פרנסה

(ראה גם: אומנות, ברכה, עושר, רכוש, תורה-ודרך ארץ)

תנ"ך:

ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציויתך לאמר לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. (בראשית ג יז)

וה' ברך את אדוני מאד ויגדל, ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים. (שם כד לה)

ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה'. ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה, ויקנאו אותו פלשתים. (שם כו יב)

ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש. (שם כז כח)

ויפרוץ האיש מאד מאד, ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים. (שם ל מג)

אם בחקותי תלכו, ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם… (ויקרא כו ג)

אפס כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברך ה' בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה לרשתה. רק אם שמע תשמע בקול ה' אלקיך, לשמור לעשות את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום. כי ה' אלקיך ברכך כאשר דבר לך, והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו. (דברים טו ד)

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, כי תשמע בקול ה' אלקיך. ברוך אתה בעיר, וברוך אתה בשדה. ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך. ברוך טנאך ומשארתך… יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך, וברכך בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך. יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך, והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה. (שם כח ב)

זרע רב תוציא השדה, ומעט תאסוף כי יחסלנו הארבה. כרמים תטע ועבדת, ויין לא תשתה ולא תאגור כי תאכלנו התולעת. זיתים יהיו לך בכל גבולך, ושמן לא תסוך כי ישל זיתך… כל עצך ופרי אדמתך, יירש הצלצל. (שם שם לח)

ירכיבהו על במתי ארץ ויאכל תנובות שדי, ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים עם חלב כליות חטה, ודם ענב תשתה חמר. וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית, ויטוש א-לוה עשהו וינבל צור ישועתו. (שם לב יג)

מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני… תערוך לפני שולחן נגד צוררי, דשנת בשמן ראשי כוסי רויה… (תהלים כג א)

כולם אליך ישברון, לתת אכלם בעתו. תתן להם ילקוטון, תפתח ידך ישבעון טוב. תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון, ואל עפרם ישובון. (שם קד כז)

שיר המעלות אשרי כל ירא ה', ההולך בדרכיו. יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. (שם קכח א)

עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. פותח את ידך, ומשביע לכל חי רצון. (שם קמה טו)

הכר פנים לא טוב, ועל פת לחם יפשע גבר. נבהל להון איש רע עין, ולא ידע כי חסר יבואנו. (משלי כח כב)

זהר:

תא חזי, הקב"ה נותן תחילה מזונות לארץ ישראל, ואחר כך לכל העולם, ונמצאים כל שאר העמים עכו"ם מקבלים במסכנות, וארץ ישראל אינו כך, אלא ארץ ישראל ניזון מתחילה, ואחר כך כל העולם ניזונים משירים.

ומשום זה כתוב, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, אלא בעשירות, בכל המלוא, תאכל בה ולא במקום אחר, בה יורה בקדושה בארץ, בה שורה אמונה העליונה, בה שורה ברכה העליונה ולא במקום אחר, ועל כן כתוב בהמקרא ב' פעמים בה, לרמז על כל הנזכר. (וירא רצ)

כי קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה כקריעת ים סוף, מה הטעם, משם שמזונות העולם מלמעלה הם, (מז"א, בסוד המסך דחיריק שבקו אמצעי), כי למדנו, בנים, חיים ומזונות אין הדבר תלוי בזכות אלא הדבר תלוי במזל, ומשום זה קשים לפניו מזונות העולם, משום שהדבר תלוי במזל, שממנו יוצאים בנים חיים ומזונות ועל כן קשה לפניו מזונות העולם, משום שאינם ברשותו מטרם שהוא מתברך (מן המזל). (ויגש נה, ועיין שם עוד)

ועל כן קשים לפניו כקריעת ים סוף, כי קריעת ים סוף היה כדי לפתוח בו שבילים למעלה, וכמו שנפתחים שבילים ואורחות בו, כן נתבקע ונתפתח. (שם נח, ועיין שם עוד)

ולא יכול יוסף להתאפק, רבי חייא פתח ואמר, פזר נתן לאביונים וגו', בא וראה, הקב"ה ברא העולם והמשיל את האדם עליו שיהיה מלך על הכל.

ואדם הזה נפרדים ממנו בעולם כמה מינים, מהם צדיקים, מהם רשעים, מהם טפשים, מהם חכמים, וכלם מתקיימים בעולם, עשירים ועניים, וכולם הוא, כדי שיזכו וייטיבו אלו עם אלו, שייטיבו הצדיקים עם הרשעים (להחזירם בתשובה), וייטיבו העשירים עם העניים, (למלאות מחסורם), כי על ידי זה זוכה האדם לחיי עולם ומתקשר בעץ החיים…

פזר נתן לאביונים, רבי אלעזר אמר, כאשר ברא הקב"ה את העולם העמיד אותו על עמוד אחד וצדיק שמו, (דהיינו יסוד), וצדיק זה הוא קיום העולם, (דהיינו מקיים את הנוקבא הנקראת עולם), וזה הוא שמשקה (היינו הארת חכמה), וזן, (היינו הארת חסדים), לכל, שכתוב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד וגו'. (שהוא היסוד המכונה נהר)… (שם סב, ועיין שם עוד)

הנני ממטיר לכם לכם וגו', ר' יוסי פתח, פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, מה כתיב למעלה, עיני כל אליך ישברו כל בני העולם מצפים ונושאים עיניהם אל הקב"ה, משום זה כל אלו בעלי האמונה צריכים בכל יום ויום לבקש מזונם מהקב"ה ולהתפלל תפלתם עליו.

מהו הטעם, משום שכל מי שמתפלל תפלתו אל הקב"ה על מזונותיו, גורם שיתברך על ידיו כל יום, אילן ההוא שמזון הכל בו, ואף על פי שנמצא עמו מזון, צריך לבקש עליו לפני הקב"ה ולהתפלל תפלתו על מזון כל יום, כדי שימצאו על ידו ברכות למעלה בכל יום ויום, וזהו ברוך ה' יום יום.

