פרישה פרישות

(ראה גם: פרושים)

ספרא:

קדושים תהיו, פרושים היו. (קדושים הקדמה)

והייתם לי קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים. (שם פרק ט)

תלמוד בבלי:

…אלמא אפרושי מאיסורא שאני. (שבת מ ב)

…בארבעה (בסיון) עבוד פרישה… (שם פז א)

מיתיבי היה ר' מאיר אומר אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה… (עירובין יח ב)

אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן, אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה. (פסחים כב ב)

תנא, שנה ופירש יותר מכולם (שונא תלמידי חכמים). (פסחים מט ב)

שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין… תנן התם שבעת ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה, ולשכת בית האבן היתה נקראת… (יומא ב א)

ונילף מענוי דמצרים, דכתיב וירא את ענינו, ואמרינן זו פרישות דרך ארץ. (שם עד ב)

תנו רבנן בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור. תניא אידך בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן עליו הכתוב אומר והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן… מה כתיב בתריה ונגלה באזני ה' צב-אות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון… אלא יצער אדם עם הצבור, שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור, שנאמר וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה, אלא כך אמר משה, הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער, וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור… (תענית יא א)

דרש רבא מאי דכתיב אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון, אח נפשע מקרית עוז זה לוט שפירש מאברהם… (נזיר כג א)

הוא היה אומר חסיד שוטה ורשע ערום ואשה פרושה ומכות פרושין הרי אלו מבלי עולם. (סוטה כ א, וראה עוד ערך פרושים)

הכי קאמר רוצה אשה בקב ותיפלות עמו, מעשרה קבין ופרישות. (שם כא ב)

משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות. (שם מט א)

אמר ליה רבי טרפון, עקיבא כל הפורש ממך כפורש מן החיים. (קידושין סו ב)

נפל פתקא כל הפורש יהא בנדוי… (בבא מציעא פו א)

אמר רב יהודה אמר רב כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו, שנאמר ונתתי את פני בהם, מהאש יצאו והאש תאכלם. כי אתא רב דימי א"ר יונתן כל הפורש עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם… (בבא בתרא עט א)

ר"ש בר רבי אומר הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש וגו', ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. (מכות כג ב)

פרישה תנינא, דקתני היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב (שהיא הנאה)… היכי עביד, אמר רב הונא משמיה דרבא נועץ עשר צפרניו בקרקע עד שימות (האבר)… (שבועות יח א)

תנו רבנן והזרתם את בני ישראל מטומאתם, אמר רבי יאשיה מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה, אמר רבה עונה, א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים, דכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם, והדוה בנדתה, וסמיך ליה אחרי מות. אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים, דכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור, וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר, רבי יהושע בן לוי אמר הויין לו בנים ראויין להוראה, דכתיב להבדיל ולהורות. (שם יח ב)

א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות… נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה… (ע"ז כ ב)

הלל אומר אל תפרוש מן הצבור… (אבות ב ד)

רבי עקיבא אומר… נדרים סייג לפרישות. (שם ג יג)

דתניא, וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו, ר' יהושע בן קרחה אומר זו פרישות בכורות, רבי אומר זו פרישות נדב ואביהוא… (זבחים קטו ב)

תלמוד ירושלמי:

אמר רבי יודה בן פזי ולמה סמך הכתוב פרשת עריות לפרשת קידושין, ללמדך שכל מי שהוא פורש מן העריות נקרא קדוש, שכן שונמית אומרת לאישה הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא… רבי אבין אמר שלא הביט בה, ורבנן אמרין שלא ראה טיפת קרי מימיו. (יבמות יב א)

מדרש רבה:

כל נשיקה של תפלות בר מן תלת, נשיקה של גדולה, נשיקה של פרקים, נשיקה של פרישות… ותשק ערפה לחמותה. (בראשית ע יא)

א"ר הונא הנבעלת לערל קשה לפרוש. (שם פ י)

…מה צפעון זה מפריש בין מתים לחיים, כך מפריש היין את האדם מדרכי חיים לדרכי המות, לפי שהיין גורם לו לע"ז. (במדבר י ו)

…הא אין נזירות בכל מקום אלא פרישות, יזיר, שומע אני מסחורתו ומרפואתו, תלמוד לומר לא ישתה, בשתייה הוא אסור, ומותר ברפואתו ובסחורותו. (שם שם כג)

דא"ר תנחומא תורת ה' תמימה וגו' (תהלים י"ט), זה סדר נשים שמזהיר על האדם לפרוש מן הערוה כדי להצילו מן המיתה… (שם יג טו)

…לפי שעובדי ע"ז היו ישראל במצרים ולא היתה מדת הדין נותנת לגאלם עד שפרשו ממנה, ועל פרישות ע"ז שעשו ונגאלו עליה, כמד"ת (שמות י"ב) וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, לפיכך הקריבו כנגדה שעיר חטאת. (שם שם יט)

א"ר לוי בנוהג שבעולם אדם נושא אשה בן ל' שנה בן מ' שנה, משמוציא יציאותיו הוא בא לזקק לה, והיא אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי, ופרש ממנה מיד, מי גרם לו שלא יקרב לה, איזה כותל ברזל יש ביניהם, ואיזה עמוד ברזל ביניהם, אי זה נחש נשכו איזה עקרב עקצו שלא יקרב לה, דברי תורה שרכין כשושנה, שנאמר בה (ויקרא י"ח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב… (שיר ז ז, וראה שם עוד)

מסכת שמחות:

כל הפורש מדרכי צבור אין מתעסקין עמו בכל דבר, אחיהם וקרוביהן לובשין לבנים ומתעטפין לבנים ואוכלין ושותין ושמחים, שנאבד שונאו של מקום… (פרק ב)

חובת הלבבות:

…שאין אדם נמלט מאחד משני דברים, שיהיה נכרי או שיהיה בתוך משפחתו וקרוביו, או יהיה נכרי יהי צוותו באלקיו בעת השתוממותו ויבטח עליו בגרותו, ויעלה על לבו גרות הנפש בעולם הזה, וכי אנשי הארץ כמו גרים בה, כמו שאמר הכתוב, "כי גרים ותושבים אתם עמדי", ויחשוב בלבו כי כל מי שיש לו קרובים בו עד זמן מועט ישוב נכרי בודד, ולא יועילהו קרוב ולא בן ולא יתחבר עמו אחד מהם. ויחשוב אחר כך בהסתלקות כובד משאות וחובותם מעליו ויחשוב זה טוב מטובות הבורא עליו, מפני שאם יהיה רודף אחר עניני העולם וצרכיו, תהיה יגיעתו יותר קלה עליו מבלי אשה ובנים, וחסרונם מנוחה לו וטובה, ואם יהיה מבקש עניני אחריתו יהיה לבו יותר ריק ופנוי בעת התבודדותו מבלי ספק, ועל כן היו הפרושים בורחים מקרוביהם ומבתיהם אל ההרים כדי שיפנו לבותם לעבודת אלקים, וכן היו הנביאים בזמן הנבואה יוצאים ממעונותיהם ומתבודדים לחובות הבורא עליהם, כמו שידעת מענין אליהו עם אלישע, שנאמר עליו (מ"א י"ט) "שנים עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר", וכיון שרמז לו אליהו במעט רמז הבין אותו ואמר, "אשקה נא לאבי ולאמי ואלכה אחריך". ואמרו על אחד מהפרושים שנכנס למדינה אחת להורות את יושביה עבודת האלקים וימצאם לובשים צבע אחד במלבושיהם ותכשיטיהם, וראה קבריהם אצל פתחי בתיהם, ולא ראה ביניהם אשה, ושאל אותם על זה ואמרו לו, מה שאנו לובשים צבע אחד, שלא יהיה ניכר בנו העני מן העשיר… ומה שראית שפרשנו מן הנשים והבנים, דע כי יחדנו להם קריה קרובה מכאן, כשיצטרך אחד ממנו על דבר מדבריהם ילך אליהם וישלים צרכו וישוב אלינו, מפני שראינו במה שיכנס עליו מטרדת הלב ורוב ההפסד וגודל היגיעה והטורח בקרבתם, והמנוחה מכל זה בהרחקתם לבחור בעניני העולם הבא ולמאוס בעניני העולם הזה. וייטבו דבריהם בעיני הפרוש ויברך אותם ויאשרם בענינם… (שער ד הבטחון, פרק ד)

