פורים

(ראה גם: אחשורוש, אסתר, המן, מרדכי, מגלת אסתר)

תנ"ך:

והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו, ונוח בחמשה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה. על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה ויום טוב, ומשלוח מנות איש לרעהו. ויכתוב מרדכי את הדברים האלה, וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים. לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמשה עשר בו, בכל שנה ושנה. כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים. וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, ואת אשר כתב מרדכי אליהם. (אסתר ט יח)

על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור על כן על כל דברי האגרת הזאת, ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם. קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם, בכל שנה ושנה. והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר, וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית. וישלח ספרים אל כל היהודים אל שבע ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשורוש, דברי שלום ואמת. לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם, כאשר קיים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם, דברי הצומות וזעקתם. ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה, ונכתב בספר. (שם שם כו)

תלמוד בבלי:

מאי משמע דהאי חלשים לישנא דפורא הוא, דכתיב איך נפלת משמים משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גוים וגו', אמר רבה בר רב הונא מלמד שהיה מטיל פור על גדולי מלכות לידע איזה בן יומו של משכב זכור. (שבת קמט ב)

אמר רב יוסף הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם, מאי טעמא ימי משתה ושמחה כתיב ביה. מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי… פוריא ימי משתה ושמחה כתיב… (פסחים סח ב)

מגלה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר… אמר רב שמן בר אבא א"ר יוחנן אמר קרא לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם, זמנים הרבה תקנו להם… א"ר יהודה אימתי בזמן שהשנים כתיקונן וישראל שרוין על אדמתן, אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלים בה אין קורין אותה אלא בזמנה… (מגילה ב א, וראה שם עוד)

…ותנא דידן מאי טעמא, יליף פרזי פרזי… מה להלן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, אף כאן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון… שאני שושן הואיל ונעשה בה נס… (שם שם ב)

ואמר רבי יהושע בן לוי פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום… מהו דתימא נגזור משום דרבה, (שגזרו על קריאת המגלה בשבת, שמא יעבירנה ברשות הרבים), קא משמע לן. ואריב"ל חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי. (שם ד א)

אמר רבי חנינא רבי נטע נטיעה בפורים… והתני רב יוסף שמחה ומשתה ויום טוב, שמחה מלמד שאסורים בהספד, משתה מלמד שאסור בתענית, ויום טוב מלמד שאסור בעשיית מלאכה, אלא רבי בר ארביסר הוה, וכי נטע בחמיסר נטע… אלא רבי בר חמיסר הוה, וכי נטע בארביסר הוה… רבה בריה דרבא אמר אפילו תימא ביומיה, הספד ותענית קבילו עלייהו, מלאכה לא קבילו עלייהו, דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויום טוב, ולבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ואילו יום טוב לא כתיב… (שם ה ב, וראה שם עוד)

אמר רב שמואל בר יהודה שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות, שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות, שלחה להם כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס. רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן, שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות, שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא רבעים, עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה, כתב זאת זכרון בספר, כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון מה שכתוב בנביאים, בספר מה שכתוב במגלה… תניא ר' אליעזר אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה… (שם ז א, וראה שם עוד)

תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו, שתי מנות לאיש אחד, ומתנות לאביונים, שתי מתנות לשני בני אדם. רבי יהודה נשיאה שדר ליה לרבי אושעיא אטמא דעיגלא תלתא וגרבא דחמרא שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא ומלי כסא קמחא דאבשונא… הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא. (שם וראה שם עוד)

אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי. אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבא שחטיה לרבי זירא, למחר בעי רחמי ואחייה, לשנה אמר ליה ניתי מר ונעבדי סעודת פורים בהדי הדדי, אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא. אמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא ימי משתה ושמחה כתיב. רב אשי הוה יתיב קמיה דרב כהנא נגה ולא אתו רבנן, אמר ליה מאי טעמא לא אתו רבנן דלמא טרידי בסעודת פורים, אמר ליה ולא הוה אפשר למיכלה באורתא, אמר ליה לא שמיע ליה למר הא דאמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו. (שם ז ב)

בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו קורא במקומו, ואם לאו קורא עמהן, ומהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו, רבי מאיר אומר כולה, ר' יהודה אומר מאיש יהודי, ר' יוסי אומר מאחר הדברים האלה…. (שם יא א, וראה שם עוד)

…בפורים (קוראים) ויבא עמלק. (שם ל ב)

אלא הא רבי מאיר דמגבת פורים, דתניא מגבת פורים לפורים, מגבת העיר לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר, אבל לוקחין את העגלים ושוחטין ואוכלים אותן, ומותר יפול לכיס של צדקה, רבי אליעזר אומר מגבת פורים לפורים, ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר, דברי רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר, ורשב"ג מיקל, דלמא התם נמי דאדעתא דפורים הוא דיהיב ליה אדעתא דמידי אחרינא לא יהיב ליה. (בבא מציעא עח ב)

…היכי דמי (העברה למולך)… רבא אמר כמשוורתא דפוריא, (קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצין בימי הפורים). (סנהדרין סו ב)

תלמוד ירושלמי:

הרי פורים אלו קוראים בארבעה עשר ואלו קוראין בחמשה עשר, שנייא היא דכתיב משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר. (פסחים עא א)

תני בשם רבי נתן כל החדש כשר לקריאת המגילה, מה טעמא והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה וגו', א"ר חלבו ובלבד עד חמשה עשר… הדא דאת אמר לקריאת המגילה, אבל לעשות סעודה אינן עושין אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר, ואין מחלקין לעניים אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר, אין עיניהם של עניים תלויות אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר. ויהיו אלו לקריאה ואלו לסעודה, ר' חלבו ר' הונא בשם רב, והימים האלה נזכרים ונעשים, נזכרים בקריאה ונעשים בסעודה, זאת אומרת שמגילת אסתר ניתנה להדרש. (מגילה א ב)

אלא כהדא דרבי הוה מפרסם עצמו שני ימים בשנה, רוחץ בי"ז בתמוז ונוטע נטיעות בפורים. (שם ג ב)

סעודת ראש חדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין… מגבת פורים לפורים, א"ר לעזר ובלבד שלא ישנה ממנה העני רצועה למנעלו. אין מדקדקין במצות פורים אלא כל מי שהוא פושט את ידו ליטול נותנין לו. (שם ה א)

א"ר בא אף על גב דאת אמר בטלה מגילת תענית, חנוכה ופורים לא בטלו… ר' יעקב בר אחא מפקד לספרייה (למלמדים), אין אתת איתא מישאלנכון אומרין לה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד וחנוכה ופורים. (שם ו א)

ר' ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק, מה עשו מרדכי ואסתר, כתבו אגרת ושלחו לרבותינו שכן אמרו להם מקבלין אתם עליכם שני ימים הללו בכל שנה, אמרו להן לא דיינו הצרות הבאות עלינו אלא שאתם רוצין להוסיף עלינו עוד צרתו של המן, (שיאמרו האומות שאנו שמחין במפלתן). חזרו וכתבו להן אגרת שניה, הדא הוא דכתיב את אגרת הפורים הזאת השנית, מה היה כתוב בה, אמרו להן אם מדבר זה אתם מתייראים, הרי היא כתובה ומעלה בארכיים, הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן, שמונים וחמשה זקנים ומהם שלשים וכמה נביאים היו מצטערין על הדבר הזה, אמרו כתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה, אלו המצות שנצטוינו מפי משה, וכך אמר לנו משה, אין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר מעתה, ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר. לא זזו משם נושאים ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים, הדא היא דכתיב ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר, זאת תורה, כמה דתימר, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. זכרון אלו הנביאים, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' וגו'. בספר אלו הכתובים, ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר. רב ור' חנינה ור' יונתן ובר קפרא ור' יהושע בן לוי אמרו, המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה… רשב"ל אמר אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל, נאמר קא קול גדול ולא יסף, ונאמר להלן וזכרם לא יסוף מזרעם. (שם ו ב)

מדרש רבה:

רבי כי הוה מטי להמן בפורים אמר ארור המן וארורים בניו, לקיים מה שנאמר ושם רשעים ירקב. (בראשית מט א)

א"ר ברכיה הקב"ה כתב גאולת ישראל בתורה, דכתיב (ויקרא כ"ב) וכי תשיג יד גר ותושב עמך וגו', יד גר ותושב זה המן, שנתגדל ונתעשר, והשיגה ידו לשקול עשרת אלפים ככר כסף, ונקרא גר תושב, שהוא מזרעו של עמלק והיה גר במדי ופרס, ומך אחיך עמו אלו ישראל שהיו דלים ומכים, ונמכר לגר תושב, שמכרם אחשורוש להמן להשמיד להרוג ולאבד, או לעקר משפחת גר, שעשה עצמו ע"ז, הדא הוא דכתיב כורעים ומשתחוים להמן. ואחרי נמכר גאולה תהיה, שגאלם הקב"ה מידו והצילם מגזרתו ופדאם. אחד מאחיו יגאלנו זה מרדכי, דכתיב ביה ורצוי לרוב אחיו. או דודו או בן דודו יגאלנו, זו אסתר שהיתה בת דודו ונגאלו ישראל על ידיה. (אסתר פרשה י)

מדרש תנחומא:

ואחד בימי מרדכי ואסתר, מה כתיב שם, קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם (אסתר ט'), ומנין שהסכים הקב"ה עמהם, דכתיב וקבל היהודים, קבל רבן של היהודים. (ויחי ח)

מסכת סופרים:

מפסיקין לפורים כמנהג רבותינו שבמערב, שלשה ימי צום מרדכי ואסתר פרודות, ולאחר פורים שני וחמישי ושני… ובאחד באדר משמיעין על השקלים, ולמה באחד באדר, שהיה צפוי וגלוי וידוע לפני מי אמר והיה העולם שיהיה המן עתיד לשקול על ישראל, לפיכך הקדים ואמר למשה שהיו ק' שקלי ישראל קודמין להן, וצריכין ישראל לתת שקליהם לפני שבת זכור, ואסור לומר עליהם לשם כופר אלא לשם נדבה, צריכין להספיק מים ומזון לאחיהם עניים, משום קובלין ומתנות לאביונים, ויש שמספיקין לחם ויין, ויש שמספיקין לחם ודגים, ומכל מקום לא יפחות משתי מתנות אפילו חטים ופולים. (פרק כא)

שוחר טוב:

מגלת אסתר מנין, שנאמר (אסתר ט') קימו וקבלו היהודים, קימו מלעלה מה שקבלו למטה. (מזמור נז)

מדרש משלי:

טבחה טבחה מסכה יינה, א"ר אבהו זו אסתר המלכה, שבשעה שהגיע צער גדול לישראל בימי מרדכי מה עשתה, התקינה סעודה לאחשורוש ולהמן הרשע, נשתכרו יין ביותר, וכסבור היה המן בעצמו שחלקה לו כבוד, והוא לא היה יודע שפרשה לו מצודה, שמתוך ששכרתו יין קנתה לה אומתה לעולם. אף ערכה שולחנה, שערכה לה שולחן בעולם הזה ובעולם הבא, שכל המועדים יהיו בטלים, וימי הפורים לא יהיו נבטלין לעולם, שנאמר (אסתר ט') וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. (פרשה ט)

ילקוט שמעוני:

רבי חייא בר אבא ור' שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בקריצתא בהדה בקעתא דארבל, וראו אילת השחר, אמר ר' חייא כך היא גאולתן של ישראל, אמר לו היינו דכתיב כי אשב בחשך ה' אור לי וגו', בתחלה היא מאירה קימעא ואחר כך היא מנפצת ובאה, ואחר כך היא פרה ורבה. כך מרדכי, בתחלה ומרדכי יושב בשער המלך, ואחר כך ויהי כראות המלך את אסתר המלכה, ואחר כך ואתם כתבו על היהודים, ואחר כך ומרדכי יצא מלפני המלך, ואחר כך ליהודים היתה אורה ושמחה. (תהלים כב, תרפה)

תרגום יונתן:

על כן קראו – נטרין ליה זמן שתא בשתא בגין כן דיפרסמון יומי נסיא… למהויהון ידעין מה חזו למקבע. ככתבם – למקרי ית מגלתא במכתב רושם עבראי בבית כנשתהון. וכזמנם – בחד עסר… ובחמשא עסר בגו פציחיא. (אסתר ט כו וכז)

נזכרים ונעשים – אתחיבו למהוי להון דכרנא ולאתעבדא בהון משתיא. (שם שם כח)

רש"י:

נזכרים – בקריאת המגילה. ונעשים – משתה וכו'. משפחה ומשפחה – מתאספים יחד ואוכלים ושותים. וזכרם לא ימוש – קריאת המגלה. אגרת הפורים הזאת השנית – לשנה שניה חזרו ושלחו ספרים שיעשו פורים. (שם שם כח)

משנה תורה:

קריאת המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים, והדברים ידועים שהיא תקנת הנביאים, והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים, ומחנכין את הקטנים לקרותה, ואפילו כהנים בעבודתן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה, וכן מבטלים תלמוד תורה לשמע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצות של תורה שכולן נדחין מפני מקרא מגילה, ואין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו חוץ ממת מצוה שאין לו קוברין, שהפוגע בו קוברו תחלה ואחר כך קורא… (מגילה א א, וראה שם עוד)

ואיזהו זמן קריאתה? זמנים הרבה תקנו לה חכמים, שנאמר בזמניהם, ואלו הן זמני קריאתה, כל מדינה שהיתה מוקפת חומה מימי יהושע בן נון, בין בארץ בין בחוצה לארץ אף על פי שאין לה עכשיו חומה קורין בט"ו דאדר, ומדינה זו היא הנקראת כרך. וכל מדינה שלא היתה מוקפת חומה בימות יהושע, ואף על פי שהיא מוקפת עתה קוראין בי"ד, ומדינה זו היא הנקראת עיר.

שושן הבירה אף על פי שלא היתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון קוראין בט"ו, שבה היה הנס, שנאמר ונוח בחמשה עשר בו… בני הכפרים שאינם מתקבצים בבתי כנסיות אלא בשני ובחמישי תקנו להם שיהיו מקדימין וקוראים ביום הכניסה… וכל אלו שמקדימין וקוראין קודם י"ד אין קוראין בפחות מעשרה. (שם שם ד והלאה, וראה שם עוד)

שני הימים האלו, שהן י"ד וט"ו אסורין בהספד ותענית לכל אדם בכל מקום בין לבני כרכין שהן עושים ט"ו בלבד, בין לבני עיירות שהן עושין י"ד בלבד. ושני הימים אסורין בהספד ותענית באדר הראשון ובאדר השני. אנשי כפרים שהקדימו וקראו בשני או בחמישי הסמוך לפורים מותרים בהספד ותענית ביום קריאתה, ואסורין בהספד ותענית בשני הימים האלו, ואף על פי שאין קוראין בהן.

מצות יום י"ד לבני כפרים ועיירות ויום ט"ו לבני כרכים להיותן יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות לרעיהם ומתנות לאביונים ומותר בעשיית מלאכה, ואף על פי כן אין ראוי לעשות בו מלאכה, אמרו חכמים כל העושה מלאכה ביום פורים אינו רואה סימן ברכה לעולם. בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי, אם חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן יצאו, אבל השמחה והמשתה אין עושים אותם אלא ביום י"ד, ואם הקדימו לא יצאו. וסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו.

כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו, וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו, שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו, שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לריעים משובח, ואם אין לו מחליף עם חברו, זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.

וחייב לחלק לעניים ביום הפורים אין פוחתין משני עניים נותן לכל אחד מתנה אחת או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין, שנאמר "ומתנות לאביונים", שתי מתנות לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו, ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת.

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה, שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.

כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואף על פי שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר "כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני", ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים. וזכרם לא יסוף מזרעם. (שם ב יג והלאה)

ספר חסידים:

אל תזכרו ראשונות (ישעיה מ"ג), אלו מועדות הראשונות שבימי משה, אבל פורים אינו בכלל המועדות הראשונות, שכל הנסים אינם דומות לפורים, שהרי במצרים גזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א'), הבן להמית והבת להחיות, אבל הפורים מנער ועד זקן טף ונשים כל היהודים, לכך ימי הפורים לא יהיו נבטלים. (שסט)

מי שמת אביו בפורים לשנה הבאה לא יניח מלשלוח מנות, ובאותו פורים ישלח לעניים מעות או בשר. ואם מת לו מת סמוך לפורים אם ירצה לשלוח לעניים ישלח מעות או בשר, רק לא תפנוקים שהם עשוים לשמחה, וכל דבר שמחה לא ישלח ולא ישלחו לו. (תשיג)

רבינו בחיי:

ואחר שנתלה המן מסר המלך את טבעתו למרדכי, הוא שכתוב מיד, "ויסר המלך את טבעתו" וגו', מן הידוע כי טבעת דבר עגול, והוא רמז לגלגל, והכונה כי נתהפך הגלגל שהמשילו לטבעת, והממשלה אשר היתה להמן ניתנה למרדכי. ויש בזה רמז לעתיד כי יתהפך הגלגל ויהיו עליונים למטה ותחתונים למעלה, בכח השם המיוחד, וזהו שהזכיר דוד ע"ה בגאולה העתידה, ישמחו השמים ותגל הארץ (ר"ת הוי"ה), כי תאבד מלכות אדום הרשעה ותחזור הממשלה והמלכות לישראל. ומה שנתגיירו מן האומות בימי מרדכי ואסתר וחזרו רבים לדתנו כמו שכתוב, "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" הוא רמז לעתיד שיתגיירו האומות ויבאו בבריתו של הקב"ה ויעבדוהו שכם אחד. (כד הקמח פורים, וראה שם עוד)

יוסף לקח:

ביום ההוא בא מספר – הפסיקו להרג מבעוד יום, להראות למלך שאינן עושים כל מה שנתן להם רשות. (אסתר ט יא)

לעשות כדת היום – שאחשורוש הרגיש שהפסיקו לכבודו מבעוד יום להרגם, ולא עשו כל רצונם. עשרת בני המן יתלו – שבני עולה לא יזידון עוד. (שם שם יב)

ושאר היהודים – נאמר על יושבי הערים שהגיעו אליהם כתבי מרדכי, והרגו השונאים, ובבזה לא שלחו ידם – הם, כי אם שאר האומות בזזום, ולעיל כתב "נקהלו היהודים בעריהם", הרחוקות, ששם לא הגיע כתב המלך, ובכל זאת הרגו מבקשי רעתם וגם בזזום בעצמם. (שם שם טו)

וקבל היהודים – עוד פעם, ומכאן לכפול השתיה, ומה שאמר לשתות עד דלא ידע, פירוש בתחלה אמרו רק ארור המן, ואחר כך כשכתב להם מרדכי כל המעשה אמרו ברוך מרדכי וישתה עד דלא ידע איזה קודם. או מפני שהתשועה על ידי משתה. או שישכח דאגת החורבן לחגג הנס, או להודיענו שצדיק שקול נגד הקרבנות ויכול להצילם. (שם שם כד)

על כן קראו – כי מקצור המגלה ששלח מרדכי לרמוז רק מה עבר בין המלך והמלכה לא ידוע גודל הנס, וחשבו שהיה מפני אהבת המלכה ומפני שהמן טעה בגורלו, והענין הוא בטבע המערכה, על כל דברי האגרת שהיתה בקצור. ומה ראו על ככה – לא ראו מכל הצומות וזעקתם. (שם שם כו)

אלשיך:

שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות – עשו ד' דברים נגד ד' אבלויות שעשו קודם נגד ד' עברות שבידם, על שהשתחוו לצלם שהוא ע"ז עשו אבל כאילו מתו בעצמם, ועכשו עשו שמחה. על שנהנו מסעודת אחשורוש עשו צום, ועכשיו עשו משתה. ועל שהביטו בזונות שהציבו לעמתם במשתה היה הבכי, ועתה יום טוב, ועל שחטא אחד בפני חברו ואינם מוחים עשו הספד, ועתה משלוח מנות, שכל אחד פונה אל חברו להטיבו. ולמען לא ירע לעניים על ידי בטול מלאכה קבעו במקומו מתנות לאביונים. (שם ט יט)

היהודים הפרזים – הם המשיכו מעצמם לעשות יום טוב, כי הכירו בגודל הצלתם, והשאר שלא ידעו גודל הנס אלא תלו הדבר באהבת המלך את אסתר או בשנאת המן וכיוצא בזה לא המשיכו לעשות יום טוב. ומרדכי שידע גודל הנס שם על לבו שיקבלוהו חובה בכל מקום ולדורות. ולכן אמר ויכתוב מרדכי את הדברים האלה – המגלה, להראות גדולת המן בעיני המלך, ושאסתר שמה נפשה בכפה, ושגם המלך אינו חפץ בהם, כמשל חז"ל מבעל החריץ והתל, ושגם ה' רצה בדבר, ורק על ידי תשובתם נרפאו. וקודם כתב רק שיקבלו הפורים בדור ההוא שניצל, ועל זה אמר וקבל היהודים בלשון יחיד על הדור, ומשקבלוהו כתב אגרת שנית שיקבלוהו גם לדורות, ועל זה אמר קימו וקבלו וגו'. (שם)

נזכרים ונעשים – אמרו חז"ל כל הנביאים והכתובים בטלים לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר, שנאמר "וזכרם לא יסוף מזרעם", וכן כל המועדים בטלים חוץ מפורים, רוצה לומר קריאת המגלה היא הלולא דפורים, ועל ידי זה קונים ימים אלו קדושה שאינה בטלה לעולם, ועוד לעתיד לבא יראו את כל האמור בנביאים וכתובים מרומז בתורה, ולכן בטלים מהם, אבל ענין מגלה קיים את ישראל, ועל ידי זה נתקיימה גם התורה עצמה.

