י"ז), והזהירה על כבוד ההורים וצותה להעניש בן סורר ומורה, לפי שקבלת האב קרובה למה שהושג בחוש שהאמונה בו מחוייבת אף על פי שירחקהו השכל, ועל זה הדרך תפול האמונה בכל זמן בדברים שלא הושגו אז בחוש ולא באמות שכלי אלא בקבלה נמשכת. (מאמר א פרק יט)

…ומכאן התבאר טעות המזכירים בתפלתם שמות המלאכים, כי שמות המלאכים אמנם הם להם מצד הכח אשר להם בעצמם, וזהו מה שהוזהר עליו בדבור לא יהיה לך כמו שכתבנו, ואמנם נפל הטעות בזה למה שמצאו קצת תפלות מיוחדות לקדמונים נזכרו בהם שמות מיוחדים, וחשבו מתוך כך שהוא מותר להכניס בתפלה כל השמות, ואינו כן, כי לא הותר להזכיר שם מן השמות בתפלה אלא השמות המיוחדים לו ית' ולא שם אחר כלל, ולכן נקרא אותה חכמה קבלה, לפי שאי אפשר להשתמש ממנה אלא דרך קבלה, שאם לא כן אפשר שיבא האדם לטעות ולעבוד אלוה מבלעדי ה'… (מאמר ב פרק כח, וראה שם עוד)

מהר"י יעבץ:

כל שחכמתו מרובה ממעשיו… גם יתכן לפרש כי החכמה הנזכרת בזו המשנה אינה חכמת עשיית המצות, כי אם החכמה העליונה חכמת הקבלה, והיא ידיעת טעמי המצות, ועליה אנו מתפללים בכל יום "והאר עינינו בתורתך", כי מה חסרנו באומרנו ותן בלבנו בינה להבין להשכיל לשמוע ללמוד וללמד, שאמרנו אחר כך והאר עינינו בתורתך, אלא ודאי אנו מכוונים לחכמה המפוארה הזאת, שעליה אמר (תהלים קי"ט) "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", ולא אמר דוד כן על דיני שור מועד ושור תם, ואף לא על דיני איסור והיתר שהיו נשי ישראל בקיאות בהם, אלא על זו החכמה שאין לה סוף, כי כל תקותנו אינה אלא אל מול ההצלחה הזאת, כי מתוכה נהיה דבקים בשמו הגדול, וחכמת עשיית המצות אינה כלום אם לא תבוא לידי מעשה, וזו החכמה מאת ה' מן השמים לטוב לפניו יתננה, ואף אם תמצא יודעים בטיבה אם לא קדם להם חסידות אי אפשר לידע אותה על אמתתה, ונדמים יודעים ואינם יודעים, ועליה התפלל משה רבינו ע"ה "אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך" (שמות ל"ג), תלה אותה במציאות החן, ועל השלם המגיע למדרגה זו נאמר (תהלים צ"א) "אשגבהו כי ידע שמי", שוה לאומרו "ואדעך בשם"… (אבות ג יא, וראה שם עוד)

אברבנאל:

אלה תולדות השמים – …ונראה לומר שפרשה זו ראוי לפרשה גם כפי פשוטה וגם על דרך הנסתר, כי היא ספור פשוט ולא חלום כהסולם וכדומה, וזהו היתרון לתורת אלקים שהחיצון הוא האמיתי כמו שהיה, והפנימי בה נרמז חכמה עליונה, ובעלי הקבלה פירשו כל הדברים התחתונים דוגמא לעליונים כבזהר בהעלותך, רשב"י אמר ווי לההוא בר נש דאמר דהאי אורייתא אתייא לאחזאה סיפורים בעלמא… עלמא עילאה ועלמא תתאה בחדא מתקלא יתתקלו… האי סיפורא דאורייתא לבושא דאורייתא… מאן דחשיב האי לבושא איהו אורייתא ממש… תיפח רוחיה. אמר אם כן שבתורה המילות ופירושן שהם הלבוש כוונת הספורים שהם הגוף והרמז הנסתר במדרגת נשמה. (בראשית ב ד)

כי ישאלך בנך – מסביר דבור כבוד אב ואם, בה צורך עצום שלא נזכר שמה, ידיעת הידיעות האמיתיות על פי קבלה… (דברים ו כ)

ספר חרדים:

…ומי שלא למד חכמת הקבלה עובד את ה' בתום לבבו, אף על פי שאין מלאכתו שלמה מלאכת ה' תקרא בשומו על לב ברעדה אדון יחיד, אך אשר למד החכמה הוא מסוכן מאד אם לא ישמר כמפני חרב שלא יחשוב בלבו שיש גשמות בעצמותו חס ושלום, וזה שאמר הכתוב ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה, וכן מצינו לרשב"י ע"ה בעוסקו בעומק החכמה בראש אדרא דנשא אמר לחבריא, שימו ידכם בחיקו ושמו ידיהם, ופתח ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר, וענו כל העם ואמרו אמן, ופירש בסתר בדבר הנסתר הם ספירותיו ית' שהחושב שום רמז גשמות כעושה פסל ומסכה חשוב, אוי לו אוי לנפשו, אלא הם רוחניות פשוט… וכל גשמיות שנמצא כתוב בתורה הכל משל וחידה לדברים דקים רוחניים מאד.

ואם תאמר אם כן מי הכניסנו בתגר זה, לא נלמוד חכמה זו כלל, יש לו חסרון גדול הוא, שודאי אין ראוי להסתכל במלך כהוא ערום אלא כשהוא לבוש בגדי תפארת, כמה דאת אמר ה' מלך גאות לבש, גאות הם רמז לעשר ספירותיו. ודרך רמז אמרו ז"ל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום, והקשו בגמרא ערום סלקא דעתך, אלא ערום מאותה מצוה. ספר תורה משל למאציל ב"ה, מטפחת רמז לספירותיו, זה הוא מי שנותן לבו למאציל ולא שת לבו לספירתו, מהו ענשו, נקבר ערום, קא סלקא דעתך ערום כאלו לא עשה כלום, והקשו הא ודאי ליתא דכיוון דעבד את ה' בתום שכרו אתו, אך ערום הוא מאותה מצוה שלא נתן כבוד לתורה, והכי נמי בנמשל, לא נתן כבוד למאציל לתת לב לבגדי תפארת שהוא עוטה, וכמין פרגוד אור והוא עומד אחורי הפרגוד ומתוכה במורא גדול הסתכל במלך ית', והכל בעיני השכל לא בעיני בשר. (פרק ד)

שערי קדושה:

…ומכאן ואילך אין עוד אור אצילות והבריאה נגלין כלל, ואל זו כוונו רז"ל, כי אחר חגי זכריה ומלאכי פסקה נבואה לגמרי, ונשתייר רוח הקודש, והוא הימשך אורות היצירה עצמן לבדם, ומשם למטה, וזהו הנקרא בתלמוד "עליית הפרדס", אשר היא היצירה הנקרא "עולם מטטרון", וגם לזה היו שימושים ידועים, לפתוח השערים שיש מן העולם השפל להעשיה והיצירה, ולייחד היחודים והתפלות הנאותים כפי עולם היצירה בעשר ספירות שבה, וזה סוד שימוש פרקי היכלות, שנשתמשו בו רבי נחוניא ורבי עקיבא ורבי ישמעאל ואנשי כנסת הגדולה.

ואחרי כן נשתכחו גם דרכי השימושים ההם, ועוד אחרת, כי נאבד טהרת אפר פרה בזמן האמוראים, עד זמן אביי ורבא, כנזכר בתלמוד, ולכן לא נשתמשו מאז ואילך בעליית הפרדס.

