זמרי

(ראה גם: דור המדבר-חטא פעור, כזבי, פנחס)

תנ"ך:

והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח אוהל מועד… ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני. (במדבר כה ו ויד)

זהר:

מה נראה כאן, (כלומר מה ענין אש זרה לאשה זרה), אלא בתחילה הקריבו (אל הקדושה) הרחוקה (מקדושה, ופגמו בקדושה), שכתוב בהקריבם אש זרה, אף כאן זמרי (עשה אותו החטא), שהיה מקרב הרחוק (מקדושה, דהיינו אשה זרה אל הקדושה, כי (שם המלך), דהיינו אות ברית קודש) היה מקרב אל הרחוק, (אל האשה הזרה). מיד וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה, כאן התקין את העקום שמתחילה, אז ניתנה י' בשמו לחבר האותיות יחד… (אחרי כו, ועיין שם עוד)

הם ראו (המדינים) שהראש שלהם יתפס ברשת שלהם ולא ידעו מי… וחשבו שהוא משה. הפקירו אותה (את כזבי) וציוו אותה על משה, שלא תזדווג לאחר אלא לו, אמרה להם במה אדע, אמרו לה, אותו שתראי כי הכל עומדים מפניו. כיון שבא זמרי בן סלוא עמדו לפניו כ"ד אלף משבט שמעון, משום שהיה הנשיא שלהם, והיא חשבה שהוא משה, ונזדווגה עמו. כיון שראו כל אלו את זה עשו מה שעשו, והיה מה שהיה. (בלק צה)

תלמוד בבלי:

אמר עולא תמר זינתה זמרי זנה, תמר זינתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה נפלו עליו כמה רבבות מישראל… (נזיר כג כ)

…איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הבא לימלך אין מורין לו (הבועל ארמית קנאין פוגעין בו), ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו, נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג, שהרי רודף הוא. ויאמר משה אל שופטי ישראל וגו', הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק, מה עשה עמד וקיבץ כ"ד אלף מישראל והלך אצל כזבי, אמר לה השמעי לי, אמרה לו בת מלך אני, וכן צוה לי אבי לא תשמעי אלא לגדול שבהם, אמר לה אף הוא נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו, שהוא שני לבטן והוא שלישי לבטן. תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה, אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת, ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך…

אמר רבי יוחנן ששה נסים נעשו לו לפנחס, אחד שהיה לו לזמרי לפרוש ולא פירש, ואחד שהיה לו לדבר ולא דבר, ואחר שכיון בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה, ואחד שלא נשמטו מן הרומח, ואחד שבא מלאך והגביה את המשקוף, ואחד שבא מלאך והשחית בעם. בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו, רבונו של עולם על אלו יפלו כ"ד אלף מישראל… ד' מאות ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע אותו היום, והמתין לו פנחס עד שתשש כחו, והוא אינו יודע שמלך אלקום אמו. במתניתא תנא עד שנעשה כביצה המוזרת…

אמר רבי יוחנן חמשה שמות יש לו, זמרי, ובן סלוא, ושאול בן הכנענית, ושלומיאל בן צורישדי, זמרי על שנעשה כביצה המוזרת, בן סלוא על שהסליא עונות של משפחתו, שאול על שהשאיל עצמו לעבירה, בן הכנענית על שעשה מעשה כנען, ומה שמו, שלומיאל בן צורישדי שמו. (סנהדרין פב ב)

פרקי דרבי אליעזר:

…שמעון ולוי קנאו על הזמה, שנאמר (בראשית ל"ד) הכזונה יעשה את אחותינו, והנשיא של שבט שמעון לא זכר מה שעשה זקנו, ולא גער בבכורי ישראל, אלא הוא בעצמו בפרהסיא בא אל המדינית… וראה פנחס לזמרי שבא בפרהסיא אל המדינית וקנא קנאה גדולה, וחטף מידו של משה את הרומח ורץ אחריו ודקרו… (פרק מז)

מדרש רבה:

בסודם אל תבא נפשי, כשיעמד זמרי ויעשה אותו מעשה בכזבי אל יזכר שמי שם, שנאמר ושם איש ישראל המוכה… (בראשית פרשה צט ח)