ועושים יום י"ד ויום י"ה לרמוז שלעתיד לבא כשינקם לגמרי בעמלק יהיה ה' שלם והכסא שלם, שעל זה אמר "כי י"ד על כס י"ה". (שם שם כח)

כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה – שגם מרדכי ואסתר קבלו הימים על עצמם, להראות בזה שגם הם היו בסכנה, ושלא יחשבו שאלמלי ידע המלך שאסתר יהודית לא היה עושה הדבר. (שם שם לא)

מהר"ל:

…ואם תשאל למה אלו שני המועדים לא יהיו בטלים, דבר זה לפי ענין אלו המצות, כי ענין אלו המועדים הם כמו התחיה שאחר שהגיעו למיתה יחזרו לחיים כבראשנה, וכן יום כפורים שהאדם אשר הוא חוטא ונגזר עליו המיתה יחזור לו החיים, ולפיכך פורים אשר הגיעו לחרב וחזר להם החיות, אין ספק שהגיע להם דבר זה ממדרגה עליונה שממנה החיות שלא בטבע, כי החיות הטבעי כבר נגזר על זה המיתה, ואי אפשר רק שפתח להם השי"ת שער העליון אשר ממנו חזר להם החיים… (תפארת ישראל פרק נג)

אבל המן נקרא צורר היהודים, ודבר זה מפני שהיה המן לישראל כמו שני דברים שהם מצירים זה לזה שכל אחד דוחה את השני לגמרי, וכל אשר יש לאחד הרווחה דבר זה בטול כח השני כאשר הם במקום אחד צר, שכל אשר נדחה האחד הוא הדוחה לשני, ומפני כי המן הוא צורר ישראל ולכך אמר "ותוציאנו לרויה", שלא היה להם עוד צרות בימי המן… ומזה תבין גם כן גודל הנס שהוא יותר גדול מכל אשר עמד על ישראל. (אור חדש ד"ה רבי חנינא)

…אבל בימי אחשורוש שהיה מולך על כל העולם ונעשה תשועה בין האומות אז כל אפסי ארץ ראו ישועת אלקינו, והרי כאשר גזר להשמיד ולהרוג את ישראל היו כותבים זה בכל הארץ, וכאשר השי"ת עשה להם הצלה אז נודע דבר זה לכל העולם, ולפיכך בזה מיוחד המגילה הזאת כי ראו אפסי ארץ ישועת אלקינו… (שם רבי יוחנן פתח)

…מצד זה ראוי שיהיה הקב"ה מנהיג עולמו שלא ימסר ישראל להריגה ויהיה נשאר קיים מנהגו של עולם, אף כי אין כאן נס נגלה כמו שהיה בקריעת ים סוף ושאר הניסים, ולפיכך במגילה הזאת לא תמצא שם קדוש שאינו נמחק, כי לא נראה בהנהגה הזאת הטבעית שמו הגדול שמחדש נסים רק ברמז בלבד נזכר, וכל זה בודאי כי הוא יתברך מנהיג את הטבע, אף כי האדם חושב כי הטבע מעשה הוא, והטבע הוא שליח הקב"ה, ומפני כך נס הגאולה הזאת היה כך בטבע מצד שהוא יתברך מנהיג הטבע, ועל ידי זה גאלם, וזה היה ביום ט"ו בניסן, וביום ט"ז שהוא יום הבאת העומר נתלה… (שם ד"ה ויקח המן את הלבוש)

ובבזה לא שלחו את ידם, אף על גב דנכתב בשם המלך ושללם לבוז, מכל מקום לא לקחו שללם מפני שלא יאמר המלך כי לא היתה כוונתם להציל עצמם מן שונאיהם רק ליטול שללם, ולכך בביזה לא שלחו ידם לדעת שהם נקיות מזה. ועוד יש לך לדעת כי היו נוהגים כמו שראוי אל הנס הזה, כי הנס לא היה כדי שיקנו ישראל ממון, רק להפיל את שונאיהם, וזהו החלוק שיש בין הגאולה הזאת לשאר הגאולות, כי שאר הגאולות היה הרוחה להם, כי כאשר יצאו ממצרים שהיתה הגאולה להעלות את ישראל ולהיותם בני חורין, והיו מרויחים בגאולה, אבל נס זה לא היה רק לסלק האויב ולא להרויח יותר ממה שהיה להם קודם, כי אף אחר שנעשה להם נס הזה עדיין היו תחת אחשורוש, ואם כן לא קנו ישראל בימי אחשורוש יותר ממה שהיה להם בראשונה, אף כי נפל פחד יהודים עליהם היה זה לסלק האויב ולא ישלוט בהם, ואם היו לוקחים את ממונם כאלו היה הנס להרויח להם בגאולה זאת, ובודאי אין כאן הרוחה כאשר עדיין היו בגלות, (שם ד"ה ובבזה לא שלחו)

ועוד יש לפרש והוא עיקר, כי בא לומר כי נס שעשה השי"ת לישראל במגילה הזאת היה נס בשלימות הגמור, ולא תאמר כי היה כאן נס אבל לא היה בשלימות הגמור, ולכך יש לקבוע יום שבו ההנחה ליהודים ועשיות משתה ויום טוב כאשר הירח מלא אורה, והיא בשלימותה, והרי פסח וסוכות שהם ימים טובים לישראל והם זמני שמחה הם בט"ו, חוץ מן השבועות, מפני שהוא תלה בספירה של חמשים יום… לכך קבעו בכרכים שהם דומים לשושן מוקפת חומה מיהושע בן נון שיהיה להם יום י"ד ויום ט"ו, שזה מורה על הנחה גמורה… (שם ד"ה ביום ההוא בא)

ומשלוח מנות איש לרעהו, המצוה היא בפורים יותר מן יום טוב, ולמה המצוה הזאת יותר ביום זה מן יום טוב, אבל הדבר הזה ידוע ממה שהתבאר למעלה כי פורים הוא לישראל מפני שנצח את זרע עמלק אשר הם אויבים וצוררים ביותר, וזה כי ישראל הם הפך זרע של עמלק, כי כל זמן שזרע עמלק בעולם אין שמו אחד, וישראל הם מיחדים שמו ערב ובוקר ובשביל זה הם עם אחד דביקים בו יתברך, שהוא אחד, ומפני שישראל עם אחד ראוי שיהיה בהם עם אחד ויהיה להם חבור וריעות גמורה, לכן יש להם להחיות אביונים… ולכך המצוה ביותר ביום זה בלבד, הן משלוח מנות הן מתנות לאביונים, כי מאחר שהוציאם השי"ת מן המן שבא לכלותם, והיו ישראל עתה בשלימות, ולכן ראוי שיהיה בשלימות לגמרי לעשות ימי משתה ושמחה ויום טוב, וגם להשפיע על אחרים, ולכך אמר ומשלוח מנות איש לרעהו. אבל מתנות לאביונים דבר זה הוא ענין אחר, שנותן ומשפיע לעני בשביל שהעני צריך לו, ואם יש שלימות לנותן ומשפיע, הלא יש חסרון למקבל שהוא העני… וכל זה כי במה שישראל הם עם אחד לכן עמהם השי"ת הוא אחד, ובזה הם גוברים על המן וזרעו שהם הפך אחדות ישראל… (שם ד"ה ומשלוח מנות)

…אבל ימי הפורים הוא ענין אחר, כי השי"ת הציל אותם מהמן בשביל שאין אדם נחשב לדבר מה ואין לו עזר מצד עצמו, וכיון שאין האדם נחשב לדבר מה קיום שלו הוא מן השי"ת, ומה שאין האדם נחשב לדבר מה דבר זה הוא מצד הגוף, ולפיכך צריך לבסומי בפורים, וכאשר הוא מבוסם ואין יודע בין ארור המן ובין ברוך מרדכי, אז מה האדם נחשב כאשר מסולק ממנו השכל, וכיון שאין נחשב לכלום, לכך מצד הזה השי"ת מקיים ומעמיד אותו, ולכך בימי המן שהיה רוצה לכלות את ישראל ולאבד את גופם ולא היה להם עזר רק מן השי"ת אשר הוא מקיים האדם מצד שאינו נחשב לכלום מצד עצמו, רק כי קיומו הוא מצד השי"ת, ולכך חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי… ואינו דומה ליום טוב, שהם זמני שמחה, כי אין השמחה רק שיהיה כח לנפש לא לבטל השכל ממנו, אבל בפורים כל אכילה ושתיה הוא הסרת השכל, וזהו בטול האדם עד שאינו נחשב דבר מה. (שם ומאמר אסתר)

של"ה:

יש בחוצה לארץ כרכים גדולים וישנים ערים גדולות ובצורות ויש להסתפק בהם אולי היו מוקפות חומה בימי יהושע בן נון, על כן ראוי ליחיד אשר יראת אלקים בלבו להחמיר על עצמו ולקרות המגילה ממגילה כשירה גם בליל ט"ו ויום ט"ו, רק יקרא אז בלא ברכה…

פורים מותר לעשות מלאכה, ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושים, והעושה אינו רואה סימן ברכה לעולם… ומותר לכתוב פסקי הלכות ופשט המקראות שאדם שמח בהן, פקודי ה' ישרים משמחי לב, ואגרת של שאלת שלום, וכותב בספר זכרונות וכן כל דבר שאינו צריך עיון נראה שמותר…

ריב גדול היה לי עם מקצת קהילות בחוצה לארץ שאוכלין הסעודה אחר מנחה, ועל ידי זה מבטלין התמיד ואין קורין לבית הכנסת לתפילת ערבית, ויש שתים רעות, חדא לבטל תפילה בצבור וחטאת הקהל הוא, ועוד העם משתכרין ושוכחין תפילת ערבית…. על כן לא יפה בעיני המנהג להקדים תפילת מנחה ולעשות אחר כך הסעודה, אף שכתב רמ"א כן, רק יעשה כמנהג הקהילות ההם להתפלל מנחה ומעריב ביחד והם עושים הסעודה מקודם, ובבוא עת התפילות אזי יקרא השמש לבית הכנסת כמנהגו דבר יום ביומו, ואף שהעם באמצע הסעודה של שמחה ומשתה יכולים לילך לבית הכנסת להתפלל ואין צריך לברך ברכת המזון… וכן כתב מהר"ר אסירל"ן שהוא ורבותיו נהגו בכל השנים עיקר סעודה שחרית, וטעמא דמסתבר הוא, דהא זו הסעודה היא נגד סעודת אסתר שעשתה על המלך, ובודאי היתה הסעודה בעת שדרכן של המלכים לאכול, ובסעודה זו נתלה המ"ן, ונתנו הקדמונים סימן, וישבות המ"ן ממחרת, כלומר המן נתלה במחרתו של פסח בעת העומר…

מצוה לשמוח בפורים אבל יהיה של מצוה לא הוללות ושכלות, והרמב"ם כתב מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ומשלוח מנות איש לרעהו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים… ומצאתי כתוב, ואף אותן המשתכרים יהיה כונתם לשם שמים, כדי לזכור הנס שבא במשתה היין, ולא כאותן המשתכרין כדי למלאות גרונם, כאשר ראיתי רבים בני אדם אשר המה ביין שגו פקו פליליה ומרבים ימי הפורים האלה לעשות שחוק וקלות ראש, ואינם חוששים להתפלל בימים האלה, ואדרבה מרימים קולות בשעת התפילה לקריאת מגילה ומערבבים החזן עד כי קולו לא ישמע, גם באכלם לבם ועיניהם שם על מעדניהם ולא נשאו את ראשם לא הביטו העולם העליון אשר ה' אלקי ישראל בא בו… עד כי נדמה לרוב המון שבשני הימים האלה הותר לכל אדם לפרוק עול תורה ומצות מעליו, וכל המרבה להיות משוגע הרי זה משובח, וכל זה הוא בלי ספק רע ומר והוא עון פלילי… (מסכת מגילה עמוד הצדקה)

והאלקי האר"י ז"ל העמיק במאד בסודות פורים ומגילה והסעודה, אך מאחר שלאו כל מוחא ומוחא סביל דא כי אם להבאים בסודו, על כן לא אעתיק מדבריו רק מעט מזעיר ממה שכתבו תלמידיו בסוד הסעודה… (עניני פורים ומגילה ועיין שם)

על כן אני אומר שאדרבה באמרם זה (חייב איניש לבסומי) הזהירנו באזהרה שלא נשכר כל כך, רק חייב איניש לישאר מבוסם, רק רשאי להיות שכור, היינו כשלא ידע בין ארור המן וזהו דבר בלתי אפשר, משלא יהיה קיים הדבר שמחייב לישאר מבוסם, כי התנאי בטל, והחיוב קיים, ודוק היטב. הרי שתכלית שמחתינו מפורים הוא שלימות הגוף והנפש שזכרנו אליו, כמו שאמרו רז"ל על פסוק ליהודים היתה אורה זו תורה וכו' וששים ושמחים אנחנו שזכינו מחמת פורים להתורה שהיא גם כן גוף ונפש נגלה ונסתר, כנודע, והיא שכל המעשה ושכל העיוני שקבלו זה כי המן ביקש לעקור הגוף, כן פירש במנות הלוי בפסוק להשמיד להרוג, וכן ארז"ל שקבלו בימי אחשורוש התורה ברצון… (תורה שבכתב תצוה, ועיין שם עוד)

רמח"ל:

והנה כפי מדרגת השפעתם של הימים האלה כן הוצרכנו לינתק מן העסק העולמי. וכפי זה איסור המלאכות בהם, והינו יום הכפורים למעלה מכלם, ואחריהם ימים טובים, ואחריהם חולו של מועד, ואחריהם ראש חדש, ואין בו בטול מלאכה אלא לנשים, ואחר כל זה חנוכה ופורים, שאין בהם בטול מלאכה אלא הודאה בחנוכה ושמחה גם כן בפורים, וכל זה כפי ערך השפע הנשפע והאור המאיר ההוא. (דרך ה' חלק ד פרק ז ה)

ענין חנוכה ופורים הוא להאיר האור המאיר בימים ההם, כפי התקונים שנתקנו בם, חנוכה בתגבורת הכהנים על הרשעים בני יון, שהיו מתכוונים להסיר ישראל מעבודת ה', ונתחזקו הכהנים ועל ידם שבו לתורה ולעבודה, ובפרט ענין המנורה לפי תקוניה, שהיו הקטרוגים נגד ענינם והחזירום הכהנים על בורים. ופורים לענין הצלתם של ישראל בגלות בבל וחזרת קבלת התורה, שחזרו וקבלו עליהם לעולם, כמו שאמרו רז"ל, הדור קבלוה בימי אחשורוש (שבת פ"ח), ופרטי הענינים כפי פרטי התיקון. (שם שם פרק ח ג)

מגילת סתרים:

לשלח יד במבקשי רעתם – נראה שהם העמלקים צוררי ישראל מאז, והכריזו שרק בהם רוצים להנקם, על כן החרישו שאר האומות, וכולם היו נגדם משנאת המן. או נקהלו כדי לעמוד בפני הקמים עליהם כבאגרות הראשונות, ומשראו שנפל פחדם ידעו שהאגרות הראשונות בטלו ונקמו בהם. (אסתר ט ב)

ובבזה לא שלחו את ידם – לא היה להם זמן לשלח ידם כי קיימו מצות מחיית עמלק שהיא קודמת לבנין הבית. (שם שם י)

הרגו היהודים ואבד – שהשמידו המשפחות שהיו מעמלק. ינתן גם מחר – כי בשושן היו הסנהדרין והקדושה, ובעת שנגזרה הצרה נסתלקה רוח הקדש ועדיין לא חזרה, והבינה אסתר שיש עוד מהטומאה לעקור. (שם שם יב)

ימי משתה – לזכר שעל ידי התשובה נהפך להם חטא המשתה לזכות. ויום טוב – שראו מחיית עמלק והיה ראוי שתהיה גאולה השניה כגאולה הראשונה, אלא שגרם החטא. ומשלוח מנות – כי כשגברו עונות ונעשה פירוד ביניהם גברה הטומאה והמן, וכששבו נעשתה אחדות ביניהם. ומתנות לאביונים – כי מרדכי ידע שלא נתכפר חטא הצלם ויתקנו על ידי צדקה. (שם שם יח)

ותכתב אסתר – נראה שמרדכי כתב רק לעשות יום טוב, ואסתר כתבה כל הפרטים של הנס כדי שידעו גדלו. (שם שם כח)

דברי שלום ואמת – אסתר כתבה על כתיבת וקריאת המגלה, והיות שלא נכתבו בה שמות מהטעמים שנאמרו, רמזה להם במקום דברי ה' צב-אות דברי שלום ואמת. (שם שם ל)

מלבי"ם:

אשר שברו – מצד מזל ישראל היורד וכוכב עמלק העולה, ונהפוך הוא – ראו איך ההשגחה הפכה המזל. (שם ט א)

ויעשו בשונאיהם כרצונם – שהיתה להם רק רשות להרוג האויבים המפורסמים וגלוים, והאחרים הכניעום ברוב פחדם מהם. (שם שם ה)

ושאר היהודים – שהיו בערים שלא היו שם שרי המלך המגינים עליהם, הוצרכו להלחם בפועל נגד אויביהם ונצחום. (שם שם טז)

על כן היהודים הפרזים – בערים המוקפות שהשרים העלימו שם את הכתב הראשון, וגם היהודים חשבו שצבא המלך לא יגן עליהם לא עשו יום טוב בשנה הראשונה, ובכפרים קבלו על עצמם יום טוב כדין יחידים שנעשה להם נס. (שם שם יח)

