נדה זבה

(ראה גם: זבה)

תנ"ך:

ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה, שבעת ימים תהיה בנדתה, וכל הנוגע בה יטמא עד הערב. וכל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא, וכל אשר תשב עליו יטמא. וכל הנוגע במשכבה, יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב, ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו, יטמא עד הערב. ואם שכב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. (ויקרא טו יט)

ואל אשה בנדת טומאתה, לא תקרב לגלות ערותה. (שם יח יט)

זהר:

תא חזי, שכן הוא כמו שאמרתי, (שהכשפים נמשכים מזוהמא דחיויא), כי בלעם היה מטמא עצמו תחילה כדי להמשיך עליו רוח הטומאה, (ואחר כך עשה כשפיו), כעין זה אשה בימי טומאתה יש לאדם להשמר ממנה, (שלא יגע בה), משום שהיא מתדבקת ברוח הטומאה, ובזמן ההוא אם תעשה כשפים יצליחו בידיה יותר מבזמן אחר. ועל כן בכל מה שהיא נוגעת יטמא, וכל שכן מי שקרב אליה, אשר הם ישראל שהקב"ה נתן להם התורה, ואמר להם ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה אני ה'. (חיי שרה פו)

שלשה הם הדוחים את השכינה מן העולם, וגורמים שדירתו של הקב"ה לא יהיה בעולם, ובני אדם זועקים (בתפלה) ולא נשמע קולם, ואלו הם, מי ששוכב עם נדה, שאין טומאה חזקה בעולם זולת טומאת הנדה קשה מכל טומאות העולם, הוא (השוכב) נטמא, וכל הקרבים אליו נטמאים עמו, בכל מקום שהולכים נדחית השכינה מפניהם, ולא עוד אלא שגורם מחלות רעות על עצמו ועל הזרע שיוליד, כי כיון שקרב האדם אל הנדה טומאה ההיא קופצת עליו, ונשארת (קבועה) בכל האברים שלו, הזרע שמוליד בשעה ההיא מושך רוח הטומאה, וכל ימיו יהיה בטומאה, מפני שהבנין והיסוד שלו, של הנולד גדול וחזק מכל טומאות העולם, ומיד שהאדם קרב אל הנדה טומאה ההיא קופצת עליו, שכתוב ותהי נדתה עליו. (שמות כד)

במה זוכים ישראל לקבל פני השכינה, הוא על ידי שמירה מנדה, ועל זה כתוב, ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה, מהו לגלות ערותה, זהו כנסת ישראל, (כלומר שלא יפגום בה), ובזה אחוזים ומתקשרים דברים אחרים שכנסת ישראל נקשרת בהם. (בשלח שנז)

קול הזה של אשה, שקול הנחש יכול להתאחז בה, ככלב בכלבה, מי הוא, אלא תא חזי, שאין בכל הקולות של הנשים שבעולם שקול הנחש יוכל להתדבק בה ולהתאחז בה ולהשתתף בה, אלא ב' נשים הן, אחת, מי שאינה שומרת טומאת נדתה וימי ליבונה כראוי, או שמקדמת יום אחד לטבול, ואחת, אשה הזו המאחרת העונה שלה, כדי לעשות צער לבעלה… (משפטים שיז)

דתנינן, בשעה שהנחש החזק שלמעלה נתעורר בשביל עונות העולם, הוא שורה ומתחבר עם הנוקבא, ומטיל בה זוהמא, ואז נפרש הדכר ממנה, משום שנטמאה, ונקראת טמאה, ואין ראוי לדכר שיקרב אליה, כי אוי (לעולם) אם הוא נטמא עמה בזמן שהיא טמאה. ולמדנו מאה ועשרים וחמשה מיני טומאה ירדו לעולם, המתאחדים ונאחזים מצד הנחש. ושבעה ועשרים הגדולים שבהם נאחזים בנוקבא ומתדבקים בה, אוי למי שיקרב אליה בזמן ההוא, שמי שיקרב אליה מראה פגם למעלה, כי בעון הזה מתעורר הנחש החזק למעלה, ומטיל זוהמא במקום שאינו צריך ומתחבר בנוקבא, ושערותיו מגודלות, והנוקבא נטמאת, ושערותיה מגודלות, וצפרניה גדולות, ואז דינים מתחילים להתעורר בעולם, והכל נטמאים, זה שאמר "כי את מקדש ה' טימא", מקדש ה' נטמא בעונות בני אדם. (אחרי תא, ועיין שם עוד)

ובראשי חדשיכם, (שכתוב לשון רבים, ובראשי), הם יעקב ויוסף, (דהיינו ז"א ויסוד, שנאמר) אלה תולדות יעקב יוסף, המחדשים את הלבנה (שהיא המלכות), מצאתי בספרו של חנוך, שאמר כמו שבראש חדש שנטהרה הלבנה (שהיא המלכות), לקרב לבעלה (ז"א), צריכים לתת חלק אחד לסטרא אחרא מאותו המין של (הסטרא אחרא, דהיינו שעיר), אף האשה בשעה שנטהרה לבעלה, (צריכה לתת לס"א), הוא הצפרנים בטנופת שלהן, ומעט מראשי השערות, כי צריכה לסרוק את ראשה ולכרוך אותן זו בזו, (לתת אותן לס"א), ולא ילך אחריה אותו צד הרע להזיק לה, ויהיה נפרד ממנה מכל הצדדים, ומה תעשה מאותן השערות והצפרנים… (פנחס תרפ"ד)

ספרא:

שבעת ימים, יכול בין סמוכים בין מפוזרים, תלמוד לומר כימי נדתה, מה ימי נדתה סמוכים, אף ימי לידתה סמוכים. כימי נדתה, הקיש ימי נדתה לימי לידתה, מה ימי נדתה אינן ראוים לזיבה, ואין ספירת שבעה עולה מהם, אף ימי לידתה אינן ראויים לזיבה, ואין ספירת שבעה מהם. דותה תטמא לרבות בועלה, דותה תטמא לרבות כל הלילות, דותה תטמא לרבות את היולדת בזוב שלא תהא טהורה עד שתשב שבעה נקיים. (תזריע הקדמה יב ויג)

ואשה, אין לי אלא אשה גמורה, מניין לרבות את הקטנה, תלמוד לומר ואשה, מיכן אמרו בת יום אחד לנדה, בת עשרה ימים לזיבה… יכול כל מראה זב שתזוב תהיה טמאה, תלמוד לומר דם, אי דם אין לי אלא מראה דם אחד, כשהוא אומר דמיה מלמד שדמים הרבה טמאים בה, האדום והשחור וכקרן כרכום, וכמימי אדמה וכמזוג, בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי, ובית הלל מטהרים.

בבשרה, מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ, והלא דין הוא, ומה אם הזב שהוא טעון ביאת מים חיים אין מטמא בפנים, זבה שהיא אינה טעונה ביאת מים חיים, אינו דין שלא תטמא בפנים כבחוץ, תלמוד לומר בבשרה, מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ, אין לי אלא נדה, זבה מניין, תלמוד לומר זובה, הפולטת שכבת זרע מניין, תלמוד לומר תהיה…

שבעת ימים תהיה בנדתה ולא בזבתה, כל שבעה, יכול עד שתהא רואה דם כל שבעה, תלמוד לומר תהיה, אף על פי שאינה רואה. אין לי אלא ימים, לילות מניין, תלמוד לומר תהיה, תהא הוויתן אחת. מניין שאינה טובלת מבעוד יום, תלמוד לומר שבעת ימים תהיה בנדתה, תהיה בזיבתה כל שבעה.

כל הנוגע בה יטמא, יכול לא יהיה נוגע בה מטמא בגדים במגע, הן, אם מטמא במשכב לטמא אדם ולטמא בגדים, היא עצמה לא תטמא בגדים במגע, אם כן למה נאמר כל הנוגע בה יטמא עד הערב, יכול יהיה הנוגע מטמא אדם וכלי חרס, ודין הוא, הנוגע בזב מטמא, והנוגע בנדה מטמא, מה הנוגע בזב אינו מטמא אדם וכלי חרס, אף הנוגע בנדה לא יטמא אדם וכלי חרס, לא, אם אמרת בזב שאינו מטמא אדם לטמא אדם ממקום אחר, תאמר בנדה, שהיא מטמאה לטמא אדם ממקום אחר, הואיל והיא מטמאה אדם ממקום אחר, יהא הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס, אם כן למה נאמר כל הנוגע בה יטמא עד הערב, אין הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס.

כל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא, וכל אשר תשב עליו יטמא, יכול תטמא משכב שאינו מיוחד לשכיבה, ומושב שאינו מיוחד לישיבה, תלמוד לומר כל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו, וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב יכבס בגדיו, מה למטה אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה, אף כאן לא תטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה, ומושב המיוחד לישיבה… (מצורע פרשת זבים פרשה ד)

ואם שכב ישכב, לרבות שתי שכיבות, אם שכב ישכב, לרבות למערה, איש פרט לקטן, או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד, תלמוד לומר ואם שכב ישכב, אותה פרט למצורעת… וטמא שבעת ימים, יספור שבעה לביאה אחרונה, הלא דין הוא, מיטמא במת ומיטמא בנדה, מה מצינו כשהוא מטמא במת אינו סופר שבעה אלא לטומאה אחרונה, אף כשהוא מטמא בנדה לא יספור שבעה אלא לביאה האחרונה… (שם פרק ז וראה שם עוד)

…ויש רואה מאה ימים ואינה זבה בהם, שנים לבלא עת, שבעה נדה ושנים לאחר הנדה, ושמונים של נקבה, שבעה נדה ושנים לאחר הנדה… (שם פרק ד, וראה שם עוד)

והדוה בנדתה, זקנים הראשונים היו אומרים תהיה בנדתה, לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים, עד שבא רבי עקיבא ולמד נכנס הדבר לידי איבה והוא מבקש לגרשה, הא מה אני מקיים והדוה בנדתה, תהא בנדתה עד שתבא במים. (שם פרק ט יב)

ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה, אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא תקרב, תלמוד לומר לא תקרב, אין לי אלא נדה, בל תקרב, בל תגלה, מניין לכל העריות בל תקרבו ובל תגלו, תלמוד לומר לא תקרבו לגלות ערוה אני ה', אני נאמן לשלם שכר. (אחרי פרק יג ב)

ספרי:

…ורבי אומר בעלה נאמן עליה מקל וחומר, ומה נדה שחייבים על ביאתה כרת בעלה נאמן עליה, סוטה שאין חייבים על ביאתה כרת, אינו דין שיהא בעלה נאמן עליה, אמרו לו, לא, אם אמרת בנדה שיש לה היתר אחר איסורה, תאמר בסוטה שאין לה היתר אחר איסורה, דבר אחר נחשדו ישראל על הסוטות, ולא נחשדו על הנדות. (נשא ח)

תלמוד בבלי:

…כך אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם שפיר ושליא, כדי לטהר אשה לבעלה… (ברכות ד א)

תני זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע המשמשת וראתה דם צריכין טבילה, ורבי יהודה פוטר… משמשת וראתה נדה אינה צריכה טבילה, אבל בעל קרי גרידא חייב… (שם כא ב)

דאמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים… אמרה חנה לפני הקב"ה רבונו של עולם, שלשה בדקי מיתה בראת באשה, ואמרי לה שלשה דבקי מיתה, ואלו הן נדה וחלה והדלקת הנר… (שם לא ב)

…ונגע לא יקרב באהליך, שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שאתה בא מן הדרך… (שם נה ב)

איבעיא להו, נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו… תא שמע אל ההרים לא אכל, ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נדה לא יקרב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו, מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. (שבת יג א)

תני דבי אליהו, מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה, והיתה מסיחה כל אותו מאורע, ואמרתי לה, בתי בימי נדותך מה הוא אצלך, אמרה לי חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע בי, בימי לבוניך מהו אצלך, אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר. ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. כי אתא רב דימי אמר מטה חדא הואי (רחבה, ולא קירוב בשר), במערבא אמרי אמר רב יצחק בר יוסף סינר מפסיק בינו לבינה. (שם)

וילכו לאהליהם שמחים, שמצאו נשיהם בטהרה… (שם ל א)

על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר. נדה מאי טעמא, אמר רבי יצחק היא קלקלה בחדרי בטנה, לפיכך תלקה בחדרי בטנה… כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם. (שם לא ב)

…כדתניא, הדוה בנדתה, זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונים, עד שבא רבי עקיבא ולימד, אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה, בנדתה תהא עד שתבא במים. (שם סד ב)

מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שתהא טמאה, שנאמר היו נכונים לשלשת ימים… תנו רבנן, פולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה, דברי רבי אלעזר בן עזריה, רבי ישמעאל אומר, פעמים שהן ד' עונות, פעמים שהן ה' עונות, פעמים שהן ו' עונות, רבי עקיבא אומר לעולם ה'… (שם פו א, וראה שם עוד)

והתניא, הזב והזבה המצורע והמצורעת נדה ויולדת טבילתן בלילה… (שם קכא א)

ועל פתחינו כל מגדים, אלו בנות ישראל שמגידות פתחיהן לבעליהן. (עירובין כא ב)

והאמר רב יצחק בר אבדימי עשר קללות נתקללה חוה, דכתיב אל האשה אמר הרבה ארבה, אלו שני טפי דמים, אחת דם נדה ואחת דם בתולים… (שם ק ב)