…דבר אחר נבחר שמו של פנחס מן עשרו של זמרי שהיה נשיא שבט שמעון, ומה עשה זמרי, עליו אמר שלמה (משלי כ"א) העז איש רשע בפניו… כיון שבאה כזבי בקש ליטלה, אמרה לו איני נשמעת לך שכך ציוני אבא שלא אהיה נשמעת אלא למשה, אמר לה אני גדול ממשה… ורצונך לידע, בפניו אני נוטל אותך… אמר לו משה זו אסורה או מותרת, אמר לו אסורה היא לך, אמר לו זמרי אתה הוא הנאמן של תורה שהקב"ה מתגאה בך, ואומר (במדבר י"ב) לא כן עבדי משה, שאתה אומר אסורה זו, אף אשתך שנטלת אסורה היא לך, זו מדינית וזו מדינית, זו גדולה בת אבות, ואשתך בת כומר, הוי לעיני משה… (שמות פרשה לג ה)

והנה איש מבני ישראל בא, מה ראה לעשות כן, ללמדך שלא חלק כבוד לא לשמים ולא לבריות, עליו נאמר (משלי כ"א) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, אמרה לו איני נשמעת אלא למשה, שכך ציוה אותי בלק אבא… (במדבר פרשה כ כה)

ילקוט ראובני:

שכם בני חשקה נפשו בבתכם וגו' אין לטומאה שום תאוה בקדושה אם לא שיהיה לו איזה שייכות לקדושה, וראויה היא להטהר, או שאותה קדושה יש לה שייכים לטומאה, על כן לא לחנם הלך זמרי אחר כזבי, בעת שהיתה דינה אצל שכם הוטל בה זוהמא, והיה לה דביקות מזוהמת טומאתו, ואנשי שכם שנימולו היה להם קצת תיקון ושייכות אל דינה, ועל ידי שהיה שלא לשמה, על כן נהרגו מהם כ"ד אלפים, על כן כתיב שכם בני חשקה נפשו בבתכם, וכשנשאת אחר כך לשמעון ילדה לו זמרי בן סלוא, שהוא גלגול שכם, וכזבי היא גלגול דינה, ועל כן היתה תאות זמרי לכזבי, ונהרגו על ידי זה כ"ד אלף כמנין הרוגי שכם… (וישלח)

כזבי היתה גלגול דינה, זמרי גלגול שכם, ורבי עקיבא היה ניצוץ מנשמת זמרי, והוא שכם בן חמור, וזה סוד מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמו"ר, ואשת טרנוסרופוס שלקח רבי עקיבא היא כזבי, ולכן אמר, רבי עקיבא רק שחק ובכה, רק על שנדבק בטומאה, שחק על התיקון, ובכה על הקילקול… (פנחס)

תרגום יונתן:

ושאול בן הכנענית – הוא זמרי דאשאיל נפשו לזנות ככנעני. (שמות ו טו)

רש"י:

ושם איש ישראל – כשם שייחס את הצדיק לשבח. יחס את הרשע לגנאי, נשיא בית אב – לאחד מחמשת בתי אבות שהיו לשבט שמעון… (במדבר כה יד)

אברבנאל:

לשמר את מצות ה' – בל יחשבו שהמצות אנושיות מדעת משה רבינו, כפי שחשב זמרי במדינית. (דברים ד ב)

רמ"ע מפאנו:

…שלא נאמר "פקודיו במספר שמות" אלא בשבט שמעון לבדו, שרוח הקדש דואג עליהם אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם, לפי שנספחו עליהם רבים מערב רב ונשאו אחר כך נשים מבנות שמעון וילדו להם, מעין מה שאירע לדינה בת יעקב שהטיל בה החוי זוהמא קודם שנשאת לשמעון וילדה לו זמרי בן סלוא הוא שאול בן הכנענית… (מאמר אם כל חי חלק א סימן ג)

מהר"ל:

זמרי עשה מעשה וכו', נראה כי השם מורה על חטאו, כי זמרי לשון כריתה, שהיה קוצץ לתורה, ולכך אמר שעשה מעשה זמרי, ולמאן דאמר שעכן עונותיהם של ישראל, פירוש שעשה עונותיהן של ישראל עכנא, הוא נחש שהוא ממית, כך גרם עכן להזכיר עונותיהן של ישראל עד שהיו העונות שלהם נחש ממית. למר יותר ראוי שיהיה נקרא על שם חטאו, שהוא סבב הדבר, ולכך היה שמו זמרי שמורה על החטא, ולמר ראוי שיהיה מורה שמו על העונש שהביא על ישראל, שהוא המסובב מן החטא, ולמר הסבה עיקר ולמר המסובב. (חידושי אגדות סנהדרין מד א)

…אמנם אין אני אומר במקומות כאלו שדברו בלשון גוזמא, שהוא דבר בטל, כדרך בני אדם שמדברים בלשון גוזמא, אבל הוא חכמה נפלאה מאד, כי כאשר התבוננו חכמים בענין זה של מעשה זמרי, שעל ידו מתו כ"ד אלף מישראל, אין ראוי לומר שיבא מחטא מקרה חובה כזאת שיהיו מתים כ"ד אלף איש, ולפיכך החכמים בחכמתם אמרו היה זמרי מוכן לחטא מצד נפשו הרעה, והיה מסוגל אל תעוב של זנות, לכך ראוי שיבא ממנו העונש הזה, וכן המדינית לא היה זנות שלה במקרה, אך היתה מסוגלת אל הזנות. ומפני שהיה זמרי מסוגל מצד עצם נפשו אל הזנות, ואם היה אפשר מצד הטבע היה פועל רבוי בעילות אשר זכרו, לכך אף שאי אפשר מצד הטבע, סוף סוף היה מסוגל אל מספר זה מצד עצם נפשו המתועבת, ולפיכך אמרו כך וכך בעילות בעל לשון גוזמא, כי אין הגוזמא רק להעיד על עצם הנפש ומהותה, שהוא מסוגל לזה בעצמו על בעילות אלו שאמרו… (שם פב ב, וראה שם עוד)

…וזמרי גם כן היה מיוחד עד שהזנות היתה מהותו הפרטית, כי בני אדם אף כי כלם נכללים בגדר אחד, שהוא חי מדבר, יש לכל אחד ואחד מהות פרטי שאין כל בני אדם שוים, רק כל אחד ואחד מיוחד בדבר, שבשביל אותו דבר שהוא מיוחד בו הוא אותו האדם הפרטי, ומזה שנתייחד בו הרשע והוא היה מהותו הפרטי הוא הזנות, שהוא יחוד שלו, ולפיכך נקרא הרשע הזה והתרנגול בשם אחד, זרזיר, אשר שם זה מורה על שמהותו הפרטית היא הזנות, והזנות היא תכ"ד כמספר זרזיר, שהוא שם לתרנגול, שהוא מיוחד בדבר זה יותר מכל בעלי חיים, כידוע, והרשע הזה מיוחד בזנות גם כן, לכך אמרו שבעל בעילות במספר זרזיר, וכן מספר ששים שאמרה הברייתא כי מספר ששים הוא מספר שלם…

אמנם אני אומר וכן האמת, שלא דברו חכמים כלל בהפלגה, רק כי דרך חכמים לדבר מן המהות, וכאשר ידעו כי מהותו של הרשע הזה הפרטי הוא הזנות, אמרו כי בעילות שבעל אותו רשע הם תכ"ד כמספר זרזיר, כי כל שם מורה על עצם הדבר, ומאחר כי שם זרזיר בא על הזנות, אם כן עצם הזנות הוא תכ"ד כמנין זרזיר, וכל דבר שהוא עצמי אנו אומרים בו מקצת ככולו, שאין חלוק בדבר עצמי, שלא יתחלק דבר שהוא בעצם…

ה' שמות יש לו, פירוש מפני שעל ידו מתו כ"ד אלף מישראל, ואלמלא שלא היה פנחס חס ושלום לא נעצרה המגפה, לכך אמר כי היה בזמרי בן סלוא בחינות הרבה, ולפיכך היה מוכן שיבא דבר גדול כמו זה על ידו, כי כל רבוי שמות בצדיק הם מורים על גדול הצדקות שבו שמתחלק לריבוי הבחינות בצדקות, וברשע רבוי השמות לגודל הרשעות שבו… (שם פב ב, וראה שם עוד)