ויכתב מרדכי – לספר ליהודים כל הענין, שידעו מאגרות הראשונות וגודל הנס גם בערים הרחוקות. ואת יום חמשה עשר בו – כי גזרת המן היתה להשמיד את היהודים, וגם אחרי י"ג באדר, והיה צריך להמתין עד יום י"ד לראות אם לא ישתדלו העמים אחר כך בכך, ולא חגגו עד יום ט"ו, אבל בפרזים שלא ידעו מגזרות ההשמדה כלל חגגו מיד בי"ד. (שם שם כ)

קראו לימים האלה פורים – להראות תוקף הנס שהמערכה שנגד ישראל נהפכה לטובתם. וקבלו היהודים – שיהיה תוקף הקבלה לדורות, לא יעבור – על ידי בית דין גדול ממנו בחכמה ובמנין. (שם שם כו וכז)

לקיים את ימי הפורים האלה – שיעשום יום טוב מצד נדר וקבלה ולא מצד דברי תורה. כאשר קים – כפי שקבלו מרדכי ואסתר, וכאשר קימו – ישראל בנדר את הצומות, כבזכריה. (שם שם לא)

שפת אמת:

וכתיב וישכרו עמו וכו'… ואמינא לפי רמז המפרשים "וטבח טבח והכן" הוא חנוכה, אף אנו נאמר "וישכרו" הוא מרומז על פורים, כי חנוכה ופורים הם נסים האחרונים סמוכין לסוף תיקון הכולל שיהיה נגמר במהרה בימינו, ופנימיות אלה הדברים יובנו למשכיל בכוונת חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע. (בראשית מקץ תרל"ט)

בפסוק לכולם נתן לאיש חליפות שמלות וכו'… ובודאי התועלת שבאה על ידי הגלות הוא תיקון המלבוש… ויוסף נתן להם זה הדרך איך יוכלו להתלבש בכל אלה לבושים שונים כמו שהראה להם יוסף שלא הכירוהו אם כי היה עומד בצדקו, וזה שאמרו חז"ל שרמז לבנימין שיצא ממנו מרדכי שיצא מלפני המלך בה' לבושים וכו', כי בימי אסתר היתה הסתרת פנים ביותר, ומרדכי תיקן ה' מיני לבושים הנ"ל, ואפשר על זה הרמז מה שמחליפין המלבושין בפורים, כי מנהג ישראל תורה… (ויגש תרל"ט)

ואתה תצוה וגו', כי באמת עיקר כחו של עמלק הוא בבחינת עשיה, כי הזכירה שהוא בחינת התורה בחינת נשמע בזה אין לו שום נגיעה, לכן כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, והתגברות כחו של משה רבינו ע"ה הוא התורה, רק בבחינת נעשה גרם עמלק כל הקלקולים, ובימי הפורים נתקן העשיה גם כן, לכן קבעו למשתה ושמחה, אבל צריך להיות עיקר המכוון בזכירה לבטל העשיה אל הזכירה כנ"ל. (שמות תצוה תרמ"ב)

על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, ומשמע שעיקר הנס תולה בזה, כי איך יקרא שם היום על דבר טפל שאינו העיקר, כי קשה הוה ליה למימר פור, למה פורים, אך שגם גורל ישראל היה, ואף כי לא הפילו פור, אך זה הפור שכשהגורל שלהם להשמיד לאבד כל היהודים וזה אי אפשר, ממילא נהפך לטוב, וגורל שלהם הוא גורל שלנו באמת, רק שצריך תפלה וצעקה לישועתו ית', וכן כתוב בנוסח אשר הניא, פור נהפך לפורים. וזהו באמת גודל הנס שמה שהגורל מורה עליו הוא שהטבע צריך להיות כן, ומזה מוכח שלא היה הצלת ישראל על פי טבע כלל רק בנס, וזה שאמר במדרש כי אגרת שלהם סתום להיות עתידים וכו', כי הגורל היה רק שבזה היום צריך להיות דבר זה, ובאמת היה צריך להיות כן כדי להיות נהפך לטוב, ונמצא שהוא ב' גורלות. (פורים תרל"א)

ואיתא במדרש כי היה מפיל גורלות על ימי השבוע ולא עלו לו, והפיל על החדשים. וקשה מאחר שלא עלה על הימים מה תועלת בגורל חדשים, שעל כרחך צריך ליפול ביום מימי השבוע, אמנם הם ב' מספרים, מספר ימי השבת נתלים בשבת, ושבת ניתן לישראל וקביעא וקיימא, ובזה אין שייכות להמן כלל, אך החודש נמסר לבני ישראל, דכתיב החודש וגו' לכם, שהם מקדשין החודש, והפירוש שעל ידי ישראל ממשיכין התחדשות לטבע גם כן, זה ההפרש בין שבת שלמעלה מן הטבע, וחודש הוא המשכת התחדשות לתוך הטבע עצמו, וזה היה עיקר שנאת המן הרשע היפוך משם צדיק שהוא גם כן המשכת החיות להנבראים… וזה שאמר (המן) ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, שמביאין האחדות גם בתוך פירוד, שהיו אז בגלות והעבודה בגלות היא למצא נקודת האחדות גם בתוך הטבע, ועל זה חרה לו, וזה שאמר והחודש אשר נהפך, שגם בבחינת התחדשות בתוך הטבע נעשה הנס, כי שם יש אחיזה לעמלק והמן, ונתהפך לטוב. (שם)

ומצות משלוח מנות נראה לבא לאהבת ישראל, שכתוב איש יהודי, ומדרש יחידי וכו', דאיתא ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה, הפירוש כשאדם דבוק בנקודה חיות הפנימיות ושם כל בני ישראל אחד, ממילא אוהב לרעהו גם כן, וזה עצמו מה שאמר רש"י רעך הקב"ה, על שם שהכל אחד כנ"ל, ומרדכי היה כלל כל ישראל, כי על ידי אהבה שנעשה אחד יכול לגרום זכותו על כל ישראל, ויהודי נקרא יחיד כנ"ל, שדבוק בנקודת חיות, ששם מקום האחדות… (שם)

נראה כי נס פורים היה הכנה לבית שני, כי היה צריך להיות כח ועוז לבני ישראל, ועל ידי הנס נגבה לבם ויכלו לחזור לבית המקדש, וכן אפשר שיהיה לעתיד נס כזה קודם הגאולה, כמו שאמרו חז"ל מעמיד עליהם מלך כהמן וכו', שנס זה הכנה לגאולה. (שם תרל"ד)

תשועתם היית לנצח וכו', כי התשועה בפורים היתה לדורות עולם, כמו שהגזירה היתה להשמיד כל היהודים, ממילא גם הנס היה לכל הדורות, והרי קיום כל זרע ישראל הכל על ידי נס הזה, ואיתא כי הגזירה היתה גם בשמים כן על בני ישראל, והקב"ה עשה זה הנס בלי זכות ישראל, רק מצד שאנחנו עמו וחוסים בו תמיד, לכן עליו להושיע לנו בעת צרה, ולכן זה היום טוב נותן כח ועוז ותקוה לבני ישראל בגלות, לבטוח בו מצד שמיוחדים אנחנו אליו. ונראה שלכך תקנו לבסומי עד דלא ידע וכו', להראות שאין היום טוב מצד זכות ישראל, ולכן נקרא פורים על שם הפור, כי הגורל הוא סימן שכך היה ראוי מכל צדדי הטבע, ותגבורת כח הסט"א על ידי עונותינו, ורק בחסדו השי"ת הצילנו, ולכן קיבלו אחר זה התורה בלב שלם, כמו שכתוב אחר זה קבלוה בימי אחשורוש, כי מקודם החטא הקדימו בני ישראל נעשה לנשמע, וזכות זה עומד לבני ישראל תמיד, כדאיתא במדרש על פסוק זרעו לכם לצדקה… וזכות זה עמד להם שנתעוררו מהקב"ה בנס לבטל מעשיהם מגודל אהבה שהראה להם הקב"ה בעת צרה, ואיתא כי פורים כמו יום הכפורים, וביום הכפורים באין למעלה מהטבע על ידי ביטול הגוף אכילה ושתיה, ועניתם, על ידי זה באים לעלמא דחירות, ויש בו סליחת עונות, כמו כן בפורים על ידי משתה ושמחה יכולין לבא גם כן לזה בעזר עליון שלא מצד מעשינו. (שם תרל"ה)

בפורים הוא עת תשובה, כמו דאיתא שיום הכפורים ופורים הוא ענין אחד, עיין שם בתקונים, כי הנה כל הנסים שנעשו לבני ישראל, היה מצד זכות מעשיהם הטובים שהם מוכנים לנסים, אבל בפורים היה באות גזירה בשמים וכו', רק על ידי תשובה זכו לנס, לכן איתא שכל המועדות בטלין ופורים לא יתבטל, כענין במקום שבעלי תשובה עומדין וכו', ועתה על ידי שמחה יכולין לבא לבחינת תשובה, מה שבאים ביום הכפורים על ידי העינויים. (שם תרל"ו)

ואיתא הדר קבלוה בימי אחשורוש וכו', ותוספות הקשו, הא הקדימו נעשה לנשמע. אבל יראה כי על ידי חטא העגל אבדו נעשה, כדאיתא במדרש הזהרו בנשמע, ואף על פי כן היה לבני ישראל עמידה אחר החטא, וזה היה ענין כפה עליהם ההר, שאף כשיאבדו חס ושלום הקדמת נעשה וכו', רק הרצון והשמיעה יהיה כראוי, יסייעו להם משמים לגוף המעשה. והדר קבלוה בימים האלו, כמו שכתוב קיימו וקבלו וגו', להיות עושים. אם כן נראה שנתקן חטא העגל בנס דפורים, והאמת כי כל חטא העגל בא על ידי הרשע עמלק אשר עירבב אותנו קודם קבלת התורה וזרק ארס ושאור בעיסה, לכן כפי מחיית עמלק נתקן זה החטא כנ"ל. (שם)

כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וגו', כי הבינו שהגזירה היתה על ידי החטא שנהנו מאותה סעודה של אחשורוש, ולכן נאמר לעיל, עשה וגו' לכל העם הנמצאים בשושן וגו' משתה, וכן כאן "הנמצאים", שזה קאי על בני ישראל, ובזה התענית תקנו זה החטא ושבו בתשובה שלימה, והוא פלא שבאותו המשתה עצמה נעשה ההצלה שנהרגה ושתי אז, וזהו כעין אמרם ז"ל בתשובה מאהבה, הזדונות נהפכו לזכיות, והקב"ה ראה שישובו בתשובה שלימה, ונראה שלכך תקנו זה היום למשתה, לאשר כי נהפך להם חטא המשתה על ידי התשובה כנ"ל, ויש לומר זה פירוש הפסוק "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת", פירוש שהתקרבות אל הבורא ית' תהיה על ידי החטא עצמו, והוא שלא כדת על ידי תשובה כנ"ל. (שם תרל"ז)

מה שתקנו משתה ושמחה משלוח מנות ומתנות לאביונים וגו', כי הנה ענין מגילה הזאת היא שורש ומפתח בנין בית שני, והנה בית המקדש ראשון היה ענין תורה שבכתב, לכן אמרו חכמים שנחרב על ידי ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים. אבל בית המקדש שני היה ענין תורה שבעל פה, לכן אמרו שנחרב על ידי שנאת חנם, ומגילה זאת היא ענין חיבור תורה שבכתב ובתורה שבעל פה, לכן נקראת ספר ונקראת איגרת. וענין תורה שבעל פה הוא באמת כללות המדות טובות שנטבעו בלבות בני ישראל בנפשותיהם, שהיא נמשכת משורש דביקות בני ישראל למעלה. ולכן על ידי אהבת בני ישראל והתאחדם אין שום חסרון, כי בכלל נמצא שלימות בכל הענינים, כמו שכתוב, ממנו פנה ממנו יתד. והימים האלה מסוגלים לזאת ההתאחדות, כמו שכתוב נקהלו וגו'. ועל ידי הקיבוץ שכתיב כנוס וכו' כל היהודים גברו נגד עמלק, כי בהכלל אין לו כח… (שם תרל"ח)

קימו וקבלו וגו' להיות עושים וגו', וכתיב לעשות אתם ימי משתה ושמחה וגו', ומה זה שבח הגדול שקבלו עליהם מעשה זה. אבל הענין הוא על פי מה שאמרו חז"ל, הדר קבלוה בימי אחשורוש, פרש"י מאהבת הנס וכו'… גם שקלקלו ה"נעשה" בחטא הידוע, מול זאת אמרו הדר קבלוה בימי אחשורוש, נראה שניתקן עתה בימי הפורים קלקול הנעשה, לכן הימים נזכרים ונעשים, ולכן המצוה לענג הגוף, ואיתא בזוהר הקדוש כי בפורים מתקנים על ידי ענוג כמו ביום הכפורים על ידי עינוי… וכמו כן בחדש אדר מאהבה ושמחה זוכין לתשובה, ועל ידי שנתקן העשיה, לכן המצוה במשתה ושמחה. (שם תרל"ט)

איתא בגמרא חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע וגו', שמעתי בזה מילין מפה קדוש מו"ז ז"ל, לעלות עד למעלה מעץ הדעת טוב טרע, ואיני זוכר הדברים על בוריין, אבל נראה תורף הדברים דכתיב עץ גבוה חמשים אמה, והם כל מדריגות השערי טומאה שיש מ"ט פנים טמא וכו', כי כח של עמלק נמצא בכל המדריגות, אבל באמת שער הנ' של הקדושה שם לא יש ב' הדרכים רק כולו טוב, כי שם שורש האחדות, ועל זה כתיב כאשר ירים משה ידו לשער הנ' ועץ החיים שהיא התורה, ולכן כשנתעורר כח משה רבינו ע"ה שהוא שר התורה יש מפלה לעמלק, לכן איתמר שבפורים קבלו התורה, והיינו התגלות עץ החיים, ושם נקרא דלא ידע בין ארור וכו', שאין שם שום אחיזה לסט"א כלל, כי הוא שורש האחדות… (שם תר"מ)

מה שקבעו יום המנוחה ליום טוב, הגם כי עיקר הנס ואיבוד עם עמלק היה ביום י"ג, אכן באמת כל השמחה צריכה להיות לשם ה', באשר עמלק הרשע וזרעו מעכבים כבוד שמו ית', כמו שכתוב, נשבע שאין שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. לכן צריכין מאד לשמוח באיבוד רשעים שונאי ה'… וארור המן שבקש לאבדי היינו שכל הצער של הצדיקים ומרדכי ואסתר היה על שרוצין לאבד שם ישראל מעולם, ומי יברר כבוד שמים, וזה שאמר לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי וגו', ולכן אחר מחיית עמלק קיבלו תורה ומצות מחדש, כמו שאמר הדר קבלוה וכו', ובכל עת שיש מחיית עמלק מתעורר אחר כך אהבת התורה בישראל. לכן אחר יום המלחמה באו בני ישראל אל המנוחה ונעשו שונאים ביותר הרבה למפרע על המן, שראו והבינו מה איבד מהן כל הימים אותו הרשע ימ"ש… ואז מחו את שורשו בכח השנאה, והוא עיקר היום טוב… (שם תרמ"א)

עיקר התנגדות עמלק הוא להתורה, כמו שאמר ודתיהם שונות מכל עם… לכן אחר מחיית עמלק יש קבלת התורה, וזה נהוג בכל שנה… לכן אחר מפלת המן הרשע היה להם אחר כך השמחה בשלימות, כמו שכתוב ליהודים היתה אורה ושמחה וגו', הכל כתוב רק אחר זמן מתן תורה, דלכאורה היה צריך להיות בעת תליית המן, רק שעיקר השמחה שלהם היה מה שזכו על ידי זה להתורה ולהתגדלות שמו ית', וכן נבנה אחר כך בית שני שהוא שלימות הכסא כנ"ל. וכתיב "היתה", כי באמת כל זה אות על חיבתן של בני ישראל, כי לעולם יש קדושה בישראל, ורק הרשעים במעשיהם מחשיכין שלא יוכל להתגלות הקדושה בעולם… לכן כתיב "היתה", שנתגלה עתה שהיה האורה והשמחה בבני ישראל, רק שאינה יכולה להתגלות כנ"ל, רק אחר כך כתיב ומרדכי יצא בלבוש מלכות וגו', הכל כנ"ל, שאחר מחיית עמלק יוצא מהכח לפועל כנ"ל. (שם תרמ"ב)

ענין היום טוב דפורים היה הכנה לבנין שני והוא בכח התעוררות התחתונים… וכפי מה שמתאחדין בני ישראל כך נופלין זרע עמלק, ולכן אמר המן מפוזר ומפורד, שהרגיש שגרם החטא שאבדו האחדות, ולכן אמרה אסתר כנוס וכו' כל היהודים, ואמת שעל ידי שביטלו כל הדור עצמם למרדכי הצדיק, שכתוב איש יהודי, שהיה באחדות האמת, ועל ידי זה נתעלו כולם… וכל ענין בית שני היה בחינת תורה שבעל פה, וסייגים ותקנות שעשו לתורה, והקב"ה הסכים עמהם, כמו שכתוב קימו למעלה מה שקיבלו למטה, לכן ימי הפורים לא יעברו על ידי שהענין היה בכח התעוררות התחתונים כנ"ל, ולכן המה ימי שמחה, כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי וכו', אבל הזוכין בכח התעוררות תשובה שלהם לבם שמחה עליהם… (שם תרמ"ג, וראה שם עוד)

בענין שקבעו היום טוב למשתה ושמחה, להיות כי כל הנס נעשה בדרך הטבע, כמו שכתוב בספרים שנקראו נסים נסתרים תוך הטבע, והתועלת בזה שעל ידי זה נמשך הקדושה גם תוך הטבע, וזהו שקראו פורים על שם הפור, פירוש שגם הגורל והמזל נתהפך לעזרת בני ישראל, כי בודאי בשורשן של בני ישראל אין לעמלק מגע כלל רק בהטבע נעשה גם כן בימים אלו המשכת כחן של בני ישראל… ואיתא דלכך אין קורין הלל בפורים שאין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ, הוא גם כן כנ"ל, כי נסים נסתרים הנ"ל הם בחינת חוצה לארץ, והלל הוא רק על הארה הפנימיות, לכן קבעו למשתה ושמחה… (שם תרמ"ד)

בגמרא דשבת, מודעא רבה לאורייתא הדר קבלוה בימי אחשורוש. פירוש מה שהיה צריך להיות על ידי כפיה, הכל גרם אותו הרשע עמלק ימ"ש, ולכך כשתלו את המן הרשע קיבלו אחר כך התורה בחג השבועות באהבת עצמם להשי"ת, ולכן המתינו עד אחר החג, ובכ"ג בסיון כתבו אגרות האחרונות כשראו שנעשה תיקון למעלה במפלת המן הרשע… (שם תרמ"ה)

מה שקבעו עיקר היום טוב ביום המנוח ואומרים שעשה נסים בזמן הזה, הגם דלכאורה עיקר היה נצחון המלחמה, אבל תכלית מלחמת עמלק ימ"ש הוא לבטל המנוחה, כמו שכתוב, "אשר קרך בדרך", כמו שכתוב "והיה בהניח וגו' תמחה", נמצא שעיקר רדיפת עמלק שלא לבא אל המנוחה, וזה האות שבאו אל המנוחה הוא עדות על מחיית כחו של עמלק, ובזאת המנוחה מחו אותו יותר מבמלחמה, ולכן כתוב "ונוח מאויביהם והרוג" וגו', שבמנוחה זו הרגו אותו… (שם תרמ"ו)