יתיב רבי זירא ורבי שמואל בר רב יצחק אקילעא דרבי שמואל בר רב יצחק, ויתבי וקא אמרי אמר רבי שמעון בן לקיש נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו חייב, ורבי יוחנן אמר אשתו נדה בעל חייב, יבמתו נדה בעל פטור… ורבי יוחנן מאי שנא יבמתו דקא עביד מצוה, אשתו נמי קא עביד מצוה, באשתו מעוברת… (פסחים עב ב)

הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות, ואם אכלו פטורין מכרת, ורבי אלעזר פוטר אף על ביאת מקדש. תנו רבנן, זבין וזבות נדות ויולדות שאכלו בפסח שבא בטומאה, יכול יהו חייבין, תלמוד לומר כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה, נאכל לטהורים חייבים עליו משום טמא, ושאינו נאכל לטהורין אין טמאין חייבין עליו משום טמא… (שם צה ב, וראה שם עוד)

הני בי תרי דמצעא להו אשה נדה (עוברת ביניהם), אם תחלת נדתה היא הורגת אחד מהן, אם סוף נדתה היא מריבה עושה ביניהן, מאי תקנתיה, נפתח באל ונפסיק באל, (יאמר הפסוק א-ל מוציאם ממצרים עד מה פעל א-ל)… (שם קיא א)

ג' דברים ציוה רבי ישמעאל ברבי יוסי את רבי… אשתך טבלה אל תזקק לה לילה הראשונה, אמר רב ובנדה דאורייתא, הואיל והוחזק מעין פתוח, דילמא משכה זיבה. (שם קיב ב)

תא שמע, דאמר רב חייא בר אשי אמר רב נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה… (ביצה יח א, וראה שם עוד)

ואמר רבי רב אבא… נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ודבועלי נדות, (שבערלה ממתינין ג' שנים)… (שם כה ב)

היתה ירושלים לנדה ביניהם, אמר רב יהודה אמר רב לברכה, כנדה, מה נדה יש לה היתר, אף ירושלים יש לה תקנה… (תענית כ א)

ואת מאמר מרדכי אסתר עושה, אמר רבי ירמיה שהיתה מראה דם נדה לחכמים. (מגילה יג ב)

מאי ותתחלחל, אמר רב שפירסה נדה. (שם טו א)

בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות, התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות…. (מועד קטן כז ב)

…הכי קאמר, וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים… למימרא דאבילות קילה ליה מנדה, והאמר רבי יצחק בר חנינא אמר רב הונא כל מלאכות שאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו… (כתובות ד א וב)

ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל הזקן, אמר לו רבי בעלתי ולא מצאתי דם, אמרה לו רבי ממשפחת דורקטי אני, שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולים, בדק רבן גמליאל בקרובותיה, ומצא כדבריה, אמר לו לך זכה במקחך, אשריך שזכית למשפחת דורקטי… אמר רבי חנינא תנחומים של הבל ניחמו רבן גמליאל לאותו האיש, דתני רבי חייא כשם שהשאור יפה לעיסה, כך דמים יפים לאשה, ותנא משם רבי מאיר, כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין… אלא למאן דאמר זכה, מאי זכותא, דלא אתי לידי ספק נדה… (שם י ב)

בעא מיניה שמואל מרב, אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, מהו, אמר ליה אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, תנא מיניה ארבעים זימנין, ואפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה. (שם כב א)

אמר רב חסדא הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס, למאן דאמר יש בה הויה הא נמי יש בה הויה, למאן דאמר ראויה לקיימה, הא נמי ראויה לקיימה… (שם ל א, וראה שם עוד)

ואלו יוצאות שלא בכתובה… ומשמשתו נדה… היכי דמי, אי דידע נפרוש, אי דלא ידע נסמוך עילויה, דאמר רבי חנינא בר כהנא אמר שמואל, מנין לנדה שסופרת לעצמה, שנאמר וספרה לה שבעת ימים, לה לעצמה, לא צריכא דאמרה ליה פלוני חכם טיהר לי את הדם, ואזל שייליה ואשתכח שיקרא, ואיבעית אימא כדרב יהודה, דאמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה. (שם עב א)

רבי אחא ברבי יאשיה אומר… וכל המסתכל בעקבה של אשה הווין לו בנים שאינן מהוגנין, אמר רב יוסף ובאשתו נדה, אמר רבי שמעון בן לקיש עקבה דקתני במקום הטנופת, שהוא מכוון כנגד העקב. (נדרים כ א)

תניא רבי יהודה אומר בעל נאמן (על הסוטה) מקל וחומר, ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה, סוטה שהיא בלאו לא כל שכן, ורבנן היא הנותנת, נדה דכרת חמירא ליה ומהימן, סוטא דלאו לא חמירא ליה ולא מהימן… אמרו לו לא, אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר, תאמר בסוטה שאין לה היתר… (סוטה ז א)

ואמר רבי אלעזר כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה, שנאמר כי עדת חנף גלמוד, שכן בכרכי הים קורין לנדה גלמודה, מאי גלמודה, גמולה מבעלה. (שם מב א)

אלמה אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר, אמר חזקיה אמר קרא ותהי נדתה עליו, אפילו בשעת נדתה תהא בה הויה… (קדושין סח א)

אמר אביי אף אנן נמי תנינא, דם שנמצא בפרוזדור ספיקו טמא, שחזקתו מן המקור, ואף על גב דאיכא עליה דמקרבא, אמר ליה רבא רוב ומצוי קאמרת, רוב ומצוי ליכא למאן דאמר, דתני רבי חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש, ושורפין עליו את התרומה… (בבא בתרא כד א)

סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות, והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא, אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, אמר ליה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות. (סנהדרין לז א)

בין דם לדם, בין דם נדה, דם לידה, דם זיבה, דם נדה בפלוגתא עקביא בן מהללאל ורבנן, דתנן דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין, דם לידה בפלוגתא דרב ולוי, דאתמר רב אמר מעין אחד הוא, התורה מיטמאתו והתורה טיהרתו, ולוי אמר שני מעיינות הן, נסתם הטמא נפתח הטהור… (שם פז ב)

ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה, היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמיתי ופירש מיד חייב, מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו. (שבועות יד ב, וראה שם עוד יז ב)

בעא מיניה רבי יונתן בן יוסי בן לקוניא מרבי שמעון בן יוסי בן לקוניא, אזהרה לבועל נדה מנין מן התורה, שקל קלא פתק ביה, אזהרה לבועל נדה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, אלא אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דלא ניפריש מיד מנלן, אמר חזקיה אמר קרא ותהי נדתה עליו, אפילו בשעת נדתה תהא עליו, אשכחן עשה, לא תעשה מנלן, אמר רב פפא אמר קרא לא תקרב, לא תקרב נמי לא תפרוש הוא, דכתיב האומרים קרב עליך אל תגש בי כי קדשתיך. תנו רבנן והזרתם את בני ישראל מטומאתם, אמר רבי יאשיה מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה, אמר רבה עונה. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הוויין לו בנים כבני אהרן מתים, דכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם, והדוה בנדתה, וסמיך ליה אחרי מות. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים, דכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר, רבי יהושע בן לוי אמר, הוויין ליה בנים ראויים להוראה, דכתיב להבדיל ולהורות. (שם יח ב)

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מנין שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה, שנאמר ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה וגו', מלמד שאין האשה מטמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה. (מכות יד ב)

(רב אשי) אמר כמאן קרו פרסאי לנדה דשתנא, מהכא, כי דרך נשים לי. (ע"ז כד ב)

רבי אליעזר חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות… (אבות ג יח)

אתמר נדה שנאנסה וטבלה, אמר רב יהודה אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ורבי יוחנן אמר אף לביתה לא טהרה… (חולין לא א, וראה שם עוד)

אין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על י"ז… (ערכין ח א, וראה שם עוד)

אמר רב אחד אתנן זכר ואחד אתנן כל עריות אסור חוץ מאתנן אשתו נדה, מאי טעמא זונה כתיב, והא לאו זונה היא, ולוי אמר אפילו אשתו נדה, מאי טעמא תועבה כתיב, והא תועבה היא. (תמורה כט ב)

…אבל שמענו הבא על ה' נשיו נדות בהעלם אחת שהוא חייב על כל אחת ואחת, ורואה אני שהדברים קל וחומר… ומה הבא על ה' נשיו נדות בבת אחת, שהיא שם אחת חייב על כל אחת ואחת, אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו שהן ג' שמות, אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת… (כריתות טו א, וראה שם עוד)

…מה נדה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה חייב על כל אחת ואחת, שבת שיש בה תוצאות הרבה ומיתות הרבה, אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת. אמרתי לו, אם אמרת בנדה שיש בה שתי אזהרות, שהוא מוזהר על הנדה והנדה מוזהרת עליו, תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת… (שם טז א)

שפעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו את נדות, הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי והלך וישב עמהם, אמר להם… מי שיש לו אויב ירבה או יתמעט, אמרו לו יתמעט, אם כן לא יבעלו נדות… (מעילה יז א)

שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן, הלל אומר מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת… מאי טעמיה דשמאי, קסבר העמד אשה על חזקתה, ואשה בחזקת טהורה עומדת, והלל כי אמר העמד דבר על חזקתו היכא דלית ליה ריעותא מגופיה, אבל איתתא כיון דמגופה קחזיא לא אמרינן אוקמה אחזקתה… (נדה ב א, וראה שם עוד)

אמר רב הונא קפצה וראתה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת, למאי, אילימא לימים, הא כל יומא דלא קפיץ לא חזאי, אלא לקפיצות, והתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה וסת, מאי לאו לא קבעה וסת כלל, לא קבעה וסת לימים לחודייהו ולקפיצות… (שם יא א, וראה שם עוד)

משל משלו חכמים באשה, החדר והפרוזדור והעליה, דם החדר טמא, דם העליה טהור, נמצא בפרוזדור ספקו טמא, לפי שחזקתו מן המקור… (שם יז ב, וראה שם עוד)

חמשה דמים טמאים באשה, האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה, וכמזוג, בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי, ובית הלל מטהרים, הירוק, עקביא מן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים… מנלן דאיכא דם טהור באשה, דלמא כל דם דאתי מינה טמא, אמר רבי חמא בר יוסף אמר רבי אושעיא אמר קרא כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם, בין דם טהור לדם טמא… וממאי דהני טהורין והני טמאין, אמר רבי אבהו דאמר קרא ויראו מואב את המים אדומים כדם, למימרא דדם אדום הוא, אימא אדום ותו לא, אמר רבי אבהו אמר קרא דמיה דמיה, הרי כאן ארבעה, והא אנן חמשה תנן, אמר רבי חנינא שחור אדום הוא, אלא שלקה… (שם יט א, וראה שם עוד)

…אמר רבי יוחנן חכמתא דרבי חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא, מטמינא מטהר, מטהרנא מטמא, אמר רבי אלעזר ענוותנותא דרבי חנינא גרמא לי דחזאי דמא, ומה רבי חנינא דענותן הוא מחית נפשיה לספק וחזי, אנא לא אחזי. אמר רבי זירא טבעה דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא, דאמינא, בטבעא לא ידענא בדמא ידענא… ואמאי קרו ליה מרא דארעא דישראל, דההיא אתתא דאייתא דמא לקמיה דרבי אלעזר, הוה יתיב רבי אמי קמיה, ארחיה, אמר לה האי דם חימוד הוא, בתר דנפקא אטפל לה רבי אמי, אמרה לו בעלי היה בדרך וחמדתיו, קרי עליה סוד ה' ליראיו… (שם כ ב, וראה שם עוד)

תניא היה רבי מאיר אומר, מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה. (שם לא ב)

בנות כותים נדות מעריסתן, והכותים מטמאין משכב תחתון כעליון, מפני שהן בועלי נדות, והן יושבות על כל דם ודם, ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהם את התרומה מפני שטומאתן ספק… דתניא אשה, אין לי אלא אשה, תינוקת בת יום אחד לנדה מניין, תלמוד לומר ואשה, אלמא כי מרבי קרא בת יום אחד מרבי, ורמינהו, אשה, אין לי אלא אשה, תינוקת בת ג' שנים ויום אחד לביאה מנין, תלמוד לומר ואשה, אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי… (שם וראה שם עוד)

…כל הנשים מטמאות בבית החיצון, שנאמר דם יהיה זובה בבשרה, אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ… (שם מ א)

הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששת משום זוב, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב… (שם נב ב, וראה שם עוד)

הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה, ושלא כנגד בית התורפה טהורה, על עקבה ועל ראש גודלה טמאה, על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה, מבחוץ טהורה… תא שמע האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם, רבי מאיר אומר אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה, היכי דמי, אי דארגשה יושבת אמאי טהורה, אלא לאו דלא ארגשה, וקתני עומדת טמאה, לעולם דארגשה, ואימור הרגשת מי רגלים הואי, עומדת הדור מי רגלים למקור ואייתי דם, ויושבת טהורה… (שם נז ב, וראה שם עוד)

…שהיה רבי מאיר אומר, מראה דמים משונים הן זה מזה, כיצד, דם נדה אדום, דם בתולים אינו אדום, דם נדה זיהום, דם בתולים אינו זיהום, דם נדה בא מן המקור, דם בתולים בא מן הצדדין, אמר רבי יוחנן זו דברי רבי מאיר, אבל חכמים אומרים כל מראה דמים אחת הן. תנו רבנן הרואה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר, ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר, ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה, כיצד בודקת את עצמה, מביא שפופרת ובתוכה מכחול ומוך מונח על ראשו, אם נמצא דם על ראש המוך בידוע שמן המקור הוא בא, לא נמצא דם על ראשו בידוע שמן הצדדין הוא בא, ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה, ואם יש לה וסת תולה בוסתה, אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה, ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא, דברי רבי… (שם סה ב, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