מהות הפרישות הכוללת וצורך אנשי העולם הזה אליה, אומר בתשובת השאלה הזאת כי הפרישות שם תחתיו ענינים, והשם כנוי מגולה, והענין סוד מוסתר… וגדרי הפרישות בלשון סתם חסימת תאות הנפש והמנע מן הדבר הנפרש ממנו עם היכולת עליו והזדמנותו לעילה המחייבת זה. ונאמר הפורש מי שיכול והניח. והעילה המחייבת סחימת תאות הנפש מתחלקת לשני חלקים, אחד מהם כולל האדם והרבה מבעלי חיים, והשני מיוחד באנשי התורה מן המדברים. והפרישות הכוללת הוא הנהוג בה לתקנת גופינו והסדרת ענינינו כמו הנהגת המלכים בדתי המדינות, והנהגת הרופאים לבריאים ולחולים, והנהגת כל אשר שכל את נפשו בחסימת תאותו מן המאכל והמשתה והמשגל והמלבוש והדבור ושאר תנועותיו ואפני תענוגיו. והפרישות המיוחדת היא שהורתה עליה התורה והשכל לתקנת נפשותינו לעולם הבא, כאשר אבאר במה שאני עתיד לדבר בעזרת הא-ל יתברך.

אך אופני הצורך אל הפרישות הכוללת הוא בעבור מה שהקדמנו בשער השלישי מן הספר הזה, כי חפץ הבורא יתעלה בבריאת מין האדם היה ליסר הנפש ולנסותה בעולם הזה בעבור שתזדכך ותהיה בתכונת המלאכים הקדושים, כמו שכתוב (זכריה ג') "אם בדרכי תלך וגו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". וחייבה החכמה נסות הנפש בגופות עפריות מקבלות הגידול והתוספת במצוע המזונות הראוים להם, והרכיב הבורא ית' בנפשות האנושיות כח תאוה תכספנה בו למזון המוכן להם בעולם הזה, להעמידם ולתקנם כל ימי חבורם, והרכיב בהן עוד כח אחר תכספנה בו למשגל להיות מן האיש תמורתו בעולם, ונתן הבורא יתברך לאדם שכר עליה התענוג בהם, והפקיד עליו היצר להניע אותו אל המאכל והמשתה והמשגל… אשר בהם תקנת גופו. וכאשר גבר היצר על השכל ונמשכה הנפש אליו נטתה באדם אל הריבויים המביאים להפסדת ענינו והריסת גופו, ונצטרך בעבור זה למדת הפרישות מן התענוגים והמנוחות, כדי שישתוו עניניו ויהיו דבריו על הסדר בעולם הזה, בלקיחת המזון ויהיה משובח עליו, כמו שאמר (תהלים קי"ב) טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט.

ולפי שנצטרך המין האנושי לנהוג בפרישות אשר בו תקנתו בעולם הזה, בקחתו הצורך ממנו, היה בדין להיות בעולם פרושים גמורים נבדלים ונגזרים מעסקי העולם ילמד מהם כל מין ממיני האדם כפי צרכו וכראוי למנהגו ומדותיו, ואין תקנת העולם שיהיו כל אנשיו נוהגים בפרישות, כי זה מביא לעזיבת ישוב העולם ולהפסק הזרע… כי הפרישות פנה מפנות העולם, וצורך המדברים אליה כצרכם אל שאר החכמות והמלאכות אשר יתיחד בכל אחת מהם עם מבלתי עם אחר, כדי שיהנו בני אדם ותקח כל כת כפי צרכה והראוי לה מהן, ואין תקנת העולם שיתיחדו כל אנשיו בחכמה אחת ולא במלאכה אחת… (שער ט הפרישות, פרק א)

אבל גדר הפרישות המיוחדת וצורך אנשי התורה אליה נחלקו החכמים בגדרה, מהם מי שאמר הפרישות עזיבת כל מה שטורד מן האלקים, ואמר אחר הפרישות מאוס בעולם וקצר המאויים, ואמר אחר, הפרישות מנוחת הנפש וחסימת רעיוניה מכל מה שהיא להם למנוחה, ואמר אחר הפרישות הבטחון באלקים, ואמר אחר הפרישות כסות בשר הערוה ושבר הרעבון ומאוס בזולתם. אמר אחר הפרישות עזוב אהבת הברואים ואהוב הבדידות, ואמר אחר הפרישות ההודאה על הטובה וסבל הנסיון, ואמר אחר הפרישות מניעת הנפש מכל מנוחה ותענוג גופני אלא הטבע אשר לא תוכל לעמוד בלעדיו ויוציא זולתו מן הנפש, וזה הגדר יותר ראוי לפרישות הנוהגת בתורתנו משאר הגדרים אשר זכרנו.

אך צורך אנשי התורה לנהוג בפרישות הוא, שכונת התורה להמשיל השכל בכל תאות הנפש ולהגבירו עליהם, ומן הידוע כי הגברת התאוה על השכל היא ראש כל חטאת וסבת כל גנות, ולא נטה עם אל העולם עד שנטו מן התורה והשיאם היצר להניח יושב עולם הצלתם, ונטה בהם מדרך אבותיהם, אשר היה דרך די הצורך בעולם והספק ממנו ולהסתפק בדבר המספיק לחיות בו… עושים בטניהם אלהיהם ותורתם מלבושיהם, ומוסרם חזוק משכניהם, ותועים במצולות הסכלות, שבים במרוצות העצלה עמוסים במעמסות התאוות…

וכאשר הגיע היצר ברוב אנשי התורה אל מה שספרנו נצטרכנו לעמוד כנגדו בפרישות המיוחדת אשר זכרנו גדריה בפתיחת השער הזה, ולהתיצב לפניו בה עד אשר תשיבם אל גדר הנכונה התוריה, אשר בה תקנת האמונה והעולם. והיה בדין בעבור זה שיהיו באנשי התורה אנשים יחידים נושאים הפרישות המיוחדת ומקבלים תנאיה להועיל בה אנשי התורה עם פנות נפשותם ונטות מדותם אל התאוות הבהמיות עם היצר, והיו רופאים לאמונה ולנפשות יעלו ארוכה להם בעת נטות מהמדות הטובות אל המדות שאחריתם מגונה, ובעת גבור יצריהם על שכלם ועת טרדתם במותרי עולמם מהדברים הצריכים מאד לאמונתם כאלו כונתם לרפא חולה האמונה או דוה נפש ממדוי הספקות ימהרו להעלות לו ארוכה באמתת חכמתם, או ברוח מעבודת האלקים ישיבוהו אליה ויבטיחוהו, או עמוס בחטאיו יערבו לו מחילת האלקים בשובו מהם… ואם יחטא יזכירוהו מיד לשוב, ואם יחלה יבקרוהו, ואם יהיה להם מותר מן העולם יעניקוהו ממנו, ואם יפגעהו פגע יעזרוהו… (שם פרק ב)

