מסורת

(ראה גם: מנהג)

מכילתא:

אתם ראיתם, לא במסורת אני אומר לכם, לא כתובים הם לכם… (יתרו פרשה ב יט)

תלמוד בבלי:

…והאמר רבי לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה. (יומא כא א)

ויבינו במקרא אלו פיסקי טעמים, ואמרי לה אלו המסורת… (מגילה ג א)

…אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון, כל המצוות הללו נוהגין בה… אמר רבי לוי ואיתימא רבי יוחנן דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער… (שם י ב, יוד עמוד ב')

ואמר רבי לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה אחים היו… (סוטה י ב)

ואמר רבי יצחק דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד, סתור בן מיכאל, סתור שסתר מעשיו של הקב"ה, מיכאל שעשה עצמו מך. (שם לד ב)

רבי סבר יש אם למסורת, ונישל כתיב, ורבנן סברי יש אם למקרא, ונשל קרינן… (מכות ז ב)

רבי עקיבא אומר… מסורת סייג לתורה… (אבות ג יג)

…היינו טעמא דבית הלל אהני מקרא ואהני מסורת, אהני מקרא לטפויי חדא, ואהני מסורת לבצורי חדא… (זבחים לז ב)

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. (אבות א א)

אמר רבי יצחק עוף טהור נאכל במסורת, נאמן הצייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי, אמר רבי יוחנן והוא שבקי בהן ובשמותיהן… (חולין סג ב, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

רבי שמלאי אתי גבי רבי יונתן, אמר ליה אלפן אגדה, אמר ליה מסורת בידי מאבותי שלא ללמד אגדה לא לבבלי ולא לדרומי שהן גסי רוח ומעוטי תורה… (פסחים לד ב)

אמרו להן מסורת בידינו מאבותינו שהבית הזה עתיד ליחרב, שלא ילמדו אחרים ויהו עושים כן לפני עבודה זרה, בדברים הללו מזכירין אותן לשבח… (יומא יט ב)

…הכל בכתב זו המסורת, מיד ה' זו רוח הקדש… (מגילה א ב)

ויבינו במקרא זה המסורת, ויש אומרים אלו ההכריעים… (שם כח ב)

אמר רבי תנחומא מסורת אגדה היא שאין מקום דביר עולה מן המניין, אמר רבי לוי ולא מקום ארון עולה מן המניין… (בבא בתרא יט ב)

מדרש רבה:

היה הדבר מסורת ביד משה ולא עשה, ולמה לא עשה, אלא כיון שבאו ישראל למדבר ובקש האלקים לכלותן, אמר לו משה, רבונו של עולם, בקשת לאבד את ישראל מכלה אתה אותה מן העולם, לא כך אמרת לי במרה, הוי מתפלל ואמור עשה את המר מתוק… (שמות מג ד)

והיה מסורת ביד שבט יהודה חכמיהם וגדוליהם מן יעקב אבינו, שכל מה שעתיד ליארע לכל שבט עד ימות המשיח, וכן היה ביד כל שבט ושבט מסורת כל מה שיארע לו עד ימות המשיח מן יעקב אביהם… (במדבר יג יג)

מדרש תנחומא:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בשעה שאמר יהושע ברוך אשר בחר בצדיקים נטלו מסורת חכמה ממשה ונתנו ליהושע, ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש… (ואתחנן ו)

אמונות ודעות:

…אבל אנחנו קהל המייחדים אנו מאמתים שלשת המובילים הללו אשר למדע, ומוסיפים עליהם עוד מוביל רביעי, והוא אשר למדנוהו באותן השלשה ונעשה לנו יסוד, והוא נכונות המסורת האמיתית, לפי שהוא בנוי על ידיעת החוש וידיעת השכל כמו שנבאר במאמר השלישי מספר זה. (הקדמה פרק ה)