…על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר, אדם הראשון דמו של עולם, דכתיב ואד יעלה מן הארץ, וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסורה מצות נדה לאשה… תני רבי יוסי אומר ג' דיבקי מיתה הן, ושלשתן נמסרו לאשה, ואלו הן מצות נדה ומצות חלה ומצות הדלקה. (שבת יט ב)

אמר רבי עקיבא מנין לעכו"ם שהיא מטמא במשא כנדה, שנאמר תזרם כמו דוה, צא תאמר לו, מה נדה מטמא במשא, אף עכו"ם מטמא במשא, כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בעכו"ם… (שם נז א, וראה שם עוד)

…ייבא כהדא תנא רבי זכריה חתניה דרבי לוי, נידה חופפת וסורקת (לפני טבילה), כהנת אינה חופפת וסורקת, נידה חופפת וסורקת שלא תחלוק בין נידה לנידה… (פסחים ב א, וראה שם עוד)

ייבא בתפלוגתא דרב אדא בר אחווה ודרב הונא, דאיתפלגון נידה שבדקה עצמה ביום ראשון ומצתה טמא, בשני לא בדקה, בשלישי בדקה ומצתה טמא, רב אבא בר אחווה בשם רב נידה וודאי, רב הונא בשם רב אמר נדה ספק… (בבא קמא יא א)

…פעמים היא צריכה להיות בודקת, אמר רבי יוסי בי רבי בון כנגד שני פעמים שהיום משתנה על הבריות, רבי לעזר בשם רבי הושעיה כל מקום שאמרו חכמים בעלה חייב בקרבן, כנגדה בטהרות טמאות, בעלה פטור מן הקרבן, כנגדה בטהרות טהורות, בעלה ספק בקרבן כנגדה בטהרות תלויות… (נדה ה ב, וראה שם עוד)

כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת… כיני מתניתא, כל המרבה ליתן ידו על עינו מרבה להוציא דמעה… צנועות היו בודקות על כל חבית וחבית, ועל כל ככר וככר, מעשה בטביתה שפחתו של רבן גמליאל שהיה מכתפת יינות לנסכין, והיתה בודקת על כל חבית וחבית, אמרה לו רבי ראיתי כתם, ונזדעזע רבן גמליאל, אמר לו בודקת הייתי על כל חבית וחבית ולא נטמיתי אלא על חבית זו בלבד. (שם ו א, וראה שם עוד)

…כיני מתניתא דם החדר טמא ודם עלייה טהור, רב יהודה בשם שמואל החדר לפנים מן הפרודור והעליה נתונה על גבי החדר עד חצי פרוזדור, ופיתחה של עליה פתוח לפרוזדור… (שם ז ב, וראה שם עוד)

רבי יהושע אומר נדה שישבה עם הטהורה במיטה כפה שבראשה טמא מדרס, ישבה בספינה, כלים שבראש הנס שבספינה טמאין מדרס… (זבים ד א, וראה שם עוד)

מדרש רבה:

…ומפני מה נתן לה מצות נדה, על ידי ששפכה דמו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נדה. (בראשית יז יג)

ופת היכן היא, אפרים מקשאה תלמיד דרבי מאיר משום רבי מאיר אמר, פירסה (שרה) נדה ונטמאה העיסה. (שם מח טו)

אמר רבי חייא בר אבא אין האשה קולטת אלא אחר נדתה ובסמוך, וביותר אם היה זכר, הדא הוא דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר. (ויקרא יד ה)

דבר אחר אשה כי תזריע, הדא הוא דכתיב תן חלק לשבעה וגם לשמונה, תן חלק לז' אלו ז' ימי נדה, וגם לשמונה אלו שמונה ימי המילה, אמר הקב"ה, אם שמרת ימי נדה, אני נותן לך בן ואתה מולו לח' ימים. (שם שם ז)

מה כתיב למעלה אשה כי תזריע וילדה זכר, מה כתיב בתריה אדם כי יהיה בעור בשרו, וכי מה ענין זה לזה, אמר רבי תנחום ברבי חנילאי… כך מי גרם לולד שיהיה מצורע, אמו שלא שמרה ימי נדתה, אמר רבי אבין משל לגנת ירק שהמעין לתוכו, כל זמן שהמעין לתוכה היא עושה כריכין, כך כל מי שהולך אצל אשתו נדה עושה בניה מצורעים… (שם טו ה)

רבי שמואל בר יצחק פתר קרא בפרשיותיה של תורה, אף על פי שנראות כאלו הן כעורות ושחורות לאומרן ברבים, כגון הלכות זיבה ונגעים נדה ויולדת, אמר הקב"ה הרי הן עריבות עלי, שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים וגו'… (שם יט ג)

…ובשפלות ידים, על ידי שהאשה הזו משתפלת מלבדוק עצמה בעונתה, ידלף הבית, הרי היא מתרבה בדמיה, הדא הוא דכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים… (שם שם ד)

אמר רבי שמלאי, צער גדול נתן הקב"ה לאשה זו, שמאחר שמשמרת ימי זיבה, יושבת ומשמרת ימי נדה, והתורה קורא אותה נדה, והדוה בזיבתה אין כתיב כאן, אלא והדוה בנדתה. רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, ומה אם האשה הזאת על ידי שפרשה ב' ג' ימים התורה קוראת אותה נדה, אנו שפירשנו מבית חיינו ומבית קדשינו ותפארתינו כמה ימים וכמה שנים, כמה קיצים וכמה עיבורים על אחת כמה וכמה. (שם שם ה)

…שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים, וכתיב לא תאכלו על הדם, וכי מה ענין זה לזה, אמר הקב"ה לישראל, אתה ממתין לערלה ג' שנים, ולאשתך אינך ממתין שתשמור על נדתה. (שם כה ח)

ועשו סייג לתורה, כיצד יעשה אדם סייג לדבריו כדרך שעשתה תורה סייג לדבריה, הדא הוא דכתיב, ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, תלמוד לומר לא תקרב, יכול תישן עמו בבגדיה על המטה, תלמוד לומר לא תקרב, יכול תרחץ את פניה ותכחול את עיניה ויטול הימנה את הכוס, תלמוד לומר והדוה בנדתה, כל ימים שהיא דוה תהא בנדתה, מכאן אמרו כל המנבלת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה, כל המתקשטת עצמה בימי נדתה אין רוח חכמים נוחה הימנה, הדא הוא אומר איש איש אל כל שאר בשרו וגו'… (במדבר י כב)

רבי עזריה פתח (משלי כ"ג) אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים… סוף שאשתו אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי, והוא אינו פורש ממנה… (אסתר פרשה ה)

ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים, לשאול על כתמה ועל נדותיה. (שם פרשה ו)

אמר רבי לוי בנוהג שבעולם אדם נושא אשה בן ל' שנה, בן מ' שנה, משמוציא יציאותיו הוא בא לזקק לה, והיא אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי, ופורש ממנה מיד, מי גרם לו שלא יקרב לה, איזה כותל ברזל יש ביניהם, ואיזה עמוד ברזל ביניהם, אי זה נחש נשכו, ואיזה עקרב עקצו שלא יקרב לה, דברי תורה שרכין כשושנה, שנאמר בה (ויקרא י"ח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. (שיר השירים ז ז)

על כן לנדה היתה, לטלטול היתה. (איכה א לז)

מדרש תנחומא:

ילמדנו רבינו, על כמה עבירות נשים מתות בשעת לידתן, כך שנו רבותינו על שלשה וגו' ושלשתן מן התורה, נדה דכתיב ואשה כי יזוב… ומה ראו נשים להצטוות על שלש מצוות האלו, אמר הקב"ה, אדם הראשון תחלת בריותי היה, ונצטוה על עץ הדעת, וכתיב בתורה (בראשית ג') ותרא האשה וגו', ותתן גם לאשה עמה ויאכל, וגרמה לו מיתה ושפכה את דמו, וכתיב בתורה (שם ט') שופך דם האדם באדם דמו ישפך, תשפוך דמה ותשמור נדתה, כדי שיתכפר לה על דם האדם ששפכה… (נח א)

סוגה בשושנים, וכי יש אדם סג שדהו בשושנים, דרך העולם גודרים שדותיהם בקוצים ובדרדרים בשיחין ובסגיין, ומה הוא סוגה בשושנים, אלו מצות הרבה כשושנים, כיצד, היה מתאוה לראות עצמו בתוך חופתו, לפי שאין לו יום בעולם חביב ממנו, שהוא שמח עם אשתו, מה עשה, הוציא הוצאות הרבה, הציע חופתו, בא להזקק עמה, אמרה לו כשושנה אדומה ראיתי, פירש הימנה, זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן, מי הפרישו ממנה, אי זה נחש עוקצו, אי זה עקרב הזיקו, אי זה גדר ביניהם, אלא דברי תורה, שנאמר (ויקרא י"ח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, לכך כתיב סוגה בשושנים. (תשא ב)

לקחת מתנות באדם, אמר רבי זעירא הלכות נדה שהם נוהגים בבני אדם, (ויקרא ט"ו) איש איש כי יהיה זב ואשה כי תהיה זבה… (שם יז)

דבר אחר, אל תתן את פיך לחטוא את בשרך, בלשון נקי דברה תורה, אם אמרה לך אשתך שהיא נדה, אל תחטיא את גופך ותגע בה, ולא תאמר לפני המלאך הממונה על צורת הולד שוגג הייתי ולא הייתי יודע, למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך, אלו הבנים שלוקים בצרעת. אמר רבי אחא אם שמש אדם עם אשתו בימי נדתה הבנים לוקין בצרעת, כיצד, שמש ביום ראשון לנדתה, הבן הנולד מהם לוקה לעשר שנים, שמש עמה ביום ב' לנדתה הבן לוקה לעשרים שנה… ביום השביעי לנדתה לוקה לשבעים שנה כנגד שבעת ימי נדתה, ואינו יוצא מן העולם עד שרואה פירותיו מקולקלים… (מצורע א)

ילמדנו רבינו, מהו שתישן נדה בבגדיה עם בעלה במטה אחת, ואף בעלה בבגדיו זה לצד אחד וזו לצד אחד, כך שנו רבותינו, אסור לשכב אפילו זה בבגדיו וזו בבגדיה, שאין נותנין פרצה לפני הכשר, ביותר לפני הגנב, שמשלו חכמים את הדבר כאש בנעורת, ואומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, ללמדך שהקב"ה מזהיר את ישראל על הקדושה ועל הטהרה, ולא יטמאו בנשותיהן כשהן נדות, שכל המשמש את אשתו נדה חייב כרת, שנאמר ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה וגו' ונכרתו שניהם. (שם ה)

כי יזוב זוב דמה ימים רבים, והלא שבעת ימי נדה הן, ולמה קרא אותן ימים רבים, אלא לפי שפורשת מבעלה והם ימים של צער, לפיכך קרא אותן ימים רבים. (שם ו)

ואשה כי יזוב, כך שנה רבי חייא כל מקום שהוא אומר ימים שני ימים הן, וכל מקום שאומר ימים רבים שלשה ימים הן, כיצד, האשה הזו נטמאה בנדתה שבעת ימים ונטהרה ביום השמיני, ואם ראתה דם באותו היום שומרת יום כנגד יום ונטהרה, חזרה וראתה ביום התשיעי, שומרת אותו היום ושבה ונטהרה, חזרה וראתה ביום העשירי לטהרתה, שומרת אותו היום ושבה ונטהרה, הרי שלשה ימים שהן ימים רבים, אבל אם ראתה דם באחד עשר יום, שהוא יום הרביעי לטהרתה, חוזרת לטומאתה ושומרת ז' ימים ימי נדתה מראש, כך שנו חכמים, אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני… (שם ז וראה שם עוד)

אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני, פירוש, כי ההלכה המסורה למשה מסיני כך היא, בתחלת ראייתה כל אשה נדה, דינה להיות סופרת כל ימים מתחלת ראיית הדם ז' ימי נדה, ואחר אלו ז' ימי נדה י"א ימים ונקראים ימי זיבה, ואחר אלו י"א יום שהן ימי זיבה חוזרת לז' ימי נדה, וחוזרת חלילה, וכן ראוי להיות סופרת כענין הזה כל ימיה. ואלו ז' ימי נדה, בין אם ראתה יום אחד, או אפילו שעה אחת, או אפילו ראתה שבעת ימי נדה כולן, לערב טובלת ומותרת לבעלה, ואינה צריכה נקיים, שנאמר שבעת ימים תהיה בנדתה, תהיה בנדתה כל ז'. אבל אלו י"א יום שבין נדה לנדה, איזה יום מהן ראתה דם שומרת יום כנגד יום, וזו היא זבה קטנה, ואם לא ראתה ביום השני טובלת וטהורה, ואם ראתה גם ביום השני שומרת יום כנגד ב' ימים שראתה, ואם לא ראתה ביום ה' טובלת וטהורה, ואם ראתה גם ביום הג' שומרת. ראתה ג' ימים רצופין הרי היא זבה גדולה, וצריכה שתשב אחר שנסתלק הדם ממנה ז' ימים שלמים מעת לעת נקיים, ויום שפוסקת דמה אינה סופרתו למנין נקיים… (שם ח)

…נדה, אמר הקב"ה היא שפכה דמו של אדם, וכתיב (בראשית ח') שופך דם האדם באדם דמו ישפך, והיא מתחייבת שתשפך דמה, תשמור נדתה שיתכפר לה על דם ששפכה, הוי ואשה כי יזוב זוב דמה, לפיכך הקב"ה מדמה טומאת ישראל לטומאת הנדה שנטמאה ונטהרה, כך עתיד הקב"ה לטהר את ישראל, שנאמר (יחזקאל ל"ו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. דבר אחר כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, כטומאת הנדה ולא כטומאת הנדה, שהמת בבית אין כהן גדול נכנס לשם שהוא מיטמא, אבל נדה כהן גדול נכנס עמה לבית ויושב על האצטבא, ובלבד שלא תהא האיצטבא מתנודדה, כך אילו הקב"ה המשיל את ישראל כטומאת המת אין השכינה חוזרת עליהם לעולם, אלא כנדה משלן, שהכהן עומד עמה בבית ואין חושש, כך הקב"ה שורה שכינתו עם ישראל אף על פי שהן טמאים, שנאמר (ויקרא ט"ז) השוכן אתם בתוך טומאותם.

