מזיק

(ראה גם: אדם-חברו, רוצח, תשלומין)

מכילתא:

וכי יריבון אנשים, למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר עין תחת עין, אבל שבת וריפוי לא שמענו, תלמוד לומר וכי יריבון אנשים… אין לי אלא אנשים, נשים מנין, היה רבי ישמעאל דורש הואיל ושכל הנזקים בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהם שעשה בו נשים כאנשים, אף פורט אני לכל הניזקים שבתורה לעשות בהם נשים כאנשים… (משפטים פרשה ו, וראה שם עוד)

וכי ינצו אנשים, למה נאמר פרשה זו, לפי שהוא אומר וכי יזיד איש, לא שמענו אלא על המתכוין להכות שונאו והכה שונאו שהוא במיתה, אבל המתכוין להכות שונאו והכה אוהבו לא שמענו, תלמוד לומר וכי ינצו אנשים… עין תחת עין, ממון, אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש, היה רבי אלעזר אומר מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת, הקיש הכתוב נזקי אדם לנזקי בהמה, ונזקי בהמה לנזקי אדם, מה נזקי בהמה לתשלומין, אף נזקי אדם לתשלומין. רבי יצחק אומר אם כופר יושת עליו, והרי דברים קל וחומר, מה במקום שענש הכתוב מיתה לא ענש אלא ממון, כאן שלא ענש מיתה דין הוא שלא יענש אלא ממון… (שם פרשה ח, וראה שם עוד)

כי תצא אש למה נאמר, עד שלא יאמר יש לי בדין, הואיל וחייב על ידי קוצים לא יהא חייב על ידי עצמו, אם זכיתי מן הדין למה נאמר כי תצא אש, אלא בא הכתוב לעשות את האונס כרצון, ושאינו מתכוין כמתכוין, ואת האשה כאיש לכל הנזיקין שבתורה… (פרשה יד וראה שם עוד)

ספרא:

ואיש כי יתן מום בעמיתו, אין לי אלא בזמן שנתן בו מום, מנין צרם באזנו תלש בשערו רקק והגיע בו הרוק, והעביר טליתו ממנו, ופרע ראשה של אשה בשוק, תלמוד לומר ועשה, כאשר עשה כן יעשה לו, ומנין הכהו באחר ידו בלוח ובפנקס ובטימסמירות שבידו, תלמוד לומר ועשה. מנין אחזו והעמידו בחמה ונשתרב, בצינה ונצטנן, השיך בו את הכלב, השיך בו את הנחש, תלמוד לומר ועשה… מכה בהמה מכה אדם, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר מכה אביו ואמו, יכול לא יהא חייב עד שיכה שניהם כאחת, תלמוד לומר ומכה אדם יומת, אפילו אחד מהם, יכול אפילו הכהו ולא עשה בו חבורה יהיה חייב, תלמוד לומר מכה בהמה ומכה אדם, מה מכה בהמה עד שיעשה בה חבורה, אף מכה אדם עד שיעשה בו חבורה… (אמור פרק כ)

תלמוד בבלי:

…מנא ליה לעולא הא, גמר מחובל בחברו, מה חובל בחבירו דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי, אף כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי… (כתובות לב א, וראה שם עוד)

אמר ליה רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי, ואמרי לה רב סמא בריה דרב אשי לרב אשי, ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה, מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד, הניחא לרבנן דאמרי נפש ממש, אלא לרבי דאמר ממון מאי איכא למימר, אלא אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבא מהכא, אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג, אלא מלמד שחובשין אותו, ואי מית קטלינן ליה, ואי לא מית שבתו יתן ורפא ירפא… (שם לג ב, וראה שם עוד)

אמר מר נותן שבתו ורפואתו לרבו, שבתו פשיטא, רפואתו איצטריכא ליה, רפואתו דידיה הוא בעי איתסויי ביה, לא צריכא דאמדוה לחמשא יומי, ועבדו ליה סמא חריפא ואתסי בתלתא יומי, מהו דתימא צערא דידיה הוא, קא משמע לן. (גיטין יב ב)

המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב… (שם נב ב, וראה שם עוד)

והתני רבי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם, ואמר רבי יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושברו כלים בתוך הבית משלמים חצי נזק, אמר ליה שאני אדם דכיון דבר דעת הוא איהו מיבעית נפשיה. כדתניא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כיצד, תקע באזנו וחרשו פטור, אחזו ותקע באזנו וחרשו חייב… (קדושין כד ב, וראה שם עוד)

כל שחבתי שמירתו, הכשרתי את נזקו, הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו, נכסים שאין בהן מעילה, נכסים שהן של בני ברית, נכסים המיוחדים ובכל מקום חוץ מרשות המיוחדת למזיק, ורשות הניזק והמזיק, כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. תנו רבנן, כל שחבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו, כיצד, שור ובור שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו, חייב לשלם, מה שאין כן באש… (בבא קמא ט ב, וראה שם עוד)