ועל כן אין אדם צריך לבשל מזונות מיום ליום אחר, שלא לעכב מיום ליום אחר, זה שאמר ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, כיום ביומו הוא מדויק, חוץ מערב שבת לשבת, כמו שהעמדנו, ואז נמצא הקב"ה מלא ברכות בכל יום. ואז כתוב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. מהו רצון, היינו רצון ההוא שנמצא מעתיקא קדישא, (שהוא כתר), ויוצא ממנו רצון שיהיה נמצא מזון לכל, ומי שמבקש על מזון בכל יום יום, ההוא נקרא בן נאמן, בן שבשבילו נמצא ברכות למעלה. (בשלח שפד)

ועשית שלחן עצי שטים וגו', ר' יצחק פתח ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך וגו'. כמה מאושרים הם ישראל, שהקב"ה רצה בהם וקרב אותם אליו מכל העמים, ובשביל ישראל הוא נותן מזונות ושובע לכל העולם, ואם לא ישראל, לא היה הקב"ה נותן מזונות לעולם, ועתה שישראל הם בגלות, על אחת כמה וכמה שכל העולם מקבלות (מזונות ושובע) כפלים, (כדי שהתמצית מהם יספיק לישראל).

בזמן שהיו ישראל בארץ הקדושה היה יורד להם מזון ממקום עליון, והם נתנו חלק תמצית לעמים עכו"ם, והעמים כולם לא נזונו אלא מתמצית, ועתה שישראל בגלות נתהפך הדבר באופן אחר, (שהמזון מגיע לאומות העולם והם מקבלים מהם תמצית).

משל למלך שהכין סעודה לבני ביתו, כל זמן שהם עושים רצונו אוכלים בסעודה עם המלך, ונותנים לכלבים חלק של עצמות לגרור, בשעה שבני ביתו אינם עושים רצונו של המלך נותן כל הסעודה לכלבים, ונותן להם העצמות.

כעין זה, כל זמן שישראל עושים רצונו של אדונם, הנה על שלחן המלך הם אוכלים וכל הסעודה הוכן בשבילם, והם, משמחה ההיא שלהם נותנים העצמות, שהוא תמצית, לעכו"ם. וכל זמן שישראל אינם עושים רצונו של אדונם הולכים בגלות, והסעודה ניתנה לכלבים, ולהם ניתנה התמצית, שכתוב, ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים, כי אוכלים התמצית מגיעול שלהם, (דהיינו ממזונם המאוס). אוי לבן מלך שיושב ומצפה לשלחנו של העבד, שמה שנשאר משולחנו הוא אוכל.

דוד המלך אמר, תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה. תערוך לפני שולחן היינו סעודת המלך, נגד צוררי הם הכלבים היושבים תחת השלחן ומצפים לחלק העצמות, והוא יושב עם המלך על שלחנו בעונג הסעודה.

דשנת בשמן ראשי, זהו ראש הסעודה שכל השמן והשמנונית ותקון הסעודה, ניתן בראש לאוהבו של המלך, מה שנשאר ניתן לאחר כך לכלבים ולאלו המשמשים את השלחן. כוסי רויה, היינו שהכוס תמיד מלא לפני אוהבו של המלך, ואינו צריך לבקש, ועל סוד הזה היו ישראל תמיד ביחס עם שאר העמים. (תרומה תפה)

ומקרא זה העמידוהו, שכתוב, ה' רועי לא אחסר, הרי למדנו, מה בין מזמור לדוד ובין לדוד מזמור… וכאן בה' רועי השכינה קדמה ובאה ושרתה עליו תחילה, ולמה הקדימה כאן השכינה בה' רועי, והרי דוד היה צריך להקדים תחלה, כיון שבקש מן הקב"ה על מזונו.

אלא ודאי השכינה קדמה ובאה ושרתה עליו ועוררה אותו לשבח אל המלך שבח הזה ולבקש מזון מלפני המלך, כי כך צריך להיות על דברי מזון, שהשכינה רוצה והחפץ שלה הוא, שכל בני העולם יתפללו על מזונות, משום כשהקב"ה רוצה להוריד מזון לעולם השכינה לוקחת תחילה, ובשבילה יורד מזון לכל העולמות, (כי אי אפשר שהתחתונים יקבלו משהו אם העליונים אינם מקבלים תחילה, כמו שכתבנו לעיל). ומשום זה הקדימה (השכינה), בדבר הזה של מזון, ושרתה על דוד.

ה' רועי, ה' הוא רועה שלי, כרועה הזה שמנהיג צאנו במקום שיש דשאים ועשבים, שלא יחסר שם משהו, אף כאן, הקב"ה הוא רועה שלי לזון אותי בכל מה שאני צריך, פירוש אחר, ה' רועי, שלמדנו, קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, וכאן ב' אופנים הם ב' פירושים), ושניהם בדרך אמת.

אחד הוא, משום שהקב"ה כל מעשיו הם בדין ואמת, ועל דין ואמת מתקיים כל העולם, ובכל יום ויום ובכל זמן וזמן דן את העולם בדין לצדיקים ולרשעים ולכל בני העולם, כמו שאמר כי צדיק ה' צדקות אהב, וכשהוא דן בני אדם ורואה את בני האדם כמה הם רשעים וכמה הם חוטאים לפניו, אז קשה בעיניו לתת להם מזון בכל זמן, משום שיש לו לזון את הרשעים ולאלו שחוטאים.