אבל לכמה כתות נחלקים הפרושים בפרישות אומר בתשובת השאלה הזאת, כי הפרישות מן העולם תהיה לאחת משתי עילות כמו שהקדמנו, והם התורה והעולם, והפורשים מחמת מסורת התורה שהם אנשי הפרישות האמיתי הם שלש כתות, אחת מהם אנשים שהלכו בגדר הפרישות העליון להדמות באישים הרוחניים ויעזבו כל מה שיטרידם מן האלקים, וברחו מן הישוב אל המדבריות והישימון, וההרים הגבוהים מקום שאין צוות ולא חברה, אוכלים מה שהם מוצאים מעשב הארץ ועלי האילנים ולובשים הבלויים והצמר ויחסו בסלעים טרדם מורא הבורא ממורא הברואים, ושעשעה אותם אהבת הבורא מחשוב באהבת בני אדם, והספיק להם מה שיש להם אצל האלקים ולא שייחלו על מה שיש בידי אדם. והכת הזאת רחוקה מכל הכתות בגדר הדרך השוה התוריה, מפני שהם עוזבים ענין עולמם לגמרי, ואין בדין התורה לעזוב ישוב העולם לגמרי כמו שהקדמנו, במה שאמר הכתוב לא תוהו בראה לשבת יצרה. והכת השניה אנשים שהלכו בדרך הגדר הבינוני שבפרישות, ומאסו מותרי העולם לגמרי, וסבלו לחסום תאותם מהם. והמותרים על שני פנים, אחד מהם מותרים שהם חוץ לאדם ונפרדים ממנו הקנינים הגופיים והמאכל והמשתה, והמלבוש והמשכן, והשני מותרים דבקים לאדם אין נפרדות ממנו סבותם, כדבור והשחוק והמרגוע והמנוחה והבט אל המותרים והעזר אליהם והעבר על הרעיונים מה שאין צריך. ופסקה הכת הזאת ממנה כל קרואי המותרים ולא ראו לצאת מהישוב להספיק לגופם מזונותם כמו שהם חייבים בו, והמירו המדבריות וההרים בבדידות בבתיהם והיחידות במשכניהם, והשיגו שני הענינים והגיעו אל שני החלקים, והם יותר קרובים אל הדרך השוה והתוריה ממי שהקדמנו זכרו.

והכת השלישית אנשים שהלכו בדרך הגדר השפל שבפרישות, והוא שפרשו מן העולם בלבותם ובמצפונם, והשתתפו עם אנשי העולם בנראה מגופיהם בישוב העולם, כחרישה וזריעה, והתעסקו בגופיהם בעבודת הבורא ית', עמדו על צורת נסיון האדם בעולם הזה, ומאסרו בו וגרותו והנזרתו מעולם הרוחניות אליו, ונפשותם מואסות בעולם ובהונו, ונכספות לעולם הבא, מצפים אל המות, והם נזהרים ממנו, הכינו צדתם לעת נסיעתם… ולא לקחו מהעולם אלא פחות ממזונותם, ולא הניחו ממנו מה שהוא טוב להם באחריתם כפי יכלתם, אלא לקחו ממנו צדה ונשאוהו. והכת הזאת קרובה אל הדרך השוה הישרה התוריה יותר ממה שזכרנו קודם.

אך הפורשים למשוך תועלת העולם ופרישותם באברים ולא במצפונים ובלבבות, והם שלש כתות, אחת מהם אנשים חסמו תאות נפשותם מהשיג קצת התענוגים כדי שיצא להם שם בפרישות וישבחו אותם באמונה ובחסד, להיות זה סבה חזקה להגיע אל תכלית תאותם, והם מחניפים באמונה ובפרישות בעבור שיבטחו בני אדם בהם ויפקידו אצלם ממונם, ויגלו להם סודותם, ויוכלו להזיקם, והם הכת הרעה שבכל כתות בני אדם ויותר רחוקה מן האמת ומגונה מכלם.

והכת השניה, אנשים שמצאה ידם מעט מהון העולם, וכאשר ראו מהירות אבדת הממונות והתהפכות הענינים עם מעוט בטחונם באלקים הצרו על נפשותם במזונותיהם וחסמו תאותם, וטענו כי הפרישות נשאתם על זה, ועם העיון האמתי לא נשאם על זה אלא רוב אהבתם בעולם וחריצותם להרבות מהונו, ואבלם על ריש נפשותם ומעוט הסתפקותם במה שהגיע אליהם ממנו, ובכמוהם אמר החכם (קהלת ו) "איש אשר יתן לו האלקים עושר ונכסים וכבוד" וגו'.

והכת השלישית אנשים קצרה ידם מקנות ממון ולא הגיעו מהון העולם אל מה שיזונם אלא על הצר שבענינים, וראו שיתכבדו ויסתפקו במה שנזדמן להם מן המזון ולא יעמדו מעמד השאלה וזלות הבקשה מבני אדם, וחסמו תאותם בהתמדת הרעה והסתתר במעט מלבוש להשמר מפניהם ושלא יתבזו בשאלם מזולתם ויהיו לחרפה בעולם, ותלו כל זה בפרישות מן העולם, וכאשר תרצה לעמוד על אמתת מי שיטעון מן הפרישות, אם הוא לתקנת תורתם או לתקנת עולמם, בחנם בתנאים אשר בהם תשלם הפרישות אשר אני עתיד לזכרם, ותעמוד על בירור מצפונם מכזבם בעזרת השי"ת. (שם פרק ג)

אבל תנאי הפרישות המיוחדת כאשר אמרו קצת החסידים, הפרוש צהלתו בפניו ואבלו בלבו, לבו רחב מאד ונפשו שפלה מאד, איננו נוטר ולא חומד, ולא מספר בגנות ולא מדבר מאדם, מואס בגדולה ושונא השררה, מיושב, זכרן, מודה, רב בושת, מעט נזק, אם ישחק לא ירבה ואם יכעס לא יתקצף, שחקו ריוח שפתים ושאלתו ללמוד, חכמתו רבה וענותו גדולה… רך מחמאה ומתוק מדבש, מצוה על האמת, דובר צדק… אב ליתום, בעל לאלמנה, מכבד הדלים. ומתנאיה עוד קבלת כל חובות הלבבות אשר זכרנו ממה שקדם בספר הזה… (שם פרק ד)

אבל מה שיאות לתורתנו מהפרישות אומר בתשובת השאלה הזאת, כי הפרישות הנוהגת בתורתנו על ג' פנים, אחד מהם, בעסקנו עם בני אדם והתחברותנו עמהם. והשני, במה שאנו מתיחדים בו זולתם בחושינו הגופיים ואברינו הנראים. והג', במה שאנו מתיחדים בו במצפונינו ובמדותינו ובמחשבותינו והצפון בלבותינו מן הרעיונים הטובים והרעים. ואני מבאר כל זה בדרך קצרה כפי יכלתי בעז"ה.

אבל דרך הפרישות הראוי לנו בהתחברותנו עם בני אדם, מהם הסברת פנים והראות השמחה בפגיעתם עם הכניעה והשפלות ולשון רכה ורוח נמוכה לכולם, ומהם הרחמים והחנינה והחמלה עליהם עם הסרת הטורח מעליהם, וזכרם בטוב ועשות חסד עמהם, ושלא נקוה ליהנות מהם, ושנתיאש מאשר בידיהם. ומהם עזרתם בתקנת תורתם ועולמם והורותם הדרך אשר ירצהו האלקים. ומהם שנסבול קושי דבריהם, ושנשפוך שיחנו לפני האלקים ולא לפניהם והמנע ממותרות המאכל והמשתה והשחוק עם השמירה מכל מה שיביא להמרות הא-ל בחברתם, ויוצא מגבול הצניעות ומסורת המוסר והדומה לזה.

אך מה שראוי לנו מן הפרישות בפנים השנים המתיחדים בנו בחושינו הנראים יחלק לשני חלקים, אחד מהם אסור לנו, והם מצות לא תעשה, והשני מותר לנו, והוא כל מה שהותר לנו מכל מיני ההנאות המותרות, וכל חלק מהם יחלק לשלשה חלקים… וראוי לך אחי שתיסר נפשך בפרישות מכל מה שצוך האלקים לפרוש ממנו, עד שתגיע מן התעוב והמאוס במיני התענוגים המנועים והתאות עד תכלית שיהיה שוה לזה בטבעך המתועב מן האסור, עם מה שנכספין לו ממנו. ויהיה אצלך המשגל האסור ולקיחת איסור על פנים אסורים ושתתכבד בקלון חברך וגנותו, אשר ימהר אליהם חפץ האדם בטבעי, כאכילת העכבר והדם והשקץ אשר יתעבהו טבעך ותשנאהו נפשך. וכשתגיע אל הגבול הזה מן הפרישות מן האיסור בלא הכרח מטבעך, ולא קושי מנפשך תהיה מן הכיתות הניצלות מן החטא והמכשול אשר נאמר עליהם (משלי י"ב) "לא יאונה לצדיק כל און" וגו'.