הכשרתי במקצת נזקו, כיצד, החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה, האחרון חייב, ודלא כרבי… והא איכא מסר שורו לחמשה בני אדם ופשע בו אחד מהן והזיק חייב, היכי דמי, אי דבלאו איהו לא הוה מינטר, פשיטא, דאיהו קעביד, אלא דבלאו איהו נמי מינטר, מאי קעביד… (שם י א, וראה שם עוד)

…אמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לרבי יוחנן, קרא דכתיב כי תצא אש, תצא מעצמה, ישלם המבעיר את הבערה, שמע מינה אשו משום חציו… (שם כב ב, וראה שם עוד)

אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן, סימא את עין חברו ושיבר את הכלים משלם נזק שלם… מנא הני מילי, אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא פצע תחת פצע, לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון, האי מבעי ליה ליתן צער במקום נזק, אם כן לכתוב קרא פצע בפצע, מאי תחת פצע, שמע מינה תרתי. אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה, ועמד ונפלה, לענין נזקין חייב, לענין ארבעה דברים פטור, לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה… (שם כו א, וראה שם עוד)

תנו רבנן, חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן, ומעמיקים להם ג' טפחים, כדי שלא יעכב המחרישה, רב ששת שדי להו בנורא, רבא שדי להו בדגלת. אמר רבי יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין… המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר, חייב בנזקו, וכל הקודם בהן זכה, ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו. לימא מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא רבי יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום, כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ, אפילו תימא רבי יהודה, מודה רבי יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק. והתנן רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא ברשות, מאי לאו משום רשות בית דין, לא משום רשות מצוה… (שם ל א, וראה שם עוד)

יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו, פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו, כיצד, שורו שבייש פטור, והוא שבייש חייב, שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו פטור, והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב… (שם לד ב, וראה שם עוד)

הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ושברם בהמתו של בעל הבית פטור, ואם הוזקה בהן בעל הקדרות חייב, ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב. (שם מז א, וראה שם עוד)

תנו רבנן, לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים, מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד, אמר לו, ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך, לגלג עליו, לימים נצרך למכר שדהו, והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים, אמר יפה אמר לי אותו חסיד, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך, לרשות שלך. (שם נ ב, וראה שם עוד)

אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור, לענין נזקין כולן חייבין, לענין ארבעה דברים ודמי ולדות אדם חייב ושור ובור פטור, לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב, אדם ובור פטורים, לענין כלים ושור פסולי המוקדשים אדם ושור חייבין ובור פטור… (שם נג ב, וראה שם עוד)

ההוא גברא דקץ קשבא (דקל) מחבריה, אתא לקמיה דריש גלותא, אמר ליה לדידי חזי לי ותלתא תאלתא בקינה הוו קיימי, והוו שוו מאה זוזי, זיל הב ליה תלתין ותלתא ותילתא… אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה בששים, אמר ליה רבא אם אמרו בנזקי ממונו, יאמרו בנזקי גופו… (שם נח ב, וראה שם עוד)

החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים, בנזק, בצער, בריפוי, בשבת ובושת… אמאי, עין תחת עין אמר רחמנא, אימא עין ממש, לא סלקא דעתך, דתניא, יכול סימא את עינו מסמא את עינו… תלמוד לומר מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה לתשלומין, אף מכה אדם לתשלומין, ואם נפשך לומר, הרי הוא אומר לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרין… (שם פג ב, וראה שם עוד וערך תשלומין)

התוקע לחברו נותן לו סלע, רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי מנה, סטרו נותן לו מאתים זוז, לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז, צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו רוקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק, נותן לו ארבע מאות זוז, זה הכלל הכל לפי כבודו… (שם צ א, וראה שם עוד)

האומר סמא את עיני קטע את ידי שבר את רגלי חייב, על מנת לפטור חייב, קרע את כסותי שבר את כדי חייב, על מנת לפטור פטור, עשה כן לאיש פלוני חייב, בין בגופו בין בממונו… (שם צב א, וראה שם עוד)

אמר שמואל טבח אומן שקלקל חייב לשלם, מזיק הוא, פושע הוא, נעשה כאומר לו שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן… אלא הא רבי מאיר, דתנן לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו, התם בידים קלאו (שרפו) מיניה, אלא הא רבי מאיר דתנן נשברה כדו ולא סילקה, נפלה גמלו ולא העמידה, רבי מאיר אומר חייב בנזקו, וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וקיימא לן דבנתקל פושע הוא פליגי…. (שם צט ב, וראה שם עוד)

…אמר ליה, ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו בא לידי וחייבתיו, אמר ליה אהדר עובדא למריה, דתניא ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו פטור, ואם נטל ונתן ביד חייב… (שם קיז א, וראה שם עוד וערך מ­סר)

לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת כובסין, אלא אם כן הרחיק מכותל חבירו שלשה טפחים וסד בסיד, ומרחיקים את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד… (בבא בתרא יז א, וראה שם עוד)

