לשמה

(ראה גם: למוד, מצוה-מעשה, עבודת ה')

זהר:

דבר אחר אשרי אדם עוז לו בך, עוז הוא כמו שאתה אומר ה' עוז לעמו יתן, שהאדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה, (דהיינו שכינה שנקראת שם), כי כל מי שעוסק בתורה ואינו משתדל לשמה, טוב לו שלא היה נברא. מסילות בלבבם, כמו שאתה אומר סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו, שאותה התורה שהוא עוסק בה, (תהיה כוונתו) לרומם את הקב"ה ולעשותו מכובד וחשוב בעולם, כלומר שהכתוב משמיענו פירושו של תורה לשמה, שהוא מסלות בלבבם, דהיינו שיכוון בלבו שבעסק תורתו ימשיך שפע הדעת לו וכלל העולם, כדי ששמו של הקב"ה יתגדל בעולם, כמו שנאמר ומלאה הארץ דעה את ה' וגו', ואז יקויים והיה ה' למלך על כל הארץ וגו'. בא וראה, יעקב כל מעשיו היו לשם הקב"ה, ומשום זה היה הקב"ה עמו תמיד, שלא סרה ממנו השכינה, כי בשעה שקרא יצחק לעשו בנו לא היה שם יעקב, והשכינה הודיעה לרבקה, ורבקה הודיעה ליעקב… (תולדות קכה)

פתח ואמר, והיה אמונת עתך חסן ישועות חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו, מקרא זה העמידוהו החברים, אבל הרי למדנו שכל אדם שעוסק בתורה בעולם הזה וזכה לקבוע לה עתים, צריך להיות באמונה, שהרצון שלו יתכוין להקב"ה, ושיתכוין לשם שמים… חוסן ישועות הוא לכלול חסד בדין, חכמת ודעת כי ב' אלו שורים זה על זה… (פקודי נ, ועיין שם עוד)

שלמדנו, מי שהולך בדרך הישר בתורה, ומי שעוסק בתורה כראוי, יש לו חלק טוב תמיד לעולם הבא, כי הדבור של תורה שמוציא מפיו, הולך ומשוטט בעולם, ועולה למעלה, וכמה מלאכים עליונים קדושים מתחברים בדבור ההוא, ועולה בדרך ישר, ומתעטר בעטרה קדושה… ומי שעוסק בתורה ואינו עוסק בה בדרך אמת ובדרך הישר, דבור ההוא עולה ונוטה מן הדרך, ואין מי שיתחבר בה, והכל דוחים אותו לחוץ, והולך ומשוטט בעולם, ואינו מוצא מקום, מי גרם לו זה, היינו אותו האדם שנטה מדרך הישר… ומי שתשוקתו הוא לעסוק בתורה, ואינו מוצא מי שילמד אותו, והוא באהבת התורה, מדבר בה ומגמגם בה בגמגום, שאינו יודע כל דבור ודבור עולה… (קדושים צב)

קום רעיא מהימנא, כי ודאי מי שעוסק בהלכה (שהיה המלכות) שלא לשמה, והרויח ההלכה, ודאי בתפישה היא אצלו (שלא לרצון), ועם כל זה העמידו ולעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, והלכה זו היא מצד הנער הטוב (מטטרון), שנפרש מאילן טוב ורע, שהוא איסור והיתר, טומאה וטהרה כשר ופסול… (תצא כו)

ספרי:

לאהבה את ה' אלקיכם, שמא תאמר הריני אלמד תורה בשביל שאקרא חכם, בשביל שאשב בישיבה, בשביל שאאריך ימים לעולם הבא, תלמוד לומר לאהבה את ה' אלקיכם, למוד מכל מקום, וסוף הכבוד לבא, וכן הוא אומר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר… רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, עשה דברים לשם פעולתם, דבר בהם לשמן, וכן הוא היה אומר, ומה בלשצר שנשתמש בכלי בית המקדש וכלי חול הוו, נעקרו חייו מן העולם הזה ומן העולם הבא, המשתמש בכלי שבו נברא העולם הזה והעולם הבא, על אחת כמה וכמה שנעקרו חייו מן העולם הזה ומן העולם הבא. (עקב מח)

תלמוד בבלי:

רב ספרא בתר צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ובין התלמידים העוסקים בתורתך, בין עוסקים לשמה בין עוסקין שלא לשמה, וכל העוסקין שלא לשמה, יהיה רצון שיהו עוסקין לשמה… מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, לעושים לא נאמר, אלא לעושיהם, לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה, וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. (ברכות טז ב)

…אמר רבה דאמר קרא ושמרתם את המצוות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח… (פסחים לח א)

רבא רמי, כתיב כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד, כאן בעושין לשמה, וכאן בעושין שלא לשמה, וכדרב יהודה, דאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה… תנו רבנן כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים, לאיתויי מוכרי תכלת, אינן רואין סימן ברכה לעולם, ואם עוסקין לשמה רואין. (שם נ ב)

…ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם, שנאמר לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב… (ראש השנה יז א)

סוכה ישנה… אבל אם עשאה לשם חג, אפילו מתחלת השנה כשרה. מאי טעמייהו דבית שמאי, אמר קרא חג הסוכות שבעת ימים לה', סוכה העשויה לשם חג בעינן… ותניא רבי יהודה בן בתירה אומר, כשם שחל שם שמים על החגיגה, כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר חג הסוכות שבעת ימים לה'… שאני התם דאמר קרא גדילים תעשה לך, לך לשם חובך, הכא נמי חג הסוכות תעשה לך, לך לשם חובך… (סוכה ט א)

תניא היה רבי בנאה אומר, כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, ואומר רפאות תהי לשרך, ואמר כי מוצאי מצא חיים, וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר יערף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה… (תענית ז א)

…מכוערות שבהן מה היו אומרות, קחו מקחכם לשום שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים. (שם לא א)

תניא לאהבה את ה' אלקיכם לשמע בקולו ולדבקה בו, שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה, וסוף הכבוד לבא, שנאמר קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך, ואומר דרכיה דרכי נועם, ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, רבי אליעזר בר רבי צדוק אומר עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמם, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא תעשם קורדום להיות עודר בו, וקל וחומר, ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קדש שנעשו כלי חול נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה על אחת כמה וכמה… (נדרים סב א)

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשום מצוה, ואחד אכלו לשום אכילה גסה… אמר ליה ריש לקיש האי רשע קרית ליה, נהי דלא עביד מצוה מן המובחר, פסח מיהא קא עביד… אלא משל ללוט ושתי בנותיו, הן שנתכוונו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם, הוא שנתכוין לשם עבירה ופושעים יכשלו בם… אמר רב נחמן בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן, אלא אימא כמצוה שלא לשמה, דכתיב תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני, מנשים באהל תבורך, מאן נשים שבאהל, שרה רבקה רחל ולאה… גופא אמר רבי יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן, שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע, זכה ויצאה ממנו רות… (נזיר כג א וב)

הא בעינא וכתב לה לשמה וליכא… אמר רב חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן… (שם כ א, וראה שם עוד)

כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול… (שם כד א, וראה שם עוד)

…ומעשה בעובד כוכבים אחד בצידן שהיה כותב ספרים, והתיר רבן שמעון בן גמליאל ליקח ממנו. ורבן שמעון בן גמליאל עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי, דתניא, ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות, עור בהמה טהורה כשרות, ואף על פי שלא עיבדן לשמן, רבי שמעון בן גמליאל אומר אפילו עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן… (שם-גיטין מה ב)

ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי, אמר ליה ספר תורה שכתבתי לפלוני, אזכרות שלו לא כתבתים לשמן, אמר ליה ספר תורה ביד מי, אמר ליה ביד לוקח, אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך, ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה… שכל ספר תורה שאין אזכרות שלו כתובות לשמן, אינו שוה כלום, וליעבר עלייהו קולמוס וליקדשיה, כמאן, נימא דלא כרבי יהודה, דתנן הרי שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת, מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים אין השם מן המובחר… ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו, אמר ליה ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עיבדתים לשמן, אמר לו ספר תורה ביד מי, אמר לו ביד לוקח, אמר לו מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך, אתה נאמן להפסיד ספר תורה… (שם נד ב)

בעי רבי שמעון בן לקיש, שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו, הויות ליציאות מקשינן, מה יציאה בעינן לשמה, אף הויה בעינן לשמה, או דלמא הויות להדדי מקשינן מה הויה דכסף לא בעינן לשמה, אף הויה דשטר לא בעינן לשמה… (קדושין ט א)

אמר רבי אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי, רב אמר כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה, שנאמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, ולוי אמר אף מקרב את הגאולה, שנאמר ולאמר לציון עמי אתה. (סנהדרין צט ב)