וכן הניתן ברשותנו מן המותר הוא על שלשה פנים, קחת המאכל אשר לא יכוין בו בעליו אל תענוג ולא יוכל האדם לעמוד בלעדיו, והשני קחת המזון מן המותר על דרך הויתור ומכוין בו אל התענוג השוה, וכן במלבוש ובדירה ושאר הענינים, והשלישי קחת הרבה מן התענוגים המותרים המפליג בהם בעליהם עד שמביאים אותו אל התענוגים האסורים, עם טרדתו בהם מעשות חובות אלקיו. וראוי לך אחי שתתנהג בפרישות מן התענוגים המותרים ביכלתך, עד שיהיו בעיניך כתכונת התענוגים האסורים עליך, פן תעזוב תורתך ותניח חובתך… כמו שזכרו רז"ל על הרבה מהם שהיו טורחים בענין עולמם עם הפרישות ממנו, כמו אבא חלקיה שהיה משתכר לחפור באדמה, ושמאי במלאכת הבנין, והלל שהיה חוטב ומתפרנס מן העצים, ואל תמנעך פרישותך בלבבך מהתעסק בזה מפני שאתה מכוין בו לעבודת האלקים כאשר הקדמנו. וכאשר תוכל להניח עסק העולם תניחהו בעבור עבודת הבורא…

וראוי לך לאסור חושיך ותנועות אבריך הנראים כמו שאספר לך, והוא שתתחיל בראשונה לאסור לשונך ולבלום שפתיך ותפרוש מן הדברים הבטלים עד שתהיה בעיניך הנעת האבר הכבד שבאבריך יותר קלה מהנעת לשונך, כי הלשון מהיר בתנועתו לחטוא, וחטאיו רבים מכולם… ואל תתיר לו מן הדבור אלא מה שלא תוכל לעמוד בלעדיו לצורך התורה או לצורך העולם…

והשתדל אחר כך לעצום עיניך וחוש ראותך מהביט אל מה שאיננו צריך לך, או מה שיטריד לבך מחשוב במה שיועילך, ופרוש ממותר הראות כפי יכלתך, ואמרו רז"ל לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה, אבל השתמש בראותך והטבתך להביט אל יצירות הבורא יתעלה לבחון בהם ולחשוב בהם ולהבין יכולת הבורא וטובו…

והשתדל אחר כך לאסור חוש הטעם שתקח די מזונך מן המאכל והמשתה ותפרוש ממה שהוא יותר מזה, והתחבולה לענין הזה שתמעיט במיני הלפתן ותסמוך על לפתן אחד בעוד שתוכל… כדי להגיע הלחם אל בטנך, לא לתענוג, והרגל עצמך בקצת העתים מבלי לפתן, כדי להנהיג טבעך עד שיקל עליך הדבר בעת המנעו… וכבר אמר אחד מן החכמים, האלקים ירחם עבד שפירש מן העולם ולא היתה פרישותו למשא על אוהביו, וסלק מעליהם טרחו והתעסק באבריו במיני המלאכה, כמו שכתוב (תהלים קכ"ח) יגיע כפיך כי תאכל" וגו'. וכבר נאמר ראש הפרישות תקון הפרנסה, ונאמר עוד ראש הפרישות תקון המחשבה על תקון הספוק…

אבל הפרישות הנוהגת בפנים השלישיים הוא מה שיתיחד בנו במצפונינו ומחשבותינו ויצרי לבבנו הטובים והרעים, תחלת הפרישות ההיא שתפרוש מקניני העולם במעשיך ובמחשבתך אלא למזון ופרנסה לא לתענוג מתענוגי הגוף, ולא להגיע אל המנוחות והשררות, והתפאר בהון העולם הכלה מהרה, ותהיה פרישותך בהם לאלקים יתעלה לא לקנות שם ולא להותיר ממונך בפרישותך, ואל תצא בה מגבול התורה, שתתענה בשבתות ובמועדים וראשי חדשים, ותמנע ממה שחייבך בו הבורא ממצות פריה ורביה, אבל תהיה פרישותך על דרך התורה והדת בגלוי ובנסתר מענינך… (שם פרק ו, וראה שם עוד)

אבל ביאור מה שבא בספרי הקודש ודברי רז"ל מענין הפרישות מן העולם מהם מה שאמר יעקב (בראשית כ"ח) "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", ומהם צום משה ארבעים יום ולילות ג' פעמים, וכן אליהו ארבעים יום… ומהם מה שנאמר בנזיר שקראו האלקים קדוש… כל שכן מי שפסקה תאותו מכל התענוגים שיש לו שכר וגמול יותר, ומהם מה שנאמר לאהרן (ויקרא י') "יין ושכר אל תשת" וגו' ולהבדיל וגו' ולהורות וגו', הזהיר כל העוסק במעשה העבודה שלא יעסוק בכל מה שיטרידהו מהשלמת העבודה לאלקים… וכן היה מנהג בני הנביאים בדור ההוא ואשר לפניו, שהניחו העסק בישוב העולם וההשגחה בעניני הגופות, ויצאו למדברות כדי שתתיחד נפשם ומחשבתם לאלקים, ומהם מה שצותה אותנו התורה בתענית בעת התשובה ובקשת הכפרה, כדי שנחסום תאותנו מכל התענוגים, שהם החזקים שבסבות העבירות… ומהם מה שאמר (זכריה י"ג) ולא ילבשו אדרת שער למען כחש, וזה מורה כי הוא היה לבוש החסידים מקדם, והיו לובשים אותו אנשי הדור ההוא להחניף…

אבל מה שאמרו רז"ל במשנה ובתלמוד רב מחברו בספר הזה, ורובו נמצא במסכת אבות, ועוד אמרו כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן וכו'… ובפרקא דחסידי במסכת תענית מה שיורה על פרישותם, ומי שיחקור על הענין הזה ימצאנו כתוב… (שם פרק ו, וראה שם עוד)

אבל ההפרש שבין קדמונינו ובינינו בפרישות הוא, שחנוך ונח ואברהם ויצחק ויעקב ואיוב ורעיו היה שכלם זך ויצרם חלש, ונפשותם היו נמשכות אחר שכלם, והמעט מן המצות היה מספיק להם בהשלמת עבודת האלקים עם אמונת לבם לאלקים, כמו שכתוב באברהם (נחמיה ט') "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", ולא היו צריכים אל הפרישות היוצאת מהדרך השוה התוריה. וכאשר ירדו בניהם אל מצרים וגרו בה בימי יוסף בשבעים שנה בשלום, וחזקה תאותם וגדלה תשוקתם וגבר יצרם על שכלם, נצטרכו מן הפרישות אל מה שיהיה הפך תאותם ויעמוד כנגד יצרם, והוסיף להם הבורא מן המצות השמעיות מה שעמד להם במקום הפרישות הראויה להם כפי תכלית יכלתם ופחות ממנה… וכל אשר נוספה הארץ ישוב נוסף השכל חרבן, כמו שכתוב (דברים ח') "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו' ורם לבבך" וגו', וכל אשר נוספו התאוות ונתחזקו נחלש השכל והתאחר מהשיג העצה הנכונה והצטרכו אל פרישות חזקה יעמדו בה כנגד חושיהם, כדרך הנזיר ומנהג בני הנביאים אשר זכרנו. וכן בשאר הדורות, השכל בחולשה והתאוה בגבורה, ובכל עת שמתעסקים בענין מעניני העולם הטרידם מעניני העולם הבא, על כן הוצרכו להפנות ממנו בעת שעושים מאומה ממעשי העולם הבא… (שם פרק ז, וראה שם עוד)

רמב"ן:

קדשים תהיו – היו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים ראיתי סתם פרושים תהיו… ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורין שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל כענין שאמרו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה, ויקדש עצמו מן היין במיעוטו… וכן יפריש עצמו מן הטומאה אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו, בגדי עם הארץ מדרס לפרושים… וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס כענין שהזכיר הכתוב, "וכל פה דובר נבלה", ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמו שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו, באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית… (ויקרא יט ב)

כוזרי:

אמר הכוזרי, כבר העירות החבר ודמית, והטבת להעיר ולדמות, אבל היה צריך שנראה בכם מהפרושים והעובדים יותר ממה שהם בזולתכם.