כלי יקר:

ושם איש ישראל המוכה – פירש"י במקום שייחס את הצדיק לשבח יחס את הרשע לגנאי, ומה גנאי הוא זה שאמר זמרי בן סלוא… ונראה שמסברת קושיות אלו דרש רבי יוחנן במסכת סנהדרין ובמכות חמשה שמות היו לו, זמרי על שם שנעשה כביצה המוזרת, סלוא על שם שהסליא עון משפחתו. כי ודאי יש להפליא מה ראה רבי יוחנן כל ככה לדרוש השמות לגנאי, אלא ודאי שגם הוא דרש ושם האיש המוכה שתיבת המוכה חוזר על השם, כי אף על פי שלא נקראו בתחלה על שם המעשה אלא שעונותיו גרמו לו שבדקו בשמו ובשם אבותיו ופירשום על שם המאורע, לומר לך שם רשעים ירקב, וראיה שלו מן התורה, שנאמר ושם איש ישראל המכה השם הוכה, ואשר הוכה את המדינית קאי על עצם האיש…

ומלבד מה שדרשו רז"ל בשמות הללו לגנאי הלא לאלקים פתרונים אענה גם אני חלקי לפתרם בדרך אחר, כי מצינו לרז"ל על החנפים שעושין מעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס, וכי זמרי היה מן החנפים, והלא היה רשע מפורסם, אלא ודאי מדקאמר למשה זו אסורה או מותרת, שמע מינה שהיה עושה כמעשה הצבועים להכשיר מעשיו, לומר שבדין הוא עושה, ואחר שרז"ל הזהירו בחנף על כן יש לדרוש כל שמותיו על זה האופן, כי כל חנף וצבוע תמיד תהלתו בפיו לשבח את עצמו, וזמרי הוא לשון שבח, כי עזי וזמרת י-ה תרגומו תוקפי ותושבחתי, ושם סלוא גם כן לשון שבח, מלשון סלו לרוכב בערבות, וכן כזבי כי כל חנף כוזב כי אין פיו ולבו שוים… (במדבר כה יד)

אור החיים:

ושם איש ישראל המוכה – ממה נפשך, אם חפץ ה' לגלות המוכים היה לו להזכירם בשעת מעשה… ואם התורה כסתה עליהם כדרך שכסתה על המקושש בשבת למה נמלך להזכיר שמם? אכן הנה האדון ב"ה אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח, גם במה שמלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה אלא דוקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכפר על בני ישראל, זכר גם כן כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול, נשיא בית אב, עם האשה ראש הקליפות ואביה מלך… ובכל כיוצא בזה שמו ית' מתקדש, לזה חזר לומר בת מלך היא, והגם שיש זלזול לאיש ישראל לא יגרע מצדיק עינו…

המוכה אשר הוכה – צריך לדעת למה כפל לומר המוכה אשר הוכה… אכן יתבאר הענין על פי דבריהם ז"ל שאמרו שהרשעים בחייהם קרויים מתים, והטעם הוא לפי שכח הרע שהיא בחינת המת דבוקה בהם. וכבר כתבתי בכמה מקומות כי השם שיקרא בו האדם הוא שם הנפש… וכשאדם חוטא נפגמה נפשו בדביקות הרע בחינת המרקיב, והוא אומר ושם רשעים ירקב… והנה זה אשר בעל ארמית השחית נפשו בפגעו בה והנה הוא מוכה מכת מות קודם שהרגו פנחס, והוא מה שנתכוון הכתוב לומר "ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה" וגו', כנגד הכאת הנפש אמר ושם איש ישראל המוכה, שמעת אשר געל נפשו ובא עליה הוכה מכת נפש הישראלית, שהיא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל, וכנגד הריגתו שהרגו פנחס אמר אשר הוכה את וגו'…