בענין מה שאמרו הדר קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקבלו, קיימו מה שקיבלו כבר, ותוספות מקשין דדרשינן נמי קיימו למעלה מה שקבלו למטה, וצריכין לומר דשניהם ענין אחד, שהרי קבעו ימי הפורים האלה ומברכין שעשה נסים בזמן הזה, הגם דלכאורה היום המנוחה לא היה הנס, וגם דעיקר הנס יתכן שהיה בפסח, כמו שכתוב "בלילה ההוא נדדה" וגו', זה תקפו של נס. אבל באמת הנסים הם למעלה מהזמן, ואין שייך לומר בזמן הזה, רק שאין כל הזמנים מיוחדים לקבל הארת הנס שהוא למעלה מן הזמן, רק בימי הפורים מתגלה הארת הנס, והוא שכתוב "נזכרים ונעשים", שעל ידי הזכירה במצות שתיקנו בפורים נעשה ומתגלה הארת הנס, כי הנסים מאירים בשמים לעולם שאין להם זמן כנ"ל, רק שלמטה יש זמנים מיוחדים שיכולין לקבל הארת הנס כנ"ל… (שם תרמ"ז)

איתא בגמרא אורה זו תורה, שמחה יום טוב, ששון מילה, ויקר תפילין, וצריך ביאור מה שינה הכתוב את טעמו ולא פריש ליהודים היתה תורה ויום טוב וכו'. אבל הענין הוא שזה עצמו היתה הגאולה והישועה, שהרגישו בני ישראל זאת בנפשותם, כי התורה היא האורה, והמילה ששון, כי בודאי אותו הדור שזכו לנסים בכל התשובה בודאי נתעלו נפשותם, ובאו לאמונת התורה, ונתמלאו אורה בכח התורה וששון בכח המילה וכו'… (שם תרמ"ח)

בענין קביעת הימים למשתה, נראה כי בימים הללו יש תיקון לבחינת הגופים, דאיתא רחל תפסה פלך שתיקה, וכן בנימין ישפה, ואינו מגיד, וכן אין אסתר מגדת. ואיתא לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, שזאת הוא תיקון הגוף על ידי השתיקה… לכן אמרו חז"ל כי הדר קבלוה בימי אחשורוש, כי מסתמא זה שהיו צריכין לכפות עליהם ההר כגיגית היה על חלק הגוף, כי נשמתן של ישראל קבועין לעולם בתורה, וכאן שנתקן בחינת הגוף קבלוה בחלק הגוף גם כן ברצון טוב… ועל ידי בחינת גוף טוב דשתיקה מתדבק בו הארת הנשמה, ובבחינת העסק בתורה ותפלה בעריכות שפתים וקול רם מתעלה אחר כך הנשמה בשורש עליון והוא בחשאי, לכן הקטורת לפנים ולפני ולפנים. (שם)

בפסוק ישנו עם אחד… וזה הרשע המן ימח שמו היתה כל כוונתו לאבד את היהודים כדי שלא יתגלה כבוד שמו ית' בעולם, ולא לחנם נשבע הקב"ה שאין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק, ולכן כאשר היתה לו מפלה נעשה גילוי כבודו ית' בעולם הזה, ולכן נקראת "מגלה"… ולכן אמרו חז"ל שאין קורין הלל על נס שבחוץ לארץ, ואמרו נמי קריאתה זו הלולא, ולכאורה הם תרתי דסתרי. אך הענין הוא כי הלל ניתקן כשנפתחין שערים הפנימיים… אבל בפורים היה הנס בגילוי הקדושה בעולם הזה, וזה נס שבחוצה לארץ. אכן על ידי קריאת המגילה נגלה זו ההארה בעולם הזה דייקא, וזה ההלל שייך עתה.

וענין אמרם עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, יש לומר על פי הרמז, כי הנה יש ב' דברים בהתגלות הקדושה, בהתרוממות קרן הצדיקים ומפלת הרשעים, אך הקב"ה חפץ בקילוסן של צדיקים יותר, ולכן גדלה מעלת ברוך מרדכי מארור המן, אכן עתה בימי הפורים נראה כי כל ההצלה היתה בכח מפלת הרשע, כי כן הוא מדותיו של הקב"ה כשרואין בשמים שאין לבני ישראל זכות, כדאיתא שהיתה הגזירה להרע לבני ישראל, לכן סיבב הקב"ה שיהיה נעשה על ידי זרע עמלק, וכדכתיב לולי כעס אויב וגו' פן ינכרו צרימו וגו', ולכן נפדו בני ישראל וניתן הוא כפרם, כדכתיב ואתן אדם תחתיך, ולכן עתה נתעלו בני ישראל, ונתגלה הקדושה בכח ארור המן כמו בכח ברוך מרדכי. ובאמת זה אינו נוהג בכל הרשעים רק בזרע עמלק שהן שנואים בשמים, כדכתיב מלחמה לה' בעמלק, וידוע כי שם ה' עוד מדת הרחמים, רק שהרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין, ועל רשעים אלו דעמלק והמן נאמר באבוד רשעים רינה. (שם תרמ"ט)

הענין שקבעו הימים למשתה ושמחה… והושט הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, לכן שני עורות יש לושט חיצון אדום ופנימי לבן, והנה עשו הוא אדום שכל התדבקות שלו רק באכילה גסה, אך היה אפשר לו להאחז בפנימיותו שהוא לבן, ובעבור זה אהבו אביו כי ציד בפיו, רמוז על פנימיות הושט שהוא לבן, אבל לא זכה לזה… ויתכן ליתן רמז למנהגן של ישראל להחליף הבגדים בפורים, לרמוז כי עתה נהפך האדום להיות לבן, ועיקר חלוף טריפה הוא כשנהפכו שניהם, כי הפנימי מיוחד ליעקב שאין בו אודם, אבל שניהם לבנים מעיקר הדין כשר, ואפילו המחמירין לאסור ב' לבנים משום דאי אפשר לתקן בשלימות לבער כל הפסולת עד תיקון העתיד, אבל ביום הפורים יתכן להיות שניהם לבנים, כמו שכתבנו, והרי נטל יעקב הברכות בכח לבישת בגדי עשו. (שם תרנ"ד)

איתא כל המועדים בטלים לעתיד חוץ מפורים, דכתיב וימי הפורים האלה לא יעברו. כי המועדים תלוים בבני ישראל… ולכן לעתיד שיהיה כיום שכולו שבת למעלה מהזמן, ממילא קדושת המועדים יתבטלו, דשרגא בטיהרא מה מהני, ובענין זה גם כן מובן מאי דכתיב מצות בטלים לעתיד לבא… כשיתגלה אור התורה ושורש המצות יתבטל המצות שלמטה לגבי אור תורה, ובעולם הזה חביב מעשה בני ישראל לפניו כיון דהוא עלמא דחשוכא, ולכן חשובין המועדות, שעל ידיהם חל הקדושה בעולם… ולפי שבפורים היתה התגלות הקדושה שלא על פי מעשה התחתונים, לכן לא יתבטל לעולם, כמו בחינת השבת שאינו תלוי במעשה התחתונים. (שם תרנ"ו)

והימים האלה נזכרים ונעשים… ואיתא בזוהר הקדוש פורים על שם יום הכפורים, דעתיד להיות משתנה מעינוי לעונג, כי ביום הכפורים נכנס הכהן גדול לפני ולפנים, ועל זה כתיב ואל יבא בכל עת רק ביום מיוחד, ועל ידי תענית כל בני ישראל. ובימי הפורים כתיב "אבא אל המלך אשר לא כדת", במקום שאין רשאין לבא בכל עת, רק בפורים ניתן רשות להתגלות אור הנעלם בכל עת… (שם תרנ"ז)

והימים האלה נזכרים ונעשים, פירוש על ידי הזכירה וקריאת המגילה מתעורר כח הנס, וזה שכתוב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", שעל ידי המצות שבפורים נעשין הימים ימי משתה ומתגלה בהם שפע הקדושה ואור הנסים, ובאמת אותו הדור הוציאו זאת מכח אל הפועל, כדכתיב "ועשה אותו יום משתה ושמחה, על כן היהודים הפרזים וגו' עושים", משמע שלפי שעשו אותו יום משתה שהיה שמחתם לשם שמים ושמחו בקדושת שמו ית' שנתקדש, ומצוה שקבלו בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה, וכמו כן היום כפי מה שמקבלין הימים בשמחה לשם עבודת הבורא, כך מאירין הימים… (שם תר"ס)

איתא במדרש כל המועדות עתידין להתבטל חוץ מימי הפורים, ויש אומרים גם יום הכפורים… וכל המועדות הם עדות על יציאת מצרים שהוציאנו הקב"ה עד שלא נשקענו בשער הנ' משערי טומאה, וזכינו אחר כך לכנוס בשערי טהרה, ולקבל התורה ביום החמשים לעומר, שזה כלל המועדים, והם בחינת הדעת שעל שם זה נקראו מועדי ה', ולעתיד יהיה לבני ישראל התקשרות למעלה מן הדעת, זה שאמר שכל המועדות בטלים, אבל פורים שהישועה היתה מבחינה זו שלמעלה מן הדעת לא יתבטל, וזה באמת עדות כי חלק ה' עמו, ולכן אפילו אין להם מעשים כלל חפץ בהם המלך… ולכן חייבין לבסומי בפוריא עד דלא ידע כנ"ל. (שם תרס"א)

עיקר הישועה בפורים נעשה על ידי הכינוס, כמו שכתוב לך כנוס וגו' וכתיב נקהלו ועמוד על נפשם, וזהו בחינת תורה שבעל פה, כי במתן תורה כתיב הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי… לכן כתיב וקבל היהודים לשון יחיד, שנעשו אגודה אחת, ואז אין עמלק יכול לשלוט בהם… שכח כלל ישראל דוחה השקר, ולכן תיקנו משלוח מנות ומתנות לאביונים לעורר אהבת בני ישראל, וזה היה יסוד בית שני, ולכן נחרב על ידי שנאת חנם… (שם)

איתא כל המועדים בטלים לעתיד לבא, ופורים לא יתבטל. כי כל המועדות הם למעלה מהזמן, לכן הזמן נשתנה כפי קביעות המועדות, שביציאת מצרים נתן הקב"ה הזמן ברשות ישראל, כמו שכתוב, החודש הזה לכם, ואפיק להו מחיובא דכוכבי ומזלי. אבל בפורים נעשה הנס תוך הזמן בעצמו, כמו שכתוב והחודש אשר נהפך להם, והוא מעין מה שיהיה לעתיד אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה', ולכן רבים מעמי הארץ מתיהדים… ונס דפורים היה רמז למה שיהיה לעתיד, כמו שכל בנין המן וכת דיליה היה הכל סיבה למפלתם, כמו כן באמת כל הסט"א השולטת עתה, ולעתיד יתברר איך כל המעשים הם סיבות לישועה שיהיה במהרה בימינו. (שם תרס"ב)

ופורים הכנה לגאולה העתידה, תחילת נצחון אדום שכחו חזק מאד, כמו שכתב במדרש שראה יעקב אבינו ע"ה שרו של אדום עולה ואינו יודע כמה עולה, שהוא כחו של מדת הדין שירש מאת יצחק ועל חרבך תחיה, אבל כשנהפך החרב עליהם זה מיתוק הגבורות… וכשיש מפלת עמלק נעשה עת רצון למעלה, (וחמת המלך) שככ"ה בגימטריא רצו"ן… (שם)

שם משמואל:

ולפי האמור יש ליתן טעם מה שלא תקנו בחנוכה סעודה אלא היא רשות… שנצוח היונים עדיין אינו נחשב גמר, כי היונים היו כמו אבן מונחת על לב ישראל וטמטמו את המחשבות והרעיונות, וזהו הענין שטמאו כל השמנים… וכן נתעורר ענין זה בכל חנוכה, שמעתה כל הרוצה לקבל עליו מהיום והלאה הנה הפתח פתוח לפניו, ומכל מקום עדיין אין חירות זה התכלית אלא העבודה שאחר כך… ואינו דומה לפורים שהיתה הצלת הגופין, ודבר זה נשלם שהשיגו חיים חדשים, על כן תקנו סעודה… (מקץ תרע"ד)

ענין בגדי כהונה… ובפרקי דר"א דרכם של הרשעים לחשוב את הסוד בלבם ואינם מגלים בפיהם, ויאמר עשו בלבו, ויאמר המן בלבו, וזהו ענין לבוש וכיסוי שמסתיר הרע בלבו, ועל כן מצינו בעמלק שהיה מפתה אותם ואומר להם צאו אלי ועשו אתנו מסחר וקנין, כי אחיכם אנחנו, כדאיתא במדרשים. וכן כסות ולשון שינה. והנה בפורים כאשר נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ובראשונה כתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, נהפך ענין הכיסוי והבגדים ושיהיה להמן ברשעות אל מרדכי בקדושה שנתוסף אצלו פנימיות על פנימיות, ועל כן כתוב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו'… (תצוה תרע"ב)

בש"ס מגילה, אמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו… דהנה ענין סעודה הוא כעין מה שמצינו (שה"ש רבה פ"א) שעושין סעודה לגמרה של תורה, כי אחר הגמר של מצוה באה הארה אלקית, וצריכין לעשות לה חיזוק וקיום שלא תתפרד, וזה נעשה על ידי הסעודה… וזהו נמי הענין של סעודת פורים, שאחר התגלות האורות הגדולים בקריאת המגילה כי מגילה כשמה, שנתגלה הנעלם, וכידוע בכתבי האר"י ז"ל צריכין לעשות חיזוק שישארו האורות, ועל כן עושין סעודה גדולה ושמחה יתירה. ומאחר שעיקר קריאת המגילה ביום, דעיקר פרסומי ניסא הוי בקריאה דיממא, הרי בודאי האורות המתגלין על ידי קריאת המגילה ביום יותר נעלין משל לילה, ועל כן לאותן אורות של יום צריכים לעשות חיזוק ביום דוקא אחר קריאת המגילה של יום… (פורים תרע"א)

ענין הגזרה אז היתה כיון שהיה אז זמן בנין בית שני, והיה זמן של רחמים וחסדים שראויים להופיע על ישראל, ונעשה דין על זה אם הם ראויים לכך, כדאיתא בזוהר הקדוש, שימי תשרי הם ימי רחמים, רק הדין הוא אם ראויים לרחמים, וכן גם כאן היה הדין שלפני הרחמים. (שם)

רבה בר עופרן פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא, ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים, מלך זו ושתי, ושרים זה המן ועשרת בניו. וכ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה פירש שזוהי פתיחה לכל ענין נס פורים, להורות ענין הנס איך היה, והיינו שהיתה שם התגלות אלקות ונתבטלו כהמס דונג מפני אש. ויש לבאר הדברים, דכל ענין מלכות פרס ומדי תחילת צמיחתה וכבישתה את בבל הכל היה על פי נביא… אם כן התהוות מלכות זו איננה מצד הסתרת פנים בלבד, אלא מצד הנהגת השי"ת בגלוי, והטעם שצריך לזה יש לומר משום שצפה השי"ת שעתיד המן מזרע עמלק לספח למלכות זו כלשון ויקרא רבה, ספחת זו מדי שהעמיד המן הרשע ששף כנחש, ובשביל עמלק אין השם שלם ואין הכסא שלם, על כן למען יהיה ביכולת ישראל להתגבר על עמלק היה נצרך שיהיה כל ענין התהוות מלכות זו על ידי גלוי הנהגת השי"ת על ידי הנביאים מקודם… (שם תרע"ג)

ליהודים היתה אורה ושמחה… הנה כבר אמרנו שעמלק היה בו ניצוץ טוב ונעלה מירושת יצחק אבינו אלא שהפכו לרע, על כן היה לו כח גדול… וחמל שאול שלא תלך הקדושה לאיבוד, והיתה עצתו להביאם לקרבן להחזיר הקודש לשרשה, אך טעה בזה, שבאשר הניצוץ ההוא נתהפך בעמלק לרע אי אפשר לקבלו ולהחזירו לקדושה כמו שהוא, אלא דוקא להחרימו לאבדו, ובזה יתמרק הניצוץ הקדושה שבו ויתלבן ויצרף על ידי סיבות שונות עד שישוב אל המקום אשר היה שם אהלו בתחילה, וזה עצמו תקנו ישראל בימי המן, אף שהיה להם רשות לשלוח ידם בבזה, דכתיב ושללם לבוז, הם לא רצו לנגוע בבזה, כדכתיב ובבזה לא שלחו את ידם, ומסתמא החרימו הכל ולא הניחוה לעורבים ולעטלפים, ובזה היה מירוק לניצוץ הקדוש שבו, ובא ונדבק בישראל ומצא מין את מינו וניעור, ועל כן נתוספה ליהודים קדושה פנימית בהתגלות, שמחמת רב אור הקדושה שהיתה אז היתה בוקעת ועוברת בלי שום מסך המבדיל לפניו, על היפוך עמלק שהוא מסתיר בפני האור כי טוב… (שם)

ר' יהושע בן לוי פתח פתחא להאי פרשתא מהכא, והיה כאשר שש ה' עליכם וגו' וכשנתחייבו כליה בימי המן היו אויביהן שמחין להן. ויש להבין מה נפקא מינה לנו אם היו שמחין או לאו… אך גם זו לטובה היתה, כמו כל ענין המגילה, שאיגלאי מילתא למפרע שהכל היה לטובה, שלולא הגזירה לא היו באין לידי התשובה הגדולה ולידי מחיית עמלק שהיתה צריכה להקדים לפני בנין בית שני, ואלמלא זה לא היה אפשר בית ה' להבנות, כן נמי בענין זה שהיו אומות העולם שמחים לנו ונטלו הם השמחה, והיינו כי אחר כך נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ובית המן נתן לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי, שבה השמחה לישראל ואם כן כל צורך השמחה לאומות העולם היה כדי שאחר כך יבואו ישראל ויטלוה אחר שהיו בבחינת שינה, ובזה נתקן עיקר ושורש החטא, ומזה נסתעפה שמחת פורים. ואם כן מובן שזה פתיחה טובה לכל ענין המגילה, שמזה נעמוד על שורש החטא והעונש והתיקון, וכן נשאר לדורות פורים קודם ניסן, שישראל נוטלין מאומות העולם חיות ושמחה ורגש הנפש להתחיל בעבודה מחדש בימי ניסן אחר שנתישנה ונתקררה מעט כמו מאז מעשה פורים קודם בנין בית שני. (שם תרע"ד)

הענין מה שהיה נצרך לשני גואלים, מרדכי ואסתר, יש לומר על פי מה שהגדנו בשבת פרשת זכור שעמלק יש בו הסתר כפול, הסתרת פנים של מעלה שלא יאיר למטה, והסתר בפני עלמא תתאה שלא יקבל הארה מלמעלה, והדוגמא דאדם הסתר בפני המוח שלא יאיר ללב, והסתר בפני הלב שלא יקבל הארת המוח והשכל… ויש לומר שלזה היו שני הגואלים, מרדכי ואסתר לסלק את שתי ההסתרות, מרדכי היה מסלק את ההסתר שבפני עולם העליון ואסתר היתה מסלקת את ההסתר בפני עולם התחתון… ונראה שלעומת שני אלה מיוסדות המצוות שבפורים, מצות קריאת המגילה שהיא התגלות אורות גדולים ממעלה מעלה עד מטה מטה, כידוע בכתבי האר"י ז"ל, ובכלל זה הוא ענין מתנות לאביונים שהוא דוגמא לשפע אלקי שהכל עניים אצלו, ועל כן תלוי לעולם במקרא מגילה, וענין השמחה ומשלוח מנות הוא ממטה למעלה, שהשמחה היא בלבב, ישמח ישראל בעושיו, ומכל מקום בכל מצוה ומצוה כלול נמי כח מרדכי ואסתר, שבמקרא מגילה ומתנות שהוא ממעלה למטה כח מרדכי גורם פתיחת העולם העליון להשפיע, וכח אסתר פתיחת עולם התחתון לקבל, וכמו כן להיפוך מצות השמחה ומשלוח מנות, שהיא מלמטה למעלה, אך בפרטות אלו מתיחסים למרדכי ואלו לאסתר, אלו דכורין ואלו נוקבין.