אמר החבר, כמה קשה עלי שכחתך מה שהקדמתי לך מן השרשים והודית אתה בהם, הלא הסכמנו, כי לא יתכן להתקרב אל האלקים כי אם במעשים מצווים מאת האלקים, התחשוב כי הקירבה היא השפלות והכניעה והדומה להן?

אמר הכוזרי, כן, עם הצדק (שפלות יחד עם צדק), וכן אני חושב, וכן קראתי בספריכם, כמו שאמר (דברים י' י"ב) "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה". ואמר, (מיכה ו' ח') "מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד", וזולת זה הרבה.

אמר החבר, אלה והדומה להם הם החקים השכליים, והם הקדמות והצעות לתורה האלקית, קודמות לה בטבע ובזמן, אי אפשר בלעדיהן בהנהגת איזו קהלה שתהיה מבני אדם, עד שקהל הלסטים אי אפשר שלא יקבלו הצדק ביניהם, ואם לא – לא היתה מתמדת חברתם…

ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השוה, ולתת לכל כח מכחות הנפש והגוף חלקו בצדק מבלי ריבוי, כי הרבוי בכח אחד קצור בכח אחר, ומי שנטה עם כח התאוה קצר בכח המחשבה, ובהפך, ומי שנטה עם הנצחון קצר בזולתו. ואין רבה תענית עבודה למי שתאוותיו חלושות וכחותיו חלושים וגופו רזה, אבל טוב שיעדן גופו, ולא המעטת הממון עבודה, כאשר יזדמן מן המותר מבלי יגיעה ולא יטרידהו קנותו מן החכמה והמעשים הטובים, כל שכן למי שיש לו טפול ובנים, ומאויו להוציא לשם שמים, אך הרבוי יותר נכון לו. וכללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלקיך בכל אחת מהנה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלקים, משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכונה ולב שלם… (מאמר ב מה והלאה)

אמר החבר, מנהג העובד אצלנו, איננו נגזר מן העולם, שלא יהיה למשא עלינו ויהיה למשא עליו, וימאס החיים שהם מטובות הבורא, וזוכר טובתו עליו בהם, כמו שנאמר (שמות כ"ג כ"ו) "את מספר ימיך אמלא", (דברים כ"ב ז') "והארכת ימים", אבל אוהב העולם ואריכות הימים, מפני שהוא מקנה אותו העולם הבא, וכל אשר יוסיף טובה יעלה מדרגה לעולם הבא. אך הוא מתאוה זה אילו היה מגיע למדרגת חנוך, שנאמר בו (בראשית ה' כ"ד) "ויתהלך חנוך את האלקים", או למדרגת אליהו זכור לטוב, ולהפנות עד שיתיחד לחברת המלאכים, ולא יהיה משתומם ביחידות ובבדידות… (מאמר ג א)

ספר חסידים:

פרישות מן העולם פנאי ללב ומנוחה לגוף… (פט)

רבינו יונה:

באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו… ונראה לפרש כפשוטו, באשתו אמרו שלא להרגילה בדברים לעולם, כדי שלא יהא מצוי עמה בכל יום, שאין ראוי לאדם להיות עם אשתו להנאתו, אך כדי לקיים המצוה. ולהפריש בין אדם ובין הבהמה, כמו שאמרו רז"ל (ברכות כ"ב א') גבי בעל קרי, שלא יהיו מצויין עם נשותיהם כתרנגולין, והיא מדת הפרישות, המביאתו לידי מדרגות העליונות, כדאמרינן (ע"ז כ' ב') פרישות מביאה לידי טהרה… (אבות א ה)

נדרים סייג לפרישות. הפרישות היא מדה עליונית, וכמה מעלות טובות יש למשיג אליה, כדאמרינן (ע"ז כ' ב') נקיות מביאה לידי פרישות, והוא הפורש מהנאות העולם, ואפילו מדברים המותרים באכילה ובשתייה ובתשמיש המטה. גם בכל התאוות האחרות בהמנע מן הכבוד ומן השררה והעושר וכמה כיוצא בהן, ומתרחק משרשי החומר והגוף ומתקרב אל עיקרי הנפש ויסודה, והוא קרוב לעבודת הבורא ית'. כיצד במאכל, כמו האוכל מעט לכדי חיותו ושיהיה בריא כדי ללמוד תורה ולעשות מלאכת ה' מלאכה מרובה, או השותה די הסרת צמאו ולא ישתכר ולא יתגל בתוך אהלו. ומי שאינו משמש להנאה כי אם לקיים המצוה, הרי זה מדרך הפרישות, שאין בדעתו ליהנות מן העולם. ועוד תועלת שניה, שישמור נפשו מן החטא, כי בהתגבר עליו היצר ויתאוה לעשות עבירה, יאמר בלבו, מן ההנאות המותרות אני נשמר, איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאבי שבשמים, וזה הדבר ימנענו מן המכשולות…

על כן נתנו עצה למי שאינו יכול למשול ברוחו ונמשך אחר ההנאות, לנדור נדר לימים לאמר, עד זמן פלוני לא אוכל ולא אשתה כי אם שיעור כזה, או לאסור עצמו בדבר המותר, וההרגל ישלוט עליו, שמתוך שהוא מקיים נדרו, נמצא מנהיג את עצמו לכבוש את יצרו, ובזה תעלה בידו הפרישות. וכדאמר ליה לר' פנחס, (ירושלמי שבת פ"א ה"ג) שהאוכל לחם בטהרה נקרא פרוש, כדתנן, (חגיגה י"ח ב') בגדי עם הארץ מדרס לפרושים… (שם ג יז)

מדרש שמואל:

וה"ר שם טוב ן' שם טוב ז"ל פירש, כי לכאורה נראה, כי מי שיושב לבדו ולא ישתתף עם בני אדם הוא בן אלקים, והוא חי חיים אלקיים, שמי שהוא פרוש מהם לא יחטא ולא יעשה שום רע, ואם יתפרד מהם יוכל לעיין כל ימיו ויהיה עובד ה', ולכן יחשבו רבים כי הפרישות הוא דבר קדוש, וכל הרעות שיבואו לאדם לא יבואו כי אם מצד השיתוף, ומשעה שנבראת האשה נברא השטן. והנה כאשר נולדו קין והבל נולדה הקנאה והרג זה את זה, עם היותם שנים בעולם, ויהי כאשר החל האדם לרוב על פני האדמה ויתערבו אלו עם אלו נולדו התאוה והקנאה והכבוד, ולכן יראה לרבים כי הפרישות הוא דבר חשוב וטוב והגון, ואמר שהדבר אינו כן, כי הפרישות וההתבודדות מבני אדם אי אפשר, כי האדם מדיני בטבע, כמו שאמר לא טוב היות האדם לבדו. וזה מבואר כי צרכיו מרובים, ואין בו כח למלאות צרכיו אם לא יהיה במדינה. וגם לשלימות אחר יחוייב שיתחבר האדם, כי עיר פרא אדם יולד, וצריך שילמוד מעדת אנשים, כי זהו החכם הלומד מכל אדם, ולכן החכמה מחוייבת השיתוף, בעבור שלימות הגוף והנפש. ומי שהוא פרוש, אף שאינו עושה עבירה, אינו עושה מצוה כלל. והאיש הבלתי מדיניי לא יתואר לא בצדיק ולא ברשע, אבל הוא מתואר יותר בבהמה מהיות אדם…