ואומר עוד, כי לפי שידע החכם יתרומם ויתהדר כי מצותיו וספורי מופתיו צריכים במשך הזמן לבעלי מסורת כדי שיתאמתו לאחרונים כמו שהתאמתו לראשונים, נתן בשכל מקום לקבול המסורת האמיתית, ובנפשות מקום שתנוח בו, כדי שיתאמתו בכך ספריו וספוריו. וראיתי להזכיר פרטים מאמיתות הספור, אלמלי שהנפש מקבלת שיש בעולם ספורי אמת, לא היה לאדם לקוות למה שדרכו לקוות ממה שמבשרים לו מהצלחת סחורה פלונית, והתועלת במלאכה פלונית… (מאמר ג פרק ו)

…וכן כל מה שנאמר לנו במסורת שיש בו תנאי נפרשהו פירוש המתאים למסורת האמיתית, כמו שנאמר לנו כי המלקות הם תשע ושלשים מלקיות, וכתוב ארבעים יכנו, לפיכך אנו סוברים שהם שלשים ותשע, אלא שסכמן הכתוב כדרך שסכם במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום… (מאמר ז פרק א)

חובת הלבבות:

והשני ממה שאמר הכתוב (ישעיה מ') הלוא ידעת אם לא שמעת וגו', אמר הלוא ידעת על הידיעה שהיא מצד הראיה, ואמר הלא שמעת על דרך הקבלה והסמך… וכן אמר משה רבינו (דברים ל"ב) "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך וגו'", וזה ראיה על מה שזכרנו, כי הקבלה ואם היא קודמת בטבע מפני צורך הלומדים אליה תחלה, אין מן הזריזות לסמוך עליה לבדה מי שיוכל לדעת ברורה בדרך הראיות, ומן הדין לעיין במה שיושב מדרך השכל ולהביא עליו ראיות במופת ששקול הדעת עוזרו למי שיש לו יכולת לעשות כן. (הקדמה)

וכאשר יתיאש (היצר הרע) ממך בענין הזה יספק אותך בקבלה, ויאמר לך כי המושכל והכתוב שניהם אמת, אך מה שאמרו רז"ל אינו עיקר ולא קבולו חובה. וכאשר תסתכל בשכלך תראה, כי המושכל והכתוב צריכין אל הקבלה צורך גדול, כי אין אחד מהם יכול להגמר מבלתי הקבלה, כי המושכל אם לא תגדור לנו הקבלה כמותו ואיכותו וזמנו ומקומו ושאר עניניו לא יתכן לנו מצד שכלנו בלבד, וכן הכתוב אם לא יפורש לנו אלא מן הספר בלבד, כמו שאמרו בו רז"ל בשלש עשרה מדות התורה נדרשת, ואמרו מסורת סייג לתורה. ועוד כי התורה השיבה אותנו בכל תולדותיה אל הקבלה, כמו שכתוב (דברים י"ז) "כי יפלא ממך דבר למשפט וגו'", ואמר (שם) ודרשת והגידו לך את דבר המשפט…

על כן הזהר שלא תטה אשורך מדרך האבות ונתיב הראשונים אל הבדיאות ותסמוך על שכלך ותתיחד בעצתך ותתבודד בסברתך, ואל תחשוד אבותיך במה שמסרו לך מאופני טובותיך, ואל תסתור עצתם במה שהורו אותך, כי אין עצה שתעלה בדעתך שלא קדמוך לדעתה ועמדו על כל מה שמביאה אליו מטוב ורע… (שער ה יחוד המעשה, פרק ה)

רש"י:

אשר לא ידעת אתה ואבותיך – דבר זה גנאי גדול הוא לך, שאף האומות אין מניחין מה שמסרו להם אבותיהם, וזה אומר לך עזוב מה שמסרו לך אבותיך. (דברים יג ז)

אבן עזרא:

אבותינו – שהיו צדיקים וספרו רק אמת, ועוד שאב אוהב את בנו ויאמר לו רק אמת. (תהלים מד ב)