והנה כתיב והימים האלה נזכרים ונעשים, ובש"ס דלא תיקדום עשיה לזכירה, והנה נזכרים הוא קריאת המגילה, ונעשים הוא השמחה, ואף שלעולם צריך שתקדים אתערותא דלתתא ברישא בסוד נוקבין מעוררין דכורין, ובפורים נהפוך הוא, מלמעלה למטה ברישא, והוא רמז שנותנין מן השמים בפורים לכל מי שפושט יד לבא להטהר אף שעדיין איננו ראוי אם כך מקבל על עצמו על להבא. ונראה דכמו שבכל שנה מתעורר הנס, כן נמי מתעורר הא דקיימו וקבלו, והימים בעצמם מסייעים שנהיה בכח לקבל על להבא באמת ובלב שלם. (שם)

…והנה בפורים כתיב כי נפל פחד היהודים עליהם, ובזוהר הקדוש פחד מרדכי ולא פחד אחשורוש, והיינו משום שעמלק הוא היפוך שבת, ועל כן אז האירה בחינת שבת שכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבא, ועל כן נפל פחד מרדכי ופחד היהודים עליהם ואין נזקקין לחומה, על כן הוא ביום י"ד בעוד סיהרא איננה באשלמותא. ועל כן היה אז הגואל מזרעו של בנימין, ובש"ס זבחים קי"ח, שגם שילה היתה בחלקו של בנימין… ואוכלין בה בכל הרואה מטעם הנ"ל (בלי חומה), כן נמי פורים יום טוב של מרדכי שהוא מגזע בנימין הוא כדמיון שבת ואינו זקוק לחומה.

והנה כתיב (משלי כ"ה) עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו והוא בדוגמא זו שכחות חיצוניים יכולין להזדווג לו, ועל כן אי אפשר שתשרה עליו הארה עליונה כטעם שאין אפשר שיהיה יום טוב בעת סיהרא איננה באשלמותא, אך בפורים יהיה מי שיהיה, אפילו מי שהיה עד כה כעיר פרוצה אין חומה נמי נותנין לו מן השמים אם אך רוצה בכל לב לקבל. (שם)

בענין סעודת פורים יש להתבונן שלא מצינו מצות סעודה ביום חול אלא בפורים ובערב יום כפורים… ויש לומר עוד דהנה האכילה הראשונה של ישראל היתה קרבן פסח שהוא קדושה וערל וטמא ובן נכר אסורין בו, ובודאי שכל אכילות ישראל לעולם יש בהן ענין קדושה בצד מה שאחר הראשית נגרר הכל, מה גם אכילת ישראל מפירות הארץ שבפירות הארץ יש בהם מעלה… ובאמצעות המן נמשכה הקדושה לאכילת ישראל מן האכילה הראשונה. ולפי דברינו הנ"ל שסעודת פורים היא מעין אכילת המן, יש לומר נמי שהיא אמצעי להביא קדושת סעודת שבת ויום טוב לכל סעודות ימי החול שלכל השנה, ומסייעת לכל אדם להיות מאכלו בקדושה ולא יתגשם כל כך אף בחוצה לארץ, שהשפעת המזונות הולכים על ידי שר ארץ העמים, כי תיקון סעודת פורים היה בחוצה לארץ.

ולפי האמור יש השתוות בין שני מיני הסעודות שבימי חול, פורים וערב יום הכפורים, כי איתא בספרים הקדושים, שבאכילת ערב יום הכפורים מתקנין כל האכילות של כל השנה שעברה שלא היו בכוונה, ואם כן אכילת סעודת פורים מתקנת על להבא, וסעודת ערב יום הכפורים מתקנת לשעבר. והנה בכתבי האריז"ל דיום כיפורים הוא כמו פורים, ואות כ' שבתיבת כפורים הוא כ' הדמיון, ולפי דרכנו הסעודות שבשניהם נמי, כי סעודת פורים שהיא מתקנת להבא שיהיה ביכולת ישראל לאכול בקדושה ובטהרה, יש בה יותר שבת מהתיקון על לשעבר, וכענין שכבר אמרנו, שהנשיאים לא הביאו בתחילה לנדבת המשכן מפני שאמרו יתנדבו הציבור מה שמתנדבין, ומה שמחסרין אנו משלימים, ובשביל שנתעצלו נחסרה אות אחת משמם… הם היו צריכין לפתוח פתח לפני ישראל, שיהיו יכולין בעצמם לעשות, ובזה יותר שבח מלתקן מה שמחסרין… (שם תרע"ה, ועיין שם עוד)

ענין שמחת פורים, נראה דהנה בש"ס תענית ט"ו, לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, צדיקים לאורה וישרים לשמחה… דצדיק נקרא מי שבא מעשה לידו וכפה את יצרו וניצל, אבל ישרים הוא שנתישר בו כל עקום והפך חשוכא לנהורא, וישרים זוכים לשמחה כי כתיב עוז וחדוה במקומו (דהי"א ט"ז), והעדר השמחה בא מפאת כחות החיצוניים, וכאשר יעביר רוח הטומאה מן הארץ אז תהיה תכלית השמחה בעולם, וכן כביכול למעלה כתיב ישמח ה' במעשיו… והנה עמלק הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא היפוך מיעקב אבינו ע"ה, שעמלק מלשון מעוקל, ועקלקלות ויעקב אבינו נקרא ישראל וישורון מלשון ישר, ועל כן ישראל שנצחו את העמלקים המעוקלים זכו לבחינת ישראל, על כן זכו גם לשמחה, וזהו ליהודים היתה אורה ושמחה. וזה מתעורר בכל שנה שישראל על כל פנים לשעתם בפרשת זכור ובקריאת המגילה מנצחין את טומאת עמלק וזוכין גם לשמחה. (שם)

ונראה דשמחת פורים ושמחת יום טוב לאו בני בקתא חדא נינהו, דשמחת יום טוב הוא רגש דביקות כמו שכתב הרמב"ן דקריאת הלל הוא בכלל שמחת יום טוב, והוא שמחה פנימית, ובזמן שבית המקדש קיים אין יוצאין אלא בבשר קדשים שהוא פנימיות, שבחיצוניות אין הפרש בין בשר קדשים לבשר חולין, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצלה"ה טעמא דאין מרקדין ביום טוב משום דריקוד הוא בחיצונות האברים, ושמחת יום טוב הוא בפנימיות. אך שמחת פורים אינה כן, אלא כעין שהיתה הגזירה עליהם להשמיד להרוג ולאבד, שהוא בחיצוניות האדם ונהפוך הוא, על כן השמחה הנצמחת מזה נמי צריכה להיות אף בחיצוניות האדם, ועל כן המצוה לבסומי בפוריא כדי שתהא ניכרת השמחה גם בחיצוניות, כאמרם ז"ל משנכנס יין יצא סוד.

והנה נראה לומר על פי המדרש (שמ"ר ל"ו) דבית המקדש היה משוש כל הארץ משום שלא היה אחד מישראל מיצר כשהיה בית המקדש קיים, למה שהיה אדם נכנס לשם מלא עוונות, והיה מקריב קרבן ומתכפר לו, אין שמחה גדולה מזו, שהיה יוצא צדיק. והנה ישראל היו נמכרים להריגה, וכתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, אלא שהשיגו חיים חדשים מעולם הנעלם במאצעות מרדכי ואסתר, וכקטן שנולד דמי, ואם כן העוונות שהיו בידם מכבר שוב אין נחשבים כלל… וזה נשאר לדורות שישראל משיגים חיים חדשים, וכל הפושט יד נותנים לו, ובעבור זה נולדת שמחה בלב איש, ואין שמחה גדולה מזו. (שם)

בפסיקתא ואהרן וחור תמכו בידיו… דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בטעם דמלאכה לא קבילו עלייהו, משום דבעמלק כתב כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים, משמע דכחו של עמלק הוא רק למטה מן השמים, ועל כן כשישראל רפו ידיהם מהתורה שהיא למעלה מן השמים ונפלו ממדרגתם למטה מן השמים בא עליהם עמלק, ומחיית העמלק היא ממטה דשמים ששם כחו שולט, ועל כן מלאכה לא קבילו עלייהו, דיום שנאסר במלאכה הוא להיות האדם פונה למעלה, על כן מלאכה לא קבילו עלייהו בכדי שיהיה מצבם למטה מהשמים ומשם ימחו את זכרו…

והנה מצינו שהתגברות עמלק בכל פעם היה בשביל חטא ופגם בשלשה דברים שבת ברית תורה… מבואר דכמו בימי משה רבינו ע"ה כן בימי מרדכי ואסתר נתגבר כחו של עמלק בשביל פגם שלשה אלה נוטריקון שבת, ששלשה אלה הם בשכל קצה השמים לעילא, ומחמת שפגמו בזה נפלו ממדרגתם לתחת השמים, ושם התגבר עליהם עמלק שהוא למטה מן השמים. ונראה שלנצח את עמלק היו צריכין לשלשה זכותים אלו… כן היה בימי מרדכי ואסתר, שהתגברות המן היה על ידי פגם שלשה אלה, היינו הניצוח של ישראל על ידי זכות ג' אלה, משה היה ראש סנהדרין, אף מרדכי כן, הרי זכות תורה, וגם בא מבנימין צדיק דלתתא, הרי זכות שמירת הברית, ונראה מרומז בשמו מרדכי, מר דכי, מר הוא ראש לכל הבשמים והוא תורה, שבכל דיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים… ואסתר כנגד שבת מעין עולם הבא עולם המצפון, ועל כן נקראת אתסר מלשון הסתר והעלם… (שם תרע"ו)

בש"ס מגילה י"ד תנו רבנן מ"ח נביאים וכו' ולא פתחו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה, מאי דרוש, א"ר חייא בר אבין א"ר יב"ק ומה מעבדות לחרות אמרו שירה, ממות לחיים לא כל שכן. ויש להבין שעל הים היה ממות לחיים שעברו בתוך הים… ומכל מקום משמע מכאן שנס פורים נחשב יותר מנס יציאת מצרים, שהרי עשו קל וחומר משם לכאן, ויש לומר שבאשר היה הנס נגד עמלק שכחו גדול מאד, ומעין לעתיד שימחה זכר עמלק, וכמו שאז תהיה הגאולה משעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לה. ויש לומר שמטעם זה כל המועדות בטלין לעתיד לבא חוץ מפורים. (שם תרע"ז)

ויש לומר עוד דלעומת שני אלה הם בפורים שתי מצות, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, משלוח מנות הוא היפוך ממפוזר, ומתנות לאביונים היפך ממפורד, שידוע מענין מצות צדקה הגורמת השפעה לעומתה מעולם העליון לתחתון, וזה עושה חיבור היפוך מפרד. אך זה היה על ידי ישראל בעצמם, שהם המציאו שתי מצות אלה, ואחר כך קיימו עליהם בית דין של מעלה, על כן נכתבו כסדר בין איש לרעהו, שהוא מצות משלוח מנות, היפוך מפוזר, ואחר כך מתנות לאביונים היפוך מפורד. (שם)

ומכאן כל איש משכיל ישים אל לבו, היות בית המן ניתן לאסתר ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ובכל פורים מתעורר רשימו מזה, ואז בכח כל איש ישראל לאמר למלך מלכי המלכים הקב"ה דרך אמירה וציווי כענין הצדיקים גוזרים על הקב"ה והוא עושה, לתלות את המן ולמחות את שמו מתוך לבו של עצמו על כל פנים. אך האמירה צריכה להיות לא מהשפה ולחוץ אלא בכל אות נפשו, ובאותו חשק ורצון נמרץ שהיה אז להמן לתלות את מרדכי, ואז בודאי אמירתו תעשה פירות, וזהו שאמרו חסידי קדמאי שבפורים יכול כל איש להוושע ולהתברר. (שם)

יש להתבונן על המנהג לאח ר הסעודה עד סוף היום. והרמ"א לא הזהיר אלא שתהא רוב הסעודה ביום, ולמה לא נימא בזה זריזים מקדימין למצוות, ובכתוב נזכר לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, הרי שהקדים המשתה ושמחה למשלוח מנות ומתנות לאביונים. ובזה יש לומר שחוששין שמא מחמת שכרות ישכח את אינך מצוות, מכל מקום אחר שקיים אינך מצות היו צריכין להזדרז בקיום מצות הסעודה לקיים מצות זריזין, מה שאין המנהג כן… וזהו הענין בכל מה שזוכין מן הדברים העליונים ועושין סעודה לקיום אצל האדם, ולא יסתלקו כל כך מהרה.

והנה בפורים כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ולשון זה לא מצינו בשום מקום, אלא ושמחת או ושמחתם, אבל לעשות אותם ימי משתה ושמחה לא מצינו, ויש לפרש דאימים קאי, לעשות את הימים שיהיו ימי משתה ושמחה, והיינו להכין את הלב לקבל את האורות הגדולים שמאירים בפורים על ידי המצות, קריאת המגילה, שהיא ענין התגלות דברים גדולים ונעלמים, וכן יש לומר באינך מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים, כמבואר בחכמי האמת ז"ל וזה עושים את הימים ימי משתה ושמחה, היינו שנזקקים לעשות קיום לדברים האלה כנ"ל.

ויש לומר שעל ידי המצות שופעות כל היום הארות גדולות ולאו דוקא בעת עשיית המצוות, וקריאת המגילה, אלא שהמצוות פותחות שערי צדק והשערים לא יסגרו עד הערב, ועל כן אנו אומרים על הנסים כל היום. ומעתה מובן טעם איחור הסעודה, כדי לעשות את הקיום לכל האורות השופעות כל היום. (שם תרע"ח)

שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דישראל כשהרגישו את מעלתם עדיין התפעם רוחם בקרבם אם ישאר להם לאחר זמן מזה התעלות מאומה, כי אולי לעומת שבא כן ילך, אבל בראותם תכלת מרדכי ותכלת היא מראה שאינה משתנה, וזהו עיקר סימן בין תכלת של חלזון לשאר צבעונין הדומין לה, מזה הבינו שימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וגו'… ועל כן צהלה ושמחה הוא ענין נתעלה בכפלים, שהוא אור גדול הבא בלי הכנה, ואף על פי כן יש לו קיום כהוראת שמחה, וכל זה בא להם לא מכח עצמם אלא מכח מרדכי שכחו כח נעלם מאד, ובלי שום השתנות… על כן זכה ללבוש תכלת מאחר שאינו משתנה כנ"ל… (שם תרע"ט)

ויש לומר שזהו ענין שלש המצות שבפורים, קריאת המגילה והסעודה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים. קריאת המגילה היא בדיבור, סעודה היא במחשבה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אהא דחייב לבסומי בפוריא, היינו שאפילו הדעת שלו יתן עבור המצוה, ושמירת הדעת שנסתלקה על ידי השכרות לא תעצור בעדו, וכל דבר שאדם נותן עבור המצוה זוכה עבורו לאותו דבר עצמו ביתר שאת, על כן בעבור עד דלא ידע זוכין בעבורו למחשבה טובה ודעת שלימה, ומשלוח מנות ומתנות הוא בעשיה, וכל זה מחמת סילוק כח עמלק ממחשבה דיבור ומעשה, וכנגד סדר ג' אותיות של המן נסדרו שלש מצות אלו. (שם)

ולפי האמור יתבאר מה שבכל עולם לא הרגו בשונאיהם אלא יום אחד ובשושן שני ימים, דבכל העולם שלא היה בידם אלא חטא של השתחואה לצלם מיצר הרע דכגוי נדמה לו, שלא הצליח במעשיו כנ"ל שנצמח קידוש השם גדול יותר מהחילול שעל ידי המשתחוים, על כן כשנהפכו להיות זכיות נמי לא היה נחשב זכות כל כך גדול, שהרי בזכות שנהפך להיום אי אפשר שיהיה יותר גדול מכפי מסת החטא שהיה מעיקרא, ועל כן נזדמן להם שהיום שנחו מאויביהם ועשו אותו יום טוב היה ביום ארבעה עשר, ביום שסיהרא איננה כל כך בשלימותא, אך אנשי שושן שהיה בידם גם חטא הסעודה מיצר הרע שכתלמיד חכם נדמה לו, שהצליח מעשה שטן מרבים שנתקלקלו, ולא היה אז התיקון כל כך מהרה, מתחילת מלכות אחשורוש בשנת שלש למלכו עד זמן גזירת המן שעשו תשובה שלימה ונהפך לזכיות, היו הזכיות גדולות עוד יותר, על כן הרגו בשונאיהם עוד יום אחד, ובאשר היה חטאם גם בפגם הברית, וידוע שפגם ברית נוגע למלכות שמים שנמשלה ללבנה, על כן עלה בידם יום נוח שלהם ביום ט"ו לחודש, דסיהרא שלימותא… (שם וראה שם עוד)

יש להבין דבהודאה לא נזכר כלל נס המלחמה שהיה אז בי"ג וי"ד אדר, אלא ממפלת המן שלא היתה באותה העת כלל אלא בט"ז בניסן. ונראה דהנה ידוע בספרים הקדושים שכל אויבי ישראל שנהרגו אז היו כולם עמלקים, שמדין תורה לעולם בני מיתה נינהו כשסיפק בידינו, אך בעודנו בגלות שלא היה סיפק בידינו אין אנו מצווים במצות יהרג ואל יעבור. וממילא בימי המן שניתנה ליהודים רשות מאת המלכות להרוג בשונאיהם שוב היו מצווים להרוג אותם מדין התורה… אם כן שוב לא היה ניצוח המלחמה נחשב נס יוצא מהיקש הטבע, כי מאחר שכך המצוה, כך יש יכולת בידינו, ועיקר הנס היה מפלת המן עם היותו אז בגודל הצלחתו גבוה מכל השרים נפל בבירא עמיקתא, וכן תלית בניו שזה איננו בכלל תמחה את זכר עמלק, שהרי כבר מונחים פגרים נהרגים מאתמול, על כן נחשב בכלל הנס… (שם)

בש"ס מגילה ד' חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום. המהר"ל בספר אור חדש פירש שמחמת ההוצאה מהשפלות והחושך באה קריאת המגלה בלילה, ומחמת שלא היתה דיה הצלתם אלא היו עוד מתגברים על שונאיהם באה קריאת היום. ונראה עוד לומר, דהנה יש שני סוגי נסים, נס הדוחה ומבטל את הטבע כמו קריעת ים סוף והעמדת נד אחד של מי הירדן, ויש שהטבע אינו מתבטל ומכל מקום אינו פועל אלא מה שהוא לרצון השי"ת, כמו נס חנניה מישאל ועזריה, והאש היתה בוערת ומכל מקום לא שלטה בהם לרעה, ואדרבה היתה מלהטת ושורפת את האנשים שהשליכו אותם לתוך הכבשן. ולכאורה הנס בסוג הראשון הוא רבותא יותר, אך לא כן הוא… דהנה זה שהקב"ה מתגבר על הטבע אינו מורה אלא שהשי"ת הוא חזק יותר מהטבע, אבל מכל מקום עדיין יש מקום לומר שהטבע נמי יש לו מציאות נפרדת לעצמו, אלא מציאות חלשה ונכנע להשי"ת, אך באמת אין לשום נמצא מציאות נחשבת נגד השי"ת, כי הכל נמצא מאמיתת המצאו, והיה בדין שהטבע לא יכול לפעול כלל שום פעולה נגד רצון השי"ת, אלא מפלאות תמים דעים, שמחמת ריבוי ההסתרות והצמצומים אין טבע מרגיש רצון ה' ופועל כפי מהותו… היוצא לנו מזה, שנסים בסוג השני שאינם ביטול הטבע אלא שהטבע עצמו פועל רק מה שרצונו של הקב"ה בכך הם רבותא יותר, וכך יהיה לעתיד לבא, כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך וגו', שהאש והמים יתעלו עד שירגישו רצונו של מקום ולא יפעלו אלא רצונו ית"ש…

והנה בנס פורים מצינו שהיו שם שני סוגי הנסים יחד, נס מן הסוג הראשון, היינו היפוך ממהות הטבע, כאמרם ז"ל (מגילה ט"ו) שנשתרבב השרביט ונעשה של מאתים אמה… והיו גם כן נסים מן הסוג השני, שלא היה ביטול טבע אלא שהטבע עצמו לא היה יכול לפעול אלא כרצון השי"ת, וכנראה שזה הענין שהיה אחשורוש הפכפכן הרג אשתו מפני אוהבו והרג אוהבו מפני אשתו, שטבעו לא היה בבחירתו אלא כפי רצון ה', ועיקר הנס במלחמה, אף שהיו אויביהם עם רב מאד, שהרי נפלו ביום אחד חמשה ושבעים אלף, ובשושן שמונה מאות, מכל מקום לא היה בכחם לעמוד כלל בפני היהודים שהיו מועטים בכל עיר, וממספר עולי הגולה אתה למד שלא היה מספרם רב, ובודאי היו שפלים ומרודים מעוני הגלות ובלתי מלומדי מלחמה… ומלחמה באופן נפלא כזה בודאי היא מחמת התעלות והתרוממות הטבע שלא היה יכול לפעול אלא מה שהוא רצון ה', היד לא התנודדה הרגל לא הלכה בלתי מה שהיה רצון ה', ומעין לעתיד לבא. ואולי מטעם זה ימי הפורים לא יבטלו לעתיד לבא, כי הנס היה בהתדמות של לעתיד לבא.