אמנם אם הם רעים וחטאים, כבר אמר דוד "שנאתי קהל מרעים", וירמיה ע"ה אמר "מי יתנני במדבר" וגו'. והנה החבור עם הצבור הוא מחוייב אם לתפלה כי לא בזה את תפלתם, והן א-ל כביר לא ימאס, ולתת צדקות אלו לאלו… (אבות ב ה)

מהר"ל:

בספר משלי, "באורח רשעים אל תבא ואל תאשר בדרך רעים, פרעהו אל תעבור בו שטה מעליו ועבור"… ובא להזהיר את האדם על הפרישה וההרחקה שיעשה האדם שלא יבא לידי עבירה, שאם לא יעשה האדם פרישה והרחקה, במה שאין האדם שכלי אבל הוא גשמי, ואף אם השכל מבדיל בין דבר לדבר, אבל אין האדם שכלי לגמרי, שיסמך כי יהיה מבדיל בין דבר לדבר, ולכך כאשר החטא מתיחס אל הגשמי, כמו שהוא ערוה וזנות, שדבר זה מעשה בהמה חמרית, צריך שיעשה האדם הבדלה ופרישה יותר שלא יבא לידי חטא לגמרי, במה שהאדם נמשך ביותר אחר החטא.

ובפרק כיצד, אמר רבא רמז לשניות מן התורה מנין, שנאמר "כי כל התועבות האל עשו הארץ"… רוצה לומר כי האדם יעשה הרחקה לעצמו אף שלא נצטוה מן התורה, ובפרט בעריות… ועוד כי פרישת הערוה היא קדושה, שהוא מבדיל עצמו מן הגשמי ומתקרב אל המדריגה הנבדלת בקדושה. ולפיכך אמרו בספרי, אמר ר' יהושע בן לוי מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים, ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ואית לן קריין סגיאין… ורוצה לומר כי כל דבר ערוה הוא ענין גופני, שהאדם נוטה אחר הגוף, ולכך כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה…

בפרק ידיעות הטומאה, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים, דכתיב "ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור", וסמיך ליה "אשה כי תזריע וילדה זכר"… אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המבדיל על היין במוצאי שבת הוויין ליה בנים זכרים… ריב"ל אמר בנים ראויים להוראה, דכתיב להבדיל ולהורות… אבל פירוש זה, כי הפורש מאשתו סמוך לוסתה עושה פרישה והבדלה בין דבר לדבר, כי ראוי שיהיה הבדל בין הטומאה ובין הטהרה, בפרט טומאה כמו זאת שהיא ווסת האשה, שמא תראה דם בשעת תשמיש, ולפיכך הפורש מאשתו סמוך לוסתה עושה הבדל כמו שראוי להבדיל, ולפיכך הוויין לו בנים זכרים, כי הזכר נמשל בצורה, בכל מקום אשר הצורה הוא שמבדיל בין דבר לדבר, כי אין הבדל בין דבר לדבר מצד החומר, כי החומר משותף לכל הדברים, רק ההבדל הוא מצד הצורה בלבד, שמצד הצורה יוכר הדבר מה שהוא… (נתיב הפרישות פרק א)

ואמר אשה פרושה ומכות פרושין, כי סתם אשה במה שהיא חמרית אין במנהג שלה להיות פרושה מן המותר לה, כי הפורש מדבר שהוא מותר לו מדה זאת הוא פרישות מן הגשמית לגמרי, ואין זה במדת האשה כי היא חמרית, ולכך אין רגיל שיהיה פרישות לה, ואם ימצא בה פרישות היא עושה בשביל שיחזיקו אותה צדקת, וזהו לטובתה ולהנאתה. וכן מכות פרושים אשר הם מפליגים בפרישות, מה שאין ראוי לעשות, אין זה רק להראות כן נגד הבריות, וגם זה יוצא ממנהגו של עולם, ולא שאינם מקיימים העולם, רק הם מבלי עולם, כי כל דבר שהוא יוצא מן השעור והסדר הוא יוצא מן העולם, כמו זה שחסידותו שטות, והרשע בערמת רשעתו, וזהו בפרישתו, והאשה מצד שאין ראוי לה הפרישות. (חידושי אגדות סוטה כא ב)

ז' פרושים הם וכו', פירוש, שם פרוש נאמר על מי שהוא פורש עצמו מן הדבר אף שאינו חייב לעשות והוא עושה זה נקרא פרוש. ואמר כי הם ז' פרושים, כי הפרישות שפורש מדבר שאינו חייב הם במספר שבעה שנראים שהם צדיקים לעיני הבריות, פירוש כל דבר שצריך שיהיה מרוחק לגמרי ובני אדם דרכם להיות נמשכים ביותר אחר זה נמצא בהם ז' מדריגות, כי כן הוא מן הדבר שהוא קרוב עד שדבר שהוא רחוק ביותר יש שבעה, כי מספר זה מסוגל לדבר זה. פרוש מאהבה, רוצה לומר בשביל אהבת האדם הוא עושה המצוה, ובשביל יראת האדם הוא עושה המצוה… ורבא אמר כי פרוש מאהבה ופרוש מיראה אינם בכלל הצבועים כלל, כי לבסוף בא לידי אהבת אמת ולידי יראת חטא, וזה נקרא שלא לשמה כאשר הוא עושה בשביל אהבת ויראת אדם… ורש"י פירש פרוש מאהבה היינו אהבת שכר ויראת עונש, ואין נראה כלל שיהיה נמנה זה בכלל ז' הפרושים, שהרי אמרו (פסחים ח' ב') האומר סלע זו לצדקה כדי שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור, ואף על גב דחשיב פרוש שכמי, היינו שעושה מעשה שכם, שמל עצמו כדי שתנשא לו דינה, זה אינו שוה לזה, שהוא היה רשע בעצמו רק שהיה עושה להראות עצמו מהול… (שם שם כב ב)

של"ה:

ומי שלא זכה לקבוע דירתו באדמת קדש, או הוא אנוס, יש לו תקנה מדוגמת מקום קודש להיות לו מקום ד' אמות של הלכה התבודדות להתבודד עם אלקיו. וכבר נתנו סימן "בד קודש", כשהוא ב"ד רוצה לומר לבדו אז קודש ילבש, ויראה שמן המקדש מעט לא יצא, רוצה לומר ממקום קדושתו, וזה לשון ר"ח בשער הקדושה פ"ו, עוד צריך לקניית הקדושה קדושת המקום, כמו שמצינו שנזכר בתורה פרשת אחרי מות מקום קודש, ויש בזה ב' בחינות, או היות מקום מקודש על ידי עסק התורה והתפלה, כגון בית המדרש או בית הכנסת, או מקום קודש מובדל ומופרש מבני אדם, ומקום בדד מבני אדם הוא הכנה גדולה לדביקות, ולכן היו החכמים הראשונים פורשים עצמם ממקום הישוב, ונקראו כת המתבודדים, כמו שהביא החסיד בעל חובת הלבבות, והוא תנאי מתנאי הפרישות להיות חפץ בבדידות, כי בזה מראה בנפשו כי אין לו קשר עם אנשי העולם הזה כלל, כמו שהוא אמת אחר פטירתו, ולכן מעתה מראה גרות נפשו בעולם הזה, ואינו רוצה להתדבק כי אם באלקיו, לפי שבו עתיד להתדבק דבוק עצמי אם יזכה… ואם אפשר שיהיו שתיהם כאחד, כגון התבודדות האדם בבית מדרשו או בבית הכנסת מה טוב חלקו, כי בודאי יקנה קדושה יתירה בנפשו וכן אמרו רז"ל אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומצוי בבית הכנסת כאלו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם…

ומכל מקום טוב הוא ההתבודדות על ידי קניית חבר, שהרי אמרו רז"ל חרב על הבדים ונואלו וכו', כמו שיתבאר… כי אז ינצל מכל חטא ויזכה לבא למדריגת הדביקות בו ית'… (שער האותיות)

רמח"ל:

הפרישות היא תחלת החסידות, ותראה שכל מה שביארנו עד עתה הוא מה שמצטרך אל האדם לשיהיה צדיק, ומכאן ולהלאה הוא לשיהיה חסיד. ונמצא הפרישות עם החסידות הוא כמו הזהירות עם הזריזות, שזה בסור מרע וזה בעשה טוב. והנה כלל הפרישות הוא מה שאמרו ז"ל (יבמות כ') "קדש עצמך במותר לך". וזאת היא הוראתה של המלה עצמה פרישות, רוצה לומר להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר, והיינו שאוסר על עצמו דבר היתר. והכונה בזה לשלא יפגע באיסור עצמו, והענין שכל דבר שיוכל להולד ממנו גרמת רע, אף על פי שעכשיו אינו גורם לו, וכל שכן שאיננו רע ממש, ירחק ויפרוש ממנו.