והוא עושה עמהם לפנים משורת הדין וזן ומפרנס אותם כפי חסד העליון הנמשך ונוזל על כל בני העולם, ובו הוא זן ומפרנס לכל, לצדיקים ולחסידים ולרשעים ולכל בני העולם, ולכל חיות ובהמות השדה ועוף השמים מקרני ראמים עד ביצי כנים, ולא נשאר מי בעולם שלא יהיה זן ומפרנס לכל, אף על פי שקשה לפניו, מחמת מעשים של בני העולם, כקריעת ים סוף…

…הכל כאין לפניו, ואתה אומר שקריעת ים סוף קשה לפניו. אלא בזמן שישראל קרבו אל הים ורצה הקב"ה לקרע להם את הים סוף, בא רהב הממונה של מצרים ובקש דין מהקב"ה, אמר לפניו, רבון העולם, למה אתה רוצה לעשות דין במצרים ולקרוע את הים לישראל, הרי כולם רשעים לפניך, וכל דרכיך בדין ואמת, אלו עובדים ע"ז ואלו עובדים ע"ז, אלו חוטאים בגילוי עריות ואלו בגילוי עריות, אלו שופכים דמים ואלו שופכים דמים.

בשעה ההיא היה קשה לפניו לעבור על דרך הדין, והנה ישראל היו נוסעים אל הים, שכתוב, ויאמר ה' וגו' דבר אל בני ישראל ויסעו, והיה קשה לפניו לעבור על הדין ולקרוע להם הים סוף, ולולא שהביט הקב"ה בזכות אברהם, שהקדים בבקר לעשות מצות רבונו ורצונו, שכתוב, וישכם אברהם בבקר, היו כולם נאבדים בים, משום שבכל הלילה ההוא היה הקב"ה בדין על ישראל… (שם תתט)

ומשום זה, קשים זווגים וקשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה, (שהיא השכינה כנ"ל), ועל כן תלה דוד המלך מזונותיו למעלה (מן השכינה, שאמר הוי"ה רועי וגו', שהוא ז"א), משום שלמעלה אין השפע נפסק לעולם, אבל (כאן בהשכינה) נפסק, כי המזונות אינן תלוים בה, שהם למעלה (בז"א), ועל כן כתוב, הוי"ה רועי לא אחסר, שפירושו שלא יפסקו ממני המזונות לעולם, משום שנהר ההוא הנמשך ויוצא מעדן, (שהוא ז"א המקבל מאו"א), אין השפע שלו נפסק לעולם, ומשום זה, קדמה השכינה על זה (ושרתה עליו, ואחר כך אמר השבח).

תא חזי, בשעה שמקום ההוא (השכינה) מקבלת מזונות למעלה (מז"א, בשביל העולמות), כל המלאכים מתקדשים לאדונם כולם מתעדנים ומתעוררים ומעלים כנפיהם (לכסות הפנים שלהם), כשהשכינה באה עם מזונות ההם אליהם, כדי שלא יסתכלו (בהשכינה)… (שם תתכג)

כתוב בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני, נאות דשא אלו הם מקורות העליונים, (שהם ספירות דז"א), שכל המזון והכלכלה באים מהם, ונקראים נאות, משום שאלו הספירות דז"א נקראות נאות יעקב, ונאות דשא הם נקראים, משום שיש נאות בחיצוניות, הנקראים נאות מדבר, ועל כן (קורא לאלו דקדושה בשם) נאות דשא. ואם תאמר, הרי כתוב תדשא הארץ דשא, הרי שדשא הוא למטה (בארץ, שהיא המלכות, ומשיב), אלא דשא בא מנאות האלו, שנולד ונצמח מהם, ובאים למלכות ועל כן אומר בנאות דשא ירביצני.

על מי מנוחות ינהלני, אלו הם מים של מנוחה הנמשכים ממקום ההוא הנמשך ויוצא מעדן, (שהוא בינה), ומים האלו נקראים מי מנוחות. נפשי ישובב, זו היא נפש דוד (שהיא המלכות), ולא רצה דוד בזה אלא לתקן המדרגה שלו כראוי, במי מנוחות האלו, עתידים הצדיקים לנוח בעולם הבא, שכתוב, ונחך ה' תמיד וגו'. (תתכט)

מהו הטעם, (שהמלכות נהנית מברכת המזון), הוא משום שמזון של אדם קשה לפני הקב"ה שהוא מקום ההוא, (דהיינו המלכות), וכיון שהאדם אכל ושתה ומברך (ברכת המזון), ברכה ההיא עולה, ונהית (המלכות) מאלו דברים הנאמרים על השובע שעולים, ונמצא שנהנה מן המזון למטה, (האדם), ולמעלה (המלכות)… (ויקהל תנח)

…פירוש אחר על והוא ילונו, מי הוא, אדם ההוא שאכל ושתה ושמח, כל מה שהוציא הוצאות לאכול ולשתות הוא (האדם) ילונו, בהלואה להקב"ה, והקב"ה נותן לו כפלי כפלים על מה שהוציא בזה (לצרכי שבת ויום טוב), בשנים אלו מלוה האדם אל הקב"ה, א' כשמרחם על העני, ב' כשמוציא הוצאות על שבת ויום טוב, כי הכל מלוה להקב"ה, כמו שאמר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו. (פקודי תרעו)

כאן בהיכל הזה בנים חיים ומזון הם בהיפך, (כלומר שמונעים ג' אלו מבני אדם), ובהיכל ד' האחר הקדוש לא נמצאים בנים חיים ומזון ותלוים למעלה, וכאן נמצאים לרע, כי כשהאדם מגיע להיכל הזה, הנה נמצא שם חיים לכלות אותם, ושם בנים כשהם קטנים, שיוצא מכאן הרוח להתמנות מקטרג עליהם, ושם נמצא מזון להעבירו מן האדם, (דהיינו הכל לרע), והכל תלוי בחובה, (דהיינו בעונות), ועל כן נקרא היכל הזה חובה, כמו שלמדנו. (שם תתצג)

פתח ר' חייא ואמר, הרעיפו שמים ממעל וגו', מקרא זה הוא סוד החכמה שלמדתי ממאור הקדוש, הרעיפו שמים ממעל, מהו הרעיפו, הוא כמו שאתה אומר, יערוף כמטר לקחי, ועל דבר המטר, שהוא מזון הכל, הוא אומר זה, ועל כן כל עיני העולם מצפים אל הקב"ה למזונות, משום שהוא נותן מזונות לכל, וזן הכל, כמו שאמר עיני כל אליך ישברו וגו'.