ומאז ואילך נשתמשו בשימושי עולם העשיה לבדה, להיותו עולם השפל מכולן, וגם כי המלאכים שבה מיעוטן טוב ורובן רע, ולא עוד, אלא שהטוב והרע מתדבקין יחד מאד, לכן אין בו השגה כלל, כי אי אפשר להשיג טוב לבדו, ולכן מעורבת ההשגה בטוב ורע, אמת ושקר, וזהו סוד ענין קבלה מעשית. ולכן אסור להשתמש בה, כי בהכרח יתדבק בם ברע המתדבק בטוב, וחשב לטהר נפשו ומטנפה בסיבת הרע ההוא, וגם אפילו שישיג, הוא אמת בתערובת שקר, ובפרט כי אין אפר פרה מצוי, וטומאת הקליפות מתדבקות באדם המתקרב להשיג על ידי קבלה מעשית. ולכן שומר נפשו ירחק מהם, כי מלבד שמטמא נפשו יענש בגיהנום, ואף גם בעולם הזה, קבלה בידינו כי יעני הוא או זרעו, או יחלה בחלאים הוא או זרעו, או ישתמד הוא או זרעו. וקח ראיה מרבי יוסף דילארייני ורבי שלמה מולכו, שנשתמשו בקבלה מעשית ונאבדו מן העולם, וכל זה לסיבה הנזכרה, כי אין טוב בלתי רע. ולא עוד, אלא שמכריחין אותן בעל כרחן על ידי השבעות, ואז מפתים אותם ומטין אותן לדרכים לא טובים עד שמאבדין נפשם. וגדולה מזו, כי כל דרכי ההשבעות האלו העלימום הראשונים, ואין אנו בקיאים היטב בדרכיהן, וראוי להתרחק מהן בתכלית.

וכן כתב בתיקוני זוהר (תרגום): אמר ר' שמעון, אוי להם לאלו המניחים עסק התורה, שנאמר בה "ולקח גם מעץ החיים", ומצוותיה, שהם פירות האילן, שנאמר בו "ואכל וחי לעולם", והולכים אחר המפתים אותם מצדו של הנחש הקדמוני, שהם אומרים להם, עסקו עם המלאכים הממונים על הכוכבים והשמש והירח, ועם אלה הממונים על הרוחות והשדים להיות כאלהים יודעי טוב ורע, ועליהם נאמר "כה אמר ה'" וגו', וזו הכוונה במה שמנע הקב"ה את האדם "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". ודור אנוש ודור הפלגה בזה היו עוסקים, והקב"ה הכריתם מהעולם הזה ומהעולם הבא, וזהו שכתוב "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", מות בעולם הזה, תמות בעולם הבא. וחטא זה גרם לנו את חורבן בית המקדש ואת גלות ישראל בין אומות העולם, ונהרגו מהם, כי כל אחד היה מזבח ומקטר וחילות מעלה היו יורדים, וכאשר היה הנביא מוכיחם, מה כתוב בהם, "ולא שמעו לקול נביא וחוזה". ובמה היה הנביא מוכיחם, היה אומר להם שיחזרו בתשובה, ואם לא "ועצר את השמים" וגו', והם היו מזלזלים בו, והיו אומרים אנו נשביע את הממונים על המטר ונכוף אותם להוריד מטר. והקב"ה החליף את שליחות הממונים בגללם, והרגם, והחריב בית המקדש בגללם, וגלו ישראל לבין אומות העולם… (שערי קדושה חלק ג שער ו)

מהר"ל:

…ומכל מקום הידיעה היא פעולה מפעולותיו, כדכתיב קרא "וידע אלקים", עד שאני אומר כי אלו בני אדם לא ראו אור בהיר. והנה שמעתי שהיה איש אחד בארץ פולין כשקרא דברי אשר בספר גבורות השם אסף עליו רבים ופער פיו לבלי חוק כי דבר זה יוצא מן האמונה, והיה מרבה דברי הבל וסכלות כל זה להתגדל ולהתכבד עצמו נגד בני אדם הבלתי יודעים, כמו שהוא בני דורינו זה אשר הם קוראים הספרים שאין רוח חכמים נוח מהם והם מן המדה השלישית אשר ליושבים לפני החכמים, וכל זה הרעיש עלי שאמרתי כי אין הידיעה עצמותו והיא מפעולותיו. והנה הפוער למה לא פער פיו ולא הקשה על דברי ספר הזוהר וכל הספרים הנכבדים אשר חברו בעלי הקבלה, וכי הם אומרים כי עצמותו הוא השכל, והרי לא המשילו הקב"ה רק לנשמה אשר ממנה כל הכחות, ודבר זה תמצא בכל דבריהם, והוא דעת רז"ל כמו שאמרנו לך למעלה… כלל הדברים כי אלו האנשים הם חולקים על כל דברי הקבלה, ומי שיבין דברים בענין זה ידע כי הכל נבנה על שורש חכמת הקבלה, כי כל דעתם של החולקים רק כי הכל הוא עצמותו ית', ואף שום תואר אין לתת לו כמו שמבואר בדבריהם, ובני אדם ששמעו דבריהם אשר התפשטו בעונותינו הרבים שמים דבריהם אלו כמו שהיה דבר זה בתורת משה רבינו ע"ה ויבהלו כאשר אדם ידבר כנגד זה, אך כאשר ילמד דברי הקבלה נותן להם גם כן מקום ומורה להם כי דבריהם אמת, וכאשר הם אמת ולא ידעו כי הוא מקבץ שני דברים יחד שהאחד סותר והפך לשני, והלשון הוא שעושה הבדל ביניהם בלבד, כי זה נאמר בלשון חכמי הקבלה וזה נאמר בלשון הפילוסופיא, כאלו היה זה מתיר הסתירות שהם זה כנגד זה, וכל זה מסכלות דעת האנשים… (דרך חיים ה ו)

של"ה:

עוד פירוש הפסוק מה שאמר "דע את אלקי אביך בענין אחדותו ית' וידיעת שמותיו וסוד האצילות אמר דע, כמו שאמר הפסוק "אשגבהו כי ידע שמי", הוא סוד לימוד חכמת הקבלה אשר מחכימת פתי, ומי שלא ראה אור החכמה זו לא ראה מאורות מימיו, כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ב"ה וסוד השגחתו ועניני התוארים הנזכרים בתורה הנעלמים מחכמי הפילוסופים, אשרי עין ראתה כל אלה, ויען כי הרבה בני אדם פורשים מזו החכמה וכל הפורש ממנה פורש מהחיים הנצחיים הרוחנים, על כן אעתיק דברי החכמים חכמי האמת. מה שכתב על ענין הזה הרב בעל מנחת יהודה בהקדמתו להמערכת כתב:

ראוי שיחפוץ האדם בחיים כדי לראות בטוב, שנאמר "מי האיש החפץ חיים לראות טוב", והטוב הזה לא יושג כי אם באמצעות התורה… ויש למצות טעמים נסתרים אשר טועמיהם טועמים בעולם הזה מהטוב הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, שעליו נאמר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" וגו'. וכמו שהטוב ההוא גנוז לצדיקים בלבד, ועליו אמר הנביא הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וגו', כך מגנזי התורה לא יתהנו אלא יחידי הסגולה. ורוב העולם הרחיקו מחכמת הקבלה דרכיהם, ויש בזה כתות, אם להיות בעיניהם מאוסה שלא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהגלות לבו, רוצה לומר בדברים הגלוים והוא הפשט, ולא די לנו הצער הזה, אלא שכופרים בה ואומרים שאין בתורה אלא פשטה, ואם לחשבם כי מי ומי הוא אשר יבא אל שער המלך, ואם מפני פחדם משגיאה לחשבם כי שגגתה עולה זדון, ומי שהוא מכת הראשונה אוי לו ולמזלו, נוח לו שלא נברא.