והתבונן ותראה שיש כאן ג' מדריגות, יש האיסורים עצמם, ויש סייגותיהם, והם הגזרות והמשמרות שגזרו חז"ל על כל ישראל, ויש ההרחקים שמוטל על כל פרוש ופרוש לעשות, להיות כונס בתוך שלו ובונה גדרים לעצמו, דהיינו להניח מן ההיתרים עצמם שלא נאסרו לכל ישראל, ולפרוש מהם, כדי שיהיה מרוחק מן הרע הרחק גדול. ואם תאמר מנין לנו להיות מוסיפים והולכים באיסורים, והרי חז"ל אמרו, (ירושלמי נדרים פ"ט) "לא דייך במה שאסרה תורה שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים", והרי מה שראו חז"ל בחכמתם שצריך לאסור ולעשות וכבר עשוהו, ומה שהניחו להיתר הוא מפני שראו היותו ראוי להיתר ולא לאיסור, ולמה נחדש עתה גזירות אשר לא ראו הם לגזור אותם? ועוד שאין גבול לדבר הזה. ונמצא אם כן האדם שומם ומעונה ולא נהנה מן העולם כלל, וחז"ל אמרו (ירושלמי קידושין סוף פ"א), שעתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול הימנו, אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול, ואסמכוה אקרא, (קהלת ב') "וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם"?

התשובה היא, כי הפרישות ודאי צריך ומוכרח, והזהירו עליה חז"ל, הוא מה שאמרו, קדושים תהיו – פרושים תהיו (תו"כ). עוד אומר (תענית י"א), כל היושב בתענית נקרא קדוש, קל וחומר מנזיר… הן כל אלה מאמרים מורים בפירוש צורך הפרישות והחובה בו.

אמנם על כל פנים צריכים אנו לתרץ המאמרים המורים הפך זה, אך הענין הוא, כי ודאי חילוקים רבים ועיקרים יש בדבר, יש פרישות שנצטוינו בו, ויש פרישות שהוזהרנו עליו לבלתי הכשל בו, והוא מה שאמר שלמה המלך ע"ה, (קהלת ז') "אל תהי צדיק הרבה". ונבאר עתה הפרישות הטובה.

ונאמר כי הנה אחר שהתבאר לנו היות כל עניני העולם נסיונות לאדם, וכמו שכתבנו כבר למעלה והוכחנוהו בראיות, והתאמת לנו גם כן רוב חולשת האדם וקרבת דעתו אל הרעות, יתברר בהכרח, שכל מה שיוכל האדם להמלט מן הענינים האלה ראוי שיעשהו, כדי שיהיה נשמר יותר מן הרעה אשר ברגליהם. כי הנה אין לך תענוג עולמי אשר לא ימשוך אחריו איזה חטא בעקב, דרך משל, המאכל והמשתה כשניקו מכל איסורי האכילה הנה מותרים הם, אמנם מילוי הכרס מושך אחריו פריקת העול, ומשתה היין מושך אחריו הזנות ושאר מינים רעים… ומפני זה נמצא הוא מכניס עצמו בתוקף עמל הסחורה ויגיעת הקנין לשיהיה שולחנו ערוך כרצונו, ומשם נמשך אל העוול והגזל, ומשם אל השבועות וכל שאר החטאים הבאים אחר זה, ומסיר עצמו מן העבודה ומן התורה ומן התפלה, מה שהיה נפטר מכל זה, אם מתחלתו לא משך עצמו בהנאות אלה… ותראה כי זאת היא תחבולה גדולה לאדם למען הנצל מיצרו, כי כיון שבהיותו בפרק העבירה קשה עליו לנצחו ולכבוש אותו, על כן צריך שבעודנו רחוק ממנה ישאיר עצמו רחוק, כי אז יהיה קשה ליצר לקרבו אליה.

הנה הבעילה עם אשתו מותרת היא היתר גמור, אמנם כבר תקנו טבילה לבעלי קריין שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשיהם כתרנגולים (ברכות כ"ב), לפי שאף על פי שהמעשה עצמו מותר, אמנם כבר הוא מטביעו בעצמו של האדם התאוה הזאת, ומשם יכול לימשך אל האיסור, וכמאמרם ז"ל (סנהדרין ק"ז), אבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע. ולא עוד אלא שאפילו בשעה הראויה והעת ההגון אמר על ר"א (נדרים כ') שהיה מגלה טפח ומכסה טפחים ודומה עליו כמי שכפאו שד, כדי שלא ליהנות אפילו בשעת הנאתו.

המלבושים והקישוטים לא הזהירה התורה על יפיים או על תבניתם, אלא שלא יהיה בהם כלאים, ויהיה בהם ציצית, ואז כולם מותרים, אמנם מי לא ידע שמלבישת הפאר והרקמה תמשך הגאוה, וגם הזנות יגבל בה, מלבד הקנאה והתאוה והעושק הנמשכים מכל מה שהוא יקר על האדם להשיגו… כלל הדבר כיון שכל עניני העולם אינם אלא סכנות עצומות, איך לא ישובח מי שירצה לימלט מהם, ומי שירבה להרחיק מהם, זהו ענין הפרישות הטוב שלא יקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו, אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו…

ואם תשאל ותאמר אם כן איפוא שזה דבר מצטרך ומוכרח למה לא גזרו עליו החכמים כמו שגזרו על הסייגות ותקנות שגזרו, הנה התשובה מבוארת ופשוטה, כי לא גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים, אבל די להם שיהיו צדיקים. אך השרידים אשר בעם החפצים לזכות לקרבתו ית' ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקיים משנת חסידים אשר לא יוכלו לקיים האחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה, כי בזה בחר ה', שכיון שאי אפשר לאומה שתהיה כלה שוה במעלה אחת, כי יש בעם מדריגות מדריגות איש לפי שכלו, הנה לפחות יחידי סגולה ימצאו אשר יכינו את עצמם הכנה גמורה, ועל ידי המוכנים יזכו גם הבלתי מוכנים אל אהבתו יתברך והשראת שכינתו…

אך הפרישות הרע הוא כדרך הגויים הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח, וייסרו גופם ביסורין ודברים זרים, אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבה חכמים אמרו, (תענית כ"ב) אסור לאדם שיסגף עצמו, ובענין הצדקה אמרו, (ירושלמי סוף פאה), אסור לאדם שיסגף עצמו… והלל היה אומר (משלי י"א) גומל נפשו איש חסד על אכילת הבוקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים (ויק"ר ל"ד), הרי לך הכלל האמיתי כל מה שאינו מוכרח לאדם בעיני העולם הזה, ראוי לו שיפרוש מהם, וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא. אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שיקול הדעת, ולפי שכלו יהולל איש… (מסילת ישרים פרק יג)

חלקי הפרישות הראשיים ג', כי הנה יש פרישות בהנאות, פרישות בדינים, פרישות במנהגים. הפרישות בהנאות הוא מה שהזכרנו בפרק הקודם, דהיינו שלא לקחת מדברי העולם אלא מה שהצורך יכריח, ודבר זה יקיף על כל מה שהוא תענוג לאחד מן החושים, והיינו במאכלות, בבעילות, במלבושים, בטיולים, בשמיעות, וכל כיוצא בזה. רק בימים שהעונג בהם מצוה.