ואם תאמר שהדבר תלוי במקום הזה הנקרא שמים, (שהוא ז"א), הרי למדנו שמזון אינו תלוי בזכות, וזכות הרי העמדנו שהוא צדקה, (דהיינו ז"א), כי תרגום צדקה הוא זכות, וזכות ושמים דבר אחד הם, (הרי שאינו תלוי בשמים שהוא ז"א), וכאן כתוב הרעיפו שמים. כתוב ממעל, (דהיינו משמים ממעל), ממעל ודאי, שהוא בא מעתיקא קדישא, (שהוא א"א, שמשם נמשך מזון), ולא ממקום ההוא שנקרא שמים, ונקרא זכות, אלא ממעל בדיוק.

ושחקים יזלו צדק, כי כשהשמים (שהוא ז"א) מקבל המזון ממעל, מאותו מקום עליון השורה עליו, (שהוא א"א, מסוד הדיקנא שנקרא מזלא), אז שחקים יזלו צדק, מהו שחקים, הוא מקום שטוחנים מן לצדיקים, ומי הם, הם נצח והוד, שהם ודאי טוחנים מן לצדיקים, למי, למקום ההוא שנקרא צדיק, (שהוא יסוד), כי הם טוחנים מן ההוא הבא מלמעלה, (מא"א), וכל טוב ההוא מתקבץ בתוכם לתת למדרגה ההיא, (הנקראת) צדיק, (שהוא יסוד), כדי שתתברך צדק, (שהיא המלכות), מנזילה ההיא שלהם, ועל כן טוחנים מן לצדיקים, מי הם הצדיקים, הם צדיק וצדק, שהם יוסף ורחל, (שהם יסוד ומלכות), וכאשר מזדווגים יחד נקראים צדיקים.

ואלו (נצח והוד) טוחנים מן ודאי לצדיקים, (שהם צדיק וצדק), ועל כן אומר הכתוב ושחקים, (שהם נצח והוד) יזלו צדק, אז תפתח ארץ למטה, ויפרו ישע, (היינו) בני העולם, וצדקה תצמיח יחד, שכל הרחמים וכל הטוב שבעולם יתרבה, ומזון בני אדם יהיה מצוי בעולם, אז תתוסף שמחה על שמחה וכל העולמות מתברכים. אמר ר' אחא אם לא באתי, אלא לשמוע זה, די. (ויקרא תתמד)

ר' יוסי מצא את אבא שהיה יושב וקורא מקרא זה, שכתוב השלך על ה' יהבך, על הוא מדויק, דהיינו למעלה מה' שהוא ז"א, כי מזון תלוי במזל שהוא דיקנא דא"א, ר' יהודה היה קורא על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא, על זאת ודאי, (דהיינו למעלה ממלכות הנקראת זאת, שהוא ת"ת שהוא למעלה ממלכות), לעת מצוא, הרי העמדנו (שהוא אשה, ברכות ח'), אבל לעת מצא הוא כמו שכתוב, דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, (דהיינו בעשרת ימי תשובה). פירוש אחר, לעת מצא, היינו בשעה שהנהרות (שהם אורות הבינה), נוזלים ונמשכים, והאבות, (שהם חג"ת), מקבלים והכל מתברכים, (שעל זה יתפלל כל חסיד), רק לשטף מים רבים, מהו שטף מים רבים, זה הוא עומק המבועים והנהרות, (שהוא עתיקא קדישא, שמשם נמשכים האורות והמבועים לבינה), שמי שיזכה לו ומי יזכה לקרב ולעלות שם, זהו שכתוב בו רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, כי אינם זוכים ואינם יכולים (לקבל מעתיקא). (אחרי תיא)

שלא יתפרנסו תלמידי חכמים מעמי הארץ, אלא מצד הטוב, שאוכלים טהרה, כשר, היתר, ולא מערב רב, שאוכלים טומאה, פסול איסור, שהם טמאים המטמאים עצמם בנדה שפחה גויה זונה, משום שהם בניה של לילית, שהיא נדה שפחה גויה זונה, וחוזרים לשרשם, ועליהם נאמר כי משרש נחש יצא צפע.

ובזמן שאילן טוב ורע שולט, שהוא חולין דטהרה וחולין דטומאה, אלו החכמים הדומים לשבתות ויום טוב, אין להם אלא מה שנותנים להם אלו (אנשי) חולין כמו יום השבת שאין לו אלא מה שמתקנים לו בימי החול… (נשא צב, ועיין שם עוד)

ואף כך ר' פדת, שהשעה היתה דחוקה לו, שלא היה לו אלא קב חרובין מערב שבת לערב שבת, כמו ר' חנינא, למה זה, אחר שיצאה בת קול ואמרה כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני.

אלא הוא גרם מקודם (בגלגול הראשון), שחרב קב מן י', שהוא יב"ק, אף כך לא היה לו אלא קב חרובין, (ומפרש דבריו, יב"ק הוא ראשי תיבות, יחוד ברכה קדושה), אשר אות י' היא יחוד, (שה"ס שם אהי"ה, בינה), שממנו באה נביע לאות ב', שהיא ברכה, (שה"ס של הוי"ה שהוא ז"א), שהוא קדש, וממנו נתקדש ק', שהיא קדושה לו, (דהיינו השם א-דני, שהוא מלכות), ורבי פדת גרם (בגלגול הא') שקב שלו יהיו חרובים, שהם קדושה וברכה, (שהיחוד לא יאיר בהם), אף כך לא היה לו אלא קב חרובין אף כך איוב היה בן יבמה, ומשום זה נענש על מה שקרה לו כבר, (בגלגול הא').

ואלו שאינם יודעים סוד הזה, אומרים בני חיי מזוני לא בזכות תלוי הדבר, אלא במזל תלוי הדבר, והרי אנו רואים שאברהם, שראה במזלו שאינו עתיד שיהיה לו בן, והקב"ה הוציאו לחוץ, כמו שנאמר ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט וגו', והעמידוהו, שאמר לו צא מאצטגנינות שלך, (שהיינו מהסתכלות בכוכבים ומזלות), והעלהו למעלה מכוכבים, ואמר לו הבט נא השמימה וספור הכוכבים, עד כאן דברי חכמים וצריכים לפרשם בדרך נסתר.