…אמר רב טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בנזיקין אסור, רב יוסף הוה ליה הנהו תאלי (דקלים קטנים) דהוו אתו אומני ויתבי תותייהו, ואתו עורבי אכלי דמא וסלקי אבי תאלי ומפסדי תמרי, אמר להו רב יוסף אפיקו לו קורקור מהכא, אמר ליה אביי והא גרמא הוא… והא אחזיק להו, הא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין… (שם כב ב, וראה שם עוד)

פאפי יונאה עני והעשיר הוה, בנה אפדנא, הוו הנך עצורי בשיבבותיה דכי הוו דייקי שומשמי הוה ניידא אפדניה, (רעד הבית), אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה כי הואן בי רב כהנא הוה אמרינן מודי רבי יוסי בגירי דיליה… דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי, אתו לקמיה דרבינא, אמר להו כי אמרינן מודה רבי יוסי בגירי דיליה, הני מילי דקא אזלא מכחו, הכא זיקא הוא דקא ממטי לה… (שם כה ב, וראה שם עוד)

דיני ממונות בשלשה, גזילות וחבלות בשלשה, נזק וחצי נזק תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בשלשה… (סנהדרין ב א, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

תמן תנינן, ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו, תני ואסורין משום גזל, כהנא אמר והוא שהפכה על מנת לזכות בה, אבל אם הפכה על מנת שלא לזכות בה לא בדא, ולענין ניזקין לא בדא שנייא, בין הפכה על מנת לזכות בה בין שהפכה על מנת שלא לזכות בה והוזק בהן אחר חייב בנזקו, והכא את אמר הכן, אמר רבי אבין תמן כתיב בעל הבור ישלם, בעל הנזק ישלם, ברם הכא עשר תעשר משלך את מעשר, ואין את מעשר משל אחרים. (דמאי יג ב)

הנזקין שמין להן בעידית… קל וחומר להקדש, אמר רבי אבא בר פפי קומי רבי יוסי, מה אנן קיימין, אם להכשר נזקין הדא דתנינן שור רעהו אמר רחמנא ולא שור הקדש, אם לניזקי גופו, הדא היא דתני רבי חייה נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה… (גיטין כו א, וראה שם עוד)

המטמא ומדמע והמנסך, אם שוגג פטור, אם מזיד חייב, הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין… אמר ליה כן אמר רבי יוסי המטמא אינו כעושה מעשה, מן הדא, תרומה ונטמאת, אמר ליה תיפתר שנטמאת מאליה ולית שמע מינה כלום… (שם כט ב, וראה שם עוד)

תני החובל בחבירו חמשה נותן לו חמשה, ארבעה נותן לו ארבעה… והיכי, הכהו על ידו וקטעה נותן לו חמשה, נזק צער ריפוי שבת ובושת, הכהו על ידו וצבת נותן לו ארבעה, צער ריפוי שבת ובושת… (בבא קמא לד א, וראה שם עוד)

הנחבל כיצד, היו מעידין אותו שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול, אמר לו חבלת בי והוא אומר לא חבלתי, הרי זה נשבע ונוטל… רבי יהודה היה קורא חבטי כל זמן שהן חוככין זה בזה הרי זה נשבע ונוטל, היה נשוך במקום שאינו יכול לישוך עצמו, נוטל בלא שבועה, לאחר זמן זה אומר חבלת בי וזה אומר לא חבלתי, הרי זה כשאר הטענות. (שבועות לו א)

רש"י:

וכי יריבון אנשים – למה נאמר, לפי שנאמר עין תחת עין, לא למדנו אלא דמי איבריו, אבל שבת ורפוי לא למדנו, לכך נאמרה פרשה זו… רק שבתו – בטול מלאכתו מחמת החולי, אם קטע ידו או רגלו רואין בטול מלאכתו מחמת החולי כאילו הוא שומר קשואין, שהרי אף לאחר החולי אינו ראוי למלאכת יד ורגל, והוא כבר נתן לו מחמת נזקו דמי ידו ורגלו, שנאמר יד תחת יד, ירפא – ישלם שכר הרופא. (שמות כא יח ויט)

עין תחת עין – סימא עין חבירו נותן לו עינו כמה שפחתו דמיו למכור בשוק, וכן כולם, ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפרק החובל (בבא קמא פ"ד). כויה תחת כויה – כגון כוואו בשפוד על צפרניו אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך. פצע – ובהחובל דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפילו במקום נזק, שאף על פי שנותן לו דמי ידו אין פוטרין אותו מן הצער, לומר הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים יש לו לחתכה בסם שאינו מצטער כל כך, וזה חתכה בברזל וצערו… (שם שם כד וכה)

משנה תורה:

על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה, ואלו הן… מי שיש ברשותו דבר המזיק, כגון כלב רע או סולם רעוע מנדין אותו עד שיסיר היזקו… (תלמוד תורה ו יד)

אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום… אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו… (תשובה ב ט)

…וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק, והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה, אבל אם נתכוון להזיק בלבד פטור, מפני שהוא מקלקל… במה דברים אמורים, בחובל בבהמה וחיה ועוף וכיוצא בהם, אבל החובל בחבירו, אף על פי שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו, שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, והרי הוא כמתקן… (שבת ח ז)

המבעיר כל שהוא חייב, והוא שיהא צריך לאפר, אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור, מפני שהוא מקלקל. והמבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו חייב, אף על פי שהוא משחית, מפני שכוונתו להנקם משונאו, והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב, וכחובל בחבירו בשעת מריבה, שכל אלו מתקנים הן אצל יצרן הרע… (שם יב א)

החובל בחבירו חייב לשלם לו חמשה דברים, ואלו הם, נזק וצער ורפוי ושבת ובושת, וחמשה דברים אלו כולן משתלמין מן היפה שבנכסיו, כדין כל המזיקין… זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה, ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר, אבל לחסרון איברים או לחבלות יש בו כופר… (חובל א א וראה שם עוד)

המזיק את חבירו בכוונה בכל מקום חייב בחמשה דברים, ואפילו נכנס לרשות חבירו שלא ברשות והזיקו, בעל הבית חייב, שיש לו רשות להוציאו ואין לו רשות להזיקו, אבל אם הוזק זה שנכנס בבעל הבית, הרי בעל הבית פטור, ואם הוזק בו בעל הבית חייב, מפני שנכנס שלא ברשות…

המבקע עצים ברשות הרבים ופרח עץ מהן והזיק ברשות היחיד או שבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים, או שבקע ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר, או שנכנס לחנותו של נגר בין ברשות בין שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו, בכל אלו חייב בארבעה דברים ופטור מן הבושת… (שם שם טז, וראה שם עוד)

…כשפוסקין בית דין על המזיק ומחייבין אותו לשלם גובין ממנו הכל מיד, ואין קובעין לו זמן כלל, ואם נתחייב בבושת בלבד, קובעין לו זמן לשלם, שהרי לא חסרו ממון. (שם ב כ)

אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל, בין קטן בין גדול, בין איש בין אשה דרך נציון (ריב), הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא יוסיף להכותו, אם הזהירה תורה מלהוסיף בהכאת חוטא, קל וחומר למכה את הצדיק… המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, לוקה, שהרי אין כאן תשלומין, כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין, ואפילו הכה עבד חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה, שהרי ישנו במקצת מצוות. ועכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר ויפן כה וכה ויך את המצרי.

קנס קנסו חכמים את אלו השוטים בעלי זרוע, שיהא הנחבל נאמן ונשבע בנקיטת חפץ שזה חבל בו חבל זה, ונוטל מה שראוי לו, והוא שיהיו שם עדים… (שם ה א, וראה שם עוד)

אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו, אבל חבל בחבירו, אף על פי שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו, ואפילו הקריב כל אילי נביות אינו מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו… ועוד יש הפרש בין נזקי גופו ונזקי ממונו, שהאומר לחבירו סמא את עיני קטע את ידי על מנת שאתה פטור, הרי זה חייב בחמשה דברים, שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך, אבל האומר לחבירו קרע את כסותי, שבר את כדי על מנת שאתה פטור, הרי זה פטור, ואם לא אמר לו על מנת שאתה פטור, הרי זה חייב לשלם, אף על פי שהרשהו להשחית… (שם שם ט, וראה שם עוד)

המזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס, הרי הוא כמזיד… שנאמר ומכה בהמה ישלמנה, לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד. ואחד ההורג בהמתו של חבירו, או שובר כליו או הקורע בגדיו או קוצץ נטיעותיו, הכל דין אחד הוא, במה דברים אמורים ברשות הניזק, אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם, אלא אם הזיק בזדון, אבל בשגגה או באונס פטור, וכן אם היו שניהן ברשות או שניהם שלא ברשות, והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה, פטור. היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה, אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב, היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור, שזו מכה בידי שמים היא, וכן כל כיוצא בזה, כל אלו הדברים ברשות הניזק, אבל ברשות המזיק פטור, עד שיתכוין להזיק… (שם ו א, וראה שם עוד)

אחד המזיק בידו או שזרק אבן או ירה חץ והזיק בו, או שפטר מים על חבירו או על הכלים והזיק או שרק או נע והזיק בכיחו וניעו בעת שהלכו מכחו, הרי זה כמזיק בידו, והם תולדות של אדם. אבל אם נח הרוק והכיח על הארץ ואחר כך נתקל בהן אדם, הרי זה חייב משום בורו… הכובש בהמת חבירו במים או שנפלה ומנע מלעלות עד שמתה במים… חייב, וכן כל כיוצא בזה. שנים שהמיתו את הבהמה כאחת או שברו את הכלי כאחת, משלשין ביניהן. חמשה שהניחו חמש חבילות על הבהמה ולא מתה, ובא זה האחרון והניח חבילתו עליה ומתה, אם היתה מהלכת באותן החבילות, ומשהוסיף זה בחבילתו עמדה ולא הלכה, האחרון חייב… (שם שם י, וראה שם עוד)