שלהבתיה – מחלוקת בבעלי מסורה אם היא תיבה אחת או שתים, ונראה שהיא ב' בסמיכות. (שיר השירים ח ו)

רמב"ן:

…והרב אמר במורה נבוכים כי זה יאמת לשומעים חידוש העולם, וגם זה אמת, כי אברהם אבינו יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ויעיד להם על נח ובניו שראו המבול וראו התיבה, והנה הוא עד מפי עד בענין כל המבול, ועד רביעי על היצירה, כי נח ראה אביו, שראה אדם הראשון, ויצחק ויעקב ראו שם העד במבול, ויעקב מגיד כל זה ליורדי מצרים גם לפרעה ואנשי דורו, ואנשים בכל דור יודעים מאבותם ארבעה וחמשה דורות מגידים מעשיהם ותולדותיהם. (בראשית י ב)

משנה תורה:

התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו, ויתן ספר לכל שבט ושבט, וספר אחד נתנו בארון לעד, שנאמר לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו', והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה, אלא צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל, שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות וגו', ומפני זה נקראת תורה שבעל פה, אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה למדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים, ואלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה, וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבעל פה וצוהו עליה, וכן יהושע כל ימי חייו למד על פה, וזקנים רבים קבלו מיהושע, וקבל עלי מן הזקנים ומפינחס, ושמואל קבל מעלי ובית דינו, ודוד קבל משמואל ובית דינו, ואחיה השילוני מיוצאי מצרים היה ולוי היה, ושמע ממשה, והיה קטן בימי משה, והוא קבל מדוד ובית דינו, (ראב"ד: אין זה נכון, אלא שהיה אחיה השילוני מבית דינו של דוד), ואליהו קבל מאחיה השילוני ובית דינו, ואלישע קבל מאליהו ובית דינו,ויהוידע הכהן קבל מאלישע ובית דינו, וזכריה קבל מיהוידע ובית דינו, והושע קבל מזכריה ובית דינו, ויואל קבל ממיכה ובית דינו, ונחום קבל מיואל ובית דינו, וחבקוק קבל מנחום ובית דינו, וצפניה קבל מחבקוק ובית דינו, וירמיה קיבל מצפניה ובית דינו, וברוך בן נריה קבל מירמיה ובית דינו.

ועזרא ובית דינו קבלו מברוך בן נריה ובית דינו. בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה, והם חגי זכריה ומלאכי, דניאל וחנניה ומישאל ועזריה, ונחמיה בן חכליה, ומרדכי בלשן וזרובבל, והרבה חכמים עמהם תשלום מאה ועשרים זקנים. האחרון מהם הוא שמעון הצדיק, והוא היה מכלל המאה ועשרים, וקבל תורה שבעל פה מכולם, והוא היה כהן גדול אחר עזרא. אנטיגנוס איש סוכו ובית דינו קבלו משמעון הצדיק ובית דינו, ויוסי בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים ובית דינם קיבלו מאנטיגנוס ובית דינו, ויהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי ובית דינם קבלו מיוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן ובית דינם ויהודה בן טבאי ושמעון בן שטח ובית דינם קבלו מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי ובית דינם, שמעיה ואבטליון גרי הצדק ובית דינם קבלו מיהודה ושמעון ובית דינם, הלל ושמאי ובית דינם קבלו משמעיה ואבטליון ובית דינם, ורבן יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בנו של הלל הזקן קבלו מהלל ושמאי ובית דינם.

חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, והם גדולי החכמים שקבלו ממנו, ואלו הם, רבי אליעזר הגדול, ורבי יהושע, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. ורבי עקיבא בן יוסף קבל מרבי אליעזר הגדול, ויוסף אביו גר צדק היה, ורבי ישמעאל ורבי מאיר בן גר צדק קבלו מרבי עקיבא, גם קבל רבי מאיר וחביריו מרבי ישמעאל. חבריו של רבי מאיר הם רבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי נחמיה, ורבי אלעזר בן שמוע, ורבי יוחנן הסנדלר, ושמעון בן עזאי, ורבי חנניה בן תרדיון, וכן קבלו חבריו של רבי עקיבא מרבי אליעזר הגדול, וחבריו של רבי עקיבא הם רבי טרפון רבו של רבי יוסי הגלילי, רבי שמעון בן אלעזר ורבי יוחנן בן נורי. רבן גמליאל הזקן קבל מרבן שמעון אביו בנו של הלל הזקן, ורבן שמעון בנו קבל ממנו, ורבן גמליאל בנו קבל ממנו, ורבן שמעון בנו קבל ממנו, ורבי יהודה בנו של רבן שמעון זהו הנקרא רבינו הקדוש, הוא קבל מאביו ומרבי אלעזר בן שמוע, ומרבי שמעון חביריו…

רבינו הקדוש חיבר המשנה, ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה בעל פה, אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו דור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה ברבים… ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות, והסכימו עליהם בית דין הגדול…

אף על פי שאלו הי"א קבלו מרבינו הקדוש ועמדו במדרשו, רבי יוחנן קטן היה, ואחר כן היה תלמיד לרבי ינאי וקבל ממנו תורה, וכן רב קבל מרבי ינאי, ושמואל קבל מרבי חנינא בר חמא. רב חיבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע עיקרי המשנה, ורבי חייא חיבר התוספתא לבאר עניני המשנה, וכן רבי הושעיא ובר קפרא חיברו ברייתות לבאר המשנה. ורבי יוחנן חיבר הגמרא הירושלמית בארץ ישראל אחר חורבן הבית בקירוב שלש מאות שנה… נמצא מרב אשי עד משה רבינו עליו השלום ארבעים דורות, ואל הן, רב אשי מרבא, ורבא מרבה, ורבה מרב הונא, ורב הונא מרבי יוחנן ורב ושמואל, ורבי יוחנן ורב ושמואל מרבינו הקדוש… (הקדמה, וראה שם עוד)

כוזרי:

אמר החבר, הפילוסופים אין להאשים אותם, מפני שהם עם לא נחלו חכמה ולא תורה, מפני שהם יונים, ויון מבני יפת השוכנים בצפון, והחכמה שהיא ירושה מאדם היא החכמה המוחזקת בכח אלקי, איננה כי אם בזרע שם, שהוא סגולת נח, לא פסקה החכמה ולא תפסוק מן הסגולה ההיא מאדם…

אמר הכוזרי, וכי זה מחייב שלא נאמין לאריסטו בחכמות?

אמר החבר, כן, מפני שהטריח את שכלו ומחשבתו בעבור שלא היתה בידו קבלה ממי שיאמין בהגדתו… ואילו היה הפילוסוף באומה שינחל מקובלות ומפורסמות, שאינו יכול לדחות אותם, היה מתעסק בהקשותיו ומופתיו להחזיק החדוש (של העולם) עם קשיו, כאשר החזיק הקדמות אשר היא יותר קשה לקבל. (מאמר א סג)

…ונשאר הסדר הזה בשני הבתים כמו אלף וחמש מאות שנה, ואילו הלכו העם על הדרך הנכונה היה מתמיד כימי השמים על הארץ. (מאמר ב נו)

אמר הכוזרי, מבלי ספק שהיה ספר פשוט, מאין נקודות וטעמים, כאשר אנחנו רואים ספרי התורה היום, שאי אפשר שיסכימו עליהם בהמון, כמו שאי אפשר שיסכימו על המצה בפסח ושאר תורותיו, שהם זכר ליציאת מצרים, שמתישבת בנפשות ישראל אמיתת יציאת מצרים במעשים ההם המתמידים שאי אפשר להסכים עליהם בשנה מהשנים מבלתי שלא יהיה עליהם מוחה…