אמר לו רבי יוסי וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה… (עבודה זרה כז א)

…וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתן, וצדקתן עומדת לעד… (אבות ב ב)

רבי יוסי אומר… וכל מעשיך יהיו לשם שמים… (שם שם יב)

רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם, וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף, הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם. (שם ד ה)

רבי יוחנן הסנדלר אומר, כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים… (שם ד יא)

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים… (שם ה יז)

כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה… (שם ו א, וראה שם עוד)

כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מן הפסח והחטאת, הפסח בזמנו, והחטאת בכל זמן, רבי אליעזר אומר אף האשם… שמעון אחי עזריה אומר, שחטן לשם גבוה מהן כשרין, לשם נמוך מהן פסולין… (זבחים ב א, וראה שם עוד)

מנלן דבעינן זביחה לשמה, דאמר קרא ואם זבח שלמים קרבנו, שתהא זביחה לשם שלמים, אשכחן זביחה, שאר עבודות מנלן, וכי תימא לילף מזביחה, מה לזביחה שכן נפסלה שלא לשם אוכלין בפסח, אלא אמר קרא המקריב את דם השלמים, שתהא קבלה לשם שלמים… (שם ד א, וראה שם עוד)

איתמר תודה ששחטה לשם תודת חבירו, רבה אמר כשרה, רב חסדא אמר פסולה… פסח מנלן, דכתיב שמור את חדש האביב, שיהו כל עשיותיו לשם פסח… (שם ז א וראה שם עוד)

כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות, מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן, נתן בכלי והלך והקטיר שלא לשמן, או לשמן ושלא לשמן או שלא לשמן ולשמן פסולות… (מנחות ב א, וראה שם עוד)

…גלי רחמנא גבי חטאת ושחט אותה לחטאת, אותה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה, אבל כל קדשים בין לשמן בין שלא לשמן כשרים, אלא מנחת חוטא ומנחת קנאות דפסולין שלא לשמן מנלן, חטאת טעמא מאי, משום דכתיב בה היא, הכי נמי כתיב בהו היא… אמר רב מנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסולה, הואיל ובאת להתיר ולא התירה, וכן אתה אומר באשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן פסולין, הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו… (שם ד א, וראה שם עוד)

אמר רב אשי מה טעם קאמר, מה טעם טעמה פסולה, משום דבעינן צביעה לשמה… (שם מב ב)

היכי דמי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה, כי הא דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל, אמר ליה חייא בר רב חזי מר דקא מצער לי, קביל עליה דתו לא מצער ליה, בתר דנפיק אמר ליה הכי והכי קא עביד, אמר ליה אמאי לא אמרת ליה באנפיה, אמר ליה חס לי דליכסוף זרעיה דרב על ידי, (שהיה אומר לפני רבו מה שלא עשה כהוגן, שציערו עליו)… (ערכין טז ב)

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של הקב"ה, שנאמר מוכיח אדם אחרי, ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד, שנאמר חן ימצא ממחליק לשון. (תמיד כח א)

ילקוט שמעוני:

פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, אמר רבי אלעזר וכי יש תורה של חסד ותורה שאינה של חסד, אלא תורה לשמה זו היא תורה של חסד, ותורה שלא לשמה זו היא תורה שאינה של חסד, ואיכא דאמרי ללמוד וללמד זו תורה של חסד, ושאינה ללמד זו תורה שאינה של חסד. (משלי פרק לא, תתקסד)

ספר חסידים:

לעולם יעסק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, דאלו לקנטר רשע גמור הוא. והכי איתא בתורת כהנים, אם בחוקותי תלכו, כל העוסק בתורה שלא לשמה ראוי לו שלא בא לעולם, וכל העוסק מאהבה, יושב בצל השכינה ונהנה מזיו הכבוד. אם אדם מתווכח עם החכם אל יהא לו צער אם ינצח אותו, שיתחכם יותר, שאם הוא נוצח החכם לא הרויח, אבל אם החכם ניצחו הרי יודע מה שלא ידע תחלה, אמר רבי אדא בר אהבה ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, לצורך אלקים, שלא יעשה אדם דברי תורה קרדום להשתמש בהם, ולא עטרה להתעטר בהם. (רפט)

…ועושה לשמה יותר מאלף שלא לשמה. (שסו)

מנורת המאור:

ועם כל זה שהוא גלוי וידוע גדולת שכר המצוות, המובחר לאדם השלם לעשות המצות לשם שמים ולא לשם כוונת השכר, כדגרסינן פסחים פרק מקום שנהגו, כתיב כי גדול עד שמים חסדך, הא כיצד, כאן בעושין לשמה, כאן בשאין עושין לשמה… ואף על פי שהתירו לעשות המצוה כדי לקבל שכר עד שיזכה לידע עשייתה לשמה, אבל לא התירו לעשותה כדי לקחת בה יוהרא ולעשות עצמו פרוש בפני העם כדי שיכבדוהו, כי אנשים כאלו מחריבים העולם, כדגרסינן במסכת סוטה פרק היה נוטל (כ"ב ב') תנו רבנן שבעה פרושים… על כן הרוצה לקיים המצוה לשמה יעשנה מאהבת השי"ת ולקיים מאמרו ומצותו, וירדוף אחריה בצנעה ולא להתגדל בפני העם, אלא לעשות רצון אביו שבשמים, שבנה את העולם בחסדו, וברא את האדם מאין ומקיימו ושומרו ומצילו מן המקרים, ועל זה בלבד הוא חייב לעובדו כל ימיו ולעשות מצותו אפילו יחיה אלף שנים… (נר ג הקדמה)

…ללמדנו שלא יעסוק אדם בתורה אלא לשמה, ואל יטול ממנה הנאה בעולם הזה יותר ממה שהתירה תורה, ועם כל זה, טוב לו להתחיל וליכנס בלימוד אפילו שלא לשמה, שאחר שיבין האמת יחזור להתעסק בה לשמה… וכשיעסוק בה לשמה מאהבת השם ב"ה, ירוץ לשומעה מפי כל קורא… וגם כן אל ישתרר בה להורות קודם שיהא ראוי להוראה, כדגרסינן בפרקא קמא דעבודה זרה י"ט ב'… אמר רב הונא מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה… וגם אל יקראנה כמין זמר ליטול בה צוות ולא לשחוק בה… (נר ד כלל א חלק א פרק ז)

אדם שחשקה נפשו באשה אחת ישים גופו ונפשו ומאודו בסכנה כדי להשיג את שאהבה נפשו ולא יעשה מעט מזעיר מזה אם לא אהב אותה, בשביל שיאמרו לו שישיג כבוד או עושר בעבורה. כמו כן אם האדם שקוד בלימוד באהבה, יעזוב בעדו כל העדונים וההנאות שבעולם וידבק בלימוד עד שיצייר בלבו המושכלות, ומן הראשונות יבא לשניות ומן השניות ללמודיות, ומן הלמודיות יבא לטבעיות, ומן הטבעיות לאלקיות מדרגה אחר מדרגה, עד שיעלה בסולם כפי גודל השגתו. וכל זה יבא לו כפי החשק אשר יחשוק בחכמות. אבל אם ילמד כדי להשיג בעבורו עושר או כבוד, כיון שאין כוונתו להשכיל לא יצליח בדבר, וכל שכן אם יראה בדרך אחר כבוד או עושר מזומן יותר ממה שהוא רואה בלימוד, שיעזבנו מיד, על כן אמרה תורה למוד מאהבה…

ואם מצינו בראשונים שהיו שמים בסכנות נפשם על קדוש השם, מה יש לעשות שלא בשעת השמד, שיש לו לחשוק בלימוד מאהבה לשם שמים, ויאהבוהו כל רואיו בקנאתם בו ובמדותיו ובלימודו ובעצתו, ויהא שם שמים מתאהב על ידו… ולפיכך כל הרוצה לידבק באהבת השם ושיהיו אהובים דברי השם על ידו וישיג בחכמות, ילמוד מאהבה, וימלא חשקו בתורה, והכבוד מאליו יבא. (שם כלל ג חלק ב פרק א)

מדרש שמואל:

ואפשר שרצה התנא להשמיענו שילמוד האדם התורה לשמה ולא יאמר אלמוד הדינין הנהוגין לבד, כי אני צריך אליהם, כי הלומד תורה לשמה כל התורה כלה לפניו בהשואה אחת, הנהוגים ושאינם נהוגים… אמר עוד תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה, גם כן השמיענו בחלוקה זאת, כי האדם לא יעשה עיקר להתחיל ללמוד החכמה אשר הוא לו לכבוד ולתפארת לעיני העמים, והם התקופות וגימטריאות, וכמו שאמר הכתוב כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, רק ילמוד אותם אחר אשר יהיה ממולא בכל גופי ההלכות כי הם העיקר… (אבות ג כה)