המזיק את חבירו היזק שאינו ניכר, הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו הרי זה פטור מן התשלומין דין תורה, אבל מדברי סופרים אמרו הואיל והפחית דמיהן הרי זה חייב, ומשלם מה שהפחית מדמיהן… ודבר זה קנס הוא, שלא יהא כל אחד מן המשחיתים הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני, לפיכך אם מת זה שהזיק היזק שאינו ניכר אין גובין הנזק מנכסיו, שלא קנסו חכמים אלא זה שעבר והזיק, אבל היורש שלא עשה כלום לא קנסוהו. וכן המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס פטור, שלא קנסו אלא המתכוין להזיק מדעתו… (שם ז א, וראה שם עוד)

כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין, אף על פי שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה, הואיל והוא הגורם הראשון חייב, כיצד, הזורק כלי מראש הגג על גבי כרים וכסתות, ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר, חייב נזק שלם כאילו שברו בידו, שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר, וכן כל כיוצא בזה… (שם שם ז וראה שם עוד)

הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היה תחתיו כלים, וקדם אחר ושברו במקל כשהוא באויר קודם שיגיע לארץ, הרי זה הראשון פטור, שלא שבר אלא כלי שסופו להשבר מיד בודאי, ונמצא כשובר כלי שבור ואין זה כגורם, וכן כל כיוצא בזה פטור. שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות, ואילן העומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים, וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת הבעלים, חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים, שהרי הפקיען מלעשות מצוה. ואם טען ואמר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו, הואיל והוא עומד לכך, הרי זה פטור… (שם שם יב, וראה שם עוד)

כל המזיק ממון חבירו ואינו ידוע מה הזיק, הרי הניזק נשבע בתקנת החכמים ונוטל כמו שיטעון הנגזל, והוא שיטעון דברים שהוא אמור בהן, כמו שביארנו בנגזל… (שם שם יז, וראה שם עוד)

המוסר ממון חבירו ביד אנס חייב לשלם מן היפה שבנכסיו, ואם מת גובין מיורשיו כשאר כל המזיקין, בין שהיה האנס עכו"ם, בין שהיה ישראל, הרי זה המוסר חייב לשלם כל מה שלקח האנס, אף על פי שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד. במה דברים אמורים, כשהראה המוסר מעצמו, אבל אם אנסוהו עובדי כוכבים או ישראל אנס להראות והראה, הרי זה פטור מן התשלומין, ואם נשא ונתן ביד, אף על פי שהוא אנוס חייב לשלם. המציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם… (שם ח א, וראה שם עוד)

מי שרדף אחר הרודף להושיע הנרדף ושבר את הכלים, בין של רודף בין של כל אדם, פטור, ולא מן הדין, אלא תקנה היא, שלא ימנע מלהציל או מתמהמה ויעיין בעת שירדוף, ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי, ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים, פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם, ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם. (שם שם יד)

מי שבא לעשות משרה של פשתן בצד ירק של חבירו, שהרי מי המשרה נבלעין בארץ והולכין ומפסידין את הירק… וכל אלו וכיוצא בהן אין צריך להרחיק בכדי שלא יזיק, ועל הניזק להרחיק את עצמו אם ירצה עד שלא יגיע לו הנזק, שזה בתוך שלו הוא עושה, והנזק בא לחבירו מאליו. במה דברים אמורים שאינו מרחיק, כשהיה הנזק בא מאליו אחר שיפסקו מעשיו של מזיק, אבל אם היו מעשיו של זה שעושה ברשותו מזיקין את חבירו בשעת עשייתו, הרי זה כמי שמזיק בידו, הא למה זה דומה, למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו, ואמר ברשותי אני עושה, שמונעין אותו. וכן כל הרחקות האמורות למעלה בענין אם לא הרחיקו הרי זה כמי שהזיק בחציו, לפיכך צריך שירחיק משרה מן הירק וכרישין מן הבצלים… שלא יהיה היזק בידים, אבל להרחיק עד שלא יבא הנזק מאליו אין צריך… (שכנים י ה, וראה שם עוד)

מי שעשה גורן בתוך שלו, או קבע בית הכסא או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהן, צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או ריח בית הכסא או האבק לחבירו, כדי שלא יזיקו, אפילו היתה הרוח הוא שמסייע אותו בעת שעושה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן והמוץ וכיוצא בהן ומגיעתן לחבירו, הרי זה חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו, ואפילו על ידי הרוח מצויה, שכל אלו כמי שהזיקו בחציו הן. אף על פי שהוא חייב להרחיק כל כך, אם הוליכה הרוח המצויה המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם, שהרוח הוא שסייע אותו, ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו… (שם יא א, וראה שם עוד)

כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבין לשלם, שהרי ממונם הזיק… (נזקי ממון א א, וראה שם עוד)

הכונס צאן לדיר ונעל בפניהן בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה והזיקה, פטור, ואם אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, או שהיו כותלי הדיר רעועין, הרי לא נעל בפניהם כראוי, ואם יצאת והזיקה חייב, ואפילו חתרה ויצאת, ואפילו נפרצה מחיצה בלילה או פרצוה ליסטים, בעל הצאן חייב. היתה מחיצה בריאה ונפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאת והזיקה, פטור. הוציאוה ליסטים והזיקה ליסטים חייבים. הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאת והזיקה, אם היה גדר חזק ובריא חייב, ואם היה כותל רעוע פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, וכן הנותן סם המות לפני בהמת חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים… (שם ד א, וראה שם עוד)

יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם, שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן, שאם היה שומר חנם על מטלטלין ונגנבו או אבדו ישבע, ובעבדים וקרקעות ושטרות פטור משבועה… אבל אם פשע בה חייב לשלם, שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין, ודין אמת הוא זה למבינים, וכן ראוי לדון, וכן הורו רבותי… (שכירות ב ג, וראה שם עוד)

כל הנישום כעבד אין גובין אותו דייני חוצה לארץ, לפיכך אדם שחבל בחבירו אין גובין הנזק והצער והבשת שהוא חייב בהן דייני חוצה לארץ, אבל שבת ורפוי גובין מפני שיש בהן חסרון כיס, וכן הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבות שבת ורפוי בבבל. בהמה שהזיקה את האדם אין גובין נזקו דייני חוצה לארץ, מפני שהוא דבר שאינו מצוי, אבל אדם שהזיק בהמת חבירו משלם נזק שלם בכל מקום, כמי שקרע כסותו או שבר כליו או קצץ נטיעותיו, וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל, הואיל והיא מועדת להן מתחילתה, הרי זה דבר מצוי, וגובין אותו דייני חוצה לארץ, בין שהזיקה בהמה אחרת כגון שנתחככה בה, או אכלה פירות שדרכה לאכלן, וכיוצא בזה, בין שהזיקה אוכלין וכלים שהיא חייבת עליהן נזק שלם, הכל גובין דייני חוצה לארץ, אבל אם היתה תמה והועדה והזיקה, כגון שנשכה או נגפה… אין גובין הנזק הזה השלם דייני חוצה לארץ, שאין מועד בחוצה לארץ, ואפילו הועד בארץ ויצא לחוצה לארץ והזיק, אין גובין נזקיו, מפני שאינו דבר מצוה… דיני גרמות אינו כקנסות, וגובין אותן ודנין בהן בחוצה לארץ. וכן דין המוסר ממון חבירו, אף על פי שלא עשה מעשה, וגובין אותו דייני חוצה לארץ… (סנהדרין ה יא, וראה שם עוד)

ספר חסידים:

החובל בחבירו, אף על פי שלא בקש החובל מן הנחבל שימחל צריך הנחבל שיבקש עליו רחמים, שנאמר (בראשית כ' י"ז) ויתפלל אברהם אל האלקים, וירפא אלקים את אבימלך, וכן אתה מוצא ברעי איוב, (איוב מ"ב ח') "ואיוב עבדי יתפלל עליכם"… (שס)

כשם שאדם חייב על נזקי חבירו, כך חייב על נזקי עצמו, שאם הוא עצמו שרק וטש עצמו ומתלש בשערו ומקרע את כסות עצמו, ומשבר את הכלי בחמתו, ומפזר מעותיו בחמתו, פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, שנאמר (בראשית ט' ה') "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". (תרעו)

ספר החינוך:

שנצטוינו בדין חובל בחברו לענשו, כמו שכתוב בתורה בפרשת וכי יריבון אנשים, וזה נקרא דיני קנסות, ובפסוק אחר כולל משפטי הקנסות כולם, והוא שכתוב "כאשר עשה כן יעשה לו", ירצה לומר שילקח ממונו מה שיצערהו בכדי מה שציער הוא את חבירו, כמו שבאה הקבלה בו, ואפילו לא הכהו אלא שביישו בלבד, יצערוהו בית דין בממונו, שישלם למתבייש כפי השעור ההוא… שורש מצוה זו, ובכללה כל מה שבא בתורה בענין הדין, איני צריך ליגע אחר טעמו של דבר, כי דבר מושכל הוא, שאם אין משפט לא יתישבו בני אדם ולא יעמדו יחדיו לעולם, ואי אפשר לארץ בלתי המשפט… (משפטים מצוה מט)

שלא נאכל בשר שור הנסקל, אפילו נשחט כראוי, מכיון שנגמר דינו בשרו אסור, כן מפורש במכילתא… משרשי המצוה כדי להסכים בדעתנו שכל מי שבאה תקלה על ידו מרוחק ונמאס עם אלקים ועם אנשים, ואפילו שוגג, כמו הבהמה שאין לה דעת, וכל שכן מזיד, ובתתנו דעתנו על דבר זה, יביאנו להזהר הרבה בכל מעשינו, עד שלא תצא תקלה מתחת ידינו לעולם. (שם מצוה נב)