אמר רבי לוי בשעה שהיו ישראל במצרים לא היו רואות דם, מפני שאימת המצרים עליהם, ואף כשישבו במדבר לא היו רואות דם נדה, שהיתה שכינה עמהן, והנשים קבלו את התורה תחילה, שנאמר (שמות י"ט) כה תאמר לבית יעקב, ועליהם הוא אומר איומה כנדגלות (שיר ו')… (שם ט)

מסכת כלה:

…כלה שנבעלה יום ראשון אסורה כל שבעה, ואסור ליטול הימנה כוס כל שבעה דברי רבי אליעזר, ורבי יהושע אומר עד שיבדוק הדבר, אם היתה נדה בבית אביה אסורה ואם לאו מותרת… מכאן אמרו עשרה הם כממזרים ואינם ממזרים, ולא הן (בני נדה)… עז פנים, רבי אליעזר אומר ממזר, רבי יהושע אומר בן הנדה, רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנדה. פעם אחת היו זקנים יושבין בשער, ועברו לפניהם שני תינוקות, אחד כסה את ראשו, ואחד גילה את ראשו, זה שגילה את ראשו, רבי אליעזר אומר ממזר, רבי יהושע אומר בן הנדה, רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנדה. אמרו לו לרבי עקיבא היאך מלאך לבך לעבור על דברי חבירך, אמר להן אני אקיימנו, הלך אצל אמו של תינוק וראה שהיתה יושבת ומוכרת קטניות בשוק, אמר לה, בתי, אם את אומרת לי דבר שאני שואלך אני מביאך לעולם הבא, אמרה לו השבע לי, היה רבי עקיבא נשבע בשפתיו ומבטל בלבו, אמר לה בנך זה מה טיבו, אמר לו כשנכנסתי לחופה נדה הייתי, ופירש ממני בעלי, ובא עלי שושביני והיה לי בן זה, נמצא התינוק ממזר ובן הנדה, אמרו גדול היה רבי עקיבא כשהכחיש את רבותיו, באותה שעה אמרו, ברוך ה' אלקי ישראל אשר גילה סודו לרבי עקיבא בן יוסף.

שוחר טוב:

בעולם הזה אדם הולך לשמש עם אשתו והיא נדה, אין מי מעכב בידו, אבל לעתיד לבא אם רצה לעשות האבן זועקת ואומרת ממקום מושבה נדה היא, שנאמר (חבקוק ב') אבן מקיר תזעק. (מזמור עג)

…אין איסור גדול מן הנדה, שהאשה רואה דם ואסרה הקב"ה לבעלה, ולעתיד לבא הוא מתירה, (זכריה י"ג) וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ואין טומאה אלא נדה, שנאמר (ויקרא י"ח) ואל אשה בנדת טומאתה. (מזמור קמו)

מדרש שמואל:

…כיון שלא שמע לה (דוד), הוציאה כתמיה והראתה אותן לו בלילה, אמר לה, אביגיל וכי יש רואין כתמים בלילה, אמרה ליה וכי יש דנין דיני נפשות בלילה… מבא בדמים, משני דמים מדם נדות ושפיכות דמים… (פרשה כג)

תנא דבי אליהו רבא:

אמר לי, רבי, זב חמור או נדה חמורה, אמרתי לו בני, נדה חמורה מזב, ואמר לי רבי, והלא לא למדנו טבילה לנדה אלא מן הזב, אמרתי לו, בני, והלא דברים קל וחומר, ומה אם הזב שאינו פרה ורבה מטמא אחת עשרה טומאות, וטעון שבע רחיצות וטבילות שבתורה, נדה שהיא פרה ורבה לא כל שכן שהיא מטמאה אחת עשרה טומאות וטעונה שבע רחיצות וטבילות שבתורה, הא למדנו, כל האומר לאשתו ולבנותיו ולבני ביתו כשהם בנדותם מותרים אתם לנגוע בכל הכלים, עשו מה שאתם רוצים לעשות, לפי שאין טבילה לנדה מן התורה, אינו רואה קורת רוח בעולם…

לפיכך חזר ופירש על ידי יחזקאל, (יחזקאל י"ח) ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נדה לא יקרב, השוה אשה נדה לאשת איש, להיותה נזהר עליה כמו בכל המיתות האמורות בתורה. (פרק טו)

ילקוט שמעוני:

…אמר רבי תנחום משל לחמורה שרעת ונכוית, מי גרם לולד שיצא כווי שרעת ונכיות אמו, כך מי גרם לולד שיצא מצורע, אמו שלא שמרה את נדתה, אמר רבי אבין משל לגינת ירק שהמעין לתוכה, כל זמן שהמעין לתוכה היא עשויה ביצין, כך כל מי שהולך אצל אשתו נדה עושה בניו מצורעים, רבי אבין קרא עליה אבות יאכלו בוסר ושני בנים תקהינה, והם קוראים על אבותיהם אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו. (ויקרא פרק יג, תקנד)

ואשה כי תהיה זבה, רבי ישמעאל אומר פרשה זו לכתחלה לא נאמרה אלא ללמד על בנות ישראל שמטמאות טפת דם כחרדל, וצריכה לספור שבעה נקיים, ואחר שספרה שבעה נקיים היא צריכה טבילה כמו נדה גמורה, כדי לצאת מכלל עבירה, רבי מאיר אומר לא נאמרה פרשה זו אלא למצות פריה ורביה, שאפילו אוכלת אשה כל מיני מאכל ושותה כל מיני משקה אין אישה קווט בה, אבל אם היה רגיל אצלה בכל זמן, אפילו בימי נדותה, היה קווט בה, והיה מבטל פריה ורביה. לכך נאמר בתורה שבעת ימים תהיה בנדתה וגו', כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טבילתה כיום כניסתה לחופה. (שם פרק טו, תקסט)

דרש רבי אחא מאי דכתיב… ואל אשה נדה לא יקרב, שלא נהנה מקופה של צדקה, וכתיב צדיק הוא חיה יחיה… (יחזקאל פרק יח שנח)

מדרש הגדול:

שמאי אומר גדולה הנדה, שהיא מרחקת מן העבירה ומקרבת לגן עדן, ולא עוד אלא שהיא מרחקת מן הטומאה ומקרבת לטהרה, ולא עוד אלא שדוחה מן האדם כל גזירות קשות, לפי ששמר עצמו מן הנדה, הקב"ה שומרו ונותן לו משאלות לבו. אין לך גזרה קשה יותר ממה שנגזר על יכניה מלך יהודה, דכתיב העצב נבזה נפוץ האיש הזה כניהו (ירמיה כ"ב כ"ח)… אמר רבי מאיר נשבע הקב"ה שאינו מעמיד מיכניה בן יהויקים מלך, דכתיב, חי אני נאם ה' כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני, כי משם אנתקך (שם כ"ד), משם אני נותק למלכות בית דוד… וכיון שנפל ביד נבוכדנצר חבשו בפילקי חשכה וגזר עליו שלא יצא, היינו דכתיב אסיריו לא פתח ביתה (ישעיה י"ד). כיון ששהה זמן מרובה שמעה אשתו שלאותו רשע, והיתה משדלת את המלך להוציאו ולא רצה, שוב אמרה לו ימות זה בלא זרע, תן לו אשה והוא חבוש כדי שיתקיים ממנו זרע, שלא ברא הקב"ה את עולמו אלא לפריה ורביה, ולא רצה ליתן לו אשה. לימים תבע המלך אשתו להזקק לו ולא רצת, לא יכול לסבול עצמו קמאה עד שנעשה בשרו חדודין חדודין, אמרה לו ומה אם אתה שלא יכולתה לסבול עצמך קמאה זה, היאך הוא יכול לסבול את עצמו, הלא בשר ודם כמותך הוא, ולא הניחתו עד שנשבע לה שהוא נותן לו אשה. מיד צוה המלך והביאו לו נערה בתולה, וגזר עליו שיבא עליה והוא בכיפה עומד, אינו יכול לא לישב ולא לישן, כיון שהכניסו אותה לו בא להזקק לה, אמרה לו נידה היא, כיון ששמע כך נרתע לאחוריו, ואמר לא דיי שהכעסתי לבריי במלכותי אלא ובגלותי, והשביע את יצרו שאינו נוגע בה עד שתטהר, באותה שעה אמר הקב"ה כדאי הוא דתיבטל הגזרה ממנו ויעמוד ממנו זרע… (ויקרא פרק יב א, וכן בויקרא רבה יט ו)

מה ענין צרעת אצל יולדת, אמר רבי חנינה הצרעת אינה באה אלא מדמים מכוערין, כל אשה שאינה משמרת נדתה כראוי גורמת שילקו בניה בצרעת, אמר רבי שמואל מפני מה דמיה של אשה משונין עליה, מפני שהיא אוהבת לאכילת ירקות, והירקות משנין את הדם, ועוד אמר רבי שמואל הרואה דם כדם שחיטת צפור לא פחות ולא יתר תהא מוזהרת בנפשה ומשמרת נדתה כראוי, ואם לאו היא גורמת לבנה שיהא מצורע ויצטרך לצפרין. (שם פרק יג ב)

ואם טהרה מזובה, זבה צריכה שבעת ימי נקיים אין נדה ויולדת צריכה שבעת ימי נקיים, והשתא כין דאשתבוש נשיא בספירת ימי נדה וימי זיבה ונתקו מראה דמים, גדרו בדבר רבנן גדר גדול, דלא ליגע באיסור נדה, כדאמר רבי יוחנן חכמתיה דרבי חנינה גרמה לי דלא אחזי דמא… כיון שחזו הכי חזו רבנן למילתא ועבדו הרחקה יתירה לסלוקי כל ספק, ואצריכו למיתב שבעה ימי נקיים על כל דם, כדאמר רב יהודה אמר רב התקין רב בסוריא (בסורא), ראתה יום אחד תשב ששה והוא, שנים תשב חמשה והן, שלשה תשב שבעה נקיים. אמר רבי זירה בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות דם טיפה כחרדל יושבות עליה שבעה ימי נקיים, והיא חומרא יתירא על דאתקין רב בסוריא… (שם טו כח)

תרגום יונתן:

ואנתתא ארום תהי דייבא אדם סמוק ואוכם ומוריק הי כגון זעפרנא או הי כמו דגרגישתא או הי כמזג חמר סמוק בתרין חולקין דמוי אדם מסאב הוי דובא בבישרא, שובעה יומין תהי יתבא בריחוקה כל דיקרב בה יהי מסאב עד רמשא… (ויקרא טו יט)

לנדה – בטלטול הות. (איכה א ח)

רש"י:

דותה – לשון דבר הזב מגופה, לשון אחר לשון מדוה וחולי, שאין אשה רואה דם שלא תחלה ראשה ואבריה כבדין עליה. (ויקרא יב ב)

כי תהיה זבה – יכול מאחד מכל אבריה, תלמוד לומר והיא גלתה את מקור דמיה, אין דם מטמא אלא הבא מן המקור. דם יהיה זובה בבשרה – אין זובה קרוי זוב לטמא, אלא אם כן אדום, כנדתה – כמו ומתבל ינידוהו, שהוא מנודה ממגע כל אדם. תהיה בנדתה – אפילו לא ראתה אלא ראיה ראשונה. (שם טו יט)

נדה היא – השכיבה הזאת מנודה היא ומאוסה, ורבותינו דרשו לאסור העראה בה כנדה, שהעראה מפורשת בה את מקורה הערה. (שם כ כא)

למי נדה – למי הזייה, כמו (איכה ג') וידו אבן בי, (זכריה ב') לידאת את קרנות הגוים, לשון זריקה. (במדבר יט ט)

לנדה – לגולה, לשון נדנוד. (איכה א ח)

אבן עזרא:

אשה כי תזריע – …ועל כן דעת חכמי יון שהזרע לאשה, וזרע הזכר מקפיא, וכן הבן מדם האשה… נדת – שם במשקל בזת, והם שניהם מפעלי הכפל. דותה – כמו חולי, כמו מדוה מצרים כי הדם היוצא הוא חולי בבשר האשה. (ויקרא יב ב)

…ואמר על אשת אח נדה, והטעם ראוי שירחק ממנה, וכן אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם, והנה אין בעריות זכר נדה, כי אם באשת אח, והנדה אסורה, גם תבא עת להיות מותרת, גם כן יתכן באשת אח כאשר אפרש… (שם כ כא)

למי נדה – פירוש רחוק, כמו מנדיכם. (במדבר יט ט)

רמב"ן:

אל יחר בעיני אדוני כי לא אוכל לקום מפניך – לא הבינותי מה התנצלות זה, וכי הנשים אשר להם האורח לא יקומו ולא יעמודו, אולי אמרה כי ראשה ואיבריה כבדים עליה, והוא חולי בבא האורח, כי כן דרכן, וכל שכן במעטות הלידה כרחל, שדמיהן מועטין, והאורח יכבד עליהם מאד. והנכון בעיני כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקות מאד, כי כן שמן מעולם, נדות, לריחוקן, כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו, כי ידעו הקדמונים בחכמתם, שהבלן מזיק, וגם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע, כאשר ביארו הפילוסופים, עוד אני עתיד להזכיר נסיונם בזה, והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם, וכמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נדה, תלמיד אסור לשאול בשלמה של נדה, רבי נחמיה אומר אפילו הדבור שהוא יוצא מפיה הוא טמא, אמר רבי יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה, שהוא טמא כמת, כך עפרה של נדה טמא, ואסור ליהנות במעשה ידיה, ולכך אמרה רחל ראויה הייתי לקום מפני אדוני לנשק ידיו, אבל דרך נשים לי, ולא אוכל להתקרב אליך וגם לא ללכת באהל כלל, שלא תדרוך אתה עפר רגלי, והוא החריש ממנה ולא ענה אותה, כי לא היו מספרים עמהם כלל, מפני שדבורה טמא. (בראשית לא לה)

…והנכון בעיני, כי האשה בימי ראייתה תקרא נדה, בעבור שינדוה וירחיקוה כל בני אדם, והאנשים והנשים ירחקו ממנה ויושבת בדד לא תספר עם בני אדם, כי גם דבורה טמא אצלם, והעפר אשר תדרוך טמא להם כעפר רקב עצמות המת, והזכירו גם זה רבותינו ואף מבט שלה מוליד היזק, וכבר הזכרתי זה בסדר ויצא יעקב, והיה משפט הנדות לשבת באהל מיוחד, והוא מאמר רחל לאביה, כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי, כי מנהגן שלא תלך ולא תדרוך כף רגלה על הארץ, ולכך החמירה התורה במושב הנדה והמשכב יותר מן המגע, וכן אמר הכתוב במצורע "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים ויצא אל מחוץ למחנה… (ויקרא יב ד)

…ועוד אזכיר בנדה טומאת עקרים, הקל הכתוב בזוב האשה בעת נדתה, ולא חייב בה קרבן בעבור שהוא בטבעה, ולא מתרפאת מחולי, וטמא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד או כל השבעה, אבל הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה, זולתי בהיות בהן שפע יתר בחולי, אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת הידוע לה, או שתוסיף על העת ויזוב זוב דמה ימים רבים אחרי השבעה ההם, הנה הוא חולי כזוב האיש, והצריך אותה קרבן בהתרפאותה… אבל רבותינו הקלו בטהרת הזבה, שתטהר כדרך שאר הנטהרים מטומאתם במי מקוה, והטעם להם, מפני שלא היה צריך להזכיר כלל "ואחר תטהר", שבכלל האיש היא, שלא בא הכתוב אלא להזכיר החלוק שבין הזכר לנקבה, שיהיה זובה בדם, ולחלק בין עת נדתה ובין בלא עתה, ולפיכך ספרו שבא הכתוב לרבות לה טהרה, לומר ואחר תטהר כנטהרים בתורה, גם בלא מים חיים. (שם טו יא)

ואל אשה בנדת טומאתה – אסר הכתוב הנדה מפני הטעם שהזכרתי, שלא התירה התורה המשכב רק לקיום הזרע, והנה הולד נוצר מדם האשה כולו או רובו, כאשר הזכרתי, ומדם הנדות לא יהיה נוצר כלל, ואיך יעשה ממנו ולד, והוא סם המות, ימית כל בעלי חיים שישתה אותו או יאכלנו, והנה בהיות ברחם דם נדה הרבה לא תתעבר ממנו, כי לא יוצר כלל, ואף אם תתעבר מדם אחר, ויהיה נזון מזה, הוא ימיתנו, וכבר הזכירו הרופאים עוד, שאם יהיה נזון מדם משובח, וכל מזונו מדם טוב, אלא שנשתקע בתוכו מדם הנדות יחמיץ אותו, ויוליד בולד שחין ואבעבועות למיניהם. ועל דעת רבותינו אם ישאר ממנו בגופו קצת יהיה הולד מצורע, ומכל הפנים האלו ראוי שתרחיק התורה משכב הנדה. ועוד הגידו בו נסיון אמיתי והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה, כי הנדה בתחלת זובה אם תביט במראה ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם, וכל שכן במראה של ברזל, כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי, ורוע האויר ידבק במראה. והנה היא כאפעה הממית בהבטתו, וכל שכן שתזיק לשוכב עמה, אשר תדבק בגופה ובמחשבתה בו ובמחשבתו, ולכך גזר עליו הכתוב "ותהי נדתה עליו", כי רעתה רוע מתדבק, והוא שאמר "בנדת טומאתה", יאמר טומאת הנדה, כי יזכיר בה לעולם טומאה, שהיא כשרץ, וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם, ויתכן שזהו טעם "את מקורה הערה והיא גילתה את מקור דמיה", כי המקור המושחת ההוא ראוי להסתר, לא שיגלה וישאבו ממנו מים הרעים המזיקים מאד. והנה נאסר זרע הקדש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים, כי אז תטהר גם במחשבתה, ותהיה נקיה לגמרי. (שם יח יט)

…וכן הענין שאסר הכתוב אשתו של אדם עליו, כלומר בימי נדתה, הוא מצד התולדה, כי ידוע והרופאים כתבו כן, כי הנדה בעוד שהיא שופעת לא תתעבר… ועוד טעם גדול מזה מה שכתבו רבותינו בבראשית רבה, שהולד הנולד מן הנדה יהיה מצורע, והם אומרים בזה פלא גדול מפלאות התולדה, שהם ז"ל אומרים, שאם שמש ביום ראשון לנדתה נעשה מצורע לעשרים שנה וכו', וצריך עיון. ואנחנו אין חכמתנו מגעת לדעת זה, אבל על כרחנו נודה שהוא רע לצרעת, כי יש מן הנשים שאינן שופעות כל כך, והן מתעברות בסוף נדתן, והולד נולד מקצתו מדם האשה לדעת רבותינו, ולדעת הפילוסופים כולו, ואין בו מזרע האב כלום, רק שהוא היולי מן האשה… ובעבור שאמר ראש הרופאים שהוא ניזון מדם הנדה, חשבו מקצת הרופאים בקיאים שהוא דם הנדה ממש, והוא באר בראיה, שאם בא לו לילד דם נדה ממש לא יחיה כלל, מפני רוע איכותו, וכל שכן שאינו נוצר ממנו, מפני שדם נדה עצמו בא לרחם תמיד ושואב ממנו מקום יצירת הולד, כמו ששואבה הזכוכית מן האור, וממנו נעשה לרוב בני אדם אל בחצב"ה הואובול"ה, עכשיו, ראו לעיני אלה, כמה קשה ענין הנדה וכמה תועלת להפרד ממנה. וכן רמזה התורה במה שהצריכה לזבה שבעה נקיים כדי שתתנקה מאותה קליטה, שקלטה כח הדם הרע ההוא… (תורת ה' תמימה)

רד"ק:

ענו – שיש לנדה ענוי בזה כמו שיש לבתולה. (יחזקאל כב י)

כוזרי:

…ומה שאצלנו היום מאיסור שכיבת הנדה והיולדת אינו מפני הטומאה, אבל היא מצוה גרידא מאת הבורא, וכן מה שאצלנו מהרחקת האכילה עמה ולהשמר מקורבתה, אין זה כי אם מניעות וסייגות שלא יתגלגל הענין לשכב עמה, אבל חובות הטומאה בטלו ממנו מפני שאנו בארץ טמאה ואויר טמא… (מאמר ג מט)

…ומה שיש להם הפרש בין דם נדה ובין דם טהרה וזבה ובתולים, והדם ההוה מן החבורות והטחורים, וזולת זה, וכמות הקפי הנדות וכן זיבות הזכרים,והפלאים שיש להם בצרעת ממה שיהיה עמוק משכלנו. (מאמר ד לא)

משנה תורה:

הנדה הרי היא כשאר כל העריות, המערה בה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב כרת, ואפילו היתה קטנה בת שלש שנים ויום אחד, כשאר עריות, שהבת מתטמאה בנדה, ואפילו ביום לידתה, ובת עשרה ימים מטמאה בזיבה, ודבר זה מפי השמועה למדו, שאין הפרש בין גדולה לקטנה, לטומאת נדות וזיבות.

אחד הבא על הנדה כל שבעת הימים, ואפילו לא ראתה אלא יום ראשון, ואחד הבא על יולדת זכר כל שבעה, או על יולדת נקבה כל ארבעה עשר, או על הזבה כל ימי זובה וספירתה בין שפחה בין משוחררת, הכל בכרת, שנאמר בזבה, "שבעת ימים תהיה בנדתה", ובזבה נאמר "כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה", וביולדת זכר הוא אומר "כימי נדת דותה תטמא", וביולדת נקבה וטמאה שבועים כנדתה. במה דברים אמורים שהטומאה תלויה בימים, בשטבלה במי מקוה אחר הימים הספורים, אבל נדה וזבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה, הבא על אחת מהן אפילו אחר כמה שנים חייב כרת, שבימים וטבילה תלה הכתוב, שנאמר "ורחצו במים", זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול.

העכו"ם אין חייבין עליהם משום נדה ולא משום זבה ולא משום יולדת, וחכמים גזרו על כל העכו"ם הזכרים והנקבות שיהיו כזבים תמיד, בין ראו בין לא ראו לענין טומאה וטהרה…

כל חייבי טבילות טבילתן ביום, חוץ מנדה ויולדת, שהרי הוא אומר בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה, השבעה כולן בנדתה, וטובלת בליל שמיני, וכן יולדת זכר בליל שמיני, ויולדת נקבה בליל חמשה עשר, שהיולדת כנדה, כמו שביארנו. נתאחרה ימים רבים ולא טבלה כשתטבול לא תטבול אלא בלילה, שאם תטבול ביום יטעו, ותבא נדה אחרת לטבול בשביעי. היתה חולה או שהיה מקום הטבילה רחוק, ואין הנשים יכולות להגיע לו ולחזור בלילה מפני הלסטים או מפני הצינה, או מפני שנועלים שערי המדינה בלילה, הרי זו טובלת ביום השמיני או ביום של אחריו ביום.

כל הנשים שיש להן וסת בחזקת טהרה לבעליהן, עד שתאמר לו טמאה אני, או עד שתוחזק נדה בשכנותיה. הלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה, כשיבא אינו צריך לשאול לה, אפילו מצאה ישנה הרי זה מותר לבא עליה שלא בעונת וסתה, ואינו חושש שמא נדה היא, ואם הניחה נדה, אסורה לו עד שתאמר לו טהורה אני.

האשה שאמרה לבעלה טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני, ודרך שחוק אמרתי לך תחלה, אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, כיצד, תבעה בעלה, ואחותו או אמו עמה בחצר, ואמרה טמאה אני, ואחר כך חזרה ואמרה טהורה אני, ולא אמרתי לך טמאה אלא מפני אחותך ואמך שמא יראו אותנו, הרי זו נאמנת, וכן כל היוצא בזה.

היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, לא יפרוש מיד והוא בקישויו, שהנאה לו ביציאתו כביאתו, ואם פירש והוא בקישויו חייב כרת כמו שבעל נדה, והוא הדין בשאר עריות, אלא כיצד יעשה, נועץ צפרני רגליו בקרקע ושוהה ואינו מזדעזע עד שימות האבר, ואחר כך נשמט ממנה.

ואסור לו לאדם לבא על אשתו סמוך לוסתה, שמא תראה דם בשעת תשמיש, שנאמר "והזרתם את בני ישראל מטומאתם", וכמה, אם היה דרכה לראות ביום, אסור לשמש מתחלת היום, ואם היה דרכה לראות בלילה, אסור לשמש מתחלת הלילה…

דרך בני ישראל ובנות ישראל לעולם לבדוק עצמם אחר התשמיש, כיצד, מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו, ומקנחת האשה עצמה במטלית נכונה לה, ורואין בהן, שמא ראתה דם בשעת תשמיש, ויש לאיש להניח אשתו שתבדוק במטלית שלו, מתוך שנאמנת על שלה, נאמנת על שלו… והצנועות אין משמשות אלא עד שיבדקו עצמן תחלה קודם תשמיש, ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק, לפיכך היא משמשת בשני עדים, אחד לפני התשמיש ואחר לאחר התשמיש, אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה עד לפני תשמיש, אלא משום צניעות בלבד, אבל אחר תשמיש הכל צריכין שני עדים, אחד לו ואחד לה, אפילו מעוברת ומניקה וזקנה… (ראב"ד: כתב הראב"ד כמה יגיעות יגע בחנם, שאף רב יהודה, שהיה צדיק שאין כמוהו, מנע את רבי זירא שלא לבדוק אחר תשמיש, שלא יהא לבו נוקפו ופורש, שלא אמרו בדיקות הללו אלא באשה העסוקה בטהרות)…

מי שראתה דם בשעת תשמיש הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שניה, ראתה דם בפעם שניה משמשת פעם שלישית, ראתה דם בשלישית הרי זו אסורה לשמש עם בעל זה לעולם. במה דברים אמורים בשלא היה שם דבר לתלות בו, אבל אם שמשה סמוך לוסתה תולה בוסת, היתה בה מכה תולה במכה, ואם היה דם מכתה משונה מדם שתראה בעת התשמיש, אינה תולה במכה, ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא, ותהיה מותרת לבעלה, ואף על פי שדם יוצא מן המקור בשעת תשמיש. מי שראתה דם בשעת תשמיש פעם ראשונה ושניה ושלישית, ואין שם דבר לתלות בו, הרי זו תתגרש ומותרת להנשא לשני, נשאת לשני וראתה דם כך בשעת תשמיש שלש פעמים, הרי זו תתגרש ותנשא לשלישי, נשאת לשלישי וראתה דם כך בשעת תשמיש שלש פעמים, הרי זו תתגרש ואסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה… (אסורי ביאה פרק ד א והלאה, וראה שם עוד)

האשה מתטמאת באונס בין לנדה בין לזיבות, כיצד, כגון שקפצה ממקום למקום, או ראתה בהמה או חיה או עוף מתעסקין זה עם זה, וחמדה וראתה דם, וכן כל כיוצא בזה, הואיל וראתה דם מכל מקום נטמאת, ומטמאה בכל שהוא, אפילו ראתה דם טיפה כחרדל הרי זו כמי שזב ממנה דמים הרבה.