מהר"ל:

ודוקא כאשר עוסק בתורה לשמה, שאז הלמוד כפי מה שראוי להיות, אבל כאשר אין התורה כפי מה שראוי לה להיות אין לה מדריגת התורה שיש לה דברים אלו, שהרי עוסק בתורה לכוונה אחרת. (חידושי אגדות סנהדרין צט ב, וראה עוד ערך למוד)

של"ה:

המאמר השלישי, הוא יראה ואהבה פנימית, על זה אמר דע את אלקי אביך ועבדהו, רוצה לומר לו לבדו ולא לזולתו. ושולל שני פנים ממין השתוף, הפן האחר נחלק לב' ענינים, האחד העושה חס ושלום עבודת השי"ת בשביל שישבחוהו בני אדם או לאיזו סבה אחרת ואינו ירא שמים בסתר, ארור היום שנולד בו. הב' מי שירא שמים בסתר ומסתיר עניניו מבני אדם, ועובד בכל לבבו ונפשו ומאדו, אבל עושה בשביל אהבת שכר עולם הזה ויראת עונשי העולם הזה, וזה נקרא אהבה ויראה חיצונית, כי עובד בשביל אהבת עצמו, אף כשעושה בשכר עולם הנצחי, שהוא מותר, מכל מקום עדיין לא היא העבודה בעצם פנימי, רק העבודה האמיתית שהיא לו לבדו יתברך, דהיינו בזוכרו בגדולת המלך הגדול והקדוש מלך מלכי המלכים הקב"ה… איך לא יירא מפניו, וזהו יראה פנימית… וזה שאמר הכתוב ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, לב שלם הוא עבודת הלב ביראה פנימית, ובנפש חפצה הוא החשק והדיבוק בו יתברך באהבה פנימית, כי לבבות דורש ה', היינו העבודה האמיתית לו לבדו יתברך, לא לאהבת שום שכר ולא מיראת שום עונש, ומכל שכן שלא יעשה חס ושלום שישבחוהו בני אדם, ועל זה אמרו כל מעשיך יהיו לשם שמים… (בעשרה מאמרות מאמר ג)

…וענין לשמה הכוונה שיעסוק בתורה לקיים מה שצונו השי"ת ולמדתם אותם, ויחשוב שהתורה היא כמו כתב המלך שכותב לעבדיו מה יעשהו ומה ימנעו שלא לעשות, על כן כשקורא בתורה נביאים וכתובים או במשנה ותלמוד ופוסקים, יעשה מוסכם כל מה שאמצא שם מה לעשות ומה שלא לעשות, הנני אקיים כעבד נאמן, ומה שלא יהיה סיפק בידי לקיים מאיזו מניעה ואוכל לגרום שיקיימו אחרים כן אעשה בזריזות… ודברי תורה שהם מעניני חקירות וידיעות והשגות ילמדם בשביל שידע שמו יתברך וגדולתו ומסתרי מצותיו, ואז יתלהב בלבבו ליראה אותו ולאהבה אותו… ומה טוב הוא כשפותח הספר יאמר הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה, והריני עושה לשם יחוד קב"ה ושכינתיה. זהו הנקרא תורה לשמה… והרמב"ם במסכת אבות במשנה דרבי צדוק הנ"ל הפריז מאד על המדה לדבר בגנות הנהנים מכח תורתם, מכל מקום יש בחינות חילוקים בזה, בודאי מי שלומד תורה על מנת שיהיה לו שם גדול ויהיה מכובד ויהנו אותו בני אדם או מחזיק ישיבה כדי שיהיה לו הכנסה, אז עונשו גדול. אבל הלוקח והנהנה כדי שיכול ללמוד ולא יתבטל להטריח אחר מזונותיו, זה בודאי מותר, ופסוק מלא לתת מנת הכהנים למען יחזקו בתורת ה'… ובודאי היו בני עליה בישראל שאכלו עפר ולא רצו ליהנות, כעובדא דיונתן בן עמרם בפרק קמא דבתרא… אמנם מי שנהנה ומקבל כדי שיוכל להחזיק בתורת ה' בלי מניעה רשאי, זה הכלל אני מוסר לכם אתם בני… ואם לסוף הכבוד בא, שמהנים אותו, יכול לקבל לכדי צרכו וצורך ביתו, ואף אם הוא ביותר מכדי צרכו רשאי לקבל, ובתנאי כפול ומכופל אם בעסק תורתו לא נתכוון רק לשם שמים, לא זולתם, ואחר כך בא הכבוד מאליו, ולא יעשה שום תחבולה והידור אחר זה… (מסכת שבועות)

 

רמח"ל:

ואמנם צריך שתדע, שכמו ששייך טהרת המחשבה במעשים הגופנים, אשר הם מצד עצמם קרובים ליצר, לשיתרחקו ממנו ולא יהיו משלו, כן שייך טהרת המחשבה במעשים הטובים הקרובים לבורא ית"ש, שלא יתרחקו ממנו ולא יהיו משל היצר, והוא ענין שלא לשמה המוזכר בדברי חז"ל פעמים רבות. ואולם כבר נתבארו דברי חז"ל שיש מינים שונים של שלא לשמה, הרע מכולם הוא שאיננו עובד לשם עבודה כלל, אלא לרמות בני האדם ולהרויח כבוד או ממון, וזהו שאמרו (ירושלמי ברכות פרק א') נוח לו שנהפכה שליתו על פניו, עליו אמר הנביא (ישעיה ס"ד) "ונהי כטמא כלנו וכבגד עדים כל צדקותינו". ויש מין אחר של שלא לשמה, שהוא עבודה על מנת לקבל פרס, ועליו אמרו (פסחים נ') "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", הרי רחוק הוא משלימותו. ואמנם מה שצריך לאדם יותר עיון ומלאכה רבה הוא תערובת האיסור, דהיינו שלפעמים האדם הולך ועושה מצוה לשמה ממש, שכך גזר אבינו שבשמים, אמנם לא יחדל מלשתף עמה איזה פניה אחרת או שישבחוהו בני האדם, או שיקבל שכר במעשהו, ולפעמים אפילו אם לא יהיה מתכוין ממש לשישבחוהו, בשמוח לבו על השבח ירבה לדקדק יותר… הרי התוספת הזה נולד מכח השבח שישבחוהו. ואמנם אף על פי שאיסור כזה בטל במיעוטו, על כל פנים המעשה שהתערובות כזה בתוכו טהור לגמרי איננו, כי הנה כשם שאין עולה על גבי המזבח שלמטה אלא סולת נקיה מנופה בי"ג נפה, שכבר טהר לגמרי מכל סיג, כך אי אפשר לעלות על רצון מזבחו העליון, להיות מעבודת הא-ל השלמה והמובחרת, אלא המובחר שבמעשים הטהור מכל מיני סיג. ואינני אומר שמה שהוא זולת זה יהיה נדחה לגמרי, כי הרי הקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, ומשלם שכר המעשים לפי מה שהם, אמנם על העבודה התמימה אני מדבר, הראויה לכל אוהבי ה' באמת. שלא יקרא בזה השם אלא העבודה הטהורה לגמרי, שלא תהיה הפניה בה אלא לשם יתברך, ולא לזולתו… כי באמת העבודה האמיתית צריכה להיות צרופה הרבה יותר מן הזהב ומן הכסף, והוא מה שכתוב על התורה (תהלים י"ב) "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים". ומי שהוא עובד ה' באמת, לא יסתפק בזה במועט, ולא יתרצה לקחת כסף מעורב בסיגים ובדילים, דהיינו עבודה מעורבת בפניות לא טובות, אלא הזך והטהור כראוי, ואז יקרא עושה מצוה כמאמרה, שעליו אמרו חז"ל (שבת ס"ג) "כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות", וכן אמרו ז"ל (נדרים ס"ב) "עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמן". והוא מה שבוחרים אותם שהם עובדי ה' בלב שלם, כי מי שלא נתדבק עמו יתברך באהבה אמיתית, צירוף העבודה הזאת תהיה לו לטורח ולמשא גדול, כי יאמר מי יוכל לעמוד בזה. ואנחנו בני חומר ילודי אשה אי אפשר להגיע אל הזיקוק והצירוף הזה, אמנם אוהבי ה' וחפיצי עבודתו, הנה שמח לבם להראות אמונת אהבתם לפניו יתברך ולהתעצם בצירופם וטהרתם… והנה באמת זהו המבחן שבו נבחנים ונבדלים עובדי ה' עצמם במדריגתם, כי מי שיודע לטהר לבו יותר, הוא המתקרב יותר והאהוב יותר אצלו יתברך… וכן אמרו ז"ל (סנהדרין ק"ו) "רחמנא לבא בעי", כי אין די לאדון ב"ה המעשים לבדם שיהיו מעשי מצוה, אלא העיקר לפניו שהלב יהיה טהור לכוין בה לעבודה אמיתית… (מסילת ישרים פרק טז)