והנה יש לומר שנסים שהם מן הסוג הראשון בביטול הטבע מתיחסים ביותר ללילה שהוא זמן שביתת הטבע, ובחינת שינה שהיא בכל הדברים, וכמו שיסד הפייטן אז רוב נסים הפלאת בלילה, כי הנסים שהם שביתת הטבע נאותים בזמן שביתת הטבע, אבל הנסים מן הסוג השני שהטבע עצמו פושט מעליו את ההסתר והצמצום מתיחסים ליום, זמן סילוק ההסתר והחושך בצד מה. ויש לומר שלעומת שני סוגי הנסים שהיו בפורים תקנו שני זמני קריאת המגילה, קריאת הלילה לעומת הנסים שהיו אז מן הסוג הראשון המתיחס ללילה, וקריאת היום לעומת הנסים שהיו מן הסוג השני המתיחס ליום. ובאשר בנסים שמן הסוג השני המתיחסים ליום הם רבותא יותר ובהתדמות של לעתיד לבא, על כן עיקר הקריאה ביום ואין יוצאין בשל קריאת לילה.

ולפי האמור תתורץ קושית המהר"ל בהקדמת אור חדש למה לא נעשה בכל המגילה נס נגלה מאחר שהיה הנס כל כך גדול, ותירץ מפני שהנס בא ממקום עליון נסתר, ואי אפשר להיות אותו מעשה בנגלה, ולפי דרכנו אדרבה זה עצמו מורה על רבותא עוד יותר, ואולי בכלל דבריו דברינו. (שם תרפ"א)

ר' צדוק:

…רק שמעתי דקליפת פרס הוא צרות עין, ודלכן תקנו משלוח מנות בפורים, שהוא ההיפוך דצרות עין… (חלק ב צדקת הצדיק רנה עמוד קלו)

…כי זה ענין יום הפורים שהוא תיקון השחוק דאדר, שלכן מנהג ישראל לעשות בו מיני שחוק וליצנות מהמן שהיה הוא לשחוק תחת שחוק הכסיל שהיה לו לפי שעה מישראל… (שם שם רס עמוד קמב)

וה' מצוות היום הם מתנות לאביונים, ההתחלה בתיקון הנפש מדת אברהם אע"ה בצדקה שנקרא מצוה סתם, שהוא התחלת הקידוש מעט של כנסת ישראל שיוכל להגיע לזה אף היותר פחות ובלבד שיהיה מזרע אברהם… ומשלוח מנות הוא תיקון הרוח שהוא על ידי ההתחברות שאינו בד ויחידי שבזה זוכה להתקדשות הרבה, כי כל אחד מישראל יש לו קדושה פרטית מיוחדת בנפשו רק כשכולם מתחברים יחד אז כל אחד יוכל לכלול עצמו בכל הקדושות ולזכות לכולם… (שם ישראל קדושים עמוד קיז)

…כי משתה אחשורוש הוא מה שהתחיל להתעורר ימי משתה ושמחה דפורים ומצות סעודתה והיא סעודה דעולם הבא, והוא ענין אוכלה מטעמים בעבור תברכך נפשי דיצחק, ועל ידי סעודת פורים נעשה מלא ברכת ה'… והוא מעין סעודת עולם הבא… (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד קצג)

ושורש שליטת המן הוא בהתגברות כח הדמיון, וכמ"ש בגמרא ישנו מן המצות, ובמדרש אלקיהם ישן הוא, אבל באמת אז נתברר דגם בהיותם שקועים בדמיון עם כל זה שרשם דבוק בהשי"ת, דעל כן חייב לבסומי בפוריא דשכור הוא הסרת הדעת והתגברות הדמיון, והבירור דפורים דגם אז דבוקים בהשי"ת, וזה על ידי בנימין, וחבור יוסף ובנימין הוא התגלות דעמך כולם צדיקים… (שם מחשבות חרוץ ד עמוד יח)

ד' מצות יש בפורים, מקרא מגילה, ומשלוח מנות ומתנות לאביונים ומשתה ושמחה. ונראה לומר שהם נגד ד' אותיות שם הוי"ה ב"ה, דמלחמה לשם זה בעמלק מדור דור, והניצוח הוא על ידי ד' מצות מעשיות אלו, דכל מצות שעושין לזכר הנס הוא מה שיש בהם כח וחיות שנתגלה בשעת מעשה שהיה הישועה בפועל, ועל ידי אותם מצות מתגלית אותה ישועה בפועל בכל דור. ועיקר הישועה הוא כשנושעים באותו דבר שהיה להם חסרון שמחמתו באה הצרה, דזהו כל ישועת ישראל ישועת הנפש ולא ישועת הגופות בלבד, וכל הצרה באה על ידי זה שמזה יצמח הישועה… וזהו עיקר הישועה שהיה על ידי גזירה זו שזכו לקבל דברי תורה מאהבה ושבו בתשובה שלימה וממילא נתבטלה הגזירה… ואף על פי שיזדמן שישנים מן המצות וחוטאים גם כן, היינו הכל רק מצד ההשתקעות דעולם הזה ולא מצד שרשם, והבירור הוא דבהצר להם הם חוזרים להשי"ת אף על פי שהוא מיצר להם… ואז ליהודים היתה אורה וגו' דשבו להם כל המדריגות, אורה זו תורה וחכמה שבמוח, ונגדה עושין לדורות מצות מקרא מגילה דקרויה ספר כאמתה של תורה, ועל ידי זה זוכין לאורה. ושמחה הוא בלב… וזכו לישרת לב ושמחה, וע"ז הוא מצות שמחה ומשתה… אבל באמת אצל בני ישראל שורש כונתם לשם שמים, היינו שלא להנאתן כלל, ואפילו מכוין הנאה וקבלת פרס אין זה העיקר אצלו… וזהו עיקר ההבדל בין ישראל לעמים שנתברר בפורים, ועל כן עיקרם נקרא ימי משתה ושמחה וחייב לבסומי עד דלא ידע וכו', דאז ודאי אין לו שום כונה לשם שמים אלא דסתמן לשמן קיימי אצל זרע ישראל ואין צריך כלל לכונה לשם שמים, כי הם כל מעשיהם לשם שמים ששרשם תקוע בזה ואפילו בלא כונתם.

וששון זו מילה, היינו שלימות המדות ששרשם וסיומם ביסוד, דזהו עיקר שלימותן בשמירת גדר ערוה… והמשכת גילוי אותה קדושה לדורות הוא על ידי משלוח מנות איש לרעהו, דדבר זה הוא שלימות המדות שישנו באומות העולם למראית העין, דגדר ערוה וקדושת הברית אין בהם כלל… וזהו ענין מצות משלוח מנות לומר דגם זה הוא באמת רק בישראל לבד, דהאהבה ועין טובה שלהם לריעיהם הוא גם כן רק לאיזה כונה להנאת עצמם כאהבת נשים, מה שאינו כן בישראל שעושין גם זאת רק לשם שמים, ומפני שהשי"ת ציוה על זה או שחכמינו ציוו על זה, והכל רק לעשות רצון השי"ת ולשם שמים.

ויקר זו תפילין, היינו שלימות המעשים מה שנושאין עליהם עול מצות זהו מצות תפילין, שמקשרין הראש שהוא ראש הגוף והיד שהוא כלי המעשה והפעולה יהיה קשור ומשועבד להשי"ת ולעול המצות האמורים בפרשיותיהן… ודבר זה הוא "יקר" דבר יקר כי השלימות במעשים דבר יקר מאד בעולם הזה… וההמשכה לדורות בפעל הוא במצות מתנות לאביונים כידוע, דצדקה נקרא סתם מצוה בכל מקום במדרש, וכל צדקה וחסד שאומות העולם עושין הוא לגרמיה… והוא שורש לכל המצות מעשיות, וצריך לזה סייעתא דשמיא… ובפורים דכל הפושט יד נותנים הרי הכל מצוה ואינו דבר יקר אז כלל, כיון דכך המצוה בפירוש ליתן לכל הפושט יד, והכל נחשב למצוה, על כן על ידי זה זוכים ליקר זה שעל ידי שלימות המצות, ובזה נשתלם שם ההוי"ה בקומת הנפשות דבני ישראל הדבקים בשם ההוי"ה ונעשית המלחמה בעמלק ומחייתו מן העולם בכל דור ודור בפורים על ידי המצות שבני ישראל עושים בו. ופועלים להוציא דמיונות מהלב ומוח על ידי האורה, דמעט מהאור דוחה הרבה מן החושך שהוא הדמיון. והשמחה דהדמיונות בא מעצלות ושינה ותרדימות מחשבות האמיתיות, וההתבוננות והשמחה מולדת זריזות והתעוררות. וששון ויקר הם המחשבות הקדושות הנכנסות אחר כך ונמשכות מהאורה ושמחה, ולהמשיך גם כן בכל כחות הפעולה והמעשים עצמן קדושה וכונה לשם שמים בכל דבר. (שם מחשבות חרוץ ו עמוד כד והלאה)

ואלו הד' כחות הם הראשית ועומק הרע של כל העכו"ם, וישנו גם כן בלב איש הישראלי שעל זה נצטוו לזכור ולמחותו, היינו מן הלב בזכירה זו, ופורים הוא הזמן לזה על ידי מצוות היום, על ידי מקרא מגילה דנקראת אמת כאמיתה של תורה נכנס אורה ללב ומאיר העינים בנהורא הבא אחר החשוכא דעמלק הקליפה הקודמת, דעל ידי זה ניכר אחר כך יתרון האור מן החושך, וזוכה לתורה שהיא נובלות החכמה העליונה שהוא בסוד מוחא כידוע… ומגילה לשון גילוי, וכן פושטה כאגרת בהתגלות לכל, כי היא מביאה התגלות האור דתורה שבמוח מהכח וההעלם לפעל ולגילוי.

ואחר כך משלוח מנות פשטות עינין זה מביא חיבור והתאחדות של אהבה ואחוה בין איש לרעהו, וזהו ישראל גוי אחד, דהע' נפש לבית יעקב נקרא נפש לשון יחיד, שזהו כלל הפירוד שבהם לע' כחות נגד ע' אומות שהם שורש הפירוד המתחיל מהתגלות הרע שבעולם הבריאה שהוא התחלת עלמין דפירודין…

וששון זו מילה זהו תוקף קדושת ישראל שמלידה המבדיל בינם לעמים כמ"ש בנדרים (ל"א ב') דאפילו ערלי ישראל נקראים מולים, היינו אפילו אם בפועל לא כן, ואף על פי שחטא ישראל הוא משרשו שאינו משתנה… ובמתנות לאביונים דפורים שהוא לכל מי שפושט יד מעוררים מדה זו למעלה כטעם ד' צילך להיות השי"ת משפיע לכל מי שפושט יד, ובלבד שיפשוט היד, והם זרע ישראל לבדם שהם האביונים שנפשם צמאה וכמהה לישועת השי"ת, ובזה נתגלה האור המבדיל בין ישראל לעמים, דאפילו אביוני עמך, ואין עני אלא בדעת (נדרים מ"א א') מאחר שהשי"ת נותן להם הרי נתינתו היא כיד המלך מלא עומסו, והם מתמלאים מכל טוב כלבנה במילואה, ועל ידי זה זוכין ליקר אלו תפילין שבראש, שהוא הקשר האמיץ שבינם לאביהם שבשמים…

וזהו מצות בסומי בפוריא עד דלא ידע וכו' (מגילה ז' ב') שאף שמצד הידיעה אין שום הבדל בפועל כלל דהללו עובדי ע"ז והללו וכו', אפילו כן מכל מקום זה ארור וזה ברוך, אף שאין שום ידיעה להבדיל ביניהם, ההבדל הוא למעלה מהדעת, וזהו התפילין שהם הקשר והכתר שבראש שלמעלה מהדעת והשגת אדם, כי נתברר שהם שלימים ודבוקים בהשי"ת בכל השתלשלות הקומה… וזה תכלית כל הבריאה שיתגלה ויתברר במהרה בימינו כשימחה זרעו של עמלק מן העולם ובכל פורים מתגלה אפס קצהו מאור הזה דרך העלם של שכרות דלא ידע שאינו בגילוי להדעת בפועל, אבל מכל מקום הוא מתברר ומאיר במעמקים לכל נפש מישראל כל המשכות אורות הללו כל אחד לפי ערכו ומדריגתו, וכן הולך ואור בכל פורים מעט מעט עד נכון היום שימחה זרעו של עמלק לגמרי במהרה בימינו אמן. (שם יד עמוד קח והלאה)

…דמחיית עמלק וההתגברות כנגדו באה על ידי שמחה של מצוה, שבזה הלב מתמלא חשק וזריזות שהוא היפך העצלות המביאה עצבות, וזהו שמחת פורים שעושין שמחה של מצוה לעורר כח הניצוח לעמלק כמו שהיה בימים ההם בזמן הזה… וזהו העצה נגד כח עמלק שהוא שורש קירור הלב טוב דיהדות מחימומו בעבודת השי"ת, שיזכר שזהו ענין עמלק ובזה נחלש כחו… (שם טז עמוד קכח)

…ושבת הוא מעין עולם הבא (ברכות נ"ז א') שהוא זמן הנייחא של השי"ת, וכן יום טוב שזכו ישראל דמקדשי להו שנעשו כקדושת שבת על ידי הנסים שנעשו בהם היוצאים מחוקי הטבע והנהגת עולם הזה, ונמשך באותן הימים שפע אור מעולם הבא שהוא הנהגה שחוץ לדרך הטבע… ובפורים נאמר גם כן לשון "ונוח מאויביהם" שזכו על ידי הנס לנייחא ומנוחה, והכתוב לא יכתוב לשון ונוח אלא על מנוחה גמורה שהוא מעין עולם הבא, כי גם הוא מכלל הנסים שנתנו לכתוב, מה שאינו כן נס דחנוכה לא ניתנה לכתוב (יומא כ"ט א'), כי הכתב הוא מה שגלוי לעין הכל כמו תורה שבכתב… ומה שבעל פה נקרא שם מסטורין, וכך נס דחנוכה לא ניתנה לכתוב כי לא היה גלוי לכל שהוא דרך נס ויציאה מהטבע… וזהו לא ניתנה לכתוב כי הוא מהנסים הנסתרים שישראל משתמשים בהם תמיד, כמ"ש ועל נסיך שבכל יום עמנו…

ואסתר סוף כל הנסים כמ"ש ביומא (שם) הוא כמו כל סוף מדרגה וקומה שהוא נעשה ראש והתחלה למדרגה האחרת… וכך נס זה אף על פי שגם הוא היה מלובש בדרך הטבע שהמלך אחר כך לאהבת אשתו היפך הגזירה, ולפיכך לא רצו תחלה אנשי כנסת הגדולה להסכים לכתוב הנס כלל, ואמרו שנאה את מעוררת כמ"ש במגילה ז' א', והיינו שהנס הגלוי גם לעיני העמים וגם הם הודו שהיה נס לא שייך התעוררות שנאה, מאחר שגם הם מכירים ומודים שהוא ישועת השי"ת, אבל בזה הם יאמרו שהוא דרך הטבע, ואחר זמן כשתמות אסתר ישובו הם לבקש ממלכים לנקום נקמתם. והשיבה שכבר כתובה על דברי הימים, רוצה לומר שגם האומות הכירו שהסבה שתהרג ושתי על ידי בקשת המלך דבר זר, ושתנשא אסתר הבלתי ידועה מאיזה עם ומשפחה וכל שכן למאן דאמר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה, הבינו שהיה הכל דרך נס וסבה מן השמים להצלת ישראל, ועל כן רבים מעמי הארץ מתיהדים… ולשעה היתה בו נייחא גמורה ככל יום טוב, ועל כן חשבו לקבעו יום טוב, ועל כן נאמר שם בתחלה "שמחה ומשתה ויום טוב", הקדימו השמחה דזה יום טוב שבו השמחה מצד עצם היום, ועל ידי השמחה עשו להם משתה. אבל אחר כך שלא כתוב יום טוב נאמר בהיפוך "משתה ושמחה" כי אין השמחה בעצם היום רק על ידי המשתה באים לשמחה… וכך הנייחא דאז אינו מצד עצם על ידי הכרת הדעת, כמו בכל שבתות וימים טובים מי שזוכה לטעום קדושת היום טועם מעין עולם הבא בהעלאת המוחין של חכמתו ובינתו ובישוב הדעת, כי על ידי הנס והישועה מאותה צרה היתה ישועה גמורה מאותו דבר, דעל כן אמרו הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה… ואף על פי שבאמת עשה בעל כרחו דהשי"ת הכריחו לכך, דלב מלכים ביד ה', זה לא נגלה בעולם הזה דרך ידיעה והכרה כלל. (שם יז עמוד קלב)

וזהו תוקף הקדושה דפורים דאז"ל (מדרש משלי ט') דלא יתבטל לעולם, דלעתיד אדרבא יתגלה עוד יותר דכל קדושתו הוא התגלות מעין דלעתיד, וסעודת פורים היא מעין הסעודה דלעתיד, דעל כן אמר באסתר רבה (ב') דאחשורוש א"ל אם יהיה להם כן לעתיד, והם השיבו דיאמרו כבר אכלנו בימי אחשורוש. ודבר הבל וטענות של מה בכך לא היה לרז"ל להזכיר, אבל אף על פי שהוא כפי מחשבתו דבר דברי הבל, מזליה חזי דבאמת כפי מה שזיככו נפשם אנשי כנסת הגדולה באותה סעודה וזכו להביא הרפואה למכה ולהביא קדושת יום הפורים לעולם. ואותה סעודה היתה אתחלתא לסעודת פורים שנקבעה אחר כך למצוה מפי חכמים בתורה שבעל פה, טעמו גם אז בה מאותה קדושה, והוא קדושת הסעודה דלעתיד מלויתן ושור הבר ויין המשומר שיזכו על ידי ניצוח וזביחת ב' יצרים דתאוה וכעס וגיאות ג' דברים המוציאים את האדם מהעולם, וסעודת אותו רשע היתה כלולה משלשתם…