תא חזי, כל בריות העולם קודם שניתנה התורה לישראל היו תלוים במזל, ואפילו בנים חיים ומזון. אבל אחר שניתנה תורה לישראל, הוציאם מן החיוב של כוכבים ומזלות, זה למדנו מאברהם, משום שבניו היו עתידים לקבל ה' מאברהם, שהיא חמשה חומשי תורה, (דהיינו המלכות), שנאמר בה אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, אמר לאברהם, משום אותה הה' שנתוסף בשמך השמים תחתיך, וכל הכוכבים והמזלות המאירים בה', (כי הגביה אותו למעלה מהם). ולא עוד אלא שנאמר בה הא לכם זרע וזרעתם, בה', והיינו כי ביצחק יקרא לך זרע, (שה"ס קו השמאל שהמלכות שה"ס ה' נמשכת ממנו, וע"כ הזריעה בה).

ומשום זה, כל העוסק בתורה, בטל ממנו החיוב של כוכבים ומזלות, (וזה הוא) אם לומד התורה כדי לקיים מצותיה, ואם לא (אם אין כונתו לקיים המצוה), הרי הוא כמי שלא עסק בתורה, ואינו מתבטל ממנו החיוב של כוכבים ומזלות, וכל שכן עמי הארץ, שהם נמשלים לבהמות, שהעמידו עליהם, ארור שוכב עם כל בהמה, ודאי שלא נתבטל מהם החיוב מכוכבים ומזלות. (פנחס סב)

א"ר שמעון, מי שפתח פה יאמר, א"ר אלעזר, למדנו, כל מי שאומר תהלה לדוד בכל יום ג' פעמים הוא בן עולם הבא. וכבר למדנו הטעם, (שהוא משום שכתוב בה פותח את ידיך, שהוא תפלה על מזון. ושואל) אם (הטעם הוא) משום פרנסה ומזון של כל העולמות, (היה צריך לומר ב' פעמים), כי ב' פעמים הם בכל יום ובבוקר ובערב, שכתוב בתת ה' לכם בערב בשר וגו', למה צריך לומר ג' פעמים בכל יום, אלא ב' פעמים בשביל מזון בני אדם, ושל כל העולם, ופעם אחת הוא לתת תוקף למקום ההוא שידיו פתוחות.

וב' מזונות אלו (של בני אדם) הם משונים זה מזה, (כי אחד הוא לעשירים ואחד לעניים), וכל ג' מזונות כתובים כאן, (בתהלה לדוד), א' ואתה נותן להם את אכלם בעתו, זהו מזון של עשירים, שנותן להם מזון הרבה בעתו, הרי א'. ב', שכתוב ומשביע לכל חי רצון, זהו מזון של עניים שהם שבעים מרצון, ולא ממאכל מרובה. ג', שכתוב, פותח את ידך, זהו תוקף למקום ההוא, שבפתיחת ידיו יוצא רצון ושובע לכל…

עוד כך למדתי, שאינו (צריך לומר) אלא ב' פעמים (תהלה לדוד), בשביל מזון ופרנסה שבכל יום, ואלו ב' פעמים) הן חובה על האדם, ואם אמר יותר אינו בשביל חוב, אלא בשביל שבח בתוך התשבחות של הזמירות לדוד המלך, מהו הטעם, הוא משום שאינו ראוי לבקש על פרנסה אלא אחר התפלה, (כי התפלה) היא פרנסת אדונו, והמלך יאכל תחילה ואחר כך יאכלו עבדיו. (פנחס שמו, ועיין שם עוד)

ועל כן אין חיוב לשבח על המזונות אלא לאחר התפלה, (דהיינו לאחר שאכל המלך כנ"ל), ומהו הטעם (שבתפלת המנחה אומרים תהלה לדוד לפני התפלה, הוא משום שתפלת המנחה היא כנגד יצחק, שהוא דין, על כן) מטרם שנמצא דין הקשה, (דהיינו קודם התפלה), בעוד שפני המלך מאירים (בחסד), יאמר תהלה לדוד בסדר ההוא של מזונות (בג' בחינות כנ"ל), כי אחר התפלה שהדין שורה ותלוי על העולם, אין הזמן לזה. בא ר' פנחס ונשקו. (שם שנ)

אבל כשהם בארץ ישראל, מזונם הוא על ידי השכינה, ויהיו שתי כנפי ריאה משקים את האומה (ישראל, שהן) שר המשקים, ושתי כליות, הן שר האופים, שמבשלים הזרע היורד מן המוח ומבשלים המים שמקבלים מכנפי ריאה, ואחר שיאכל המלך, שהוא הלב, נאמר בב' כליות שלה, אכלו רעים, ולב' כנפי ריאה, שתו ושכרו דודים… (שם תכו)

ר' יוחנן פתח, בחכמה יבנה בית, שלשה דברים צריך האדם לעשות בדרכי העולם, ואלו הם, לבנות בית מושבו, וליטע כרם להתפרנס בו, ואחר כך לקחת לו אשה ולהוליד בנים לפרנסם בהם, ולא כדרך השוטים הלוקחים אשה בתחילה ואחר כך נוטעים כרם ואחר כך בונים בית.

כמו שאמר ר' סימון, כל הלוקח לו אשה ואין לו בתחילה במה שיוכל לפרנסה, הרי זה חפשי מן המצות כמתים, הנקראים חפשים, שנאמר במתים חפשי, ולמה נקרא חפשי, לפי שהוא חפשי מן המצוות, מפני שלא יוכל לעסוק בעבודת בוראו, אלא בעבודת אשתו.