עוד יתבאר על זה הדרך על פי מה שקדם לנו מדברי המקובלים שלא ידח נדח מכל ניצוצי הקדושה, ולכן לבסוף יזכו למקום שממנו באו, והגם שיריעו איש ישראל אף יצריח נפשו סוף כל סוף יחזור לשורשו, והוא אומרו ושם איש ישראל, הרי שאפילו אחר מעשה בשם ישראל יכונה, הא למדת שלא נעקר משורשו המוכה, פירוש שהכה פנחס, מודיעך הכתוב שלא הוכה באבדון נפשו אלא אשר הכה את המדינית, פירוש אותו החלק הרע שנדבק בו מאת המדינית שיתכנה אליו שם הכאה הוא שהכה ומת באמצעות הכאת פנחס… (שם)

שם משמואל:

וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר כי נראה בגמרא שזמרי נמי כוונתו היתה לשם שמים, שהרי בגמרא נזיר כ"ג איתא, תמר זינתה ויצא ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה נפלו עליו כמה רבבות מישראל. ומדהושוו אהדדי שמע מינה שגם זמרי היתה כוונתו לשם שמים, אלא שנדבק בו היצר הרע ונתקלקל. וזה היה לו מפאת מעשה שכם, שעשו באפם, וכל כעס הוא מהסטרא דשמאלא מקום שיש אחיזה לסט"א…

ויש להוסיף ולבאר על פי מה שכתבנו במקום אחר, שנראה מהזוהר הקדש שהיה במעשה זמרי ענין כישוף, דעטרו לה בחרשין לאתפס רישא דלהון, וזה שאמרה איני נשמעת אלא למשה רבך, וזמרי נלכד ברשת הכשפים, והוא כעין רוח רעה שהזכירו חז"ל עירובין מ"א, שמעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו, והיה מוכרח במעשיו רחמנא ליצלן, והעונש הגיע לו בשביל שהוא חייב בדבר שהביא את עצמו לידי האונס, כי אין כישוף שולט אלא במי שהוא יש בעיני עצמו… והראיה שאמר לה אני גדול ממשה, על כן שלט בו הכישוף… (ויחי תער"ב)

…ויש להוסיף בזה דברים, שטעות זמרי היתה בכזבי, שחשב שכבר נכנעה לקדושה, וכענין שאמרו חז"ל מגילה י"ד ברחב הזונה, דאיגיירא ונסבה יהושע, אף שמבואר בכתבי האריז"ל שהיא היתה לילית הקליפה. כמו כן חשב על כזבי, ומה שטעה לחשוב כן, כי מבואר בזוהר הקדש דעטרי לה בחרשייהו בגין למיתפס רישא שלהם. ויש לומר שזה היה הכישוף כעין אחיזת עינים, עד שהיו יכולין לטעות בה, שכבר היא נתמתקה ונכנעה לקדושה, וזה שאמר בת יתרו מי התירה לך, ולכאורה אינו מובן, הלא מבואר במדרש שהיתה כצפור שטיהרה את הבית, אך הוא הדבר שטעה וחשב שגם היא כבר נכנעה לקדושה. איך שיהיה הנה הוא חשב לעשות עבירה לשמה, אך לא עלתה בידו נלכד בפח. והנה כל המחויב מיתה בבית דין אין משגיחין אם כוונתו היתה לעשות מצוה או לא, אבל בזה, שמדינא איננו מחויב מיתה, רק מי שרוצה לקנאות קנאת ה' מותר היה לו להרגו, בזה יש לומר, שמאחר שכוונת העושה היתה לשם שמים, שוב לא שייך לקנאות בו להרגו, ואדרבא יש לעורר רחמנות עליו, שנלכד, וזו היתה טענת האנשים שבקשו לנדות את פנחס… (פנחס תע"ר)

…וכאשר לא אבה ה' לשמע אל בלעם ויהפוך את הקללה לברכה, היתה עצת בלעם בשליחת הנשים לערב דבר זר באגודת ישראל, שבזה יתקלקל כל האגד. וכן היה. "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו", שהכניס וקירב מה שאינו ראוי, ובאמצעות זמרי היה לרע אחיזה בכל הכלל, ונסתלקה האחדות ושרה במקומה הפירוד, וזה הענין המגפה ששלטה אז. והמה בוכים, ובתרגום יונתן שהיו קורין את שמע, היינו שחשבו לתקן בקריאת שמע יחוד ה' ובדביקותם ביחוד תשוב האחדות. אך לפינחס לא נראה העת לחבר טרם נדחה הזרות והטומאה מהמקדש, על כן הרג בראשונה את שניהם, ובזה נדחה כח הרע וכח הפירוד מכלל ישראל, ושוב חזר לחבר את כלל ישראל באביהן שבשמים… (שם תרע"ה)