…ותדע כי על כל הלומד שלא לשמה נאמר אשר יעשה פסל ומסכה, והיינו הלומד לשם גאוה חס ושלום או כיוצא בזה, וזה סוד הכתוב "שממית בידים תתפש"… אך אם הדבר שלא לשמה, חס ושלום אז מקדמת לילית ונוטלתו ועושה אותו בידים הרעים, והם ידי השממית, ואז נעשה מ"נ טמאים אליו ח"ו, וס"מ מוריד כנגדו טומאה על טומאה, ואז נקרא הדבר ההוא פסל ומסכה, והוא רוצה חס ושלום להתאחז ביסוד מפני השרש הא' שבו שהוא דבר תורה, וזה קלקול גדול רחמנא ליצלן, וזהו פסל ומסכה מעשה ידי חרש ושם בסתר בסתרו של עולם… (אדיר במרום דף כב, ועיין שם עוד)

נפש החיים:

ענין עסק התורה לשמה, האמת הברור כי לשמה אין פירושו דביקות כמו שסוברים עתה רוב העולם, שהרי אמרו רז"ל שבקש דוד המלך ע"ה מלפניו יתברך שהעוסק בתהלים יחשב אצלו ית' כאלו היה עוסק בנגעים ואהלות, הרי שהעסק בהלכות הש"ס בעיון ויגיעה הוא ענין יותר נעלה ואהוב לפניו יתברך מאמירת תהלים, ואם נאמר שלשמה פירושו דביקות דוקא, ורק בזה תלוי כל עיקר ענין עסק התורה, הלא אין דביקות יותר נפלא מאמירת תהלים כראוי כל היום, וגם מי יודע אם הסכים הקב"ה על ידו בזה… אבל האמת כי ענין לשמה פירוש לשם התורה, והענין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר רבי אליעזר ברבי צדוק (נדרים נ"א א') עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן, עשה דברים לשם פעלן, לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו, ודבר בהן לשמן, כל דבוריך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם תורה, כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות… בענין העשיה פירש לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו, ובענין הלמוד פירש לשם התורה וכו', וכוונתו ז"ל מבוארת, היינו כי עשיית המצוה ודאי שצריכה להיות למצוה מן המובחר בדביקות ומחשבה טהורה שבטהורות, כפי שכלו והשגתו, כדי שיתקלס עילאה לגרום תיקוני העולמות וכחות וסדרים העליונים, זהו לשם פעלן, כי כל פועל ה' למענהו, ואמרו רז"ל, לקילוסו. ואם כי בודאי שגם במצות העיקר בהם לעכובא הוא העשיה בפועל, והכוונה היתירה וטוהר המחשבה אינה מעכבת כלל, עם כל זה מצטרפת קדושת וטוהר מחשבתו לעיקר העשיה בפועל לעורר ולפעול תקונים יותר גדולים בהעולמות, משאם היתה המצוה נעשית בלא דביקות וקדושת המחשבה. אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצוות והלכותיהן אמר ודבר בהן, רוצה לומר הדבור בעיני המצוות והלכותיהן יהיה לשמו, פירוש לשם הדברי תורה, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול…

אמנם ודאי שאי אפשר לומר שאין צריך לענין עסק התורה שום טוהר המחשבה ויראת ה' חלילה, שהרי משנה שלימה שנינו, "אם אין יראה אין חכמה", ואמר (יומא ע"ב) "מאי דכתיב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין", אוי להם לתלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים… לזאת האמת, שזו היא הדרך האמיתית אשר בזה בחר הוא ית"ש, שבכל עת שיכין האדם עצמו ללמוד, ראוי לו להתיישב קודם שיתחיל, על כל פנים זמן מועט, ביראת ה' טהורה בטהרת הלב, להתוודות על חטאו מעומקא דלבא, כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה, ויכוין להתדבק בלמודו בתורה בהקב"ה, היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה' זו הלכה, ובזה הוא דבוק בו יתברך ממש כביכול, כי הוא יתברך ורצונו חד, וכל דין והלכה מתורה הקדושה הוא רצונו יתברך… וגם אם הוא עוסק בדברי אגדה, שאין בהם נפקותא לשום דין, גם כן הוא דבוק בדבורו של הקב"ה… ולא עוד אלא כי גם באותו העת שהאדם עוסק בתורה למטה, כל תיבה שמוציא מפיו הן הן הדברים יוצאים כביכול גם מפיו יתברך באותו העת ממש… וכן באמצע הלימוד הרשות נתונה להאדם להפסיק זמן מועט טרם יכבה מלבו יראתו ית"ש שקבל עליו קודם התחלת הלימוד, להתבונן מחדש עוד מעט ביראת ה'… (שער ד פרק ב-ז)

גם תוכל לגרום לאדם ההתנשאות בלב מאשר הוא עובד אותו יתברך בטהרת הלב, שיקל בעיניו חס ושלום מי ומי שאין עניני עבודתו לו יתברך במחשבה טהורה ומקיים ככל הכתוב בתורת ה' בלא דביקות, וכל שכן כשיראה איזה איש עוסק בתורת ה' ויתבונן עליו שהוא שלא לשמה יתבזה בעיניו מאד חס ושלום, והוא עון פלילי, הרחמן יצילנו, כי באמת כל ענין הטהרת הלב בעבודתו יתברך הוא למצוה ולא לעכובא, וכל המקיים מצות ה' ככל אשר צונו בתורה הקדושה שבכתב ובעל פה אף בלא דביקות, נקרא גם כן עובד אלקים ואהוב לפניו יתברך. וכן האדם העוסק בתורת ה' אפילו שלא לשמה, אם כי ודאי שעדן אינו במדרגה הגבוהה האמיתית, אמנם חלילה וחלילה לבזותו אפילו בלב, ואדרבה כל איש ישראל מחוייב גם לנהוג בו כבוד, כמו שכתוב בשמאלה עושר וכבוד, ודרשו רז"ל (שבת ס"ג) למשמאילים בה… רק אם אינו לקנתור חס ושלום, אשר עליו אמרו רז"ל נוח לו שתהפך שלייתו על פניו, וכן אמרו (שם פ"ח) שנעשית לו סם המות חס ושלום… וכל שכן אם אינו מכוון כלל לשום פניה לגרמיה, הגם שאין כוונתו לשמה דוקא, היינו לשם התורה, אלא עיקר עסקו בה בסתמא אשר כלשמה דמי, הרי עסק תורתו יקר מאד בעיניו יתברך, יותר מכל המצוות לשמה בקדושת וטהרת המחשבה כראוי, כמבואר ומוכח להדיה מגמרא דערכין (ט"ז ב') בעי מניה ר"י בריה דרשב"פ תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה הי מנייהו עדיפא, ואמר ליה מי לא מודית דענוה לשמה עדיפא, דאמר מר ענוה גדולה מכולן, שלא לשמה נמי עדיפא, דאמר רבי יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמן, וממילא נשמע דכוותה נמי בעסק התורה, מי לא מודית דתורה לשמה ודאי עדיפא ממצות לשמה, שהרי משנה שלימה שנינו, ותלמוד תורה כנגד כולן.

וגם כי באמת כמעט בלתי אפשר לבא תיכף בתחלת קביעת למודו למדרגת לשמה כראוי, כי העסק בתורה שלא לשמה הוא למדרגה שמתוך כך יוכל לבא למדרגת לשמה, ולכן גם הוא אהוב לפניו יתברך, כמו שבלתי אפשר לעלות מהארץ לעליה אם לא דרך מדרגות הסולם, ולזה אמרו (פסחים נ' ב') לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, לעולם רוצה לומר בקביעות, היינו שבתחלת למודו אינו מחוייב רק שילמד בקביעות תמיד יומם ולילה, ואף אם לפעמים ודאי יפול במחשבתו איזו פניה לגרמיה לשום גיאות או כבוד, עם כל זה אל ישים לב לפרוש או להתרפות ממנה בעבור זה חס ושלום, אלא אדרבה יתחזק מאד בעסק התורה, ויהא נכון לבו בטוח, ושודאי יבא מתוך כך למדרגת לשמה. ומי שמלאו לבו לבזות ולהשפיל חס ושלום את העוסק בתורה ומצוות אף שלא לשמה, לא ינקה רע, ועתיד ליתן את הדין חס ושלום. ולא עוד אלא שנמנה בדברי חז"ל בין אותם שאין להם חלק לעולם הבא לגמרי חס ושלום… (פרק ב וג)

חכמה ומוסר:

…רבא רמי, כתיב כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, ומתרץ לא קשיא, כאן בעושין לשמה, וכאן בעושין שלא לשמה, נמצא כי שלא לשמה עד שמים החסד. והנה בחינת שלא לשמה היינו שכחות הנפש יעוררו השכל ללמוד בשביל שיקראוני רבי וכו', אבל בעונותינו הרבים, מאז נחרב הבית עולם כמנהגו נוהג בטבע ולא בהנהגה נסית, לא נראה בעולם עתה שום רוחניות כלל, וממילא נפול יפול כל עוד הכבוד מהתורה, עד שבעונותינו הרבים כבר נאבדה לגמרי גם זאת הבחינה של שלא לשמה, היינו שכחות הנפש יעוררו את כח השכלי, אדרבה, כבר נעשה הכח השכלי עבד נאמן להכחות להתחכם להיות סכל שוגה ופתי… (חלק ב סימן קמו)

…הענין כי יש ב' עניני שלא לשמה, האחד שהענין אינו חשוב אצלו כלום, ואינו עושה אותו אלא מחמת שהדבר חשוב אצל בני אדם, וזה הענין גרוע, כי לא יבא לעולם ללשמה. השני, כשהענין עצמו מכובד אצלו, כגון מי שהוא מבין שהתורה ענין מכובד, ועם כל זה יכול להיות שאם לא היה לו כבוד מלמודו לא היה לומד מחמת עצלות וכדומה, ותקות הכבוד רק כמסייע לו בלימודו, ועל זה אמרו ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה, כי מזה יבא ללשמה, והבחינה לאלו שתי הכתות היא, כי מי שהענין באמת אינו חשוב אצלו כלל, גם בלא תאוה כלל אינו לומד או עושה המצוה, זולת תקות של שלא לשמה, יען כי הענין לעצמו אינו חשוב אצלו כלל. אבל הכת השניה אם אך לא היה לו תאוה מוצאת, הנה גם בלי תקות כבוד היה לומד או עושה המצוה או סר מרע מחמת כבוד השי"ת… (שם סימן רפד)

רבינו ירוחם:

וכאשר מבינים כל זה, נצבת לנו שאלה גדולה, הנה מצינו כי חז"ל בקושי התירו מצוה שלא לשמה, ולמה יגרע שלא לשמה משכחה, מאבד לו דינר ונתפרנס בה עני, מהתוקע לשיר? …העלנו בזה כבר ד' אופנים, א' שכחה או התוקע לשיר (במקום למצוה), וזה הוה מצוה אף מן המובחר, ב' לשם אכילה גסה, (אוכל פסחו לשם אכילה גסה ולא לשם מצוה), אשר מצוה עביד אלא דלא עביד מצוה מן המובחר, ג' שלא לשמה, דבעינן לזה כבר היתר מיוחד, מטעם שמתוך שלא לשמה יבא ללשמה, ד' העושה לקנתר, שנוח לו שלא נברא…

ובגמרא הוריות י'… ממשיכה הגמרא משל ללוט ושתי בנותיו, הוא שנתכוין לעבירה ופושעים יכשלו בם… ושואלת הגמרא ודילמא הוא נמי לשם מצוה הוא מכוין? הלא לוט לא ידע מכלום, ישן היה וגם שכור… יתכן שפיר להיות מעשה מצוה אף בלי ידיעה וכוונה, והיוצא מבעל מצוה מצוה היא… אמרו חז"ל (סוכה נ"א) הפכו פניהם ממזרח למערב, אמרו אבותינו שהיו במקום הזה, אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה וכו' ואני לי-ה עינינו, הדגישו החילוק בינם לאבותיהם בעיקר במקום פניתם, לא המעשה עיקר, אלא לאיזה רוח פונה ועומד. תמר זינתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה נפלו כמה רבבות מישראל (שם הוריות). החילוק היה בעיקר בפניתם, תמר היו פניה למערב, וזימרי פניו כלפי מזרח, וזהו אשר היוה ועיצב את כל תוצאותיהם. אמר רב נחמן בן יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה (שם), מעשה עבירה הלא עבירה היא, אלא שאם עשאה לשמה, אם פניהם כלפי מערב, אז גם עבירה יכולה להתהוות כמצוה שלא לשמה.

הוא יסוד הדברים, עיקר כל העיקרים הוא לאן פניו עומדים, כי על כרחנו במצב של הכלל ישראל בדרגתם הם, אשר סוד מעלתם הוא כח האלקי, כלומר פניהם כלפי מערב, סוד הדבר הוא, כי מעשיהם אם גם בשכחה, גם "בתוקע לשיר" מתהוה ממש למצוה, אף גם למצוה מן המובחר, כי זהו סוד נפש הישראלית, בה ובקרבה, כל הבא בתוכה, אם גם בשכחה גם בבלי דעת מתעבד למציאות של מצוה ממש.

ובזה נבא לראשית דברינו, בענין שלא לשמה. רב ההבדל בין שלא לשמה לבין שכחה, כי שכחה והתוקע לשיר וכדומה, שם הרי המדובר מצב של "פניהם כלפי מערב", ובמצב ההוא ודאי כי גם בבלי דעת מתעבדות הן למצוות. לא כן הוא בשלא לשמה, באופן של לשם כבוד וכדומה, דברים אשר אף מוציאין את האדם מן העולם, וזאת אומרת שהעתיק עצמו מכל מעמדו באמת, כבר העמיד עצמו לרוח ומגמה אחרת לגמרי, במצב זה כבר לא תדע מה יהיו תוצאות הדברים, וכבר ודאי צריכים להיתר מיוחד על מצב זה של שלא לשמה, וזהו שחידשו לנו חז"ל הקדושים, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. חז"ל הקדושים, בידעם סוד סגולתה של תורה ומצוות, הם התירו והבטיחו לנו, כי סוף כל סוף מתוך שלא לשמה יבא ללשמה. (נשאר עדיין לבאר החילוק בין שלא לשמה לבין לשם אכילה גסה, כנראה החסיר המעתיק איזה דברים בזה, ואמנם כי זוהי באמת תמיהת תוספות הרא"ש שם בהוריות, עיין שם, ובעל כרחנו עלינו לחלק בין לשם כבוד, שהוא ענין של שלא לשמה, לבין לשם קנוח סעודה, כדפירש רש"י ענין של לשם אכילה גסה, ורוצה לומר, דבלשם קנוח סעודה עדיין לא שינה כל מצבו, ועדיין קרוב יותר למצב של "פניהם כלפי מערב", ואם כי אינה מצוה מן המובחר, אבל מצוה גמורה היא, אשר אחרת הוא בענין של שלא לשמה). (דעת תורה יתרו עמוד ריב)

כוכבי אור:

לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבא לשמה (פסחים נ'). לכאורה זה נגד הנסיון, הלא רבים שלמדו תורה שלא לשמה ולא באו לידי לשמה. הביאור הוא, לא שבודאי יבא ללשמה מעצמו, אך אם יעמול על לשמה או על ידי שלא לשמה שכבר הורגל, נקל לו יותר לבא לידי לשמה. וראיה (מפסחים מ"ט) שאמרו יש עצל ונשכר, זהו שאינו עושה מלאכה כל השבוע וגם בערב שבת אינו עושה, ופירש רש"י מהו ונשכר, כדרב יהודה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ולכאורה פליאה, העצל הזה שאינו עושה מלאכה בערב שבת משום עצלות, והוא עצל גם בכל השבוע, היאך יגיע ללשמה? אולם הכוונה על ידי עמל, אם ירצה לעמול בעבודת ה', אז יהיה נקל לו מה שהורגל עד עתה שלא לעשות משום עצלות, הרי שהכוונה היא על ידי עמל, ולא מאליו. (חלק א סימן מ)

…ההבדל בין העובד לשמה או שלא לשמה לענין שכר הוא גדול מאד, שלא לשמה נגד לשמה הוא כטיפה מן הים, הוא מה שאמרו (ברכות י"ז) "כל הלומד תורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא". כדומה איש אחד עני מצא אבן טובה שוה כמה אלפים רובל כסף, והלך ללוטש אבנים טובות, וקנה ממנו במחיר מצער מאד… כן הדבר בראות האדם ההבדל שבין לשמה או שלא לשמה, והעמל הוא הכל אחד, יהיה לו דאבון לב, וזוהי המליצה "נוח לו" וכו', ולא היה לו גם זה, וכמו אשר היצר הרע אורב לאדם להניא לבבו מדרך הטוב לגמרי, כן אורב להאדם להניא אותו מעבודה לשמה, וכל זה בהתחכמות גדולה, זהו הקטרוג שהשטן מקטרג על החוקים, לא למנוע אותו מכל וכל, אך להעבירו מהדרך של לשמה, כי עבודה משכר ועונש שלא לשמה היא, ועל החוקים שאין להם טעם, מסיתו לעשות רק משום השכר, שבזה אין הבדל כנ"ל… (שם סימן מג)

מכתב מאליהו:

אמרו רז"ל לעולם יעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ') וכתב הגאון רבינו חיים מוואלאזין זצ"ל למוד שלא לשמה הוא מפתח גדול לבא לידי לשמה, כי מבלעדי זה לא ירום איש את ידו נגד היצר. וכתב עוד שם בפרק ג' משנה א' כי אי אפשר לבא למדרגת לשמה אם לא יהיה תחלה שלא לשמה. לפי זה תמהנו הרבה מה זה עשה ה' לנו, אשר בדורנו החלש כל כך בלמוד התורה ועבודת ה' בטל הוא יתברך לגמרי את השלא לשמה, כי מי לא ידע אשר לעת כזאת לא יקנה האדם פרנסה חשובה או כבוד רב על ידי עסקו בתורה. ויותר מזה אשר אם גם היה צל שלא לשמה לפעמים בישיבות הגדולות, הכניסם הקב"ה תחת יד הבאלשעויקים אשר יעמדו נגד כל דת, ולא לבד שבטלה לגמרי השלא לשמה, אלא גם מסירות נפש עצומה נדרשת ללומדי התורה. מה זה עשה ה' האם חפץ הוא להחריב את תורתו ועבודתו?