ר' יהודה אומר כאלו לוקח עבודה זרה לעצמו, דא"ר יהודה  בתחילה היו החכמים והחסידים לוקחים אשה, ולא היה להם די פרנסתם, וממיתים עצמם ברעב ובצמא, ומניחים כל חיי עולם הזה ועוסקים בתורה ובמצות ובעבודת בוראם, אבל בזמן הזה שהעולם טרוד אחר פרנסה צריך לכונן בית בתחילה ולזמן מזונותיו, ואחר כך לקחת לו אשה, ויוכל לעבוד בוראו ולעסוק בתורה,   כי הא דאמרו רז"ל אם אין קמח אין תורה. (זהר חדש בראשית רפ)

בהיכל הזכות דנים כל הדינים שבעולם, חוץ משלשה אלו, בנים חיים ומזון, (שהם תלוים במזל העליון שהוא דיקנא דא"א), וכולם במקראות כתובים, בנים, כי כתוב ותתפלל על ה', על הוא בדיוק, (כי התפללה) למעלה למעלה, במקום של מזל העליון, (שהוא סוד דיקנא דא"א, שהוא למעלה מז"א הנקרא הוי"ה)… מזון, כי כתוב, השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, על הוא מדויק, (שהוא הדיקנא דא"א שהוא למעלה מה' כנ"ל), ושם דנים בני העולם. (שם יתרו רסד)

א"ר שמעון, הצדקה מעוררת בכולם עץ החיים, (הן חיים גשמיים, והן חיים רוחניים), והוא מקום הנותן מזון לכל העולם. תלמידי חכמים מה הם מעשיהם, הרי הם אוחזים בצדקה, וכל בני העולם בזכותם נזונים ממש בהם, והם עצמם אינם יכולים להיות ניזונים ממש, כי הם עוסקים בתורה, ומי שעוסק בתורה, עוסק בעץ החיים, שכל בני העולם נזונים ממנו, ונמצא שתלמידי חכמים מעוררים המזון בעולם והשלום, ואם המזונות מתעוררים לכל בני העולם על ידיהם, למה להם עצמם אין המזון מתעורר.

אלא תלמיד חכם הוא עץ החיים ממש, (שהוא ז"א), ועץ החיים (שהוא ז"א) אינו ניזון אלא מן העולם הבא, (שהוא בינה), והעולם הבא אינו נמצא בעולם הזה, אלא אחר (שיוצא מעולם הזה) ונכנס לעולם ההוא, אז ניזון בו, (מעולם הבא), ושרשיו נטועים עליו.

עתה (בעולם הזה) הם אוכלים מפירותיו של עץ החיים, ומי הוא, היינו אותו מקום הנמצא אצל העני, (שה"ס המלכות הנקראת עניה, שאין לה מעצמה כלום אלא מה שנותן לה ז"א), והוא (המלכות) נקראת פרי העץ אשר בתוך הגן, ועל זה, הם אוכלים מאותו פרי, (שהוא המלכות), בעולם הזה.

ועל כן למדנו הם (הצדיקים) נזונים בזרוע (ברכות י"ז), מהו זרוע, היא גבורה, והם עתידים לעולם הבא, כי מזונות עולם הבא אינם בעולם הזה, אלא צמצום קטן של הכח שלו נמצא במתיקות התורה, וזה הם טועמים מאותו פרי של האילן התחתון, (הוא המלכות), וזה הוא השמחה והמזון שלהם… (שם בהר י)

וכשהכהן הזה, (שהוא חסד דז"א) נתעורר לעבודה הזו, (שהיא המלכות), אז יורד לחם מן השמים, (שהוא ז"א), לארץ הזאת, (שהיא מלכות), וזן ליושביה, (לעולמות התחתונים), ומהו לחם, זה הוא לחם שעלה למעלה, (כלומר שז"א המשפיע את הלחם עלה לאו"א, והמלכות לישסו"ת), ומזונות תלויים בהשפעת מזלא, (שהוא דיקנא דא"א ואו"א במזלא אתכלילו), ומשם יורד מזון בשבת, כיון שהוא קיום שלמעלה, (דהיינו מזון המקיים את העליונים), כי הוא עולם הבא, (דהיינו בינה), ועולם הבא מוציא האור למעלה במקומה… (חקת מד, ועיין שם עוד)

כל עשרה דברים אלו, צריכים לפני ברכת המזון, וכל אחד ואחד יש בו טעם מהישיבה העליונה, ואני אחזור עליהם.

הראשון, שהוא לערוך השלחן למזונו של האדם, (הטעם הוא) מפני כבוד המלך, שנתן לו מזון לגופו, שלמדנו קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה כקריעת ים סוף.

למה קשים (מזונותיו של האדם, ומשיב), משום שמזון העולם אינו בא אלא מתוך דין, והקב"ה עובר על הדין וזן לרשעים, לכשרים ואינם כשרים, והקב"ה זן לכולם, מקרני ראם עד ביצי כנים.

והשכינה עומדת ורואה על כל אחד ואחד מישראל, כמו שכתוב, זה השלחן אשר לפני ה', ודאי, וכתוב, ואכלת לפני ה' אלקיך, לפיכך בחול, צריך שיהיה שלחנו ערוך ולא ערוך, (לגמרי), וביום שבת, צריך תוספת שינוי אחר לשבח. (רות תקמו)

כי הקב"ה מחלק חלקים בכל יום ובכל לילה, דהיינו מזון לעולם, לעליונים ולתחתונים, בלילה לאלו המלאכים הממונים על מקומם, ושולטים בלילה שהם אוכלים בלילה, כמו שאמר ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה.

ביום, למלאכים האלו הממונים על מקומם ושולטים ביום, הקב"ה מחלק להם מזון ביום, כיון שחלק להם מחלק אחריהם לכל בני העולם הזה.