בא וראה בספר התקונים של הזהר, וזה לשונו, בראשית, תמן יבש, ודא איהו נהר יחרב ויבש בההוא זמנא דאיהו יבש ואיהו יבשה, צווחין בגין לתתא ביחודא ואמרין שמע ישראל וכו' ואין קול ואין עונה, הדא הוא דכתיב, אז יקראוני ולא אענה, והכי מאן דאסתלק קבלה וחכמתא מאורייתא דבעל פה ומאורייתא דבכתב וגרים דלא ישתדלו בהון ואמרי דלא איתא אלא פשט באורייתא ובתלמודא, בודאי כאלו אסתלק נבוע מההוא נהר ומההוא גן, ווי לה טב ליה דלא אתרבי בעלמא ולא יוליף ההוא אורייתא דבכתב ודבעל פה, דאתחשיב ליה כאלו אחזר עלמא לתהו ובהו, וגרים עניותא בעלמא ואורך גלות. עד כאן לשונו…

ומי שהוא מהכת השניה עליו אמר החכם ע"ה "רמות לאויל חכמות בשער לא יפתח פיו", ופירושו מצד שבעיני האויל רמות החכמות כוונתו יתרשל מללומדם, וזהו סיבה כי בחכמה הנשגבה ורמה והיא חכמת הקבלה אשר היא שער לה' לא יפתח פיו.

ומי שהוא מהכת השלישית כוונתו רצויה ומעשיו אינם רצוים, כי לא מפני זה ראוי להתרשל ממנה, וה' הטוב יכפר בעדו כי על כל פשעים תכסה אהבה והשגיאה ההיא ערבה לפני ה'. בא וראה בספר הזהר זה לשונו: האי מאן דתאובתיה למלעי באורייתא ולא אשתכח מאן דיוליף ליה, כל מלה ומלה סלקא וקב"ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטה לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאילין מילין אילנין רברבין ואתקרין ערבי נחל, הדא הוא דכתיב באהבתה תשגה תמיד.

ועוד מבואר זה יותר בספר המכונה לר' נחוניה בן הקנה, זה לשונו, שאלו תלמידיו לר' רחומאי, מאי דכתיב תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות, תפלה תהלה מבעי ליה, אלא כל המפנה לבו מעסקי העולם ומסתכל במעשה המרכבה מקובל לפני הקב"ה כאלו מתפלל כל היום, שנאמר תפלה. מאי שגיונות, כד"א באהבתה תשגה תמיד, ומאי ניהו, מעשה מרכבה. עד כאן לשונו.

ועוד בספר הנזכר, אמר ר' רחומאי, מאי דכתיב ודרך חיים תוכחת מוסר, מלמד שכל הרגיל במעשה מרכבה ובמעשה בראשית אי אפשר שלא יכשל, שנאמר והמכשלה הזאת תחת ידך, דברים שאין אדם יכול לעמוד בהן אי אפשר שלא יכשל בהן, והתורה אומרת תוכחת מוסר, אבל באמת זוכה לדרך חיים. עד כאן לשונו. הנה מבואר מזה כי מצדה יזכה העוסק בה לחיי העולם הבא אפילו שישנה בה, וראוי שלא יתרשל ממנה אף על פי שיבאו עליו תוכחת מוסר, כי מה תוחלתנו בעולם הזה אלא לקנות חיי העולם הבא, ותועלותיה ידועות, כי מלבד היות האדם מצדה יודע את קונו יודע סתרי תורה וטעמי המצות המתוקים מדבש ונופת צופים, אשר מצדם היא משיבת נפש, כי הנפש מתחזקת בהם ומתבודדת עם קונה, גם כן ימשך ממנה עשיית המצוות כתיקונן ובאהבה רבה, והיא המלהבת אותו לעשות בשלימות, ועל זה אמר החכם מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, ועוד יגיע לנו ממנה תועלת נמרץ בענין התפילות, בא וראה בספר הזוהר זה לשונו:

בעי בר נש לסדר שבחא דמאריה מתתא לעילא לסלקא יקרא דמאריה לאתר עמיקתא דבירא נגיד ונפיק לבתר יעיר לאמשוכי מעילא לתתא מההוא שקיא דלעילא לכל דרגא ודרגא עד דרגא תתאה לאמשכן ברכאן מלעילא לתתא לבתר בעי לקשרא קשרא בכולא קשרא דמהימנותא, ודא הוא בר נש דאוקיר לשמא קדישא לשמא דמאריה, ועל דא כתיב כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, ומאי ובוזי יקלו, דא הוא מאן דלא ידע ליחדא שמא קדישא ולקשרא קשרא דמהימנותא ולאמשכא ברכאן לאתר דאצריך ולאוקיר שמא דמריה, וכל מאן דלא ידע לאוקיר שמא דמאריה טב ליה דלא אתברי. עד כאן לשונו. ואומר אני, אם לא למד היאך ידע ליחד ולקשר קשרין ולהמשיך ברכאן, ועל זה אמר דוד המלך ע"ה לבנו, "ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו". ועוד לא ראו הפתאים כי עתידים לתת עליה את הדין, והיא תובעת עלבונה. בא וראה מה שאמרו ז"ל במדרש משלי, כי אחד מהדברים שתובעים מהאדם ביום הדין הוא  צפית במרכבה צפית בשיעור קומה שלי וכו'…

ואשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לספר הזוהר אשר לא זכו קדמונינו אשר קטנם עבה ממתנינו כמו רב האי גאון ורב ששת גאון והרב ר' אליעזר מגרמייזא והרמב"ן והרשב"א והראב"ד שכל אלו היו מכלל יודעי חן ולא טעמו מדבשו כי בזמנם לא נתגלה. ואל תתמה מזה, כי בודאי לא נתגלה עד דור האחרון אשר אנחנו בו היום, וסיוע לזה מצאתי בספר התיקונים, וזה לשונו, אמר לו אליהו לר' שמעון, ר' ר' כמה זכאה אנת דמהאי חבורא דילך יתפרנסון כמה עילאי עד דאתגלי לתתאי בסוף יומיא, ובגיניה ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו. הנה מבואר מכאן שהחיבור מהזוהר היה עתיד להיות גנוז ובאותו הזמן יתהנו ממנו העליונים והם המלאכים, עד שיבא הדור האחרון בסוף הימים, שאז יתגלה לתחתונים, ובזכות העוסקים יבא משיח, כי אז תמלא הארץ דעה בסבתו, אשר זה תהיה סבה קרובה לביאתו.

ואיש אלקים קדוש מהר"ם קורדוורא בספר אור נערב הביא אלו המאמרים, ועוד הוסיף כהנה וכהנה בענין חיוב לימוד חכמה זו, גם האריך מאד הגאון החכם הכולל מהר"ר יצחק דלטאש בפסק שעשה החיוב המוטל בלימוד חכמת הקבלה… כשם שלא נגאלו ישראל ממצרים עד שהוצרך הקב"ה לקדשם בדם פסח ובדם מילה, כן גאולה העתידה לא יהיה הגאולה עד שיזכו לתוספות הקדושה הזו, והיא רצון הא-ל יתברך ואשרי הזוכה בה, ועליו נאמר אשגבהו כי ידע שמי… (בעשרה מאמרות מאמר א, ועיין שם עוד)