בגדר שלא לשמה אמר זקננו הגאון החסיד מוהרש"ז זצ"ל, שהכוונה שמתחלת עסקו בתורה שלא לשמה תהיה מחשבתו להגיע לידי לשמה, ודייק זה ממה שאמרו "מתוך", דמשמע שיעסוק שלא לשמה, אשר על ידו יבא אל לשמה. רק אם השאיפה היא טהורה ומסתייע בשלא לשמה שיקל לו לעמוד כנגד יצרו הרע, באופן כזה יבא לשמה… וצריך להבין, למה זה היה רצונו יתברך שיסתייע האדם לעבודתו יתברך בשלא לשמה, למה סידר שיכניסו את הטומאה אל תוך הקדושה, הלא היה אפשר לברא את האדם באופן שיוכל לעלות אל הקדושה מבלי השתמש בטומאה? אבל הענין הוא, כי עשה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ובכל דרגא ודרגא יעמול האדם לעמוד נגד יצרו הרע, ולא יוכל לקפוץ ממטה למעלה בבת אחת, אך כל ימיו יעבוד מדרגא לדרגא, וזהו שתחלת מדרגת לשמה, אשר בחלישותה נצרכת היא לסיוע של שלא לשמה, גם היא יעמול בה האדם עד כי ישיגנה… והיינו שכתב הגאון הר"ח מואלאזין זצ"ל, משל לאדון שצוה לעבדו שיעלה לעליה, אין סברא שיכעוס עליו על שהוא עולה דרך מדרגות הסולם, ולא קפץ בקפיצה אחת, כי אי אפשר לעלות בלא מדרגות, שבעת למודו שלא לשמה יהיה במחשבתו שהוא רק למדרגה, כדי שיבא מתוך כך לשמה וכו', שבודאי אם יראה האדון שהעבד הולך על המדרגות אנה ואנה ואינו עולה כלל לעליה, מיד יכעוס אליו. אדם בריא עולה בסולם בעצמו, אם גם ילאה כשיהיו דרגות הרבה, גם החלש והחולה יעלה, אך יקח לו מטה להסתייע בו, הילד משתמש בידיו ורגליו ועולה איזה מדרגות, אך חתוך הרגלים לא יעלה בעצמו כלל, כי גם לעמוד לא יוכל, אלא הוא קורא למרחמיו שישאוהו למעלה, הוא לא עלה, אלא שהעלוהו.

וכן הוא ממש בסולם עבודת ה', הצדיקים עולים מעצמם, ונוצחים את יצרם בכל דרגא. ויש שיעלו בכבדות, והמתחילין בעבודה, שהם בבחינת ילדים, מסתייעים בידיהם ובמקלות, בכל מיני של שלא לשמה. אבל הרשעים בעלי מום, אשר לא יוכלו להתגבר על יצרם כלל, כי לבם מטומטם בטומאה רבה, הם לא יוכלו לעלות אפילו דרגא אחת בשום אופן. הם קוראים אל ה' והוא מרחם עליהם, עולים למעלה בלי דרגות, אם לבם ישבר בקרבם ומתחרטים על תועבותיהם באמת, ויתפללו אל ה'… והנה לא יקנא אדם בחתוך הרגלים על אשר לא ילך ברגליו, כמו כן בודאי אין לו לצדיק לקנא בבעל התשובה, שהרי השכר הוא לפי רוב המעשה ומדרגת כבישת היצר הרע. ובודאי שהצדיק אשר כל ימיו הוא מתחזק כנגד יצרו הוא יותר גדול מבעל התשובה…

נמצא כי יש ב' דרכים, כבדה לצדיקים העולים דרגא אחר דרגא, וקלה לרשעים כשנותנים דעתם לשוב. ומזה כי ככל אשר יתרחק האדם, תתקרב אליו האפשרות… דור שכולו חייב, אשר אין עוד תקוה שיוכל לעלות בדרך הדרגות, ומשום זה אין עוד תקוה תועלת בגלות להמשיכה, אז הקב"ה מעמיד להם וכו' שגזרותיו קשין כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב (סנהדרין צ"ז). וצריך עיון, האם אחר התשובה מחזירן למוטב, ומי מחזירן, הקב"ה או להבדיל הקשה כהמן? אבל כך היא האמת, שכשעומד עליהם הקשה כהמן נשבר לבם בקרבם ומתפללים, והשי"ת כשרואה שמבקשים לעשות תשובה, אבל תש כוחם מלעלות בסולם, אז הוא מחזירן בתשובה, ומעלה אותם בעצמו ומביא להם את משיח צדקינו בגילויים גדולים לעיני כל.

וזהו בירור הענין שעמדנו עליו… בראותינו כי לקח ה' ממנו את כל השלא לשמה, כי סגר לפנינו רחמנא ליצלן כמעט דלתות כל הישיבות הקדושות, וכי תופשי התורה נסיונותיהם קשים ומרים המה, הלא נראה כי לקח הסולם מלפנינו, ולמה זה, לאות כמה ירדנו פלאים בתורה ועבודת ה', ושוב אין לנו תועלת בסולם, כי לא נוכל לעלות אפילו דרגא אחת. ולעומת זאת רבו צרותינו למעלה מראש, וכל שאיפותינו להסתדר בחיי העולם הזה של עונג ונחת מוטלות ככלים שבורים לפנינו, הלא זאת אומרת לנו ברור כי רק אחת היא דרכנו לשוב, ואז הוא יתברך יעלנו… (חלק א עמוד כד)

אמר רבי אלעזר עמי הארץ אינם חיים… כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו. פירוש שרק אור תורה לבד, היינו מי שהתורה מאירה ללבו באופן שמשתמש לאורה ועושה כל מעשיו על פיה, זוהי בחינת חיי העולם הבא. אבל מצוות בלי תורה, פירוש שאינן באות מתוך שאיפה רוחנית, אלא מקיימן רק מתוך הרגל וחינוך, עדיין אין בהן גדר חיי עולם הבא… כתב רבינו יונה בפרקי אבות (ב' ה') על ולא עם הארץ חסיד, עם הארץ מעורב עם הבריות במדות חשובות… ויוכל להיות צדיק ולעשות ולקיים, אך אל מעלת החסידות לא יוכל להשיג כי אם גדול בתורה, שהיא מדה שהיא צריכה טהרת הלב וזכות הנפש וכו'. ולכאורה צריך עיון הרבה, האם הצדיק העושה ומקיים מצוות לא יגיע לחיי העולם הבא? אבל באמת כבר כתב הרמב"ם בפירוש המשנה סוף מכות, כשיקיים אדם מצוה ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שעושה אותה לשמה מאהבה… זכה בה לחיי העולם הבא… ועיין מסילת ישרים פרק ט"ז דבחינת לשמה היינו טהרה… והרי כתב רבינו יונה (שם) דלא שייך טהרת הלב בעם הארץ… (שם עמוד קז)

ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, פירשו חז"ל בשני יצריך, ומפרשים דהיינו שישתמשו ביצר הרע לצורך הטוב, שישתמשו בשלא לשמה למען יגיעו על ידה אל לשמה. אמנם ההשתמשות בשלא לשמה יש בה גם מקצת עבירה, אלא שהיא עבירה לשמה, למשל מי שלומד לשם כבוד, למען שאחר כך יבא ללמוד לשמה, מכל מקום הרי הלמוד לשם כבוד עבירה היא, אלא שמכוון בעשייתה לשם מצוה, וכיון שאי אפשר להגיע אל מדריגת לשמה מבלי שתקדם לה מדריגת שלא לשמה, על כן מדין דחיה באו לה, כמו בחינת עשה דוחה לא תעשה, ועל כן מובן שאינו נענש עליה כלל, אלא אדרבא מקבל שכר על כונת הטוב שבה… (שם עמוד קנז)