כל הנשים מתטמאות בבית החיצון, ואף על פי שלא יצא הדם לחוץ, אלא נעקר מן הרחם ולא שתת, הואיל ויצא מבין השינים הרי זו מטמאה, ואף על פי שעדיין הדם בבשרה, שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה", ועד היכן הוא בין השינים, עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה, ובין השינים עצמו כלפנים.

משל משלו חכמים באשה, הרחם שנוצר בו הולד הוא הנקרא מקור, והוא שדם נדה וזבה יוצא ממנו, וקוראין אותו חדר, לפי שהוא לפני ולפנים, וצואר הרחם כולו, והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד, ונפתח הרבה בשעת לידה, קוראין אותו פרוזדור, כלומר שהוא בית שער לרחם. ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור, ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים, אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות, ולמעלה מן החדר ומן הפרוזדור בין חדר לפרוזדור הוא המקום שיש בו שתי ביצים של אשה, והשבילים שבהן מתבשלת שכבת זרע שלה, מקום זה הוא הנקרא עליה, וכמו נקב פתוח מן העליה לגג הפרוזדור, ונקב זו קוראין אותו לול, והאבר נכנס לפנים מן הלול בשעת גמר ביאה.

דם הבא מן החדר כולו טמא, חוץ מדם טוהר שהתורה טיהרתו, ודם קושי כמו שיתבאר. ודם העליה כולו טהור, שהוא כמו דם מכה שבמעים או בכבד או בכוליה וכיוצא בהן, ודם הנמצא בפרוזדור, אם נמצא מן הלול ולפנים הרי זה טמא, שחזקתו מן החדר, וחייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו תרומה וקדשים, ואין אומרים שמא מן העליה ירד דרך הנקב, שרוב הדמים הנמצאים כאן מן החדר, נמצא הדם בפרוזדור חוץ לנקב, הרי טומאתו בספק…

לא כל המשקה הבא מן החדר מטמא, אלא הדם בלבד, שנאמר דם יהיה זובה, לפיכך אם שתת מן הרחם לובן או משקה ירוק, אף על פי שסמיכתו כדם, הואיל ואין מראיו מראה דם, הרי זה טהורה. וחמשה דמים טמאים באשה והשאר טהורין, ואלו הן, האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכיין המזוג. כיצד… אם היה מראה הדם כמראה כל אחד מהן או עמוק מהן הרי זה טמא, היה דיהה ממנו הרי זה טהור… כיצד מקיף ורואה, לוקח המטלית שיש בה הדם בידו, ומביט בו ובדיו או בעלה של כרכום… כפי מה שעיניו רואות, ומטמא או מטהר, ואינו מביט בזכוכית של כוס מבחוץ, אלא במשקה שבכוס, ויהיה הכוס רחב, משקלו מנה ומחזיק שני לוגין, כדי שתכנס בו האורה ולא יהיה אפל.

אין בודקין הדם אלא על גבי מטלית לבנה ובחמה, ועושה צל בידו על הדם, והוא עומד בחמה כדי שיראה עינו כמות שהיא. ולא כל הרואה צריך לכל אלו הדברים בכל עת שיראה, אלא טביעות עין יש לחכם בדמים, ובעת שיראה מיד יטמא או יטהר, ואם נסתפק לו במראה מן המראות צריך להקיף ולערוך לדיו או לדם הקזה או לשאר המראות… (שם פרק ה א והלאה, וראה שם עוד)

דם הנדה ודם הזבה ודם הקושי ודם יולדת ודם טוהר של יולדת כולו דם אחד הוא, ומן המקור הוא בא, ומעיין אחד הוא, ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו, ותהיה רואה דם זו טהורה וזו נדה וזו זבה.

כיצד, כשתראה האשה דם תחלה או כשתראה בשעת וסתה והיא העת שקבעה לנדתה הרי זו נדה כל שבעת הימים בין ראתה כל שבעה, בין שלא ראתה אלא טיפה ראשונה בלבד, ראתה דם ביום השמיני הרי זה דם זיבה, מפני שהוא בלא עת נדתה, וכן כל דם שתראה בתוך הימים שבין וסת נדה לוסת נדה, הרי הוא דם זיבה, והלכה למשה מסיני שאין בין זמן נדה לזמן נדה, אלא אחד עשר יום בלבד. כל שבעת הימים שנקבעה לה וסת בתחלתן הן הנקראין ימי נדתה, בין ראתה בהן דם בין לא ראתה בהן דם, ומפני מה נקראין ימי נדה, מפני שהן ראויין לנדה, וכל דם שתראה בהם דם נדה יחשב. וכל אחד עשר יום שאחר השבעה הן הנקראין ימי זיבתה, בין ראתה בהן דם בין לא ראתה, ולמה נקראין ימי זיבה, מפני שהן ראויין לזיבה, וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב… (שם פרק ו א, וראה שם עוד וערך זבה)

מעוברת שהתחילה להצטער ואחזו בה חבלי לידה, והתחיל הדם לצאת קודם שתלד, אותו הדם הוא הנקרא דם הקושי, והיאך דינו, אם בא בימי נדתה הרי הוא דם נדה, והרי זו טמאה נדה, ואם בא בימי זיבתה, הרי זו טהורה, שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה", מפי השמועה למדו זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, ובלבד שתלד ולד חי… (שם פרק ז א, וראה שם עוד)

יש אשה שיש לה וסת, ויש אשה שאין לה וסת, אלא לא תרגיש בעצמה עד שיצא הדם, ואין לה יום קבוע לראייתה, וזהו שיש לה וסת היא שיש לה יום קבוע, או מכ' יום לכ' יום, או מכ"ד יום לכ"ד יום, או פחות או יותר.

וקודם שיבא הדם תרגיש בעצמה, מפהקת ומתעטשת וחוששת פי כריסה ושיפולי מעיה, ויסתמר שערת בשרה או ייחם בשרה, וכיוצא במאורעות אלו, ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה הקבועה לה מיום וסתה…

כל וסת שנקבע מחמת אונס, אפילו ראתה בו כמה פעמים אינו וסת, שמפני האונס ראתה, קפצה וראתה, קפצה וראתה, קבעה לה וסת לימים בלא קפיצות, כיצד, קפצה באחד בשבת וראתה דם, ולאחר כ' יום קפצה באחד בשבת וראתה דם, ולאחר י"ט קפצה ביום השבת ולא ראתה דם, ולאחר שבת ראתה בלא קפיצה, הרי נקבע אחד בשבת אחר כ', שהרי נודע שהיום גרם לה לראות ולא הקפיצה. (כתב הראב"ד בלבולים יש כאן, ואינו לפי הגמרא). ראתה יום ט"ו בחדש זה, ויום ט"ז בחודש של אחריו, ויום י"ח לחדש של אחריו, הרי קבעה לה וסת לדילוג…

כל אשה שמרבה לבדוק עצמה תמיד הרי זו משובחת, ואף על פי שיש לה וסת קבועה, שאפשר שיבא דם בלא שעת הוסת, וכל י"א יום של ימי זיבתה הרי היא בהן בחזקת טהרה, ואינה צריכה בדיקה, אבל אחר ימי זיבתה צריכה לבדוק. שכחה ולא בדקה, בין באונס בין ברצון, הרי זו בחזקת טהרה, עד שתבדוק ותמצא טמאה. האשה שלא בדקה עצמה בשעת וסתה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמא, אף על פי שהיא טמאה למפרע עד שעת וסתה, כמו שיתבאר בענין טומאה וטהרה, הרי זו אינה מטמאה את בועלה למפרע, ואינה מונה אלא משעה שראתה דם, ואם מצאה עצמה טהורה הרי זו בחזקת טהורה. וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור, אף על פי שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור, שהוסתות מדבריהם, כמו שיתבאר בהלכות מטמאי משכב ומושב…

משכה בראיית הדם אפילו ראתה אלף יום, כשיפסוק הדם סופרת שבעת ימים נקיים, ואחר זה יתחילו ימי הנדה לזו שטעתה. הנה למדת שכל הטועה אינה מונה משיפסוק הדם פחות מז' ולא יותר על י"ז, ויבואו ימי נדתה… (שם פרק ח א והלאה, וראה שם עוד)

אין האשה מטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם יוצא בבשרה, כמו שביארנו, ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד, ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור, הרי זו בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו.

ומדברי סופרים, שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדיה, אף על פי שלא הרגישה, אף על פי שבדקה עצמה ולא מצאה דם, הרי זו טמאה, וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה, וטומאה זו בספק, שמא כתם זה מדם החדר בא. וכן מדברי סופרים שכל הרואה דם בלא עת וסתה וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד ע"ד שעות, ואם בדקה בתוך זמן זה ומצאה טהור טמאה למפרע עד זמן בדיקה, ואף על פי שהיא מטמאה למפרע מדבריהם, אינה מטמאה את בועלה למפרע, כמו שביארנו, ואינה מונה לנדתה או לכתמה אלא מעת שתראה הדם או שמצאה הכתם, וכל הרואה כתם הרי זו מקולקלת למנינה, שמא מן החדר בא ונתקלקלה וסתה.

הרואה דם בשעת וסתה אינה מטמאה למפרע, אלא בשעתה בלבד, וכן מעוברת ומניקה בתולה וזקנה דיין שעתן, ואינן מטמאות למפרע, איזו היא מעוברת משיוכר עוברה והוא ג' חדשים, מניקה כל כ"ד חדש, אפילו מת בנה או גמלתו או נתנתו למניקה…

מה בין כתם הנמצא על בשרה לכתם הנמצא על בגדה, שהכתם הנמצא על בשרה אין לו שיעור, והנמצא על הבגד אינו מטמא עד שיהיה כגריס הקילקי, שהוא מרובע שיש בו כדי תשע עדשות, שלש על שלש, היה פחות משיעור זה טהור, נמצא טיפין טיפין אין מצטרפות, היה ארוך הרי זה מצטרף… לא בכל מקום שימצא הדם על בשרה תטמא משם כתם, עד שימצא כנגד בית התורפה, כיצד, נמצא על עקבה טמאה, שמא נגע בבית התורפה בעת ישיבתה…

כל כתם שאמרנו שהיא טמאה בגללו, אם יש לה דבר לתלות בו ולומר שמא כתם זה מדבר פלוני הוא, אם נמצא על הבגד הרי זו טהורה, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, ואם נמצא על בשרה ספיקו טמא, ואינה תולה בו, ואם היה לה לתלות בבשרה יתר מחלוקה, אף על בשרה תולה, וספיקו טהור… (פרק ט א והלאה, וראה שם עוד)

כל יולדת טמאה כנדה, ואף על פי שלא ראתה דם, ואחד היולדת חי או מת, או אפילו נפל, אם זכר יושבת לזכר, ואם נקבה יושבת לנקבה, והוא שתגמר צורתו, ואין צורת הולד נגמרת לפחות מארבעים יום, אחד הזכר ואחד הנקבה. והמפלת בתוך ארבעים יום אינה טמאה לידה, אפילו ביום ארבעים, הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש, הרי זו ספק יולדת, ותשב לזכר ולנקבה ולנדה… (שם פרק י א, וראה שם עוד)

כל שאמרנו בנדה וזבה ויולדת הוא דין תורה, וכמשפטים אלו היו עושין כשהיו בית דין הגדול מצוין, והיו שם חכמים גדולים שמכירים הדמים, ואם נולד להם ספק בראיות או בימי נדה וזיבה יעלו לבית דין וישאלו, כמו שהבטיחה תורה עליהן, שנאמר, "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין", בין דם נדה לדם זיבה, ובאותן הימים היו בנות ישראל נזהרות מדבר זה, ומשמרות וסתותיהן, וסופרות תמיד ימי הנדה וימי הזיבה. וטורח גדול יש במנין הימים, ופעמים רבות יבואו לידי ספק, שאפילו ראתה הבת דם ביום הלידה, מאותו היום מתחילין למנות לה ימי נדה וימי זיבה, כמו שביארנו, ולפיכך לא תטמא הבת בזיבה אלא בת י' ימים, שאם ראתה ביום שנולדה הרי זו נדה שבעת ימים ושלשת ימים סמוך לנדתה הרי י' ימים, הנה למדת, שמתחילת ראייה מתחלת למנות ימי נדה וימי זיבה כל ימיה, ואפילו ראתה והיא קטנה.