שלא להניח המכשולים והמוקשים בארצותינו ובבתינו, כדי שלא ימותו ולא יזוקו בם בני אדם, ועל זה נאמר "ולא תשים דמים בביתך", ואמרו בספרי "ועשית מעקה לגגך" עשה, "ולא תשים דמים בביתך" לא תעשה. (כי תצא מצוה תקמז)

רבינו יונה:

ויש אזהרות שאין מקצת ההמון שומרים עיקר האזהרות, כמו החבלה וההכאה, שהמכה את חבירו עובר בשני לאוין, שנאמר (דברים כ"ה ג') "ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף", ורבים עוברים על הלאוין האלה בהכאת נשותיהם, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המרים יד על חבירו נקרא רשע (סנהדרין נ"ח)… (שערי תשובה ג עז)

ספורנו:

כי יכה – בא לבאר שהעונש מתחלף כפי הנושאים, כגון הורג בהמה או אדם, וחובל אדם שראוי לענשו בגוף, לולי חסרון יכלתנו לצמצם, וחובל באביו ואמו שבמיתה, וחובל בהמה שבממון… (ויקרא כד יז)

אלשיך:

רק שבתו יתן – ולא ינקה מדין שמים, שהרי בטלו מכמה מצוות ה'. (שמות כא יט)

מהר"ל:

…ולפיכך מה שאמרו במשפטי הגוים בפרק קמא דבבא קמא, שור של ישראל שנגח שור של נכרי, בין תם בין מועד פטור, נכרי האמור כאן הוא החלק הג', (שאינו עובד הסבה הראשונה, רק הם לקחו לעצמם לעבוד מה שירצו), והנה אותם שהם עובדים אל השי"ת יש להם שיתוף וחבור יחד במה שיש להם א-ל אחד, הוא הסבה הראשונה המקשרת אותם ומאחדת אותם, אך אותם שהם עובדים זולתו יתברך, הם נבראים נבדלים מן כל הנבראים אשר נבראו לעבודתו, ולכך ראוי מצד זה לפטור שלא יחייב בהיזק הבהמה לבהמה שלהם, כי אין ראוי שיהיה האדם חייב על שמתיר הבהמה שלו, כי דבר זה, שישמור בהמתו שלא תזיק לאחר, הוא דבר חדוש בתורה, כי לפי דעת והסברא על הניזק לשמור עצמו מן ההיזק… והתורה חייבה לשלם למי שיש לו עמו חבור וריעות, כי מאחר שיש לו עמו ריעות, אין ראוי שיבא היזק מזה לזה, אף על ידי ממונו, שדבר זה היפך הריעות והחבור… אבל מי שלקח את עצמו לצד אחר, שאינו עובד מי שברא הכל רק עובד זולתו, שנקרא בלשון נכרי, אין לו ריעות עמו כלל, ולא הזהירה התורה לשלם, שהמשפט הזה בעצמו הוא הרחקה מה מן ההיזק, שישמור את ממונו שלא יזיק ממון אחר, כי על הניזק להרחיק עצמו…

ובפירוש נתנו שם הסבה הזאת, מפני שאינם מקיימים ז' מצוות בני נח שנצטוו עליהם… ועל הרציחה, ושלא לגזול, ולדון בין איש לרעהו… והם לא שמרו, ולכך בענין זה, כאשר ממון שלנו מזיק את שלו אין חייבים לשלם… ומשמע שאם היו מקיימים ז' מצוות לא היה להם דבר זה, רק מפני שאינם עובדים אל השי"ת, לכך משפט שלהם כך, ומכל מקום לגזול מהם אסור… (באר הגולה באר ז)

…עוד דבר מופלג יש בזה מוכיח על הפירוש שאמרנו, כי האדם יש בו ג' חלקים, הגוף והנפש והשכל, לרב יהודה החסידות היא שיהיה שלם בנפשו, וזה כי שמירת הנזיקין שלא יעשה דבר רע, כי הנזיקין הם רעים לגמרי, כי אין דבר טוב ודבר הנאה שיש בנזיקין, ולא כמו שאר החטאים אשר יש לאדם הנאה בהם, אבל הנזיקין שהם נזק, אין לאדם שום טובה והנאה בהם, ואם אינו נזהר בנזיקין כלל, ועושה היזק בידים לחבירו, זהו נפש רע, כדכתיב "נפש רע איותה רע", ורצה לומר, כי מי שהוא רע בעצמו נפש מתאווה לדבר שהוא רע בעצמו, אף כי אין לו שום הנאה בזה, רק בשביל שהוא רע, הוא נמשך אל הרע בטבע, והמרחיק את עצמו מן המזיקין מורה שנפשו מסולקת מן הרע לגמרי, עד ששמירת הנזיקין ביותר, שמרחיק עצמו מן הרע דבר שאין הנאה ותועלת בו, מורה על שלימות נפשו… (דרך חיים הקדמה)