אמר החבר, והנה זה ספר משה הפשוט הצרכנו במלותיו ובדבור בו אל כמה כתות מהקבלה, מן הנקוד, ומטעם, ומפיסוק, וממסורת על אחת כמה וכמה אנו צריכים בעניניו ובפירושיו, כי הענין רחב מן המלות… (מאמר ג ל ולה)

…ואי אפשר לדעת מצוות אלקים אלא מדרך הנבואה, לא בהקשה ולא בסברא, ואין בינינו ובין הדברים ההם קורבה, אלא בקבלה הנאמנה, ואשר מסרו לנו המצוות ההן לא היו יחידים, אבל היו רבים וחכמים וגדולים שהגיעו הנביאים, ואפילו לא היו כי אם הכהנים והלוים והזקנים אשר היו נושאים התורה, ולא פסקו ממשה.

אמר הכוזרי, לא ראיתי, אנשי בית שני אלא שכבר שכחו התורה, ולא ידעו מצות הסוכה עד שמצאוה כתובה בתורה, וכן מצות לא יבא עמוני ומואבי, ונאמר בהם (נחמיה ח' י"ד) וימצאו כתוב בתורה, וזה ראיה על אבדן התורה.

אמר החבר אם כן אנחנו היום חכמים ויודעים יותר מהם, שאנחנו יודעים התורה כלה כפי מחשבתנו.

אמר הכוזרי, אני אומר כן.

אמר החבר, אם היינו היום מצווים להקריב קרבנות ההיינו יודעים איך נשחטם, ולאיזה צד… הלא ראית אנשי בית שני איך בנו המזבח עד שעזרם האלקים על בנין הבית, ואחר כן על בנין החומה, התחשוב שהיו מקריבים מבלי סדר כפי שיזדמן?… ומי שיודע אלה הדקדוקים בתורה היעלם ממנו עשות הסוכה ומצות לא יבא עמוני ומואבי?… הטעם הברור הוא, שכותב המקרא לא הרגיש לנסתרות, אבל כתב המפורסמות הגלויות… והיה יום עשות הסוכה יום מפורסם, במה שחרדו העם ועלו להרים בעבור עלי זית ועלי הדס וכו', ומה שאמר וימצא כתוב רצה לומר ששמעו עם הארץ וההמון וחרדו לעשות הסוכות, אבל היחידים לא אבדה מהם מצוה קלה כל שכן גדולה. וכוון הכותב להגדיל ענין היום ההוא, כאשר כוון ביום שגרשו העמוניות והמואביות, מפני שהיה היום מעשה גדול לגרש העם את נשיהם אמות בניהם… ועל פרסום המאמר הזה אמר וימצאו כתוב, רצה לומר כי כאשר הגיע הקורא אל עם הארץ אל לא יבא עמוני ומואבי, חרדו כל העם והיתה חרדה גדולה ביום ההוא.

אמר הכוזרי, רוצה אני שתביא לי טעם מאיכות הקבלה המורה על אמתותה.

אמר החבר, כי הנבואה התמידה עם אנשי בית שני ארבעים שנה… ואחרי הארבעים שנה היה המון החכמים הנקראים אנשי כנסת הגדולה… ואחריהם דור שמעון הצדיק כהן גדול, ומי שהיו בסיעתו מתלמידים וחברים… (שם נג-סה, וראה שם עוד)

…כי אין הקבלה טובה אלא עם הלב הטוב, אבל עם רוע הלב החקירה יותר טובה, וכל שכן כשיוציא המחקר אל אמונת הקבלה ההיא, ואז יתקבצו לאדם שתי המדרגות, רצוני לומר הידיעה והקבלה יחד. (מאמר ה א)

רבינו בחיי:

למען אשר יצוה – כתב רבינו חננאל ז"ל נעשו דברי האבות בקבלה בלא כתיבה בתורה, כמו תורה הכתובה, ומכאן אתה למד כי המשנה שהיא סדורה בהגדת אבות לבנים, היא קבלה שחייבים לשמור דבריהם כחיוב דברי תורה הכתובים, שזה וזה שוים, שהרי עשרת הדברות נשמעו מפי הגבורה ונכתבו מפי הנביא ע"ה, ושאר התורה נכתבה מפי הנביא, וכשם שאין הפרש בין המצוות שהן בשמיעה ובין המצוות שהן בכתיבה, כך אין הפרש בין המצוות שהן בכתיבה ובין המצוות שהן בקבלה, הכל שוין. (בראשית יח יט)

אשר לא ידעת אתה ואבותיך – רש"י, ויתכן לפרש שירמוז בכאן על שני חלקי האמונה, שני חלקים, הא' מצד הקבלה, והשני מצד הידיעה והחכמה. והמאמין מצד הקב"ה שקבל מאבותיו כן אמונה טובה היא, מאחר שהקבלה אמיתית, אבל אין לה שלמות לפי שאין בה חכמה. והנה דמיונו כעוור ההולך בחברת עוורים, וכל אחד ואחד סומך ידו על חברו, ויש פקח אחד בראש כולם, שהוא מנהיג אותן, בודאי כולן הולכין בדרך סלולה וישרה, כן אמונתנו מצד הקבלה בלא חכמה דרך סלולה היא, הסומכין ונשענין זה על זה עד משה רבינו ע"ה, ואנחנו אוחזים דרכו, כי באזנינו שמענו ואבותינו ספרו לנו, אבל אין שלמות לאמונה הזאת, כי המאמין מצד הקבלה, אם ישמע דברי התועים והכופרים עובדי אלילים אינו בטוח בעצמו שלא יטה לבו לאחד מהם, כיון שאין לו חכמה, אבל בודאי אפשר שיטה לבו או יאמין או יסתפק כמו העוור שאינו בטוח בעצמו שלא יכשל, אבל הפקח הוא בטוח שלא יכשל, כי כח הראות חזק עמו, ואין צריך לאחר… לכך יצטרך האדם שלא יספיק לו ענין אמונתו מצד הקבלה בלבד, אלא שילמוד ויחכם עד שתשלם אמונתו ותהיה לו אמונה מצד הקבלה ומצד הידיעה, ועל זה אמרו רז"ל הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס. וזהו שהזכיר כאן שני חלקי האמונה, ואמר אשר לא ידעת אתה ואבותיך, אשר לא ידעת זהו אמונה מצד הידיעה, אתה ואבותיך היא האמונה מצד קבלת האבות. (דברים יג ז)

רבינו יונה:

מסורת סייג לתורה, מסורות אלו מלא וחסר, והטעמים שמסרו חכמים לתלמידיהם, והם סייג לתורה שבכתב, שלא תמצא הספרים חלוקים כי אם במקומות מעטים, מה שאין כן בתלמוד, כי בכמה מקומות הגרסאות מתחלפות, גם בכל יום יום הסברות מתחדשות, ומהם כותבים הגרסא על פי דעתם, ונתנה רשות לחבל, כי ספר שלם אין בארץ אשר לא יחטא… (אבות ג יז)

מהר"י יעבץ:

ואני כבר פירשתי שנקרא מסורת, כי המקבלה חייב ליתנה לאחר והאחר לאחר עד סוף כל הדורות. (אבות ג יז)

ספר העקרים:

האמונה בדבר הוא הצטייר הדבר בנפש ציור חזק עד שלא תשער הנפש בסתירתו בשום פנים, אף אם לא יוודע דרך האימות בו… והאמונה תפול בכל דבר שלא הושג למאמין מצד החוש, אבל הושג לאיש מה רצוי ומקובל או לאנשים רבים גדולי הפרסום הושג הדבר ההוא, או כיוצא בו בזמן מה בחוש, ונמשכה הקבלה למאמין מן האיש ההוא, או האנשים ההם, קבלה נמשכת מאב לבן, וזה ודאי ראוי להאמין בו, קרוב אל מה שיעיד עליו החוש למאמין ההוא, אף על פי שלא יאמתהו השכל, כמו מה שנתאמת בנסיון היות השי"ת מנבא למי שירצה מבני אדם, מבלי שיקדמו לו ההכנות הטבעיות שמנו אותם רז"ל… ואף על פי כן נתאמת בנסיון בשעת מתן תורה שכל ישראל חכמיהם וטפשיהם וקצרי הקומה עם רמי הקומה… כולם הגיעו למעלת הנבואה ושמעו קול אלקים חיים… אף על פי שהשכל לא יאמין זה, הנה הוא אמת גמור אחר שהעיד עליו הנסיון, ובאה הקבלה בזה נמשכת מאב אל בן, אי אפשר להכחישו, לפי שהוא מבואר, שאין בעולם מי שיאהב את האדם יותר מאביו, ולזה הקבלה שתבא נמשכת מאב לבן, ראוי שיצוייר הדבר ההוא בלב הבן ציור חזק לא ידומה סתירתו כאלו הוא בעצמו השיג זה בחוש, אחר שהוא מבואר, שאין האב רוצה להנחיל את בניו שקר… שיראה מכל זה שהקבלה שהיא נמשכת מאב לבן ראויה להתקבל, ולפי שאין אפשר לדת האלוקית להתקיים זולתה, צוה עליה הכתוב ואמר "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים ל"ב), וחייבה מיתה לעובר על דברי קבלת החכמים, אמרה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וגו', ומת האיש ההוא" (דברים י"ז), והזהירה על כבוד ההורים וצותה להעניש בן סורר ומורה, לפי שקבלת האב קרובה למה שהושג בחוש שהאמונה בו מחוייבת, אף על פי שירחקהו השכל. ועל זה הדרך תפול האמונה בכל זמן בדברים שלא הושגו אז בחוש, ולא באימות שכלי, אלא בקבלה הנמשכת. (מאמר א פרק יט)

מדרש שמואל:

ונביאים מסרוה – זכר כאן מסירה, מה שלא זכר כן בשאר, לפי שזאת המסירה היתה אחר החורבן, ומצד הגלות בעונות כמעט שאבדה ונשכחה, לולי רחמי ה', ומצד זה ראוי שיפול בה ספק, שמא נפל בה שום שינוי, ועל כן זכר בכאן מסירה להורות על זאת המסירה שהיתה דומה למסירה הראשונה בלי שינוי כלל… (פרקי אבות א א)

ואפשר לפרש מסורת סייג לתורה, לפי שאין לו לאדם לחדש דינים מדעתו, אלא מה שמסר לו רבו… ולכן אמר רבי עקיבא מסורת סייג לתורה, כלומר המסורת שהיא תורה שבעל פה שנמסרה לו מפה אל פה מרבותיו הוא סייג וגדר לתורה, לומר שעד פה יבא ולא יוסיף… (שם ג יז)

מהר"ל:

אמר אצל משה לשון קבלה, כי המקבל הוא מקבל לפי כחו, ולא קבל משה כל התורה, כדאיתא במסכת שבועות, דאמר שם אלא מעתה גבי תורה דכתיב ונעלמה מעיני כל חי, מי איכא מאן דידע לה, והא כתיב לא ידע אנוש ערכה, אם כן אי אפשר לומר שקבל משה כל התורה כולה עד שידע כל התורה, אלא קיבל התורה מה שאפשר לקבל. אבל אמר ומסרה ליהושע, כי משה היה אפשר לו למסור כל אשר קבל ליהושע, וכן היה אפשר ליהושע למסור כל אשר מסר לו משה לזקנים, אבל מן אנשי כנסת הגדולה התחילו הדורות לפחות ולהמעט, וכמו שיתבאר בסמוך, כי מן אנשי כנסת הגדולה ואילך התחילו הדורות למעט, ולכך אמר אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק, ולא אמר שמעון הצדיק מסר התורה לאנטיגנוס איש סוכו, כי לא מסר לו כל תורתו שקבל… (פרקי אבות א א)