כל אלו המלאכים של מעלה, בעוד שאוכלים מזונם, כולם משבחים ומודים ומנשאים לאדונם, וכן לאחר כך, (דהיינו לאחר אכילתם), כעין זה ישראל למטה, צריכים באותו אופן ממש להיות חברים עמהם. (שם תקעד)

מכילתא:

מלך בשר ודם עומד במלחמה, אינו יכול לזון ולא לספק אכסניות לכל חיילותיו, והקב"ה אינו כן, אלא ה' איש מלחמה, שהוא נלחם במצרים, ה' שמו, שהוא זן ומפרנס לכל באי העולם, שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים וגו' נותן לחם לכל בשר, נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו, ומספק אכסניות לכל באי העולם, ה' שמו שהוא נותן לחם לכל בשר. (בשלח-שירה פרשה ד)

דבר אחר יום ביומו, כי שברא יום ברא פרנסתו, מכאן היה רבי אלעזר המודעי אומר, כל מי שיש לו מה יאכל היום ואמר מה אוכל למחר, הרי זה מחוסר אמנה, שנאמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. (בשלח-ויסע פרשה ב)

ויאמר משה אל בני ישראל ערב וידעתם וגו', אמרו להם עד שאתם ישנים במטותיכם הקב"ה מפרנס אתכם. (שם)

רבי אליעזר אומר לימות המשיח ולימות ירמיה הנביא, שבשעה שאמר ירמיה לישראל מפני מה אין אתם עוסקין בתורה, אמרו לו במה נתפרנס, הוציא להם צלוחית של מן ואמר להם, הדור אתם ראו דבר ה', אבותיכם שהיו עוסקים בתורה ראו במה נתפרנסו, אף אתם אם תעסקו בתורה הקב"ה יפרנסכם מזה. (שם שם פרשה ו)

ששת ימים תעשה מלאכה, וכתוב אחד אומר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר תעשה מלאכה, וכן הוא אומר ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכרכם וכרמיכם, וכשאין עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר ועשית כל מלאכתך, ולא עוד אלא ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך. (כי תשא)

ספרי:

שטו העם ולקטו, יכול מפני שמצטערים עליו בשעת לקיטתו היו מתרעמים תלמוד לומר שטו העם, לפתח ביתו היה יושב ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו, ואחר כך וחם השמש ונמס… (בהעלותך פט)

משל למה הדבר דומה, למלך שגזר על בנו להיות מפרנסתו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא בשעת פרנסתו, פעם אחת חזר וגזר עליו להיות מפרנסתו בכל יום, אמר הבן אפילו איני מקבל פני אבי אלא בשעת פרנסתי די לי. כך ישראל היו בביתו של אדם חמש זכרים או חמש נקבות היה יושב ומצפה ואומר שמא לא ירד המן למחר ונמצינו מתים ברעב, יהיה רצון מלפניך שירד, ונמצאו הופכים את לבם לשמים. (שם)

תלמוד בבלי:

כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו אמרו לו, אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה, אמר להם לכו והתפרנסו זה מזה, אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו, אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד, מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים… (ברכות ג ב)

…דהוה קא בכי ר' אליעזר, א"ל אמאי קא בכית… ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות. (שם ה ב)

רב בתר צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתתן לנו חיים ארוכים… חיים של פרנסה… (שם טז ב)

…א"ל (ר"ג) מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה, א"ל (ר' יהושע) אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים. (שם כח א)

ושאלה בברכת השנים מאי טעמא, אמר רב יוסף מתוך שהיא פרנסה לפיכך קבעוה בברכת פרנסה. (שם לג א)

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. (שם לד ב)

תנו רבנן, ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל, ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר ואספת דגנך, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר ועבדת את אויביך וגו'. אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן. א"ל רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן משום רבי יהודה בר' אלעאי, בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידן. (שם לה ב)

ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מאי דכתיב את הכל עשה יפה בעתו, מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקב"ה אומנתו בפניו, אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי תלה ליה קורא לדבר אחר ואיהו דידיה עביד, (רך הגדל בדקל גם יגלגלנו באשפה). (שם מה ב)

תני תנא קמיה דרב ששת הרואה נחש בחלום פרנסתו מזומנת לו, נשכו נכפלה לו, הרגו אבדה פרנסתו, אמר ליה רב ששת כל שכן שנכפלה פרנסתו, ולא היא, רב ששת הוא דחזא חויא בחלמיה וקטליה. (שם נז א)

…אמר רב נחמן בר יצחק ואם נתנן (המתנות) סוף מתעשר, שנאמר איש אשר יתן לכהן לו יהיה, לו יהיה ממון הרבה. א"ר הונא בר ברכיה משום רבי אלעזר הקפר כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו, שנאמר והיה ש-די בצריך וכסף תועפות לך, ר' שמואל בר נחמני אמר פרנסתו מעופפת לו כצפור, שנאמר וכסף תועפות לך. (שם סג א)

בעון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר, והיוקר הוה והשכר אבד ובני אדם רצין אחר פרנסתן ואין מגיעין, שנאמר ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו, מאי משמע, תנא דבי רבי ישמעאל בשביל דברים שציויתי אתכם בימות החמה ולא עשיתם יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים, ואם נותנין מתברכין, שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צב-אות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, מאי עד בלי די, אמר רמי בר רב א"ר עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. (שבת לב ב)

…נפקו חזו אינשי דקא כרבי (חורשים) וזרעי, אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף, יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם… (שם לג ב)

תנו רבנן מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו, אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה, א"ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. אמר רב יהודה בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם, שנשתנו עליו סדרי בראשית, אמר רב נחמן, תדע דמתרחיש ניסא ולא אברו מזוני. (שם נג ב)

…והא דתנן מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי מזון ארבע עשרה לא יטול מן הקופה מני… אלא הא מני רבי עקיבא היא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. והא דתנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מד' סאין בסלע, לן נותנין לו פרנסת לינה, ואם שבת נותנין לו מזון ג' סעודות… (שם קיח א)

תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. (שם קנ ב)

וא"ר ר' ירמיה בן אלעזר מאי דכתיב והנה עלה זית טרף בפיה, אמרה יונה לפני הקב"ה, רבונו של עולם יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם, כתיב הכא טרף, וכתיב התם הטריפני לחם חוקי. (עירובין יח ב)