איתא בפרשת ויקהל (ל"ה ה') קחו מאתכם תרומה וגו', וכתב הרב אברהם אבן עזרא, דהיה צריך לומר תנו תרומה, אלא קחו מאתכם, היינו נתינה. ובפנימיות הענין יש להסתכל דברים מבהילים, אדם נותן, ואפילו לשמה, נתינה מעליא, אבל אין בה יותר נתינת הדבר שנותן, ועדיין אין כאן קיחה, אינו לוקח מעצמו, דהיינו שאינו מכריח את עצמו ליתן, כל שתגדל מדרגת לשמה בנתינה, תקטן בחינת העבודה שבה, כי העבודה נערכת על פי מדת שבירת היצר שבה. נמצא שבכל נקודה כפי שמגיע בה אל הלשמה בטלה ממנו בחינת העבודה… (שם עמוד קכח)

…וכל הקנינים הרוחניים רק בנו הם, בעצמותינו, בהויתנו. כל אשר נשיג בשכלנו מן הרוחניות איננו בגדר קנין בנו, גם כל אשר תשלוט בו התרגשות הנפש והתלהבותה, איננו קנוי לנו, כי בשעה קלה תתקרר ההתלהבות ואיננה, רק אשר דבק לבנו בו באמת, עד שלא יעלה כלל על דעתנו אפשרות הפכו, זהו קנין רוחני בנו. וכתוב בספרים הקדושים בברור גדר לשמה, דהיינו מה שהוא פשוט בעיני האדם, ולא ירגיש בעצמו שום מעלה בקיימו הענין הטוב ההוא כמו שלא יתפאר בראות עיניו או בשמיעת אזניו. וידוע כי בחינת לשמה ומדריגת עולם הבא אחת היא, פירוש עצמיות הויה… למדנו בזה דבר גדול, האדם יכול לעשות את עצמו להרבות ולהגדיל את הויתו, כי כל הידיעות אשר ילמד בתורה, יכול הוא להשיבם אל לבו, ואז הויה ממש נוספה בו… וזהו ביאור מה שאמרנו בשם הגאון ר' חיים מואלאזין זצ"ל, כי שכר מצוה מצוה, היינו שהמצוה עצמה היא השכר, וכאשר יקיים האדם מצוה לשמה, אז הנה הוא כבר בעולם הבא, אלא שלא ידע… (שם עמוד רפד)

אולם מבואר אצלנו שיש שני גדרים בלשמה, לשמה גמור הנובע מאהבת ה' גמורה, ואהבתו את התורה נובעת מאהבתו לנותן התורה, ולשמה של אהבת התורה שאוהב האדם את התורה משום שנהנה מאד ומאושר בלימודה. והנה בבחינת לשמה הגמור כבר הגיע האדם ליחוד מעשיו אל השי"ת לבדו, ובבחינה זו אפשר לו לקבל את התורה באופן העליון הנ"ל, אבל בחינה השניה, אם אמנם אין זאת אהבה ישרה לשמו של הקב"ה, שהרי לשם הנאתו הוא עוסק בה, מכל מקום גם זו הריהי בחינה בלשמה, ואם ממשיך האדם בדרך זו, אפשר שידבק דבקות גדולה מאד אל התורה, והיא נעשית בכך תבלין ליצר הרע, זהו אופן קבלת התורה בתוך ההסתר. והנה הבחינה השניה הזאת נקראת שלא לשמה לגבי מדרגת האהבה הטהורה להשי"ת, שהיא בלי שום פניות והרגשים של הנאת עצמו. אך שלא לשמה זה מביא לידי הלשמה הגמור, כי מאהבת התורה באים לידי אהבת נותן התורה, אהבה גמורה וטהורה. צריכים אנו להתחזק ולמסור את עצמנו לגמרי לתורה, לידבק בה לגמרי מתוך עיון עמוק ועמל רב, וזוהי קבלת התורה ממש לפי מדרגתנו אנו. (חלק ב עמוד כח)

…ומה בדבר מעשים שלא לשמה? ישנן בזה שתי מדרגות, הראשונה שלא לשמה הסותרת לפנים, והשניה זו שמסייעת לפנים, על הראשונה נאמר ואבדה חכמת חכמיו כנ"ל, ועל השניה נאמרה בחינת כיון שאתה מתעסק בה אתה חוזר ועושה אותה לשמה. וההפרש שבין שתי מדרגות אלו ברור מאד, והוא בדבר אחד בלבד, אם יש בו יראת שמים או לא. ודבר זה פירש בהדיא אברהם אבינו ע"ה, "רק אין יראת אלקים וגו' והרגוני". אם ישנם בלב האדם יסודות מוצקים של יראת שמים, גם המעשים החיצוניים שלו יועילו בכל הבחינות הנ"ל, בין כתריס בפני הרע, ובין כהתעוררות לחיזוק פנימי, אבל בלי יסודות אלה אין המעשים החיצוניים אלא מרחיקים את האדם ממהותו האמיתית. (שם עמוד נח)

…ולהבין קצת את עומק הענין, צריך לדעת שהתנהגותם של צדיקי הדורות כלפי עשו וזרעו, יש בה רמזים לגבי מלחמת היצר המוטלת על כל אדם מישראל. והנה יש ב' בחינות בעבודה, להתגרות בסט"א כפי שהתנהג מרדכי, ולהשתמט ממנו, כפי שטענו ישראל לעומתו. ובשתיהן השתמש יעקב אבינו ע"ה, שהכין עצמו לדורון וגם למלחמה. יש למלחמת היצר פנים מול פנים, ויש דרך למנוע עצמו מלהפגש עם היצר. מצד הדרך השניה נמצא השורש לכל בחינת שלא לשמה שמתוכה בא לשמה, היינו שמשתמטים ממלחמת היצר הישירה על ידי שנותנים לו את השלא לשמה, וידוע שמבחינה זו הוא גם ענין השעיר לעזאזל… (שם עמוד קלא)

לעולם יעסק אדם בתורה ומצוות אף על פי שלא לשמה וכו'. לעולם יעסוק, זוהי הדרך הרגילה, כל המעשים הטובים צריכים להתחיל שלא לשמה, וכך עולים אל לשמה. אבל יש שני מיני שלא לשמה, יש ולמוד התורה והמצוות שהאדם רוצה לקיימם באים מתוך רצון פנימי עמוק ומתוך כוונה כשרה, אלא שהיצר שם מכשולים בדרך שמפריעים ומעכבים להוציא לפועל את השאיפה הטובה הטהורה. לכן משתמש האדם בשלא לשמה רק כדי לסלק את המפריעים. וביאר הגאון ר' שמחה זיס"ל זצ"ל מקלם, שלא כל שלא לשמה מוביל אל לשמה, באיזה שלא לשמה יעסוק אדם? בשלא לשמה כזה שמתוכו בא לשמה, ואימתי זה, כשבתוך השלא לשמה ישנה נקודת לשמה, שממנה יוכל להתפתח הלשמה.

ויש שלא לשמה גרוע, והוא שמצוותיו של אדם מסובבות רק על ידי שאיפות העולם הזה, או שאר טובות והנאות שהוא מצפה עליהן, והממלאות את כל חלל לבו, ורק מבחוץ נראה כאילו עובד את ה'. אם רק השלא לשמה הוא המניע את מעשיו, לא יגיע ללשמה לעולם, הרי זה כמשחק בתיאטרון כאילו היה באמת, כאילו היה במציאות, ונשאר רק משחק פורים, ואל המציאות האמיתית לעולם לא יגיע. אמנם בודאי אין לנו רשות להפטר מקיום התורה והמצוות בכל אופן שיהיה, בודאי הסתת היצר הרע היא, שמיעץ לנו להניח אף מצוה קלה שבקלות, משום שכוונתנו בה לא תהיה לשם מצוה. ובודאי גם אם מקיימן שלא לשמה, הרי עשה מצוה, אבל ערכה, אם עשיית המצוה היא בגדר שלא לשמה הגרוע כדלעיל, אין ערכה כלפי מצוה לשמה אלא ערך של "כאילו"…

אחרי שחטא אדם הראשון, כשנתערבו הטוב והרע, אי אפשר להשיג דרגת לשמה אלא בהצנע לכת, כדי שלא יתגאה, "מה ירך בסתר, אף דברי תורה בסתר" (מועד קטן ט"ז). אך גם בהצנע לכת, אם מרגיש האדם שעשה דבר גדול בזה, הרי הוא מתגאה בלבבו, ועדיין אין זו בחינת לשמה אשר רק בה זוכה לעולם הבא. רק אם ילחם ויתגבר על יצרו עד הקצה האחרון, יבחין כי כל מה שהוא עושה הוא פשוט מאד, בתכלית הפשטות, ואדרבא, יצטער אשר נקודת בחירתו נמוכה כל כך עד שהגיע יצרו להסיתו בדבר הזה. וזוהי דרגת לשמה שזוכה בה לעולם הבא… אוי למי שעבירותיו נחשבות בעיניו למצוות, כי רחוק מאד שיעשה מימיו מצוה אמיתית, אשרי למי שמצוותיו נחשבות בעיניו לעבירות, בהכירו כמה הן רחוקות עדיין מן השלמות, כי אז לעולם לא יתגאה בהן, וישארו בידיו ליום הדין. (שם עמוד קטז)

מתוך שלא לשמה בא לשמה, אולם צריך לדעת שאם האדם לא ישתדל לכוון את מעשיו על מנת להתקרב אל הלשמה, מעצמו לא יבא. אפשר לאדם להרבות במצוות ובמעשים טובים כל ימי חייו, ולא לזוז אף במשהוא לכיוון הפנימיות, והשלא לשמה שלו ישאר בלי שינוי. וכן ביארנו לעיל שרק אם יש נקודת לשמה בתוך השלא לשמה, אז יוכל האדם לבא לידי לשמה, העיקר הוא שירצה האדם גם עתה בהיותו בתוך עולם השלא לשמה, לבא לידי לשמה, עליו לדחוק את עצמו בכח להכנס בשערי הלשמה.