לאחר שמלא כריסו במקרא ובמשנה ותלמוד יתעסק באימה וביראה בקדושה וטהרה בחכמת הקבלה, בזוהר ובתיקונים ובמפרשים דבריהם וביתר ספרי הקודש השואבים ממי באר הזוהר, וכבר נתחברו על זה פוסקים הרבה בלימוד חכמת הקבלה, וכלל העולה שמחוייב האדם לידע את שמו יתברך, ומי שלא ראה זו החכמה לא ראה מאורות מימיו, והכסיל בחשך הולך, וכבר הוזכרו ענינים אלו בארוכה למעלה בפרק עשרה מאמרות במאמר בביאור פסוק "דע את אלקי אביך". ומצאתי כתוב, כמו שיש בסוחרים מי שאינו מרויח רק ארבע או חמשה לבנים ליום להיותו תופר בגדים גסים, ומי שהוא מרויח עשרים או שלשים לבנים ליום להיותו תופר בגדים יקרים ומעולים, וכן נוקב מרגליות ירויח דינר זהב ביום, כמו כן בשכר המצות יותר ישתכר ביום אחד מי שיודע סודם ממה שישתכר בשבוע אחד הבלתי יודע סודם… הן אמת שכמו ששכר היודע סודות המצות גדול מאד משכר הבלתי יודע, כך ענשו כשיעבור עבירה או יבטל מצוה גדול מאד מעונש הבלתי יודע, ומכל מקום לא האדם בן חורין ליבטל הימנה ולומר לא היא ולא שכרה, כי על מנת כן עברנו בברית ה' אלקינו ובאלתו לעשות כל מה שהוא חפצו, ובבטלנו רצונו יפקוד בשבט פשענו… ואולם צריך לידיעה ההיא ב' תנאים, הא' לב נבון מלא מיראת ה' ואהבתו, הב', שקידה רבה על ספר הזוהר.

במסכת ברכות כ' העוסק במעשה מרכבה אינו פוסק אפילו לאמר יהא שמיה רבא וכו', על כן העוסק בחכמת הקבלה צריך שלא יסיח דעתו מהענין אשר עוסק עד גמור אותו הענין, ואין צריך לומר שלא ישיח חס ושלום שום שיחה, והוא בקל וחומר בנו של קל וחומר דאפילו דברי תורה דעלמא אמרו רז"ל המפסיק בשיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, אשרי שומר פיו ולשונו ובתורת ה' יהגה. (מסכת שבועות)

רמח"ל:

הנה כבר ידעת, שמה שהביא לחז"ל לכתוב דברי התורה שבעל פה, אחר היות המקובל אצלם שדברים שבעל פה אסור ללמדם בכתב, היה מה שראו שהיו הדעות הולכות ומתחלשות באורך הגלות וחליפות הזמנים, והזכרון מתמעט והסברא מתקצרת ונמצאת התורה משתכחת… והנה התבוננו עוד וראו, שבחששא הזאת שחששו על חלק המצות ראוי היה לחוש גם כן על חלק סתרי התורה ועיקרי האלקיות, אך אין התקון שמצאו לחלק המצות ראוי לחלק הסודות, וזה כי באורי המצות והדינים אין היזק כלל, אם יכתבו בספר בבאור גלוי לכל קורא, אך חלק הסודות אין ראוי שימסר כך לפני כל הרוצה ליטול את השם, לא מצד יקר המושכלות ולא מצד עמקם. אם מצד יקרם, כי אינו כבודו של הבורא ית' שימסרו סתריו בידי אנשי מדות רעות, ואפילו שיהיו חכמים מחוכמים, ואם מצד עמקם, שהרי הענינים באמת עמוקים מאד, ולא יצליחו בם אלא אנשים זכי השכל ומלומדים בדרכי העיון היטב. ואם יפגעו בם שכלים גסים אף בלתי מלומדים עיונים יוציאו הענינים האמיתיים היקרים לשבושים ודעות רעות. על כן גמרו לבצוע את הדין, והיינו לכתוב אותם, למען לא יאבדו מן הדורות האחרונים, אך בדרכים נעלמים ומיני חידות, שלא יוכל לעמוד עליהם אלא מי שמסרו לו המפתחות, דהיינו הכללים שבהם יובנו הרמזים ויפורשו החידות ההן, והמפתחות האלה השאירום ביד תלמידיהם שקבלום מידם, ואמנם עליהם סמכו שלא ימסרו אלא לתלמידיהם אחריהם הגונים כהם…

אך הדרכים אשר העלימו בם את דבריהם שונים הם. האחד הוא דרך ההשאלות והמשלים. והם הדרכים ההלציים הידועים אצל בעלי המליצה, אשר על יסוד הדמיון והמשל ייחסו מקרים ופעולות למי שאין המקרים ההם או הפעולות ההן נכונים לו כלל.

השני הוא דרך ההעלם, והיינו, שיעלימו תנאי הענין ולא יבארום, ויאמרו מאמר מוחלטי, ואין אמיתת המאמר ההוא אלא בגבול, דהיינו לפי בחינה אחת או לפי זמן אחד או לפי נושא או מקום אחד, ומי שיקח המאמר ההוא כולל ומוחלט יכשל וישתבש, וכבר מאמרים רבים יראו כסותרים זה את זה, יען לא פורשו תנאיהם, והיודע כל דבר בגבולו ימצאם אמיתיים ובלי סתירה כלל. וכבר תראה, שכמקרה הזה קרה גם להרבה מאמרי הדינים והמצות, אף על פי שלא נעשה הדבר בזאת הכונה, שתמצא בש"ס מאמרים או ברייתות שבהבין אותם בהחלט לא יאותו עם האמת או יסתרו זה את זה, ופירשום בש"ס, באמרם הכא במאי עסקינן.

הדרך השלישי הוא הקלות, והוא שאיזה עיקר גדול ונכבד ירמזוהו בדברים נראים לכאורה קלים ובלתי עיקריים, כמשלי ההדיוטים, והם מכוונים בזה על ענינים נכבדים ורמים, אשר הדברים הקלים ההם הם הערה להם, אצל מי שיודע ומכיר ברמיזות האלה, ויודע לשוטט בשכלו ולנשא מחשבותיו מהדברים הגלויים להנסתרים, ומהשפלים לרמים. דרך משל, כשאמרו "ינקותא כלילא דורדי, סבותא כלילא דחילפא"…

עוד צריך שתדע, שדברים רבים מעיקרי הסודות ירמזום חז"ל בענינים מן הטבע או התכונות, וישתמשו מן הלמודים שהיו מלמדים בדורות ההם אנשי החכמה הטבעית והתכונה, ואמנם אין העיקר להם הענין ההוא הטבעי או התכוני, אלא הסוד שרצו לרמוז בזה… ועל כל אלה צריך שתדע, שחז"ל לשיטתם הולכים, שהדברים הגשמיים מתנהגים ומתפעלים מכחות רוחניים למיניהם, דהיינו המלאכים, השדים והמזיקים, וכל דברי העולם השפל מתנועעים בהשפעת העליונים, וכן דברי הגשמיים עושים רושם ברוחניים, ומי שלא יכיר הדרך הזה, אי אפשר לו מעולם לעמוד על דעתם כלל ועיקר… (מאמר על ההגדות, וראה שם עוד)