וכנראה מה שנלכד זמרי בפח, אף שהיה אדם גדול נשיא בישראל, והיו בו עוד נשמות גבוהות מהקודמין מהשבעים נפש שירדו למצרים, שאול בן הכנענית ושלומיאל בן צורישדי, שקאי על הנשמות, שרחוק לומר כפשוטו, שהרי עברו כבר יותר מר"נ שנה, ועוד שכבר כלו מתי מדבר, ואף למאן דאמר דלא מתו יותר מבני ששים, תצטרך לומר ששלומיאל כשנתמנה זקן היה, מה שאין כן במשמע, ובודאי הפירוש שקאי על הנשמות, ואולי היה מעותד לתיקונים גדולים, ובאו נשמות אלו לסייעו, אבל נתקלקל לו הענין, ונלכד בפח… ונראה שנמשך זה מחמת פגם ההמון, שידוע שההמון פוגמים את הצדיקים וצריכין שמירה יתרה, ועל כן מאחר שנתקלקלו בני שבטו במח ולב כנ"ל, פגמו גם אותו ולא עצר כח לעמוד נגד הכשפים… (שם תרע"ט)

מכתב מאליהו:

הקב"ה מנהיג עולמו בחסד ובדין, במקום בו גוברת מדת הדין, והאנשים רעבים ועניים ילמדו גם הם להתנהג ביניהם בקושי וברוגז… אבל במקום שההנהגה היא בחסד, הכל ברחבה ואין דוחק, דרך ארץ והעדינות מתרבים… במדות האדם משתקפת הנהגתו יתברך.

אמנם כשהנהגה בחסד גם התאוות מתרבות, כי כשהעולם בריוח הם נוחים למלא תאוותיהם… זו היתה עומק עצת בלעם, כיון דלא רתח הקב"ה נוח להשתמש בכח התאוה, וזהו "ועתה לכה איעצך", וכיון שיצאו ממשקל המדות על ידי חסרון מדת הדין ונפלו ברשתו של אותו הרשע, גברה שוב מדת הדין והיתה המגפה, וראו גם הדין של בית דין של מטה, שכתוב (במדבר כ"ה) "ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו" וגו', אבל כבר לא למדו, כי התאוה כבר שלטה, שהרי באמצע כל זה נעשה מעשה זמרי לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל. למרות העונש הנורא יצא זמרי, מפני שכבר הגיעה מדת קשיות העורף, ואז אין העונשים מלמדים, אלא אדרבא, מתעוררת בחינת אף על פי כן, בחינת מתיר עצמו למיתה.

והמה בוכים – נתעלמה מהם הלכה (רש"י שם), לא היה זמרי חייב מיתת בית דין, כי לא עבד לפעור, וגם בהוראת שעה לא היה שייך להמיתו, כי בשעת שקשיות העורף שלטת אם ימיתוהו עוד תגדל המדורה. ולכן לא פגעה מדת הדין בזמרי ולא נגף במגפה, כי גם אז לא היו לומדין. כך גדולה ונוראה היא קשיות העורף, על כן פסקו בשמים שמוטב להניח לזמרי ולא תגדל הקטגוריא עוד יותר על ידי קשיות העורף. ולא נשאר מקום אלא לקנאין פוגעין בו, שאינה הוראה מצד הדין, אלא רק קנאת כבוד שמים בלי שום חשבון. (חלק א קשיות עורף, עמוד רלו)

---

הלימוד לעילוי נשמת:

• שילת בת יהודה
• ידידה אשת חיל
• רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
• אלי ישראל בן מדלן
• אפרים פישל בן מנוחה
•  נתנאל חיים בן אברהם

ורפואה שלימה לשאר חולי ישראל.