חז"ל רמזו זאת בענין התנגשותם של יעקב ועשו, באמרם התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון, לתפלה ולמלחמה. הדורון שהאדם מגיש ליצר הוא כל פיתויי הלא לשמה, הבטחת השכר, יראת העונש, והתענוג שמוצא בעבודתו. אבל כדי לבא לידי נצחון גמור, אל הדביקות והפנימיות, צריכים שני דברים נוספים, תפלה, שהיא בטוי הרצון החזק להכנס לפנים, ומלחמה, מלחמת היצר וההשתדלות לביטול היש, ביטול השאיפות של עולם השלא לשמה.

זהו סדר מלחמת העליה, א' דורון שלא לשמה, ב' תפלה ממנה באה שאיפה רוחנית טהורה, כי הובטח לנו שתפלה כנה לרוחניות לא תשוב ריקם… ג' מלחמה, כי מהתחזקות השאיפה לרוחניות צומח ביטול היש של עולם השלא לשמה.

אולם האדם בא אל הלשמה על ידי אמצעים אלה, רק אם יש כבר בפנים לבו נקודת לשמה, רק אז, בהסתלק השלא לשמה שאיפתו אל לשמה הופכת ללשמה טהור ממש. הדברים האמורים עמוקים ויסודיים מאד בעבודת ה', כי יוצא לפי זה, שעיקר עבודתינו הוא לבטל את הרע, להסיר את טמטום לבנו, והטוב, שהוא אורו יתברך שמאיר בתוך לבנו, מתגלה אז ממילא. זה ביאור מאמר רז"ל לא ניתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהן את הבריות, כלומר לזכך ולטהר אותם, כדי שהטוב יאיר בהם…

ישנה דרך אחרת להכין את התגלות הלשמה, והיא פשוטה יותר. עיין בספר רוח חיים על מסכת אבות להגאון ר' חיים מואלאזין (ריש פרק ו'), שיש בחינת לשמה של תורה, שהיא אהבת למוד התורה והעיון בה כדי להגיע לבירור דבריה, וסגולה יש בזה, כמו שכתב שם, צריך ללמוד ביגיעה עצומה להשיג אמיתת כוונות התורה לפי השגתו, וכל אשר יוסיף ללמוד כן יוסיף לחפוץ ללמוד עוד… כי על ידי אור שמשיג מתחילה, רואה כי יש עוד אור גדול מזה, וכן הלאה, ועל ידי זה יתאוה תאוה להבין ולהשיג עוד, עד כי ישיג כל סתרי עולם ומלואו, כרבן יוחנן בן זכאי… וזהו זוכה לדברים הרבה…

זוכה לדברים הרבה יש לפרש עוד, שמגיע לכל, אפילו לעושר וכבוד, שזוכה להם בדין, כי הלומד תורה לשמה, כי כל הדברים כלים לו לשם עלייתו… גדר ענין זה הוא, שעל ידי למוד התורה יכול האדם להגביה את עצמו ואת דרגתו להתקרב אל דרגת לשמה השלמה, אף אם בתחלת למודו הוא לומד רק לשם מטרות שפלות, כגון עושר וכבוד, להתגאות וכו', כשמתקדם בלמודו ומתחיל להרגיש מתיקות התורה, יכול לבא מזה לידי אהבת התורה, שהיא לשמה של תורה. ואף שמבחינת הדביקות הגמורה עדיין אין זה נקרא לשמה גמור, מכל מקום הרי זו דרך העליה אל הדביקות, וכיון שקשור הוא תמיד אל התורה הקדושה על ידי התעמקות שכלו בלמוד התורה, הרי דרך זו הינה דרך עליה ברורה, וכמעט מוכרחה אל הלשמה הגמור, אל הדביקות הפנימית הזכה בנותן התורה… וזה כלול באמרם ז"ל (בבא בתרא ט"ז) "ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין", כי למוד תורה גם לשם מתיקות החכמה הנפלאה שבה, מסלק את ממשלת היצר. (שם עמוד קיח)

הדביקות הגמורה הרי היא הלשמה השלם, שאינה אלא ראיית האמת בפנים הלב, בלי כל פניות חיצוניות. הדביקות האמיתית הזאת היא תכלית כל יגיעתנו, וכן כתב הרמח"ל זצ"ל בספרו מסילת ישרים בתחלתו, וכשתסתכל עוד בדבר, תראה כי השלמות האמיתית היא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר, "ואני קרבת אלקים לי טוב"… אמנם לשיזכה אדם לטובה הזאת ראוי שיעמול ראשונה ושישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדותם זה הענין, והם הם המצוות. הרי שתכלית האדם היא להגיע לדבקות על ידי המצוות, וזהו מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות סוף מסכת מכות, מעקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא שישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה, כמו שביארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא… אין מגיעים לדרגה זו של דביקות ולשמה אלא דרך דרגה שלא לשמה, "לעולם יעסק אדם בתורה ומצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ'). אך מהלך זה צריך עיון, כי הרי לשמה ושלא לשמה שני עולמות נפרדים הם, לשמה עולם של נתינה, מסירת עצמו ואהבה גמורה, ושלא לשמה, עולם של אהבת עצמו, נגיעות ופניות, איך אפשר שיבנה גשר ביניהם, כלום אפשר הוא שיצא דבר מתוך היפוכו? באמת למדנו שענין זה הוא סוד מסודות התורה. אבל כבר ביארנו, שסוד איננו מה שאין רוצים בשמים לגלות לנו, אלא מה שלא יתכן שיתגלה לנו, בהיותו למעלה מגדרי ההשגה שלנו. כמו שעצם הדביקות איננה מושגת לנו, כך לא נוכל להשיג את מהלך התפתחות והתהפכות השלא לשמה אל הלשמה. גילו לנו רז"ל רק שמתוך שלא לשמה בא לשמה… (שם עמוד קמד)

…אי לזאת מה גדול עלינו החובה להתעורר ולהזדעזע על ידי הסתלקותו של מרן החזון איש זצ"ל, ללמוד מדרכיו ולהדבק בם. מוטב ללמד ממנו כלל שיכלול הכל. העידו עליו שלמעלה מששים שנה למד תורה לשמה. מה ענינה ומהותה של לשמה. לשמה הוא אמת, לרצות ולשאוף רק אל האמת, אליבא דאמת, שרק האמת תהיה המניע היחיד של הלב, ועל ידי זה תהיה התוכן של כל המעשים, ואין עוד זולת האמת… (שם עמוד רמט)

…ובזה אני נזכר מה ששמעתי בשם מוח"ז זצ"ל, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה הוא תנאי, שאם הוא כך בסוף כל סוף, אזי היה כדאי כל עבודת שלא לשמה, ואם לא יצא לשמה, אזי כל העסק של שלא לשמה אינו כלום, כי מאומה לא ישא בשכרו. וברור ומובן הוא זה, כי אי אפשר לשקר שיהיה בבחינת אמת. לפי זה מובן עד כמה ההכרח להשתדל בכל היכולת שבכל דבר ומעשה יהיה לכל הפחות קורטוב קטן של לשמה, וזה אי אפשר אלא על ידי מוסר, דבלא זה אפשר שכל מעשי האדם יהיו רק ביזנעס (עסק) של ממון וביזנעס של כבוד, ותו לא מידי… ואם לא יעבד האדם להשיג בחינת אמת, הרי לא יבא האמת לחפש אותו… (שם עמוד שלד)

---

הלימוד לעילוי נשמת:

• שילת בת יהודה
• ידידה אשת חיל
• רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
• אלי ישראל בן מדלן
• אפרים פישל בן מנוחה

ורפואה שלימה לשאר חולי ישראל.