ובכל פורים יש התנוצצות מאותו אור דזביחת היצר ותיקון התחלת החטא, ועל כן נקרא ימי משתה, דלא נקרא כן שום יום טוב דהוא רק זמן שמחה ולא זמן משתה, שזה אין ראוי בעולם הזה, וכל זמן שיצר רע בעולם אלא לרשעים שהפיזור הנאה להם והנאה לעולם, והמשתה שמסטרא דרע גורמת פיזור ופירוד ולא התחברות והתאחדות, והכינוס לצדיקים דהנאה להם והנאה לעולם אינו בא על ידי המשתה, ואין המשתה גורמת הכינוס וההתחברות רק הכינוס גורם המשתה… וכן לעתיד תיקנו להיות עושים משפחה ומשפחה מדינה וגו' היינו להתחבר יחד, וכן משלוח מנות וכו' הוא בשביל התחברות, ובזה זוכין שיוכלו לטעום ממשתה דלעתיד שהוא ההסתלקות היצר רע מלב לגמרי בג' עבירות ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים הנמשכים מג' יצרים הנזכרים שגרמו חורבן בית א', וכנגדן שנאת חנם השקול נגד כולם שגרם חורבן בית ב', ואז בתחלת בית ב' התעוררו לתקן זה… (שם יט עמוד קעג)

ועל כן חשבו לקבוע יום טוב גם כן, כי חשבו שכבר עלתה בידם למחות זכרו של עמלק מן העולם לגמרי ואין יום טוב גדול מזה. ואם היה כן היה ראוי להיות הגאולה שלימה, והרי אכתי עבדי אחשורוש אנן, ועדיין אין השם שלם והכסא שלם, רק שבאותה שעה שראו עיקר הנהגת המלכות ביד אסתר ומרדכי חשבו דבאמת לאו עבדי אחשורש הם רק תחת ממשלת אסתר היהודית שלבשה מלכות שמים וישבה על כסא ה', כעין שלמה המע"ה. אבל ישראל שבאותו דור בני נביאים לא קבילו עלייהו דאף על פי שהיתה ישועה גדולה על ידם מכל מקום לא עלתה בידה בנין בית המקדש… (שם עמוד קפח)

ענין פורים על שם הפור, דקדושת שבת קבוע מהשי"ת דמקדש, וקדושת יום טוב וראש חודש ישראל מקדשי, אבל פורים אותו יום זכה בגורל על ידי המן שנבחר למחיית עמלק, וכי מיניה וביה אבא וכו' (סנהדרין ל"ט), ועל פי עצמו נבחר על פי הגורל נפל על יום זה שיהיה מוכן למחיית עמלק ולנוח ביום שאחריו… דענין הגורל מצינו בתורה ביום הכפורים ובחלוקת הארץ דזו ענין ישראל לסמוך על גורל להחזיק שאין הדבר במקרה… (חלק ה רסיסי לילה יח עמוד כ)

נס דפורים נקרא בריש פ"ג דיומא סוף כל הנסים כי הוא נעשה במידה האחרונה ממדותיו ית', שידוע שיש ז' מדות, וו' מדות הם נגדם ו' זמנים המפורשים בתורה, פסח שבועות וסוכות ידוע דהם נגד תלת אבהן, ור"ה ויום הכפורים הם נגד תרין בדי ערבה, ועצרת שהוא רגל בפני עצמו ומתרגמינן כנישו נגד מדת היסוד שלשם מתאספין כל המדות להשפיע למדת מלכותו ית'. ואלו הו' הם מה דישראל מקדשי אבל השביעית היא קדושת השבת דקביע וקיימא, דנקרא שבת על שם השביתה מכל השתדלות ופעולת אדם… כי זהו מצד קדושה דקביע וקיימא מהשי"ת בתוך לבבות בני ישראל. וקדושה זו מתגלית בכל תוקף בפורים שאמרו (מגילה ז') חייב אינש לבסומי עד דלא ידע, דהפירוש הפשוט בו הוא גילוי דבר זה דלבבות בני ישראל דבוקים באמת בהשי"ת גם כשאין יודעים בין ימינם לשמאלם… ועל ידי מדה זו נעשה הנס דפורים, כמ"ש "ותלבש אסתר מלכות", וכמ"ש "ומרדכי יושב בשער המלך", "וישב מרדכי אל שער המלך"… (שם שם כ עמוד כב)

…והנה ידוע דעיקר ישועת ישראל וניצוחם איזה דבר הוא על ידי ניצוחם אותו כח בלב, והיו צריכים אז כבישת ב' הכחות, היינו כל ישראל ביצרא דע"ז וכעס, ושבשושן ביחוד ביצרא דתאוות גם כן, ולכך בקשה אסתר לינתן ליהודים אשר בשושן עוד יום לניצוח האויבים. ופורים הוא יום הנייחא שאחר הטירדא, כי כל זמן הניצוח הוא בטירדא, ואלו שאין מעצור לרוחם וזרעא דיוסף הם הממהרים בניצוח עמלק ודי להם יום א' לבד לשפוך חמתם עליהם לבלתי השאיר שורש וענף… (שם שם כג עמוד ל)

…ולהיות בג' דברים אדם ניכר, בכוסו וכו' (עירובין ס"ה), לכן חייב לבסומי וכו' שזהו ההתגלות בפורים להיות אדם הישראלי ניכר בהם בהבדלו מן העמים בתולדה מהאבות בחבל של ג' שאינו נפסק. ודבר זה לא נקבע לו זמן בתורה, כי באמת יד על כס י-ה מלחמה וגו' מדור דור בלי הפסק, וקדושת יעקב חופף על ישראל בתמיד, רק משגלו לעמים אז הוצרכו להבדלה שכל רואיהם יכירום וגו' לבל יתערבו בגוים, ואז ניתן להם קדושת הפורים שהוא הכרה שלא מצד ישוב הדעת, והוא על ידי יחוד האמיתי שאינו נתלה בחכמה וישוב דעת אדם כלל… (שם שם מז עמוד צט)

…אבל מכל מקום הוא בהתפשטות יותר, ושאף בהעלם יש בו דעת הגמור. וזה טעם חייב לבסומי עד דלא ידע, והעדר הדעת ונקרא ביסום ולא שכרות, דעל ידי שכרות כל שלחנות מלא קיא צואה, אבל ביסום אדרבא משמעו ריחו טוב ובושם וחמרא וריחני פקחין… ואף דלא ידע בין וכו', מכל מקום הדעת הוא בהעלם, וכפי תוקף הריחוק שיש מניסן עד אדר נדמה לריחוק גמור, אבל באמת הוא אדרבא חוזר על ידי זה לעומק ראשית בסוד נעוץ סופן בתחלתן, ועל כן אז הוא ריבוי השמחה כידוע שהשמחה הבאה מבן שהיה בריחוק הרבה מאביו ונתקרב אליו ששמחתו עצומה הרבה יותר מהבן שהוא עמו תמיד. וזהו הריבוי שמחה דאדר שהוא מיד שנכנס כי כל קדושת הזמנים הוא שבאיזה זמן נקבע אותו אור וקדושה שהאיר בו מאז דנשאר הרשימו שבו בהעלם קבוע וקיים כל ימי עולם…

וזה ענין שדרשו (מגילה ט"ז) ושמחה זה יום טוב, דעל ידי פורים זכו לקדושת כל היום טוב בשלימות יותר ולשמוח בהם יותר. כי ענין כל היום טוב הוא שיש באותו יום בהעלם האור שהיה בו כבר בגילוי, ופורים הוא גילוי דבר זה שיש אור בהעלם אף שאינו מתגלה, ועל כן התחילה הרגשת שמחת פורים מתחלת החודש, כי חודש זה הוא תכלית ההעלם ובו וממנו נצמח תכלית הגילוי, דבכל שנה ניסן שאחר אדר הוא הגילוי הנצמח מן ההעלם שמתגלה עוד יותר. וגילוי דאדר הוא שגם ההעלם אינו העלם, ועיקר התגלות זה הוא בי"ד וט"ו דאז קיימא סיהרא באשלמותא… (שם נג עמוד קלח)

ענין קריאת ימי הפורים על שם הפור והוא הגורל אלא שבלשון פרסי נקרא פור… שכפי הנראה היה נקרא כן בפי בני ישראל אז… כי הפור הוא שגרם לימים אלו, כי לולי נפל להמן הפור על חודש זה שבו יצליח לא היה מתחיל לעשות כלום. והנה הגורל אינו מקרה, כמ"ש "ומה' כל משפטו", כי הכל הנהגת השי"ת… ולא כמו שהענין באמת לאמיתו כגורלות בני ישראל שהם מהשי"ת הם מורים האמת הקיימת לעד כחלוקת הארץ בגורל… והמון בני ישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם, קראו לימים על שם הפור והוראת הדמיון, כי זה כל קדושת ימי הפורים לברר האמת הגנוז ונעלם תוך הדמיון, עד שהדמיון שב להיות כלי להאמת שבתוכו ונטפל אליו. וכמו שהיה בנס דפורים ההריגה באויבים היתה רק על ידי גזירת המן להיות היהודים עתידים ליום הזה הוכרחו להפוך הדבר שיהיו עתידים להרוג באויבים, ונמצא הדמיון הוא הוא הגורם הישועה ביתר שאת… ועל כן חייב לבסומי כי השיכור הוא מלא דמיון ואין לו מחשבת אמת כלל, אבל אצל בני ישראל גם הדמיון הוא אמת, ועל כן קראו לימים פורים להורות כי הפור הוא עצמו הגורל והוא גם כן בכלל הנס. ועל כן המגילה מתחלת באות ו' ומסיימת בו' שהוא אות אמת כידוע בזוהר (ר"פ ויקרא), והוא מדת האמת ליעקב שכולו זרע אמת… (שם נח עמוד קעא)

בחנוכה ובפורים מזכירים בתפלה בימי וכו', מה שלא מצינו במועדים שיזכירו יציאת מצרים על ידי משה ואהרן, והטעם דשם היה מפורש שהנס היה מהשי"ת שצוה למשה ואהרן להוציא את בני ישראל ממצרים, מה שאינו כאן שעשו ישראל מעצמם, ובימי מרדכי היה על כל פנים נביאים אחרונים, מה שאינו כן בחנוכת חשמונאים שכבר פסקה נבואה מישראל, רק הם מעצמם נתעוררו לקדש שם שמים… ועל כן מזכירין בב' זמנים אלו בימי וכו', שהנס היה מצדם, ובפורים מזכירין מרדכי ואסתר שהם ושמותן היו מסוגלים לישועה, וכמו שנרמזו בתורה, כמו שאמרו (חולין קל"ט) אסתר מן התורה מנין וכו', מרדכי מן התורה מנין דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא… ומי שנקי מפגם זה נותן ריח טוב, ומרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים היינו שהיה בחינת צדיק יסוד עולם, ועל כן היה הוא בזה לעומת זה נגד קליפת עמלק המנגד לבחינת צדיק, כמו שאמרו שהיה חותך מילותיהן של ישראל וזורק כלפי מעלה, וכן היה הוא מרדכי מסוגל לברר קדושת ישראל במדת צדיק נגד הפרסיים שהיה להם גוון יפה בצניעות, וכמו שאמרו (ברכות ח') אוהב אני את הפרסיים וכו' וצנועין בדבר אחר… ואז בהסעודה שנעשה על ידי מרדכי נתברר קדושת ישראל, שבאותו רשע ראינו שעל ידי היין נתגלה קלונו, שדרש דבר המגונה אף לאומות העולם, וכמו ששלחה לו, בר אהורייריה דאבא וכו', וההוא גברא אשתטי בחמרא, מה שאינו כן ישראל שבאותה סעודה התחילו בדברי תורה ובדברי תשבחות, ואז נגלו מעמקי הלב, ונתברר שישראל באמת קדושים בשורש, מה שאינו כן הפרסיים הם רק לפנים… וזה נתברר על ידי מרדכי, ושמו מורה על זה, ועל כן נזכר בימי מרדכי. וכן אסתר היתה גם כן מבחינת צדיק כמו שאמרנו במקום אחר… וכן שם אסתר מורה על הנס ששמה מרומז במה שנאמר ואנכי הסתר אסתיר, כמו שאמרו בגמרא, וכן הנס היה בהסתר, שביציאת מצרים היה מפרש לכל שהיה נגד הטבע, מה שאינו כן נס פורים שהיה מקופל מעט בטבע, ועל שם זה נקראה אסתר… (פרי צדיק לחנוכה יד, וראה שם עוד)

…אבל הענין הוא, דכתיב להיות עושים את יום ארבעה עשר וגו' ואת יום חמשה עשר בו וגו', כימים אשר נחו וגו', וכן למעלה כתוב עושים את יום ארבעה עשר וגו' שמחה וגו', ואם המכוון על מצות הנוהגות בפורים היה לו לכתוב עושים ביום ארבעה עשר שמחה וכו'. אכן פירוש הכתוב דבזמן הנס כתוב ונוח מאויביהם, ועיקר הנייחא הוא מאויב הידוע שהוא היצר הרע… וזה עיקר מחיית עמלק הוא לשרש אחר הרע שבלב יצרא בישא קטיגורא דבר נש דנקרא עמלק וזוכין להנייחא והמנוחה מהיצר הרע. והנה במחיית עמלק איתא אמרו ישראל רבונו של עולם אין אנו יכולין בו, אמר להם הקב"ה תהיו אתם מזכירין שמו מלמטה ואני מוחק שמו מלמעלה וכו', ועל ידי ההזכרה דלמטה נעשה המחייה על ידי השי"ת, וכן המנוחה מהיצר הרע כח עמלק נעשה גם כן על ידי השי"ת, כמו שנאמר ה' לא יעזבנו בידו, רק האדם צריך להשתדל בכל כחו. וכן בכל שנה נעשה בימים אלו מחיית עמלק למעלה על ידי שמזכירין שמו מלמטה, וישראל עושים בכל שנה הימים האלה שיהיה בהם מחיית עמלק, וממש הם עושים את הימים דהיינו כח הימים כנ"ל. ואיתא בתקוני זהר פורים אתקריאת על שם יום הכפורים… וכמו ביום הכפורים עיצומו של יום מכפר, כן ימי הפורים עיצומו של יום עושה מחיית עמלק, רק האדם צריך שיזכור שהיום יום הכפורים וכן שהיום פורים, ועל זה נאמר והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, דהיינו שהימים נעשים להיות מחיית עמלק על ידי השי"ת וכמו שאמרנו… (שם פורים א, וראה שם עוד)

ענין מה שאמרו מסמך גאולה לגאולה עדיף, והיינו גאולת מצרים לגאולת פורים, דגאולת מצרים היתה ראש של כל הנסים, והיה ראשית התגלות קדושת ישראל בעולם והיה הנס גלוי לכל העולם שהשי"ת בחר בנו לעם ועשה נסים גלויים שהם חוץ לדרך הטבע… אמנם נס פורים נקרא סוף כל הנסים, מפני שהכל היה בהסתר גדול, והיה מלובש כמעט בדרך הטבע שעל ידי סיבה שלקח אחשורוש את אסתר ונשאה חן בעיניו, על ידי זה פעלה להכניע את המן ולנשא את היהודים. וזה שאמר אסתר מן התורה מנין, ואנכי הסתר אסתיר, וכדאיתא בספרים הקדושים על פסוק זה, שעיקר הירידה של האדם הוא כאשר נעלם ממנו זאת שהוא בהסתר פנים, שיסתיר ההסתר פנים. וזה היה עיקר נס פורים שהיו אז בשפל המדרגה, וכאשר הרגישו ישראל שעומדים בתכלית ההסתר, כמו שנאמר אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד וגו', וכידוע דענין אבילות והספד יורה על דבר שנחלט בדעת האדם, שכבר אבדה תקותו, וכענין אבל והספד על מת שאין אופן להחזירו, ועל ידי זה שהרגישו ההסתר פנים נהפך להם מאבל ליום טוב… ודייקא על ידי זה ראו את ישועת אלקינו מתוך ההסתר הזה דייקא, וענין זה מתנוצץ כל שנה בימי פורים נתודע לכל פרטי נפשות ישראל כל מי שיודע נגעי לבבו איך הוא בשפל המדרגה והוא מתמרמר על זה, בזה עצמו נודע ומאיר בלבו שנהפך לו מיגון לשמחה. (שם ד)

על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, ולכאורה יש להבין למה קראו שם הימים על הענין שהיה הצרה, ולמה לא קראו הימים על שם הנס כמו פסח על שום שפסח וכו'. אכן הענין הוא, כי באמת זה הפור שחשב המן לרעה היה בעצמו לטובת ישראל, כי פור המן נהפך לפורינו… וכן היה בענין פורים, שהרגישה הקליפה דעמלק קדושת ישראל שבא הזמן שיקבלו תורה שבעל פה מאהבה, כמו שאמרו (שבת פ"ח) הדר קבלוה בימי אחשורוש, והיינו לתורה שבעל פה, שעל זה היה כפיית הר כגיגית, ועל זה אמר ליהודים היתה אורה זו תורה שבעל פה, כמו שאמרנו כמה פעמים, שאז היה התחלת תורה שבעל פה על ידי אנשי כנסת הגדולה, ועל זה היתה התגברות המן שרצה להומם ולאבדם והפיל פור הוא הגורל, והגורל הוא מן השמים, כמו שנאמר בחיק יוטל את הגורל, ומה' כל משפטו, ונפל הגורל על אדר, כי באמת היה רצונו ית' למחות זכר עמלק, דעיקר מחיית עמלק על ידי התורה שבעל פה, והזמן לזה בחודש אדר, שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, וחודש אדר כנגד יוסף הצדיק, כמו שכתוב בספר קדושת לוי, לפי שאדר הוא לפעמים ב' חדשים, וכן יוסף נמנה פעמים לב' שבטים, ולזה היה הסיבה שיפיל גורל, ומן השמים נפל על אדר כדי למחות זכרו באדר, והפור שנפל על אדר זה מעיד שגם התחלת הגזירה הכונה היתה על מחיית עמלק ולא חס ושלום על היהודים…

וכן רמזו בגמרא בלשון להרע אתכם, היינו התגברות העכו"ם שרוצים להרחיק את ישראל מקדושת השי"ת, ואמנם הקב"ה שמח בזה, כי אדרבא תוקף הגזירה יגרום לקרב ישראל לאביהם שבשמים ביתר שאת, ומה שירצו להאביד ולהשמיד אתכם יהיה נהפוך הוא וכמו שהיה בימי המן… וזה שאמר אחר כך ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו, אימתי ראו, בימי מרדכי ואסתר, שאין המכוון כל אפסי ארץ על האומות, שהם לא הכירו הנס שהיה קרוב לטבע, וכמו שאמרנו, רק המכוון על אפסי ארץ היינו נפשות ישראל הפחותים והשפלים, גם כן הכירו אז חסדו ואמונתו, שהכירו האמת שהכל היה מצד ישועת אלקיהם שלא היה דרך הטבע שמלך גדול יהרוג אשתו מחמת שלא שמעה לו לעשות תועבה, ואחר כך יקח אשה אשר לא ידע עמה ומולדתה, והכירו אפילו הנפשות הפחותות שהכל מיד ה' היתה, שיהיה מחיית עמלק ולהרבות קדושת ישראל באור תורה שבעל פה כנ"ל… (שם ו)

…וממילא מובן שעיקר כח עמלק להתגבר על ישראל חס ושלום כאשר מרפים ידיהם מן התורה והמצות, כי סתם מצוה נקרא בירושלמי ומדרשים מצות צדקה וגמילות חסדים. ועל זה היה טענות המן, ישנו, שהם ישנים מן המצות, אמר ליה אית בהו רבנן, והיינו כח התורה, אמר לו עם אחד הן, שגם בזה יש רפיון ידים, ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה שני הענינים האלו במצות פורים, לתקן ב' הקלקולים שגרמו התגברות קליפת עמלק עליהם, משלוח מנות ומתנות לאביונים, לתקן הקלקול של צרות עין ממצות צדקה וגמילות חסדים… ומצות משתה ושמחה של פורים הוא לתקן הקלקול של עצלות בעסק התורה, ועל דרך שנאמר כל ימי עני רעים ומרמז על העני בדעת, וטוב לב היינו מי שעוסק בדברי תורה תמיד… (שושן פורים א, וראה שם עוד)

וגם בפורים שאמרו חז"ל חייב איניש לבסומי בפוריא, דהיינו שתיית יין, כי זה נתברר ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, שאמרו ז"ל דאותו יום שבת היה שישראל עוסקין בשירות ותשבחות וכו', ואז נתגלה פנימיות הלב של קדושת ישראל שהמה מקושרים בו ית' למעלה מן הדעת, והקלקול במעשה הוא רק מצד השאור שבעיסה המעכב, ונתברר מזה שהקלקול שנהנו מסעודת אחשורוש היה רק לפנים, וזה היה עוד סיבה שזכו על ידי זה לעשות מחיית עמלק ביתר שאת, ומזה נולד הנייחא והשמחה בלב, כמו שנאמר "ונוח מאויביהם" וגו', וזהו בעצם קדושת השבת, שהיא הנייחא והמנוחה לאחר העצב של גמר יום הששי מששת ימי המעשה… (ויקרא צו ו)

חכמה ומוסר:

והנה מצינו בגמרא ששנאת אחשורוש ליהודים היתה יותר מהמן, כי מי נותן למי, מוכר או לוקח, הוי אומר לוקח למוכר, וכאן נתן מוכר, הוא אחשורוש, ללוקח, והנה בידוע כי אם נקבל טובה ממי בשנה זו, ועוד פעם אחר ועוד פעם אחר, הלא מחוייבים להודות על כל טובה וטובה בפני עצמה, והנה כאשר ביארנו בכל הנ"ל, כן מצינו באחשורוש שהיה שונא יהודים, ובודאי לבו דאב על כל ההרג שהיה בכל המדינות שלו, והנה לכל הפחות היה לו לומר בשושן הבירה לא יאות לעשות כן, אבל נוסף הנס, כי במקום ממשלתו ומושבו הוכרח להוסיף עוד הרג ואבדן לאנשי דתו אהוביו, מאנשי שנואיו הם היהודים. וכמו שאמר לאסתר בשושן הבירה וגו' "בשאר מדינות מה עשו" בלשון כעס, פירש"י במגילה ט"ז ב' בא מלאך וסטרו על פיו וגמר, "ומה בקשתך עוד ותעש".