והפרישות בדינים הוא להחמיר בהם תמיד לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקת, אם טעמו נראה, אפילו שאין הלכה כמותו, ובתנאי שלא יהיה חומרו קולו. ולהחמיר בספיקות אפילו במקום שאפשר להקל בהם. וכבר ביארו לנו חז"ל מאמר יחזקאל (חולין ל"ז), "הנה נפשי לא מטומאה", שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, ולא אכלתי מבשר כוס כוס. והנה כל זה מותר הוא מן הדין ודאי, אלא איהו דאחמיר אנפשיה. וכבר זכרתי למעלה שאין ללמוד ממה שהותר על כל ישראל לפרושים, שיש להם להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו, ומן הדומה לדומה…

והפרישות במנהגים הוא התבודדות וההבדל מן החברה המדינית לפנות לבו אל העבודה וההתבוננות בה כראוי, ובתנאי שלא יטה גם בזה אל הקצה האחר. שכבר אמרו ז"ל (כתובות י"ז) לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, וכן אמר (מכות י') "חרב על הבדים ונואלו", חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, אלא יתחבר האדם עם הטובים זמן מה, שמצטרך לו ללימודו או לפרנסתו, ויתבודד אחר כך להדבק באלקיו ולהשיג דרכי היושר והעבודה האמיתית, ובכלל זה למעט בדיבורו וליזהר מן השיחה בטלה, ושלא להסתכל חוץ מד' אמותיו, וכל כיוצא בזה מן הענינים שהאדם מרגיל את עצמו בהם, עד שנשארים לו בטבע אל תנועותיו… (שם פרק יד)

בדרך קניית הפרישות:

הנה הדרך המובחר לקנות את הפרישות הוא שיסתכל האדם בגריעות תענוגות העולם הזה ופחיתותם מצד עצמם והרעות הגדולות שקרובות להוולד מהם, כי הנה מה שמטעה הטבע אל התענוגות האלה עד שיצטרך כל כך כח ותחבולות להפרישו מהם, הוא פיתוי העינים הנפתים במראה הדברים אשר הוא טוב וערב לכאורה הוא הפיתוי שגרם לחטא הראשון שיעשה כעדות הכתוב, (בראשית ג') "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו' ותקח מפריו ותאכל". אבל כשיתברר אל האדם היות הטוב ההוא כוזב לגמרי מדומה, ובלי שום התמדה נכונה, והרע בו אמתי או קרוב להוולד ממנו באמת, ודאי שימאס בו ולא ירצהו כלל, על כן זהו כל הלימוד שצריך שילמד האדם את שכלו להכיר בחולשת התענוגים האלה ושקרם עד שמאליו ימאס בם ולא יקשה בעיניו לשלחם מאתו, הנה תענוג המאכל הוא היותר מוחש ומורגש, היש דבר אבד ונפסד יותר ממנו, שהרי אין שיעורו אלא כשיעור בית הבליעה, כיון שיצא ממנה וירד בבני המעים אבד זכרו ונשכח כאלו לא היה… כל שכן אם ישים אל לבו החליים הרבים שיכולים לבא עליו מחמת אכילתו, ולפחות הכובד שמגיעהו אחר האכילה והעשנים המבהלים את שכלו, הנה על כל אלה ודאי שלא יחפוץ אדם בדבר הזה, כיון שטובתו אינה טובה ורעתו רעה. ושאר כל ההנאות שבעולם כמו כן, אילו יתבונן בהם יראה שאפילו הטוב המדומה שבהם איננו אלא לזמן מעט, והרע שיכול להולד מהם קשה וארוך עד שלא יאות לשום בעל שכל לשום עצמו בסכנות הרעות על ריוח המועט ההוא וזה פשוט.

וכשירגיל את עצמו ויתמיד בעינו על האמת הזאת, הנה מעט מעט יצא חפשי ממאסר הסכלות אשר חשך החומר אוסר אותו בו, ולא יתפתח מפיתויי ההנאות הכוזבות כלל, אז ימאס בהן וידע שאין לו לקחת מן העולם אלא ההכרחי, וכמו שכתבתי.

והנה כמו שתתבונן על זה הדבר גורם קניית הפרישות כך סכלותו מפסיד אותו, וההתמדה בין השרים ואנשי הגדולות הרודפים אחר הכבוד ומרבים ההבל, כי בראותו את היקר ההוא והגדולה ההיא אי אפשר שלא תתעורר תאותו בו לחמוד אותם, ואפילו לא יניח את יצרו שינצח אותו, על כל פנים מידי מלחמה לא ימלט, והנה הוא בסכנה… והנביאים אליהו ואלישע מצאנו היותם מיחדים מקומם אל ההרים מפני התבודדותם, והחכמים החסידים הראשונים ז"ל הלכו בעקבותיהם, כי מצאו להם זה האמצעי היותר מוכן לקנות שלימות הפרישות, למען אשר לא יביאום הבלי חבריהם לההביל גם הם כמותם.

וממה שצריך ליזהר בקניית הפרישות הוא, שלא ירצה האדם לדלג ולקפוץ אל הקצה האחרון שבו רגע אחד, כי זה ודאי לא יעלה בידו, אלא יהיה פרוש והולך מעט מעט, היום יקנה קצת ממנו, ומחר יוסיף עליו מעט יותר, עד שיתרגל בו לגמרי כי ישוב לו כמו טבע ממש. (שם פרק טו)

העמק דבר:

ולקדקד נזיר אחיו – …ואמרו יעקב ומשה בלשון לקדקד, משום דנזירות ופרישות מן העולם בא על ידי דבקות בדעת אלקים, וזה במקום המוח שהוא הקדקד, כדאיתא במנחות ל"ד, בין עיניך זה הקדקד… (בראשית מט כו)

ר' צדוק:

…והנה דחשיב בתרתי פרושים וקדושים אלא שמכל מקום כיילינהו תרווייהו בקדושים דקרא, וגם בסדר המדרגות בע"ז (כ' ב') חשיב פרישות וקדושה בתרתי, ופירש"י פרישות אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו, ומשמע דקדושה הוא ענין אחר למעלה מזה, ופירוש פרישות בכל מקום הוא כן לפרוש מכל מיני תאות כמשמעו של מלת פרוש… ובלשון הכתוב גם זה בכלל קדושה, דזהו אתחלתא דקדושה מה שאדם מקדש עצמו מלמטה הוא על ידי שפורש מתאותיו המותרות, אבל בלשון חכמים בתלמודין חלוקין לב'… והירושלמי שהקדים קדושה כוונתו לאתחלתא דקדושה, והוא הפרישות שבתלמודין במקומה. ודבר זה אין כבד כל כך על הגוף שביד האדם לשלוט על יצרו ולבלום תאותיו כרצונו. אבל הקדושה שבתלמודין השנויה באחרונה שאי אפשר לבא לה אלא בסוף כל המדרגות הוא ענין אחר. ונראה לי דהירושלמי קרי לזו חסידות דאין כונתו בה לחסידות דתלמודין שהכונה בו לחסידות המורגל בכל מקום, דרוצה לומר המחמיר על עצמו בדבר המותר על פי הדין, והנה זה כמו הפרישות מן המותר, אלא שזה רק בעניני תאות ובשב ועל תעשה, והחסידות בכל ענינים בקום ועשה גם כן. והירושלמי כייל תרוייהו בקדושה שהוא לקדש עצמו לפרוש ולהחמיר על עצמו בדבר המותר… (חלק ב ישראל קדושים ג עמוד ו)

---

הלימוד לעילוי נשמת:

• שילת בת יהודה
• ידידה אשת חיל
• רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
• אלי ישראל בן מדלן
• אפרים פישל בן מנוחה
•  נתנאל חיים בן אברהם

ורפואה שלימה לשאר חולי ישראל.