ובימי הגמרא נסתפק הדבר הרבה בראיית הדמים ונתקלקלו הוסתות, לפי שלא היה בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה, לפיכך החמירו חכמים בדבר זה, וגזרו שיהו כל ימי האשה כימי זיבתה, ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות.

ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרא יתירה על זה, ונהגו כולם בכל מקום שיש ישראל, שכל בת ישראל שרואה דם, אפילו לא ראתה אלא טיפה כחרדל בלבד, ופסק הדם, וסופרת לה ז' ימים נקיים, ואפילו ראתה בעת נדתה, בין שראתה יום אחד או שנים או השבעה כולן או יתר, משיפסוק הדם סופרת שבעת ימים נקיים כזבה גדולה, וטובלת בליל שמיני, אף על פי שהיא ספק זבה, או ביום שמיני אם היה שם דוחק כמו שאמרנו, ואחר כך תהיה מותרת לבעלה.

וכן כל היולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב, וצריכה שבעת ימים נקיים כמו שביארנו, ומנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב, שאם ראתה דם בתוך ימי מלאת, אף על פי שראתה אחר שספרה שבעת ימים נקיים וטבלה, הרי זו סופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם, ואין נותנין לה ימי טוהר כלל, אלא כל דם שתראה האשה בין דם קושי בין דם טוהר הכל טמא, וסופרת שבעת ימים נקיים אחר שיפסוק הדם. ודין זה בימי הגאונים נתחדש, והם גזרו שלא יהיה שם דם טוהר כלל, שזה שהחמירו על עצמן בימי חכמי הגמרא אינו אלא ברואה דם שהוא טמא, שיושבת עליו ז' נקיים, אבל דם שתראה בימי טוהר אחר ספירה וטבילה אין לחוש לו, שאין ימי טוהר ראויין לא לנדה ולא לזיבה כמו שביארנו.

ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין הגמרא עד היום, אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב, ודבר זה תלוי במנהג.

וכן דין דם בתולים בזמן הזה, שאפילו היתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות, ולא ראתה דם מימיה, בועל בעילת מצוה ופורש, וכל זמן שתראה הדם מחמת המכה הרי היא טמאה, ואחר שיפסוק הדם סופרת ז' ימים נקיים…

זה שתמצא במקצת המקומות, שהנדה יושבת שבעת ימים בנדתה אף על פי שלא ראתה דם אלא יום אחד, ואחר השבעה תשב שבעת ימים נקיים, אין זה מנהג אלא טעות הוא ממי שהורה להם כך, ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל, אלא אם ראתה יום אחד סופרת אחריו ז' וטובלת בליל ח' שהוא ליל שני שלאחר נדתה, ומותרת לבעלה…

אין האשה עולה מטומאתה ויוצאת מידי ערוה עד שתטבול במי מקוה כשר, ולא יהיה דבר חוצץ בין בשרה ובין המים, ובהלכות מקואות יתבאר… אבל אם רחצה במרחץ, אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם, הרי היא אחר הרחיצה כמות שהיתה קודם הרחיצה בכרת, שאין לך דבר שמעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה או במעין או בימים שהם כמעיין…

ואסור לאדם שידבק באשתו בשבעת ימים נקיים אלו, ואף על פי שהיא בכסותה והוא בכסותו, ולא יקרב לה, ולא יגע בה אפילו באצבע קטנה, ולא יאכל עמה בקערה אחת, כללו של דבר ינהגו עמה בימי ספירה כמו שינהוג בימי נדה, שעדיין היא בכרת עד שתטבול, כמו שביארנו. כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ מהרחצת פניו ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס והצעת המטה בפניו, גזירה שמא יבא לדבר עבירה, ומפני זה לא תאכל עמו בקערה אחת, ולא יגע בבשרה מפני הרגל עבירה, וכן בשבעת ימים נקיים לא תעשה לו שלש מלאכות אלו. ומותר לאשה להתקשט בימי נדתה, כדי שלא תתגנה על בעלה. (שם פרק יא א והלאה, וראה שם עוד)

ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה, ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה, הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא בזה לדבר מכשול, אבל לא ישחוק ולא יקל ראש עמה, שמא ירגיל לעבירה. (שם כא ד)

…הבא על הנדה בשגגה וטהרה מנדתה, וטבלה וחזרה וראתה נדה ובא עליה פעם שניה באותה שגגה עצמה, חייב על כל פעם ופעם, אף על פי שהוא בהעלם אחת והוא גוף אחד, שזמן נדות זה חוץ מזמן נדות השנית, והרי הן כשתי נשים נדות. והבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש, הרי אלו פטורין מקרבן חטאת, מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק, ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה, ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה, אבל זה מה לו לעשות, הרי טהורה היתה ושלא בשעת וסתה בעל, אין זה אלא אנוס, ולפיכך בין שנמצא דם על עד שלה בין שנמצא על עד שלו פטורין. אבל אם עבר ובא עליה סמוך לוסת, ודימה שיבעול ויפרוש קודם שתראה דם, וראתה בשעת התשמיש, חייבין בקרבן, שזו היא שגגה, לפיכך אם נמצא דם על עד שלו שניהם טמאים וחייבין בקרבן, נמצא על עד שלה, אם קנחה עצמה מיד כשפירש הבעל ולא שהתה שניהם טמאים וחייבין בקרבן, ואם שהתה כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד לבדוק בו ואחר כך קנחה עצמה, שניהן טמאים בספק ופטורין מקרבן, ואם שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה ואחר כך קנחה עצמה ונמצא דם, בעלה טהור.

מי שעבר ובעל סמוך לוסת על דעת שתקדם ביאתו לראיית הדם, והרגישה האשה שנטמאת בשעת תשמיש ואמרה לו נטמאתי, הרי זה לא יפרוש כשהוא מתקשה, כמו שביארנו בהלכות איסור ביאה, ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד ופירש כשהוא מתקשה, חייב שתי חטאות, אחת על כניסתו, שהרי בעל נדה, ואחת על יציאתו, שיציאתו הנאה לו כביאתו. במה דברים אמורים כשידע שאסור לבעול בשעת הוסת, ודימה שתקדום בעילתו לראיתה, ולא ידע שאסור לפרוש מיד, שנמצאו לו שתי העלמות בשתי הבעילות, אבל אם לא ידע שאסור לבעול בשעת הוסת, ולא ידע שאסור לפרוש מן הטומאה מיד, אף על פי שפירש מיד והוא מתקשה אינו חייב אלא חטאת אחת, מפני שכניסתו ויציאתו שהן כשתי בעילות בשגגה אחת הן, ובהעלם אחת עשה הכל… (שגגות פרק ה ה והלאה)

…אבל אם היתה נדה, אף על פי שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנישואין, והרי היא כארוסה עדיין, (ראה ראב"ד שם). (אישות פרק י ב)

…ולא תנשא נדה עד שתטהר, ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר, ואם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך. (שם שם ו)

כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו וידיו ורגליו, גזירה משום הרהור, שמא יבא לבעול, לפיכך מצעת מטתו כשהיא נדה שלא בפניו, ומוזגת את הכוס ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד, אלא מנחת אותו על הארץ או על הכלי והוא נוטלו. (שם כא ח)

הנושא אשה ונמצא שאין לה וסת קבוע לנדתה, אלא לא תרגיש בעצמה עד שתרד דם נדה, הרי זו לא תשמש אלא בשני עדים שבודקת בהן עצמה, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש, חוץ מן העד של איש שמקנח בו עצמו, כמו שיתבאר בהלכות איסורי ביאה. ואף על פי שמום גדול הוא זה, לא הפסידה כלום, שהרי בודקת עצמה תחלה ומשמשת. הרי שבדקה עצמה ונבעלה, ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד שלה או על עד שלו, אם אירע זה פעם אחר פעם שלש פעמים סמוכות זו לזו, הרי זו אסורה לישב עם בעלה, ותצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ואין לה תנאי מתנאי כתובה, שהרי אינה ראויה לתשמיש, ויוציא ולא יחזיר לעולם. שמא תתרפא ונמצא שלא גמר לגרשה בשעת גירושין, ומותרת להנשא לאחר כמו שיתבאר. (שם כה ז, וראה שם עוד)

ספר חסידים:

יש מדה במקור הנשים, יש אשה שיש לה וסת קבוע, הרי יכול אדם להזהר שיתרחק עונה מאשתו, ויש אשה שאין לה וסת קבוע, שאין הבעל יודע להזהר, ויש אשה שאם יבעול הבעל אותה לאחר הבעילה מיד אם תקנח תראה כתם של מראה דם, מפני שבעל בכח, ואילו כשבעל אם לא היה מכניס כל ערותו אלא מקצתו לא היתה רואה כלום, לזאת הנשים כשאין להם וסת קבוע, ואם בא עליה בכח יתראה כמו דם, לזו צריך לבא עליה שלא בכח ולהכניס מקצת הערוה, אז אין דם, כי פעמים מחמת זה הוא ולא ממקור דמיה. (תתשכג)

רבינו יונה:

ויש בחייבי כריתות אשר גורם לזרעו מוקש ושחיתות, לבד מאשר אחרית הזרע הכרת, והוא הבא על הנדה, וההוא יקרא זרע מרעים, כי יהיה תו העזות על מצחו בעודו בחיים חיתו, כמו שאמרו רז"ל, (כלה פרק ב') עז פנים הלא הוא בן אשה נדה, ויהיו עונות הבן על עצמות האב, כי הוא עולל לנפשו להיות פושע מבטן, ואוי לרשע כי שחת לו, והכרת תכרת נפשו ונפש אשתו וזרעו בליעל כולו נכרת, והאשה הנה היא בנדת טומאתה גם אם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים כמשפט, כל זמן שלא טבלה במקוה מים או מי נהר ומעיין אשר בו ארבעים סאה, גימטריא לדבר, ההולכים לא"ט. (שערי תשובה ג קכה)

האשה לעולם היא בנדתה עד שתטבול בנהר או במקוה, ובין הימים שרואה בהם דם, ובין הימים שאינה רואה, והם הימים הנקראים ימי ליבון, אחת דתם להחמיר בכל דבר, ולהיות נדתה עליה בכל ענין, ואסורה להושיט מפתח או מקל או כל דבר שבעולם מידה ליד בעלה, אף על פי שלא תגע בו, וכן אסור לבעלה להושיט לידה שום דבר, אף על פי שאינו נוגע בה. ואסור לה למזוג כוס של יין לבעלה ולהניחו על גבי השולחן, אבל מוזגת את הכוס ומניחתו על גבי ספסל או על גבי דבר אחר חוץ מן השולחן, ובעלה לוקח אותו משם, והרשות בידה להניח המים על גבי השולחן. ואסור לבעלה לישב על גבי מטתה, אף על פי שהיא חוץ לבית, ואסורה לתת בפני בעלה קיתון של מים וכלים שירחץ בהם פניו ידיו ורגליו, אף על פי שאינה נוגעת בו, מפני שהוא דרך חיבה, ואסור לה להציע המטה בפניו, אבל שלא בפניו מותר. ואסור לה לאכול בקערה אחת עם בעלה, אף על פי שאינה נוגעת בו, ואפילו הוא אוכל בקערה שלו והיא אוכלת בקערה שלה, אסור לה לשבת אצלו או כנגד פניו, וצריכה שתתן מפה גדולה או קטנה על גבי המפה שבשולחן, כדי ליתן קערה שלה עליה, או תגלה מעט מהשולחן כדי ליתן קערה שלה עליו. ואסור לאשה שתתן מחצלת או ספסל תחתיה בעת הטבילה.

הנדה שפוסק דם ממנה, בודקת עצמה יפה יפה בצמר גפן נקי ורך ולבן, או בבלאי כלי פשתן נקיים ולבנים ורכים, ואחר שתבדוק יפה ותראה שהיא טהורה, לובשת חלוק לבן נקי, ומיום המחרת תחל לספור שבעה ימים נקיים, וצריכה לבדוק עצמה בכל יום מהם כדרך הבדיקה שהזכרנו, ואם שכחה ולא בדקה יום אחד או שנים בתוך השבעה נקיים כיון שבדקה ביום שפסק הדם ולבשה חלוק לבן, וביום המחרת שהוא ראשון לשבעה נקיים וביום השביעי שהוא שמיני וליום שפסק בו הדם, טובלת בלילה ומותרת. (אגרת התשובה עה)

רבינו בחיי:

כי לא אוכל לקום מפניך – זה יורה כי קודם מתן תורה היו הקדמונים נוהגים טומאה בענין הנדה, ומחזיקין אותה בטומאה כטומאת המת, וכענין שאמרו רז"ל בנדה, אסור לשאול בשלומה, רבי נחמיה אומר אפילו הדבור היוצא מפיה טמא, ואסור לדרוך עפרה שהוא טמא כמת, ואסור ליהנות במעשה ידיה, ועל כן החריש לבן ולא דבר עמה כלל. (בראשית לא לה)

…והנה פרשה זו מדברת בענין הנדה, והמקראות סתומות בענינה, שהרי אין בה זכרון טבילה כלל, אלא במי שנוגע במשכבה, שהצריכו הכתוב טבילה, הוא שאמר "הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים". ונמצא כתוב בתשובת שאלה למר יהודאי גאון, טבילת הנדה מן התורה קל וחומר מנוגע במשכבה, וכל שכן לנוגע בעצמה, וקל וחומר לנדה עצמה שהיא בטומאתה עד שתבא במים… ויש מהגאונים שלמדו זה מן הכתוב "ורחצו במים", זה בנין אב לכל הטמאים שיהיו בטומאתן עד שיטבלו. ואמרו ז"ל כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס… ואם שינתה בו להכירא מותר, כדאמרינן דביתו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלא, ולא להושיטו מיד שמאלה לידו קאמר, שזו אפילו בכלים דעלמא אסור, אלא שמוזגת ומנחת לו על השולחן ביד שמאלה להיכרא… ויצטרך האדם שיתרחק ביותר ושינהוג חומרא במגע הנדה, וכן פירשו רז"ל (ויקרא י"ח) "לא תקרבו לגלות ערוה", שום קורבה המביאה לידי גלוי ערוה, כי מפני שבאשה כלי היצירה צריך שיתנהג האדם עמה בטהרה, כדי שתהיה היצירה טהורה וראויה לקבל הנפש הטהורה. והן ידוע כי כל מדות הנפש נמשכות אחר עיקר היצירה… ואם תסתכל בפרשה זו תמצא שלא חייבה תורה קרבן בנדה וחייב בזבה, והטעם לפי שהנדות הוא חולי בטבעה של אשה ולא נתרפאה לעולם מחולי זה, ולכך טמא אותה ז' ימים בין שתראה יום אחד בין שתראה בכולן, כי הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה, זולת בהיות בהן שפע יתר בחולי, אבל הזיבה אינו חולי בטבעה, לפיכך הזכיר בה הכתוב "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה", כלומר בלא עת הידוע לה, או שתוסיף על העת בזוב זוב דמה ימים רבים אחר השבעה, הנה הוא חולי כזוב האיש, והצריכה הכתוב קרבן כאשר תתרפא, כמשפט הזב.