ואפרש לך ענין ספרו של רבי שמעון בן יוחאי והאדרא והתקונים, הנה רבי שמעון בן יוחאי חבר ספרו הקדוש לפי ההארה אשר הגיעה אליו בהתקנו במערה, וענינו חבור על התורה מבאר סודות גדולים לפי סדרי התורה עצמה, ושאר הספרים אשר נעשו מאחרים, כגון ספר יצירה, ופרקי היכלות וכיוצא, וכל הספרים אשר לראשונים כגון ספר רזיאל, ספרא דחנוך וכיוצא, אינם על התורה ולפי סדרי התורה, אך זהו חבור גדול ונורא המגלה עומק הסודות בברור רב על התורה עצמה, וזהו נקרא גלוי התורה בפנימיותה, כמו שעתיד הקב"ה לגלות התורה עצמה ביותר פנימיות עמוקה גם כן לעתיד לבא. והיה רבי שמעון בן יוחאי מגלה סודות התורה וחברים מקשיבים לקולו ומתחברים עמו להיות בחבור זה כל אחד עונה חלקו, כמו שנעשית המשנה על ידי התנאים ורבינו הקדוש חיבר סברת כולם ועשה מהם ספר המשנה, כן רצה רבי שמעון בן יוחאי שיחבר ספר כלול ממאמרי כל בני ישיבתו, ויהיה הספר מחובר על התורה כנזכר לעיל. כי החבורים המדברים על ענינים פרטים מן החכמה אחת כאן ואחת כאן נקראים כמו אוצרות פרטיים, אך ספרו הקדוש על התורה זה נקרא הפתח הגדול של כללות התורה… ונתחברו חבורים לפי הגלוים אשר נגלו, כי רעיא מהימנא לקח לו לפרש הפקודין ונעשה ספר רעיא מהימנא, ועוד נעשה ספר התקונים, ואלה השנים הם חבורים גדולים שהיו בהם גלויים גדולים מלמעלה שנכנסו בהם העליונים מלמעלה באתגליא. והנה האדרא קדישא נעשית קודם התקונים, ועל כן אמרו בראשית התקונים, ויקומון עמך רבי שמעון ושית חברוי דאתכנשו בקדמייתא וכו'… (אדיר במרום דף ז, ועיין שם עוד)

…וזהו באמת ענין מה שהיו תמיד יוצאים בדרכים בני הישיבה של הרבי שמעון בן יוחאי ע"ה ושם לומדים הסודות, הוא מפני שזהו ממש דרך האמיתי לעשות זה התקון, והוא דבר שלימד להם רבי שמעון בן יוחאי ז"ל. ובכלל הענין הוא כי האויר של עולם הזה הוא העב, שלהגיע השפע אל האדם היושב בו הוא סכנה, כי שם נאמר "לפתח חטאת רובץ", שהסטרא אחרא מתחזקת לקחת האור, והנה האור כדי שלא ימסר לסטרא אחרא אינו מתפשט, בסוד "השיב אחור ימינו מפני אויב" (איכה ב'), אך יש דרך אחד שמתפשט מאויר הגן עדן בתוך האויר הזה, והאדם יקבל מתוך האויר ההוא, ושם אין סכנה כלל. ואחר כך מביא השפע שקבל באויר ההוא אל האויר הזה ומאיר לכל העולם, כי כיון שנוטל שם הוא שמור, וזה מה שהיו עושים החכמים ההם בלכתם בשדות ובמדברות, כי שם היה מתגלה להם מן האויר הזה ועל כן לא היה למוד הסוד סכנה כלל…

ותדע שכל עניני הגוזמות דפרק הספינה (ב"ה ע"ג) ואחרים כאלה הם על זה הדרך, שהיה מתראה להם ללכת למערות או כיוצא, והיו עוברים מאויר אל אויר, וזה הדרך אשר לימד רבי שמעון בן יוחאי ז"ל לחבריו הקדושים. וראשית כל מי שרוצה להתהלך בדרך הזה הוא צריך להתרגל להמשיך אליו בחינת האויר הפנימי של גן עדן שאמרנו.

ולא אוכל לבאר הכל בכתב, כי הוא צריך מסירה מפה אל פה, וגם כי אימה ויראה גדולה מאד צריך לירא מלאחוז בדרך הזה, גם כי היא דרך ה' באמת, דרך מובחר, דרך נחמד ומרוצה, כי אך מקום השלהבת והגחלת הוא רשפיה רשפי אש בוער ורב על לב השמים, וצריך האדם לשמור עצמו ממנו שמירות גדולות פן יאוכל בו ברגע על זה. והשמירה תלויה בנקיות, שיהא האדם ההוא נקי וטהור במעשיו, ולמודו יהיה דוקא לשם תקון השכינה שלא תמצא במחשבתו שום רושם פניה אחרת, אפילו לתקן עצמו ונשמתו למצא חן בעיני המלך, כי אם לעשות רצונו לבד, מרוב אהבה ועוצם החיבה והדבקות, ועל הכל יראת הרוממות להיות לו לעטרה על ראשו נגד עיניו ועל פניו תמיד… (שם דף יג, ועיין שם עוד)

וסוד זה כי הקב"ה גזר להעלים אור של התורה שהוא פנימיות הסודות בסוד אר – ר"ז ולא היה רוצה להניח לישראל אלא הפשט, בסוד נר מצוה, שכל העסק יהיה בפקודין דאורייתא, ואז כבר לא היה בישראל מי שהיה דבוק באור התורה, והיה צריך להם מרוק גדול ותוקף החבלים, כי בהיות הסוד בישראל הם נצולים מן החבלים. והנה מצינו בדברי חז"ל כשם שקבלנו שכר על הדרישה כך נקבל שכר על הפרישה, ובאמת כמו שהוא תקון להתעסק בדברים המותרים, כך הוא תקון לפרוש מן האסורים, ועל כן לפי הגזרה הזאת נצטוה לפרוש ממנו, פירוש לפרוש מלמוד הסוד ולהשליכהו בגן עדן ולא בעולם הזה, וזה היה נחשב לתקון, שבכחו משיח עצמו יהא מארי באור הסוד אך בגן עדן לבד, כי על כל פנים צריך שהסוד יעשה את שלו, כי רק בכח הסוד יוכל המשיח להגלות, אך היה הסוד בכל הארותיו נשאר בגן עדן ובכחו יצא בזמנו… אמנם כי כל אותם שעומדים בזה התקון של הסוד וממשיכים אותו למטה, והם המשכילים שנאמר בהם "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע", וזה כי לבטל הגזרה אי אפשר, ואי אפשר להמשיך המשיח למטה, ואחריו ימשך התפשטות הגן, אלא המציאו דרך אחרת, והוא לעלות אל הגן, והיינו להיות כולם נכללים ברוח זה של משיח, ולהתחזק בו להיות כולם נשלכים בגן עדן, ואז שם יקבלו מה שראוי להם ואחר כך יביאוהו למטה, ונקראים משכילים הכל בסוד מה שמתחזקים ברוח שאמרנו, כי הם נתקנים להשפיע אחר כך לאחרים… ותדע שמקום גלוי השער ראוי להיות בשדה, ולכן היו הם הולכים בשדה, ושם זוכים להשגה הזאת, והוא סוד "כריח שדה אשר ברכו ה'"… (שם דף יד, ועיין שם עוד)

…והנה על כן שם דרכים גדולים וחוקים מופלאים לאדם הזה להיות מתקן את עצמו ואת מקומו, שהוא זה העולם, והשכינה מנהגת עם האדם הזה ועם כל התלויים בו בהנהגה גדולה ועמוקה מאד, וכוונתה לקדשו ולקדש כל התלוי בו, ולהעביר הענין הרע שהיה מכביד עליו ושגרם לו כל הטורח הגדול והכבד במלחמות. וכללות כל הדרכים והחוקים האלה היא חכמת האמת הזאת. והנך רואה כי ענין זה הוא ענין נכבד מאד, די לומר שהוא התפשטות קדושתו אצלנו אשר חקרנום ונמצאם נכונים ואמיתיים, נדע כי הנה ית"ש והתדבקו עם נבראיו, היכול להיות דבר נכבד ושרשי מזה, ועוד שבזה תלויה כל ההנהגה…