הניזקין שאדם גורם לחבירו, ואינו נשמר בנזק חבירו היפך מדת החסד, כי החסד הוא הטוב שעושה לו, וזה גורם לו היזק. אמר רבי אבא אמר רבי שמעון, כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו, שנאמר למס מרעהו חסד… דע כי הכלב שהוא רע בעצמו, וכאשר יש בתוך ביתו מתחבר אליו דבר רע מזיק, נראה שאין ביתו מוכן לחסד, כי כל הנבראים יש בהם הטוב והחסד, חוץ מן הכלב שאין בו טוב, שכך הוא עצם הכלב אצל הכל, ובפרט כלב רע, ולכך מי שיש לו בריאה כמו זאת ומחבר אותו לביתו, מסלק חסד מביתו… (נתיב גמילות חסדים פרק ה)

הדברים אשר אמרנו הוא באונאת חבירו, אבל בהכאת חבירו אמרו בפרק ד' מיתות, אמר רבי חנינא הסוטר לועו של ישראל, כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר מוקש אדם ילע קודש… שהאדם הוא בדמות יוצרו ובצלם אלקים, ולכך המכה את צלמו, כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר אצל האדם שנברא בצלם אלקים, והאדם הוא דמות דיוקנו של יוצרו, לכך הסוטר את לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה. ומה שאמר ריש לקיש המגביה ידו על חבירו, כי הגבהת היד מורה על זרועו נטויה ויד החזקה, ולפיכך מי שהוא מרים יד, דבר זר הוא להגביה יד על חבירו, לכך נקרא רשע, כי הרשע מה שהוא יוצא מן השווי והצדק, ואין לך יציאה מן היושר כמו זה שמרים ידו על חבירו, שמתגבר בזרוע רמה שלו על חבירו, כמו שהוא ענין הרשע שיוצא מן הצדק והיושר להתגבר ברשע, ולפיכך נקרא רשע… אף על גב כי שאר חוטא לא הוי עד שיחטא, כיון שמגביה ידו בחזקה נקרא זה חוטא, והפרש יש בין רשע ובין חוטא, כי הרשע נקרא כאשר הוא יוצא מן היושר בלבד נקרא רשע, וחוטא נקרא כאשר יחטא לגמרי, לא יציאה מן השווי והצדק בלבד.

ורב הונא אמר תקצץ, דכתיב זרוע רמה תשבר, כי הגבהתו היתרה (על חבירו) ראוי לו השבירה, ורבי אליעזר אומר אין לו תקנה אלא קבורה, מפני כי איש זרוע מבקש לצאת חוץ מגדרו בכחו ובזרוע שלו להיות בעל זרוע, ראוי לו ההיפך, הקבורה, שהיא ההעדר הגמור עד שהוא אינו, כי כן ראוי למי שיש לו זרוע וכח ויתירה ראוי לו ההעדר… (נתיב אהבת ריע פרק ג)

מלבי"ם:

אשר יתן מום – וכפל אחר כך כאשר יתן מום, כי סתם מום הוא חסרון אבר, ובמובן הרחב הוא על כל דבר שמתבייש בו, כאשר עשה – אף על ידי אמצעי, כל מיני עשיות… (ויקרא כד יט)

רש"ר הירש:

ומכרו – האדם חייב על פעולות רכושו, במדה ופעולות אלו אפשר היה לחזותן מראש ומטבע הדבר, ולכן "קרן", שאין הזיקו רגיל ומצוי, בתחלתו משלם רק בתורת קנס, ובזה נענשים גם המזיק וגם הניזק, כי על שניהם להשגיח על בטחון התנועה הצבורית…

מהפסוק שור רעהו דרשינן ולא שור הקדש (בבא קמא ו' ב'), ובתוספות לומדים שכל מזיק הקדש פטור אין נזקין לגבוה, בין אם רוצה לומר אתה הזקת בזה לעצמך ולא לה', בין אם רוצה לומר אין כפרה למעילה זו שעשית נגד הרעיון המיוצג בחפץ המקודש הניזק, על כל פנים ראוי לציין במיוחד את העובדה, שאין שופט אשר יוכל לחייב על ההיזק, ולא גם הגבוה ביותר, במקדש ובקדשיו. דבר זה מורה במיוחד על אלוקיות התורה בנגוד לדתות אחרות, להבדיל, בם נוקמים הכהנים מייסדי החוק על כל היזק קל בקודש על ידי ענשים חמורים ביותר… (שמות כא לה)

העמק דבר:

וכי יריבון – ריב הוא בדברים ועושק, ומלמד שאף על גב שהניזק גרם לכך, מפני שהכה את המזיק בשוט לשונו, חייב המזיק… וניקה המכה – מדין שמים, אחר שהניזק התחיל בריב דברים, שראוי להכאה, כהקורא לחבירו רשע. (שם כא יח ויט)