…ולכך אמר מסורת סיג לתורה, והוא כמו שאמרו במסכת נדרים ויבינו במקרא אלו פסקי הטעמים, ואמרו לה אלו המסורת, והמסורת הם גדר לתורה, כאשר נמנו כך וכך מילי חסרים וכך וכך הם מלאים, וכן כמה דברים שהם סימנים בתורה שלא תשכח התורה, וכן פירש רש"י ז"ל בפירוש שיר השירים "איש חרבו על ירכו מפחד בלילות", כלי זיינו הם מסורת וסימנים שמעמדים על ידם את הגירסא שלא ישתכח, פן ישכחו ויבא עליהם צרות… (שם ג יג)

רמח"ל:

…ואולם גדלה הדרך השניה מן הראשונה, כאשר יורה, יתאמת ויכון הדבר הנודע על ידי החקירה מאשר יודע על ידי הקבלה. וזה, כי הקבלה נאמינה אך לא נדעה, ולכן לא נוכל להוריש ולהרחיק מלבבנו מבוכת הספק פן תשקר הקבלה, אך אשר ידענוה על ידי החקירה הנה נכון לבנו בטוח בה מכל וכל, כאשר התאמת אצלנו המופת עליה וחקרנו אחריה וידענו אמיתה. הנה על זה הוכח הוכיח הקב"ה את ישראל על ידי נביאו באמרו "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" (ישעיה כ"ט י"ג), כי לא בזה בחר ה' אשר נדע גדולתו מן הקבלה לבד, יען כי בזה, חס ושלום, יוכל ליפול בלב המאמין מבוכת הספק פן שקר תנחיל הקבלה, אבל יחפוץ אשר נדעה מן החקירה והמופת, למען יהיה לבבנו שלם בה, הלא רק לזה הראנו ה' את כל הנוראות אשר ראו עינינו בעת מתן תורתו, למען נדע אמיתו באין ספק… (ילקוט ידיעות האמת חלק ב עמוד רפו)

רש"ר הירש:

לאמר – זה גילוי עריות, מסירת התורה לדורות הבאים מחייבת חיי משפחה טהורים… (בראשית ב טז)

…חם נענש בבנו על בזיון אביו, וכן הוא בכל מקום בו מלעיגים על המסורת והעבר. (שם ט כד)

את שני נעריו – …גדולת יצחק באה גם כן לידי בטוי וגילוי בעקדה, הוא שמע על הציווי רק במסורת מפי אביו, ולא בנבואה עצמית, אביו היה מוחזק בעיניו לנביא, ועל כן נשמע לו גם להוראת שעה זו. אבותינו מסרו לנו רק מסורות כאלו, שגם היו מוכנים להקריב את עצמם עבורם. (שם כב ג)

כבד את אביך – יסודות היהדות, יציאת מצרים ומתן תורה, הנן אמיתויות הסטוריות המבוססות אך ורק על המסורת, שהיא מסירה נאמנה מאבות לבנים, היהדות מבוססת אם כן על ציות תיאורטי לאבות, הקיום הגופני והרוחני של העם מותנה בכך. (שמות כ יב)

ואמרת אלהם – נכתב חסר, לומר שהתורה שבעל פה תמסר באופן אחיד, וכן נשאר הדבר עד סוף בית שני, שאז נולדה מחלוקת בענין הסמוך מיד לכאן, הסמיכה. (ויקרא א ב)

---

הלימוד לעילוי נשמת:

• יונתן בן אפרים פישל
• שילת בת יהודה
• ידידה אשת חיל
• רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
• אלי ישראל בן מדלן
• אפרים פישל בן מנוחה
• נתנאל חיים בן אברהם

ורפואה שלימה לשאר חולי ישראל.