בהתחשך הגלות וחושך לישראל הנה אבדה מהם הידיעה הזאת הרבה, ובדורות אלה האחרונים לא נשאר אלא מעט מן המעט, כי החכמה הזאת בדורות הראשונים היתה גדולה מאד מאד. ותראה דברי הזהר הקדוש כמה עומדים ברומו של עולם, ומפרשי מסתורין של מלך ממש על כל אות ואות סודות עמוקים מאד המודיעים חכמה רבה בסוד עצתו ית"ש, אבל בדורותנו אלה הלא לא נשאר אלא זכרון מן החכמה שהיתה בדורות הקודמים, ולולא הרב הקדוש האריז"ל גלה לנו שערי אורה ברוח קדשו כבר נשכחה החכמה לגמרי. וגם עתה אחרי שנתעלה צדיק יסוד עולם למנוחתו, נעלמה החכמה דור אחר דור עד שנשארו דבריו ועניניו כדברי הספר החתום בכמה קושיות וסתירות הנמצאות בדברי הרח"ו ז"ל, ואשר קשה יותר הוא, כי הבנת הדברים בכללם סתום וחתום מאד, כי הוא זלל"ה סתם הדברים הרבה ולא רצה לפרש בכתב, ונולד מזה שהקוראים בדבריו לקחו אותם על פשטותם ושטחיותם, ואין זו הבנה כלל, כי נוכל לומר שאין בידינו אלא שמות ענינים שצריך לזכור אותם כמפתח של ספרים, כי כאשר ידענו שיש כ"כ ספירות, ושיש כ"כ פרצופים, ושיש כ"כ עולמות, ושהם מתלבשים זה בזה, ושיש כ"כ עליות וירידות, ואין אנו יודעים מה הכוונה בכל הדברים האלה ומה ענינם, נמצא שאין זו ידיעה כלל אלא זכרון של גירסא אך בלי שום סברא. והרח"ו עצמו כך הזכיר בפירוש מאמר הפסיעות: ועם כל זה אמנם לא יחשוב הקורא בביאורי זה, כי יכול להבין כמגע השיבולת הדרוש הזה כלו, כי אלף שנים אלו חיה לא יתחיל באילו בהתחלת הקדמה א'…

ונמצאת החכמה כיום הזה מבולבלת ביד לומדיה, ומעטים המה היורדים לעומקם של דברים, ויופי החכמה אינם רואים כלל. על כן אמרתי אני אל לבי עת לעשות לה', ולית דין צריך בוש והכלם לאמר מי אנכי כי אבוא עד הלום לדבר דברי לפני גדולים וטובים ממני את אשר כבר עשוהו הגדולים… וללמוד אנו צריכין לעשות נחת רוח ליוצרנו, וכתר תורה מונח ועומד כל הרוצה לזכות בו יבא ויזכה, ולא מזער היא ליאור באור החיים אלין רזין דאורייתא שהם לבושין נהירין של השכינה, ובהיכלו כלו אומר כבוד, ולא עוד אלא שכל דקדוקיה ופרטותיה של תורה עומדים עליה… על כן בחרתי לסדר המאמר הזה בסדר מתוקן ונאה לגלות בו יופי החכמה הגדולה הזאת לעיני בני ישראל. ובהיות כי הפלוסופיא והמחקר היא הנעשית צרה… לחכמה הגדולה הזאת, שפחה חצופה החושבת לרשת גבירתה, היא נגע צרעת אשר פשטה ממש בעונותינו הרבים בישראל, היתה להם למכשול און להתפש בה אנשים חכמים ואוהבי דעת… על כן כתבתי המאמר הזה בדרך ויכוח חוקר ומקובל…

והנה הלכתי בסדר הויכוח מן הקודם אל הנמשך לו כאשר יאות לשכל ההולך למישרים המתישב על הדברים בסדר הויכוח, וחילקתיו לה' ויכוחים, הא', בו יבואו כל התמיהות הגדולות הנופלות לכאורה על כללות החכמה על פי דברי המקובלים זלל"ה וישובם הכל באר היטב.

ב', בו יתבאר כל האילן של הספירות הפרצופים והעולמות מן המדריגה הראשונה עד האחרונה, דהיינו מן תחילת א"ק עד סוף כל העולמות המסור לנו מן האריז"ל ה"ה. הג' בו יתבאר כל האילן הזה בכל ענפיו בקיצור נמרץ מה שצריך לעמוד על תוכן החכמה בכל דרושיה. הד', בו יתבארו כל עניני האילן בארוכה. הה', הוא סדר לימוד ללמד למי שמתחיל בחכמה, ומי שירצה להתלמד בסדר נכון הנה יצטרך להתחיל את הויכוח הזה האחרון, ואחר כך ילך אל הב' וכו'… (הקדמת מאמר הויכוח)

אמר המקובל דע שכל ענין חכמת הקבלה אינו אלא לברר משפטו ית"ש ושהוא אחד בתכלית היחוד האמתית ואין בו שנוי, ולא אחד ממקרה הגוף חס ושלום… דע שכל מי שרוצה להבין עניני הספירות צריך ליקח לו לעינים עניני הנשמה של אדם, כי עניני הנשמה אינם ענין מחשבה לבד, אלא כח א' מעשית, אמת שהוא דק שאינו נופל תחת החושים, אבל על כל פנים הוא כח, וכל הכחות והמדות שהיא כוללתן הם דברים ממשיים בה ומעניניה ממש. ונמצא בהבנת האדם להבחינה בלתי דרך משל, כמו כן הוא מדות וכחות העליונים מהספירות שזכרנו הן דברים ממשיים, והמאציל ית' מציאותו בלתי ספק ודאית ורצונו גם כן מציאותו ודאית, והוא הארתו, כי הארה הוא מה שהמאור נוצץ ומשלח ממנו, כך נקרא הארה מה שהאדון היחיד רוצה, אך ודאי שהוא הארה נפשית נבדל מכל מיני גשמיות אור שלנו החומרית…

דע שרצה הרצון העליון לעשות מן מעשיו על ידי שלוחיו, דהיינו המלאכים, והנה הארתו ית' ויתעלה עומדת על שלוחיו שיעשו מעשיהם, ומעתה יש לנו לדבר מב' דברים, מרצונו יתברך וכוחותיו על פי סדר ההנהגה, ומהארתו העומדת על שלוחיו ובאיזה דרך עומדת עליהם, והן מוציאים פעולותיו וגזרותיו לאורה. אם כן אצילות הוא כללית כחותיו מרצונו המוגבלת, והן הן הספירות בכל פרטיה וסדריהם ואינם אלא כח מרצונו, על כן נאמר שהוא אלקות בכל חלקיו, פירוש שלכל סוגי הענינים האלה נקרא עולם אחד, עולם אלקות, והוא כחות ההנהגה לא יותר. ובריאה יצירה עשיה הן סוגים אחרים, והיינו עולמות אחרות מענין שזכרנו, שעומד שם על שלוחיו שיעשו מה שהוא מן הצורך להעשות. והנה כמו שהאצילות הוא סוג כחות הרצון לבד, כך בריאה יצירה עשיה הם סוג כחות הרצון על דרך מקבלים ממעלה והן למטה, והן עולמות בנוים מב' ענינים, מן ההארה המשגחת על שלוחיו ועומדת עליהם, ומן השלוחים עצמם הפועלים לפי ציווים העומדת עליהם…

דע שהדבר פשוט הוא, שהשכינה לא תשרה על המלאך אלא לפי כחו ומדרגתו, בכח גדול תשרה על כח גדול ובכח קטן על הקטן, על מלאך פחותה במדרגתו, אם כן ודאי בריאה יצירה עשיה שפחותים במדרגתן מאצילות שהוא כח לבדו, אבל הם השלוחים ואין כוחות העליונים מתגלים על המלאכים אלא לפי כוח שיכולים לקבל, לכן הכחות העומדות עליהם הן למטה במדרגה לפי המקבלים, וכן כל עולם שלמטה, דהיינו עשיה, ההשראה שעליו מן הכחות העליונים פחותה מההשראה על עולם שלמעלה ממנו… וכל גלוי נכלל מעשרה מדרגות והן הן העשר ספירות דבריאה יצירה ועשיה…