והנה כל הנסים מפרעה שגידל למשה, וכן כל הסרבנות שלו הכל על דרך זה הולך, ולכן ראו חכמים למשוך קו, להזכיר גם מצרים וכנען, ואמרו דוקא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, וזהו כבוד ארץ ישראל, להזכיר הנסים הדומים, ובפרט שהם אור גדול לתורה כנ"ל. והנה על פי זה מה נעמו טעם החכמים להקדים עיירות ליום הכניסה, ומוקפת חומה בי"ד, כדי שיהיה ניכר הנס הפרטי הנפלא שנעשה נס בתוך נס, א' נס ההריגה במקומו ועיניו ראו, ועוד הפלגת הנס ההוספה במקומו נגד רצונו, מי הכריחו לזה שלא לסיים בכעס למאן, כאשר התחיל בכעס, כמבואר בגמרא, הלא המלאך. הרי זה נס בתוך נס, ואילו היה ביום אחד עם עיירות לא היה ניכר הנס הפרטי, על כן ראו חכמים שטוב יותר לדחות עיירות ויהיה ניכר… (חלק א רמד)

אמרו ז"ל כי פורים היתה הקבלה ברצון, פירוש כי האדם כשאין לו חשבון הסיבה ומסובב נקל לו יותר להאמין, כגון שינוי טבע, אבל לא כאשר יבין הסיבה ומסובב, כי כך צריך להיות, כגון כשתשתנה או תמעט פרנסתו הטובה, זה קשה לו להאמין, כמו שכתב הר"ן גבי נעמן שלא רצה לטבול בירדן, רק היה סבור שהנביא ירפאהו בדרך נס. וזה היה נס פורים, כי ראו שנתהפך ממכה רפואה, מגדולתו רצה המן לאבד עם מרדכי, ונסתבב לו מפלה על מה ששמח על גדולתו להתבקש עם המלך לסעודה, ומזה הבינו כי אין לנו לחשוב חשבונות אנושיים, כי האמת היא כי הסיבה ביד ה', מסיבת רע טוב ומטוב רע, כמבואר במגילה. ולכן נתיישב בלבם כי גם החשבון הטבעי שהאדם יחשוב על פי סדרי סיבות ומסובבים, הכל כאשר יחפוץ יטנו, ולכן עתה נתגדל עונש העובר על דברי תורה, כי נתיישב יותר בלב… (חלק ב קמב)

שעורי דעת:

ענין ההשגחה בבחינה זו שהזכרנו, החקוקה במהלך הטבע התמידית מתבאר במה שאמרו (חולין קל"ט), אסתר מן התורה מנין, שנאמר "ואנכי הסתר אסתיר פני", ושמעתי מפרשים בזה, כי ודאי אין כל הענין מה שנמצא בתורה לשון אסתיר הדומה במבטאו למלת אסתר, אלא הפירוש הוא, כי כל ענין נס אסתר הוא בגדר הסתרת פנים, והוא כשאנו קוראים במגילת אסתר אין אנו מוצאים שם שום דבר היוצא מגדר הטבע הרגיל, כי כל הדברים שארעו שם לכאורה הם ענינים מצויים וטבעיים מצד עצמם. אסתר נלקחה בבית המלך בשביל יפיה, מצאה חן בעיניו, ושם כתר מלכות בראשה, כמו כן מעשה בגתן ותרש ששמע מרדכי כי מבקשים לשלח יד במלך אחשורוש, וספר לאסתר והיא הגידה למלך הוא גם כן דבר מצוי. כל הדברים נתגלגלו על ידי סבות טבעיות ומצויות, ובכל זאת המתבונן בדבר ומעלה ברעיונו איך שנצטרפו כל הסבות מעשה ושתי שעותה על המלך וניחם המלך, ואסתר שנתגדלה בבית מרדכי, מצאה חן בעיני המלך וימליכה תחת ושתי, ואחר כך אירע שמרדכי שמע מבגתנא ותרש, ובלילה ההוא נדדה שנת המלך, דוקא באותו הלילה שנתיעץ המן עם קרוביו ואוהביו לעשות העץ למרדכי, ומגלגולי וצירופי כל הסבות האלו נמצא שהכין המן תליה לעצמו ועם ישראל נצול. כל המתבונן בזה רואה בעליל כי יד ה' פעלה כל זאת, והיא שהסבה בכל הסבות האלה. וכעין זה כל אחד בעצמו רואה בחייו השגחת ה' על כל צעד ושעל ובפרט היהודי הגדול כשהוא מתבונן בכל המתהוה בחייו רואה את יד ה' המסבבת בכל, אף שהכל מתגלגל בסבות טבעיות… (חלק א עמוד פג)

ר' ירוחם:

ואמרנו על זה, אולי זאת היא הכוונה של מה שנצטוינו דחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, היינו אחרי כי בפורים קיימנו ברצון גמור מה שקבלנו כבר באונס, היינו כי מעמד הר סיני הוא בגדר אונס, כי אונס שכל גם כן אונס הוא, נגד ימי הפורים, שהרווחנו מכל מצב הנס כי היה ברצון גמור, וברצון גמור קבלנו מלכותו ית' עלינו, לכן עלינו לבסומי עד דלא ידע, היינו לפוטרנו ביום הפורים אף מהשכל, לבל נהיה אנוסים כלל וכלל, ואז, כשהגוף יהיה חפשי בתכלית נשאלהו מי הוא ארור ומי הוא ברוך, ואם בהיותו מסולק אף מהשכל גם כן יכוון האמת, כי ארור המן וברוך מרדכי, נמצא כי הגוף בלא השכל גם כן יחפוץ בזה, ואין זה אנוס כלל וכלל, וזהו רצון גמור, וזהו עיקר ימי הפורים שקיימו מה שקבלו כבר. (דעת חכמה ומוסר ג עמוד רכה)

מכתב מאליהו:

בעיקר גילוי נס פורים יש מבחינת גילויי הנקמה, כמו שכתוב, "ונהפוך הוא", וכן "על העץ אשר הכין לו", ותפקידו לפתח בנו השגת קידוש ה' שיש בנקמה כנ"ל, שעל פיה צריכים להכיר חסדיו ית' הגדולים והנפלאים, ובזה מתפתחות בנו השמחה בקידוש ה' שנראה, והאהבה הנולדה מתוך הכרת הטוב, וזהו מה שאמרו ז"ל "הדור קבלוה (את התורה) בימי אחשורוש", כי שמחה והכרת הטוב מביאות לידי נדיבות, ומכאן באה האהבה שהיא תולדת הנדיבות כנ"ל בראש דברינו. ונתבאר לנו למה דוקא בפורים קבלו את התורה בנדיבות ואהבה, וצריך להתבונן הרבה בזה ולהרבות את השמחה מדרגות רבות, כי על ידי התחדשות השמחה בכל דרגה תגדל הכרת הטוב ותתרבינה הנדיבות והאהבה, ומתחילים כבר מראש חודש לגודל ההכנה הנדרשת וממשיכים בעבודה זו מיום ליום.

זהו ענין המאמר שהבאנו לעיל, שיום הכפורים הוא כ-פורים, כי יום כפור הוא לטהר אותנו מעוונותינו ומטמטומנו על ידי בחינת יראה, וגדר זה טפל הוא לגבי לימוד של פורים שהוא בנין האהבה, על ידי השמחה בקידוש ה' שבנקמה והכרת הטוב, והתנדבות הנפש עבורו. (חלק ב עמוד קכה)

איתא בגמרא (מגילה ט"ז) "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", אזל אשכחיה דיתבין רבנן קמיה ומחויה להו הלכות קמיצה (תנופת העומר), כיון דחזי מרדכי דאפיק לקבליה מירתת (פחד ממנו)… אמר להו אתי מלא קומצא דסולתא דידכו ודחי י' אלפי ככרי כספא דילי. ומובא בילקוט (תרמ"ג) לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, ר' לוי אמר היא שעמדה להם בימי המן. וצריך להבין איזה קשר יש בין העומר למעשה המן? והנה המהר"ל ז"ל כתב באור חדש שזה דבר עמוק מאד, אך ננסה לבארו קצת.

…תועלת הנסים אינה אלא למי שמאמין בלאו הכי, מי שירצה שלא להאמין לא יחסרו לו כל מיני אמתלאות אפילו נגד נסים גלוים, רק המביט על הטבע כעל נסים נסתרים מראים לו נסים גלויים כדי לחזקו… אמנם גם לשאר בני אדם מראים נסים, אלא שהם טמונים בתוך זה אשר יקראו לו "טבע", והם הנסים הנסתרים, ויש בהם ב' גדרים, הגלוים שבנסתרים, והנסתרים שבנסתרים. הגלוי שבנס היינו שנראה בהנהגת השי"ת ובהשגחתו אשר יסבב סבות הרבה וסבות לסבות, וכולן תתאמנה לתכלית אחת עד שלא מסתבר כלל לומר מקרים המה, כמו שהתאמת חלקי מכונה אינה באה במקרה… אבל הנסתר שבנסתר, היינו הדברים הנקראים "טבעיים", שכבר הורגלנו בהם הרבה, וממילא, משום שאין בהם דבר חידוש, אין מה שיעוררנו, והנס נסתר ממנו לגמרי. מי שרואה יד ה' גם בנסתר שבנסתר, זוכה שיראו לו מן הגלוי שבנסתר, למען שיוכל לחזק בזה את אמונתו… הגלוי מגלה לו גם את הנסתר, וכשמבחין בנסתר זוכה לגלויים נוספים, וחוזר חלילה.

והנה ענין העומר הוא להבחין את מעשי ה' בתוך הטבע… הבריות ישנים על מטותיהן והקב"ה משיב למעלה עננים ומגדל צמחים ומדשן את הפירות, ואין נותנים לו רק שכר העומר… כי העומר מביאין אל הקב"ה בשביל שהוא מנהיג הטבע, ואין הטבע מעצמו, אבל היות ית' מנהיג הטבע, פירוש, בבואם לידי הכרת מעשי ה' גם בנסתר שבנסתר, זכו שיגלו לפניהם את הגלוי שבנסתר…

ועד כמה נתגלה להם הגלוי שבנסתר נסתכל נא בהתאמת הסיבות השונות שבמגילה ההשתלשלות הראשונה, סעודת אחשורוש, סילוק ושתי, המלכת אסתר, אסתר באה אל בית המלך, מזמינה את המן למשתה. ההשתלשלות השניה, קצף בגתן ותרש, גילויו על ידי מרדכי, ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי, נדידת שנת המלך. ההשתלשלות השלישית, המלך גידל את המן כורעים ומשתחוים לו, מרדכי בשער המלך לא יכרע, המן בא אל המלך לתלות את מרדכי, צרוף השתלשלויות ב' וג' לאותו לילה בשעה אחת, ויצא מזה כי ב' הפך את ג' על ידי א', ממש כמכונה מכוונת מראש.

אמרו ז"ל שלישראל הקב"ה מקדים רפואה למכה, מה שאין כן באומות העולם, ופירש מהר"ל ז"ל ב"אור חדש", שבאומות הכוונה היא המכה עצמה, אלא שבבוא המכה לקיצה מגיעה הרפואה, אבל בישראל הקב"ה מראה שהכוונה היא הרפואה, והכל מסודר מראש ומתפתח רק לתכלית זו, וגם המכה עצמה אינה אלא לצורך הרפואה. והטעם הוא כי ישראל חלקם הוא הגילוי ועל כן ההסתר בא רק לצורך הגילוי, אבל חלקם של האומות הוא לשמש לישראל לעבודתם הרוחנית, ועל כן אם המכה שלהם נדרשת ללמודי ישראל, הרי המכה משמשת תכלית בפני עצמה… וגם נקודה זו של הקדמת הרפואה למכה בישראל שילב השי"ת בתוך התפתחות הסבות. ואמרו ז"ל מרדכי נתן לו הקב"ה רמז וחש, אמר מרדכי וכי אפשר לחסידה זו שתנשא לרשע הערל הזה, אלא שמא דבר עתיד ליארע לישראל והם עתידים להנצל על ידה, וגם זה נכלל בהשתלשלות, לא חסרה אפילו נקודה זו במכונה.

עוד התאמה בולטת מאד הוא ענין "ונהפוך הוא" שמשתלב בתוך המגילה כולה, המן בקש להשמיד את כל היהודים – ונהפוך הוא, בו ביום הרגו היהודים את כל שונאיהם בכל מדינות המלך, המן בקש לתלות את מרדכי – ונהפוך הוא, שבאותו יום הוכרח להרכיבו על סוס המלך… ודבר זה מגלה על ענין הנס, כי כאשר חשב לאבד את ישראל אשר קיום שלהם הוא בו ית' בעצמו ואי אפשר לאבד אותם, לכך היה נהפך על עצמו, ודומה למי שהוא זורק בכח גדול אבן אל קיר ברזל להפיל את הקיר, אז האבן נהפך על הזורק.

ועוד דבר נפלא ומצוין, שכל מפלותיו של המן באו לו על ידי עצמו, סילוק ושתי שגרם להמלכת אסתר, כאמרם ז"ל ממוכן זה המן. בעצמו פסק מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו – הוכרח למלאות בעצמו את הפך הכבוד למרדכי. בעצמו הכין העץ שיתלוהו עליו…

ונוסיף נא להתבונן בענין הפור, הגורל איננו נופל במקרה, מלעילא גורמים איך יפול, "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו" (משלי ט"ז ל"ג), כיון שהאדם סומך על הגורל, הרי ברור שמן השמים יסבבו מה שיראה הגורל לאדם, ולא שייך שימסר למקרה. המן ידע סוד זה, ועל כן סמך על הגורל. והוא ידע עוד יותר מזה, ידע שאין הגורל מראה את האמת אלא למי שאינו נוגע לצד האחד ומבקש לדעת בכנות את האמת, אבל מי שרוצה דוקא בצד אחד, יראה לו הגורל כרצונו, שהרי בדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו… אבל נכשל, כי גם שלוחו (שהפיל הגורל "לפני המן") היה שונא ישראל כמותו, והראה לו הגורל כרצונו… אבל יש צד אמת בגורל גם כששואלין בו בשקר, וזה שהשיב הגורל להמן, לא הראה לו גורלם של ישראל, אלא את גורל עצמו. והמן נתלה בט"ז בניסן, יום העומר, ללמד לנו את הנס שבנסתר, ולגלות לנו כי הנסתר והגלוי שבנסתר באמת שוים, כי שניהם נס גמור. (חלק ב עמוד קכה והלאה, וראה שם עוד וערך מרדכי)

כבר ביארנו לעיל שנס פורים הביא את ישראל לידי הכרת הטוב, ועל ידה זכו לדבקות בהקב"ה בכל אופניה, והבחינו חז"ל ד' בחינות עיקריות בדבקות ושרשיות הן מאד:

אורה – הבחנת האור שבתורה, והעונג וההנאה מהשגת אורה מביאים לידי דבקות, דבק הוא האדם אל הנאת השכל שלו, והיינו דבקות הבאה מצד שנהנה בעצמו.

שמחה – דבקות מצד הכרת הטוב שמרגיש בנפשו, שהיא משורש החסד, כידוע.

ששון – יש שהכרת הטוב יוצאת לפעולה גשמית בגופו, וזהו למעלה מהכרת הנפש כשלעצמה. הרגשת התודה נרשמת באדם ונקבעת בו על ידי מעשה, וזהו גדר ברית המילה שהיא מצוה "שקבלו עליהם ישראל בשמחה", למקום שהאדם מתחסד במעשה, לשם הוא דבק ואותו הוא אוהב אהבה עמוקה.

ויקר – כל עיקר רצונו של אדם הוא להבליט את עצמו… הכח הזה הוא היותר חזק שבאדם, אם האדם מגיע למדרגה שמוצא את הבלטת פרטיותו במה שהוא עבד להשי"ת ושייך לו, אז הרי נותן את כל עצמו להשי"ת, והיינו הדבקות המעולה ביותר. וזוהי בחינת תפילין "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך"… שהוא שייך לגמרי אל השי"ת והכל נמדד אצלו במדת מלוי רצונו ית'.

והכתוב מלמדנו, במגילה שעל ידי הכרת הנס הגיעו לכל ד' בחינות הדבקות ביחד, וזהו ענין פורים, שנגיע לדבקות השלמה, בחינה זו היא למעלה מהצורך לכלים, כי אפילו אם תחסר לו כל חמדת העולם הזה ולא תהא לו בו הנאה של כלום, אף הוא אינו זז מדבקותו כל עיקר. ועל בחינה זאת נאמר "חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", כי בחינת 'ברכה' היא התפשטות הכלים, ו'ארור' היינו הצטמצמותם, אבל הדבק בדבקות השלמה שוב אינו צריך לכלים, בחינת "לא אירא רע כי אתה עמדי", ועד כדי כך הוא חיוב הדבקות בפורים, שלא יהיה הפרש אצלו אם ירבו לו כלים או ימעטו, והיינו לא ידע בין ארור לברוך. אפילו מרדכי והמן עצמם בבחינת "כלים" הם עבורו, ושוב אינו צריך ללמוד מהם, מאחר שהגיע כבר לדבקות השלמה. (שם עמוד קלד)