ודע כי החולי הזה המוטבע באשה, לא מצאנוהו בנקבות שאר המינין, אלא במין האדם בלבד, היא האשה, והיה זה על דרך העונש מפתקה של חוה, שנאמר לה (בראשית ג') "הרבה ארבה עצבונך והרונך"… ואפשר לומר כי מטעם שפרחה עליה מאז רוח הטומאה, יש בכח האשה הנדה להראות טפי דם במראה או בזכוכית אחר שתביט בהם בתחלת נדותה הבטה גמורה. ויש לך עוד לדעת, כי אף על פי שהוא חולי בטבעה, הנה הוא תועלת ומעלה לולד, כי תתנקה האשה מן המותרות ותגרש אותם, עד שיהיה הולד נוצר מן הדם הזך והמובחר, כדי שיהיה מוכן לקבל השפע האלקי הוא אור השכל, כענין הברזל שמגרשין ממנו החלודה, ואז תהיה ראויה ומוכנה לקבל אור השמש, לא קודם לכן. ומטעם זה היה ראוי שינהוג זב במין האדם ולא בנקבות שאר המינין, שהונחו שדיהן להניק החלב במקום הערוה, ולא כן במין האדם, היא האשה, שהונחו דדיה במקום השכל, כדי להעיר כל אחד מה היתה תכלית בריאתו. (ויקרא טו יט)

וספרה לה – אינה חייבת לברך בספירה זו כספירת העומר, לפי שכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, וזו אם ראתה בתוך השבעה סותרת מה שספרה למפרע, ונמצאת ברכה לבטלה… (שם שם כח)

הרקאנטי:

ואשה כי תהיה זבה, כבר ביארתי כי הדמים הטמאים באים מהשמאל, כי הם מזוהמת הנחש שהטיל בחוה וכל זמן שהוורידין ההם פתוחין כחות הטומאה משפיעין, ואם תבא שם נשמה תהיה מן הכחות ההם והן הן עזי פנים שבדור. מוסף על זה ידעת כי הזכר והנקבה הם רמז לשני המאורות הרומזים למדת יום ומדת לילה, והשמש לעולם בשלימותו, שנאמר והוא כחתן יוצא מחופתו, אבל הירח שהיא כנגד האשה העליונה מקבלת תוספת וחסרון וחדוש בכל חדש וחדש, ולפעמים לובשת בגדים אחרים והכתם שנמצא בידה שאינו סר ממנו לעולם היא הזוהמא שהטיל הנחש הקדמוני בירח העליון, ולעתיד תסור הזוהמא… (מצורע, וראה עוד ערך מקוה)

בעל הטורים:

הרבה ארבה עצבונך – ב' במסורת, הכא, ואידך הרבה ארבה את זרעך (בראשית ט"ז), פירוש עצבונך הוא דם נדות, רמז למה שאמרו כל אשה שדמיה מרובים בניה מרובים. (בראשית ג טז)

דם יהיה זובה בבשרה – בגימטריא הן דם נדה מטמא לח ויבש. תהיה בנדתה – בגימטריא עד שהיא תבא במים. (ויקרא טו יט)

ואל אשה – ב' במסורה, הכא, ואל אשה נדה לא יקרב (יחזקאל י"ח), וכן בנדת ב' במסורה, הכא, ואידך (עזרא ט') בנדת עמי הארצות, שאם לא יקרב אל אשה נדה כתיב ביה צדיק הוא חיה יחיה (יחזקאל י"ח), אבל אם יקרב עליה בנדת טומאתה הרי הוא בנדת עמי הארץ. (שם יח יט)

מנורת המאור:

…ומצינו במדרש, כי ברמז נצטוה אדם הראשון על הנדה, בגימטריא תיבת עז"ר כנגד"ו, דכתיב "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב'), רוצה לומר רע"ז ימים כמנין עזר הם ימי טהרת האשה, ופ"ג ימים כמנין כנגדו הם ימי נדתה, רוצה לומר מני"ן עז"ר תהיה לו, ומנין כנגד"ו תהיה כנגדו, ואם חס ושלום עבר ובא עליה בימי נדתה או בימי ליבונה, הולד ממזר, והאות שלו הוא עז פנים, כדגרסינן במסכת כלה… והזריז בדבר, זרעו יהיה קדש. (נר ג כלל ו, חלק ה פרק ד)

ספורנו:

עצבונך – דם הנדות הנקרא נדת דותה, כי אמנם היא אז כל היום דוה. (בראשית ג טז)

אלשיך:

ימול – כי כאשר בא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, כי החטיא אותה, והיא הדביקה הרעה באדם, ועל כן היתה לה קללת דם הנדות שהוא מחלאת הזוהמא, והזכר המתהווה מדמי הנדה נדבק גם בו, אך ילך אל מקום אחד ושם יעשה מותר, ויכול להתתקן במילה… ויקרא יב ג)

מהר"ל:

עצבונך – זה צער גדול בנים, כך דרשו בעירובין פרק המוצא תפילין, ומה שלא פרשו זה צער הוסתות של האשה, משום דלא שייך בזה הרבה ארבה עצבונך, שאין השי"ת מביא על האדם דבר שהוא רע לגמרי, כמו דם נדות, שאין בו תועלת רק רע, ולפיכך דרשו זה צער גדול בנים, אבל בבראשית רבה דרשו אותו על צער הוסתות, ולא חשו לקושיא זו. (בראשית ג טז)

של"ה:

בענין המראות, נתבאר בסימן קפ"ח דמראה לבן טהור, וכן מראה ירוק, אפילו כמראה השעוה או הזהב, וכל שכן הירוק ככרתי… וגאון רש"ל כתב בירוק צריך עיון… על כן אין להקל במהירות אם הוא כמראה השעוה, ומכל שכן כמראה הזהב, אלא אם יש גם כן צדדין אחרים וסברות מוכיחות שאינו נידות… (שער האותיות וראה שם עוד)

וענין טומאת הנדות מענין פירסה חוה נדה, שהיתה תיכף לאחר בריאת עולם מצד הנחש הערום, והוא רשע ערום, וכן במצרים, "ואת ערום ועריה", כי חטאו של אדם הוא היה הסיבה שנפתח המעיין הנרפש מקור הזוהמא, ונמשכה עליו ועל כל יוצאי יריכו, והוצרכו הצורות ההם צירוף וליבון, וזה טעם גלות מצרים… (מסכת פסחים)

והנה חוה חטאה מפיתוי הנחש שבא עליה והטיל בה זוהמא, ומכח זה הזרע טיפה סרוחה, וגם פירסה נדה, על כן שבעת ימים בנדתה, כי פגמה בריאת ששת ימי בראשית, ואשה כי תזריע וילדה, מכח החטא הרבה ארבה עצבונך והרונך, מכח הטיפה הסרוחה, וזהו כי תזריע, אז תשב שבעת ימים כימי נדת דותה, ובמדרש קהלת שבעת הבלים נגד שבעת ימי בראשית שנפגמו בחטא אדם וחוה, ואחר כך נפגמו שנית בחטא קין שהרג את הבל, וילכו אחר ההבל ויהבלו… וכבר ידעת טעם איסור הנדה, ותראה כי אותו הכח גובר עליה בעת הלידה, והם חבלי יולדה, ועל כן באים מיד ימי הטומאה, ואחר הסרת הכח מתחלש עד שאין שם טומאה, זהו טעם לדברי רז"ל… (תורה שבכתב, תורה אור מתורת כהנים)

כלי יקר:

ונראה שענין נדה נמשך מחטא הקדמון, וכן דרש רבי יצחק, עצבונך אלו דם נדה ובתולים, שכל הנשים צריכות טהרה מהחטא שממנו נתפשטה טומאה בעולם לז', שאלמלא חטא היה אדם למעלה מטבע ז' כוכבי לכת, ובחטאו הוסרה ממנו הרוחניות וניתן תחת הטבע, שממנו נמשכת כל טומאה, שכל טבעי נופל תחת ז', נופל תחת ז' כוכבי לכת, וכל ח' למעלה מז' ורוחני… (ויקרא יב ב)

מלבי"ם:

שבעת ימים תהיה בנדתה, מה שאמר בנדתה ולא אמר תהיה טמאה, בא לדייק ששבעת ימים הראשונים תהיה בנדתה אחר שכפי דרכי התולדות יצאו הדמים בז' ימים ונקראים עת נדתה על נדידת הדם מגופה, ולכן תשאר שבעה ימים במעמד זה, בין ראתה בין לא ראתה… שבעת ימים תהיה – יש הבדל בין אם המספר בתחלת המאמר ובין אם בא בסופו, שאם בא המספר אחר הפועל יהיה לפעמים עד ולא עד בכלל… אבל כשאמר שבעת ימים מצות תאכלו וגו', בכולם המספר דוקא, והם שבעה מלאים… וזה שאמר בספרא והובא בפסחים צ', מנין שאינה טובלת מבעוד יום, תלמוד לומר "שבעת ימים תהיה בנדתה", רוצה לומר ממה שהקדים המספר מבואר שצריך ז' ימים שלמים. (ויקרא טו יט)

…כי השם דוה מורה על זיבת הדם או החולי, שיש לה מהגרת דם הנדות, ושם נדה מורה על הריחוק, שהיא מופרשת מבעלה, ואחר שהדוה והגרת הדם היא סבת הנדה והריחוק, היה לו לומר והנדה בדוותה, ועל כן פירוש בדרש הדרוש, שרוצה לומר שהדוה תהיה בנדתה, ורוצה לומר שתשאר בריחוקה עד שתטבול, וזקנים הראשונים היו אומרים שגם לא תתקשט… (שם שם לב, וראה שם עוד)

רש"ר הירש:

כימי נדת דותה – מקראות כגון זה רומזים לכך, שההלכה כולה כבר היתה ידועה, בטרם נקבעה בכתוב, שהרי הוא רומז כאן לדין, שיידון בכתוב רק לקמן (ט"ו י"ט). נדה משורש נדד, כל נודד מתרחק ממקומו, או מאדם שהוא קשור אליו, נדה היא איפוא ביטוי הולם למצב, המביא לידי התרחקות זמנית בחיי הנשואין. דותה – משורש דוה, חלה מציין את מצב המחלה מבחינה אובייקטיבית פיסיולוגית, ואילו דוה מבטא יותר את ההרגשה הסוביקטיבית של המחלה, משום כך רגיל דוה להיות קשור ללב… דוה מציין מצב של הרגשה רעה, החוזר בעונות קבועות, ואילו נדה היא התוצאה של מצב זה בהלכה… (ויקרא יב ב)

את מקורה הערה וגו', נראה שיש לבאר כאן כדרך שנתבאר לעיל באחותו, אין חייבין כרת עד שיהיו מזידים, ידעו את המצב ואת האיסור הכרוך בו. נדה נסמכה כאן לאחותו, אולי בא ללמדנו, שיש עיתים בנישואי ישראל, שיחסי איש ואשה אינם אלא כייחסי אח ואחות, דבר זה רחוק מלפגוע בקירבת הלבבות של הנישואים, היפוכו של דבר, יש בו כדי להעמיק אותה קירבת לב ולהעלות אותה מבחינה רוחנית ומוסרית. (שם כ יח)

העמק דבר:

בנדת טומאתה – ולא כתב אל נדה, לומר כל זמן שלא טבלה, וכן בשבת י"ג ב'. (שם שם יט)

תורה תמימה:

ואל המקדש לא תבא – מה שכתבו האחרונים דנדה לא תבא לבית הכנסת, שהוא במקום מקדש מעט, קשה (אורח חיים פ"ח), שלפי זה אסורה לעולם אם ילדה פעם אחת, שהיא מחוסרת כפורים, ואיך אנשים טמאים באים לבית הכנסת. (שם יב ד)

---

הלימוד לעילוי נשמת:

• שילת בת יהודה
• ידידה אשת חיל
• רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
• אלי ישראל בן מדלן

הלימוי לרפואה שלמה:

• אפרים

בתוך שאר חולי ישראל ורפואה קרובה לבוא.