ובכאן נשרשת כל חכמת הקבלה להבחין הכוחות שבהן ברא הקב"ה את עולמו, ולהבחין הערך בין כח לכח ובין נברא לנברא, כי אחר שנגבלו הכחות לרצות רק באלה ולא באחרים, הלא ידענו שבכוונה אחת ברא הקב"ה את עולמו, ועל פי כונה הזאת הגביל וסידר מיני כחות להנהגת עולמו על סדר ערך וגבול וחוק. אם כן דבר זה יכול האדם להבינו כשמוסרים לו בקבלה, כי המה דברים מוגבלים ולא בלתי תכלית וחוץ לשכל אנושי. וכללות כל הסדר היא החכמה הזאת…

ודאי יש כונה אחת לכל הבריאות, כי שאל נא למה יש כל כך נבראים לא פחות ולא יותר, על כן על פי כוונה תכליתית נעשית כל כך נבראים ולא יותר, אם כן מוכרח להיות ראשית נבדל לכל נבדל במחשבה העליונה באור עליון שהכל אחד, לפי שאין חבירו מספיק לעשות זולתי מה שהגביל כוונה תכליתית לו לעשותו, על כן כל ענין ראשיתו בפני עצמו. ואמנם אודיעך עוד דבר נבדל להבין שבמקום זה מוכנת העבודה אשר לבני האדם והשכר והעונש, כי בהיות הראשית לכל ענין נברא בפני עצמו, הנה רצה הרצון העליון לתלות קיום הדבר ההוא, פירוש פעולת אותו ראשית בבחירתו מן האדם לטוב במעשה מצוה אחת, ונמצא המקיים המצוה ההיא גורם לאותו הראשית שהמצוה תלויה בו לעשות מעשיהו הטוב… ואלה הם האורות שהם אורות לפי שהם כחות של הרצון העליון שהוא אור פשוט בלתי מתגלה ובלתי נראה כלל, והספירות הן אורות שרצה לגלות ענינים יותר וכן לגלות אורם למלאכים או לנביאים ולנשמות שיהנו מזיו השכינה.

חוקר: איך אפשר מהספירות להשתלשל הגשמיות, שנית איך אמרו שהס"א היה מעורב בהן.

מקובל: א' דע שהאלקות דהיינו הבורא ולא עצמותו שאי אפשר לדבר ממנו אלא מרצונו, ולא אפילו מרצונו בבחינת הבלתי בעל תכלית אלא בבחינת מחשבה מסודרת לפי הדברים שרצה לתקן בריאת עולמו הכל על סדר נכון ובהדרגה והן כחותיו ומדותיו של הרצון העליון שעל פיו היתה הבריאה והנהגות הנבראים. ב', הנפרדים פירוש הנבראים שהן נפרדים מהבורא ואם כן אינם אלקות ומהותו וכחותיו אלא ברואות בכוחו, ואם תערב את שני דברים האלה לא תבין שום דבר אמת. ודע שכל עניני ההנהגה והסדר הן כל ענין הספירות הנכללים בכל תנאיהם ועניניהם בעשר ספירות ובחמשה פרצופים, והן הן כללי כחות הרצון העליון, פירוש מדותיו בכל עניניהם בכל קשריהם שהם נקשרים זה בזה, כמו המשכת החמלה מן החסד, והשליטה מן הדין, וכללות כל הכחות והיחוס והחיבור מה שרצה ביניהם הוא כלל העשר ספירות, והכל נכלל בי' ספירות ובחמשה פרצופים… והאמת כי הנפרדים בראם ית' ויתעלה מאין, ולא נוכל לפרש האיך הוציאם מן האין כי לבדו יודע זה… אך ידענו שהספירות הן המציאו אותם, וידענו שכל כח וכח מוציא תולדה בפני עצמו המתיחסת לאותו כח ואותה תולדה מוכנת להוציא גם כן תולדה לפי ערכה, והן ההשתלשלות שכח מוציא כח עד כמה כחות, וכח אחרון מוציא מין הנפרדים… (חוקר ומקובל, ועיין שם עוד וענין הס"א והספירות)

…וכאן נשרשת כל חכמת האמת הזאת להבחין הכחות שבהם ברא הקב"ה את עולמו, מה כחותיהם ומה שיעורם ומה הערך בין כח לכח ובין נברא לנברא, כי אחר שנגבלו הכחות לרצון רק באלה ולא באחרים, הרי ידענום, והיינו כי הלא על פי כוונה אחת ברא הב"ה את עולמו, ועל פי הכוונה הזאת הגביל וסידר מיני כחות שהוא רוצה להכניס בזה הענין, וחקק הסדר ביניהם, והערך והחוקים, וזה דבר שיכול האדם להבינו כשימסר לו, כיון שאינו דבר בלתי מוגבל שילך חוץ מחק השכל האנושי, וכללות כל זה הסדר היא החכמה הזאת… (מלחמת משה)

צורך החכמה הזאת רב הוא, ותחלה אומר לך שאנו חייבים לדעת אותה כי מצוה היא עלינו, שכן כתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים" וגו', הרי שחייבים אנחנו לידע בידיעה ולא באמונה בלבד, אלא בדברים המתיישבים על הלב, כמו שנאמר בפירוש והשבות אל לבבך, ומה הוא זה שיש לנו לדעת, "כי ה' הוא אלקים בשמים ממעל" וגו', אם כן ב' דברים צריכים אנו לדעת, זו שהאדון היחיד הוא המשגיח ומנהיג הכל בין בעליונים בין בתחתונים, והשני, שאין אחר חס ושלום, והיינו לדעת אמיתת יחודו ית"ש. ב' הדברים האלה שצריכים אנו לדעת אמור לי אתה מאין נדעם ואיזו חכמה תודיעם לנו, והרי אנו צריכים לדעת שהב"ה הוא המנהיג הכל, ומחכמת פשט התורה לא נוכל להבין את זאת, כי על מה סובב פשט התורה רק על המצות באופן עשייתם וכל משפטיהם, או בהבנת סיפור המעשים שהיו כמו שהם מוזכרים בה… ואפילו שתרצה להוציא מן הסיפורים הנפלאים עצמם שכיון שנעשו פלאים האלה צריך שודאי יהיה הב"ה משגיח ופועל, זה אינו נקרא אלא שתקיים בדעתך שצריך שיהיה כך, אך זה אינו רוצה לומר שאתה יודע בחכמה וידיעה שכך, ושעמדת על ההנהגה של עולם והבנת דרכיה לראות… (שם)

תניא:

אך מכל מקום, הואיל ודברה תורה כלשון בני אדם לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, לכך ניתן רשות לחכמי האמת לדבר בספירות בדרך משל, וקראו אותן אורות כדי שעל ידי המשל הזה יובן לנו קצת ענין היחוד של הקב"ה ומדותיו, שהוא בדרך משל כעין יחוד אור השמש שבתוך גוף כדור השמש עם גוף השמש שנקרא מאור, כמו שכתוב "את המאור הגדול" וגו', והזיו והניצוץ המתפשט ומאיר ממנו נקרא אור, כמו שכתוב "ויקרא אלקים לאור יום", וכשהאור הוא במקורו בגוף השמש הוא מיוחד עמו בתכלית היחוד, כי אין שם רק עצם אחד שהוא גוף המאור המאיר, כי הזיו והאור שם עצם אחד ממש עם גוף המאור המאיר ואין לו שום מציאות כלל בפני עצמו. וכדברים האלה ממש ויותר מזה הן מדותיו של הקב"ה ורצונו וחכמתו בעולם האצילות עם מהותו ועצמותו כביכול המתלבש בתוכם ומתייחד עמהם בתכלית היחוד מאחר שנמשכו ונאצלו מאתו ית' על דרך משל כדרך התפשטות האור מהשמש, אך לא ממש בדרך זה, רק בדרך רחוקה ונפלאה מהשגתינו, כי גבהו דרכיו מדרכינו, ומכל מקום לשכך האוזן נשמע ונתבונן ממשל אור השמש… (שער היחוד והאמונה פרק י)

…והנה המובן בהשקפה ראשונה לכאורה מלשון זה המאמר לחסידי מדע שלימוד איסור והיתר וסדר טהרות הוא מאילנא דטוב ורע מלבד שהוא פלא גדול מחמת עצמו וסותר פשטי הכתובים ומדרשי רז"ל, שכל התורה הנגלית לנו ולבנינו נקרא עץ חיים למחזיקים בה, ולא ספר הזהר לבד, ובפרט שהיה גנוז בימיהם וגם כל חכמת הקבלה היתה נסתרה בימיהם ונעלמה מכל תלמידי חכמים כי אם ליחידי סגולה ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים כדאיתא בגמרא, וכמו שכתב האריז"ל דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה ולא בדורות הראשונים, וגם ר' שמעון בן יוחאי אמר בזוהר הקדש שלא ניתן רשות לגלות רק לו ולחביריו לבדם, ואף גם זאת פליאה נשגבה, דלפי זה לא היה לימוד איסור והיתר וכל שכן דיני ממונות דוחין מצות תפלה שנתקנה על פי סודות הזהר ויחודים עליונים ליודעים כרשב"י וחביריו, וזה אינו… (אגרת הקדש כו, ועיין שם עוד)

חכמה ומוסר:

והנה כל חכמת הקבלה, כפי שנתבאר בדברי חוקר אלקי ומקובל גם יחד לוצאטו ז"ל, הוא רק על הכתוב "והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל" וגו', פירוש הוא כדי שתתישב האמונה בלב היטב, ובחוש אנו רואים כי המבין דבר בטעם משיב נפש, וזוהי כונת הפסוק תורת ה' תמימה משיבת נפש, דקדק הכתוב תמימה, כי המאמין השלם באמונתו על ידי מקובלות מופתיות, שיבין היטב בשכלו שהקבלה המקובלת לנו דור אחר דור בפרסום רב ונתפרסם בכל העולם, עד שגם הנוצרים והמחמדים בנו כל דתם על יסוד תורת משה, מי לא יבין כי נתפרסם כל כך מעמד הר סיני שכדאי לבנות דתם על יסוד התורה, ורק אמרו שנשלחו להם נביאים לשנות איזה דברים… חלק א כב)

רבינו ירוחם:

זהו באמת כל היסוד שעליו נבנתה הקבלה, לדעת הדברים עם המהלך שלהם, וידעת היום והשבות אל לבבך, זהו סוד הקבלה, והשבות אל לבבך בא דוקא על ידי "וידעת", לדעת היטב מהלך הדברים. והנה היו שחלקו על לימוד הקבלה, אף שבאמת ענין ידיעת המהלכים הוא הדרך לידיעת ה', כפי שביארנו, להגיע לסיבה הראשונה, לעילת כל עילאין, אפשר דוקא כשיורדים אחרי הדברים עם כל המהלך שלהם, וחכמת הקבלה הלא היא המלמדת את האדם דרך המהלכים, אולם ענין הידיעה במהלך היא אמנם מדת אלקים מצד אחד, אך גם כן מדת היצר הרע מצד אחר, כי סכנה כרוכה בידיעת המהלכים, כי יתכן גם, שמזה שהוא רוצה לדעת כל מהלכי הדברים, הרי אפשר ויתקשה במשהו איך למצוא את המהלך, ועל ידי זה יסתבך בקושיות ושאלות, וככה יהא עלול להידרדר למצב שם לגמרי אין מהלך, ששם המציאות הוא דוקא בלי מהלכים לגמרי, ומזה הוא אשר פחדו וחלקו על ענין לימוד הקבלה, אולם בעלי הקבלה בכל זאת החזיקו בלימוד הקבלה, כי סוף סוף אין דרך אחרת להגיע ל"וידעת היום", אלא על ידי ידיעת הדברים עם המהלך שלהם, והרי זהו לימוד הקבלה… (דעת תורה בראשית עמוד מ)

מכתב מאליהו:

קיימת עוד סתירה שעדיין לא הזכרנו כאן, הסתירה בין השכל והלב, השכל יכול להרבות השגות עליונות שהן למעלה מתפיסת הלב, היינו שאין ביכולת האדם להשיבן אל לבו ולהוציא אותן לפועל בחייו למעשה, סתירה זו בין הידיעה והמעשה מסוכנת היא מאד, ועליה נאמר (אבות ג' י"ז) כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו' הרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו.

בגלל דבר זה נקראת חכמת הקבלה "סוד" ו"חכמת הנסתר", ולא ניתנה לכל אדם ללומדה, כי סכנה בדבר, כאמרם ז"ל "ארבעה נכנסו בפרדס", ורק אחד, ר' עקיבא יצא בשלום (חגיגה י"ד). ומהי הסכנה? לא חסרון הבנה ולא טעיות שכליות, אלא בזה שהשגות נשגבות ומופשטות אינן נקלטות היטב בלב, כי הלב זקוק לציורים חיים המבוססים על המציאות החומרית, ולא עוד אלא שהרבה פעמים ההשגות הללו עומדות בסתירה עם שפת הלב ועלולות גם לפגום את הציורים ולהמעיט את השפעתם על הלב…

וזהו ביאור אמרם ז"ל על ר' עקיבא, מאי דריש, ופירש"י מהיכן הבין מקום השכינה שנזהר שלא להציץ שם, אי נמי שלא טעה כמו שטעה אחר, הרי שלפירוש הראשון גם אחר לא טעה אלא שהציץ במקום השכינה, היינו שהתרכז על שורש המתהוות גדר ההשגה בכללה, היינו ראשית התנוצצות הגילוי וההסתר, ועל ידי כך נפגמה אצלו הרגשת הלב לדברים הפשוטים החשובים כל כך לחיי האדם בעולם הזה, וזוהי הסכנה שבדבר כנ"ל.

והגמרא מביאה שלשה פסוקים שמהם למד ר' עקיבא איך להנצל ממכשול זה, א', ואתה מרבבות קדש, אות הוא ברבבה שלו. ב', דגול מרבבה, דוגמא הוא ברבבה שלו, היינו שבכל ריבוי ההשגות לעולם לא ימנע מהשתמש באותות וציורים כדי לשמור על עירנות הלב. ג', לא ברוח ה' וגו' לא ברעש ה' וגו' קול דממה דקה והנה ה' עובר, היינו להשמר מבחינה שבה ההשגה דקה כל כך עד שהלב לא יתפסנה, כי אז ה' "עובר", ויתרחק ממנו במקום להתקרב אליו.

עיין בהקדמת ר' חיים ויטאל זצ"ל לספר עץ חיים שמפרט שם את התנאים הנדרשים מהלומד בחכמת הנסתר, וכתב שם שעל כולן היא שיתבונן היטב ביראת העונש דוקא, ויזהר מכל נדנוד חטא אפילו בשוגג, ויתנהג בפרישות ובקדושה יתרה, כי הוא בסכנה "שיתעוררו הקליפות נגדו לפתותו ולהחטיאו", והיינו כנ"ל, כי כל סוד יש בו מבחינת "מקום השכינה", ואם לא יחזק את לבו בציורים גשמיים מוחשים ביראת העונש יוזק ויחלש ויהיה חשוף לפיתויי היצר חס ושלום… (חלק ד עמוד ט)

---

הלימוד לעילוי נשמת:

• הענטשא לאה בת יצחק ליפא
• יונתן בן אפרים פישל
• שילת בת יהודה
• ידידה אשת חיל
• רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
• אלי ישראל בן מדלן
• אפרים פישל בן מנוחה
• נתנאל חיים בן אברהם

ורפואה שלימה לשאר חולי ישראל.