תנא דבי אליהו אף על פי שאמר ר"ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, אבל עושה הוא דבר מועט בתוך ביתו, מאי נינהו, אמר רב פפא כסא דהרסנא, כדתנן ר' יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. (פסחים קיב א)

א"ל רב לרב כהנא… פשוט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא ולא תימא כהנא אנא וגברא רבא אנא וסניא בי מלתא, סלקת לאיגרא שירותך בהדך (כשתצא לדרך אפילו קרובה צא ומזונותיך עמך), מאה קרי במתא בזוזא תותי כנפיך ניהוו (אפילו המזונות בזול, אף על פי כן הוציאם עמך). (שם קיג א)

…ולמה נקרא שמו הלל הגדול, א"ר יוחנן מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה. א"ר יהושע בן לוי הני עשרים וששה הודו כנגד מי, כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו… א"ר יוחנן קשין מזונותיו של אדם כפליים כיולדה, דאילו ביולדה כתיב בעצב, ובמזונות כתיב בעצבון. א"ר יוחנן קשין מזונות של אדם יותר מן הגאולה, דאילו בגאולה כתיב המלאך הגואל אותי מכל רע, מלאך בעלמא, ואילו במזונות כתיב האלקים הרועה אותי… אמר רב שיזבו משמיה דרבי אלעזר בן עזריה קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, דכתיב נותן לחם לכל בשר, וסמיך ליה לגוזר ים סוף לגזרים. (שם קיח א)

אמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בר' שמעון אמר להם הקב"ה לישראל בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע. ואמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בר שמעון הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר אדיר במרום ה', אי נמי אדרא כשמיה, כדאמרי אינשי מאי אדרא דקיימא לדרי דרי… תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו… תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום. (ביצה טו ב)

תניא ר' יהודה אומר מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל… ולא היו יושבין מעורבין אלא זהבין בפני עצמן וכספין בפני עצמן ונפחין בפני עצמן… וכשעני נכנס שם היה מכיר בעלי אומנתו ונפנה לשם, ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. (סוכה נא ב)

אמר ר' יוחנן ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן, מפתח של גשמים ומפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים, מפתח של גשמים, דכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו… במערבא אמרי אף מפתח של פרנסה, דכתיב פותח את ידך וגו', ור' יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להא, אמר לך גשמים היינו פרנסה. (תענית ב א)

וא"ר יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, אשכחיה ר' יוחנן לינוקא דריש לקיש, אמר ליה אימא לי פסוקיך, אמר ליה עשר תעשר, א"ל ומאי עשר תעשר, א"ל עשר בשביל שתתעשר, אמר ליה מנא לך, א"ל זיל נסי, אמר ליה ומי שרי לנסוייה להקב"ה והכתיב לא תנסו את ה', א"ל הכי אמר רבי הושעיא חוץ מזו, שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צב-אות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, מאי עד בלי די, אמר רבי בר חמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די… א"ר יוחנן מטר בשביל יחיד פרנסה בשביל רבים, מטר בשביל יחיד, דכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו' לתת מטר ארצך, פרנסה בשביל רבים, דכתיב הנני ממטיר לכם לחם… (שם ט א)

ואף ר"ל סבר מטר בשביל יחיד, דאמר ר"ל מנין למטר בשביל יחיד, דכתיב שאלו מה' מטר בעת מלקוש ה' עושה חזיזים ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה, יכול לכל, תלמוד לומר לאיש, ותניא אי לאיש יכול לכל שדותיו, ת"ל שדה, אי שדה יכול לכל השדה, ת"ל עשב, כי הא דרב דניאל בר קטינא הוה ליה ההיא גינתא כל יומא הוה אזיל וסייר לה, אמר הא מישרא בעיא מיא והא מישרא לא בעיא מיא, ואתא מיטרא וקמשקי כל היכא דמיבעי ליה מיא. מאי ה' עושה חזיזים, א"ר יוסי בר חנינא מלמד שכל צדיק וצדיק הקב"ה עושה לו חזיז בפני עצמו, מאי חזיזים, אמר רב יהודה פורחות, אמר רבי יוחנן סימן למטר פורחות… (שם שם ב)

…שנה שגשמיה יורדין בזמנן למה הוא דומה, לעבד שנתן לו רבו פרנסתו בא' בשבת, נמצאת עיסה נאפית כתיקונה ונאכלת כתיקונה, שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן למה הוא דומה, לעבד שנתן לו רבו פרנסתו בערב שבת, נמצאת עיסה נאפית שלא כתיקונה ונאכלת שלא כתיקונה. שנה שגשמיה מרובין למה הוא דומה, לעבד שנתן לו רבו פרנסתו בבת אחת, נמצאו ריחים טוחנות מן הכור מה שטוחנות מן הקב, ונמצאת עיסה אוכלת מן הכור כמו אוכלת מן הקב. שנה שגשמיה מועטין למה הוא דומה, לעבד שנתן לו רבו פרנסתו מעט מעט, נמצאו ריחים מה שטוחנות מן הכור טוחנות הן הקב, נמצאת עיסה במה שאוכלת מן הכור אוכלת מן הקב… (שם יט ב)

דתנן היה (כהן גדול) מתפלל תפלה קצרה בבית החיצון, מאי מצלי, רבין בר אדא ורבא בר אדא דאמרי תרוייהו משמיה דרב יהודה, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתהא השנה הזו גשומה ושחונה… אלא אם שחונה תהא גשומה וטלולה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים, רב אחא בריה דרבה מסיים משמיה דרב יהודה, לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה, ואל יהו עמך ישראל צריכין להתפרנס זה מזה ולא לעם אחר. אמר רב יהודה אמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. (שם כד ב)

…א"ל בגין דלא הוות דעתי בי, דאמר ר' חנין והיו חייך תלואים לך מנגד, זה שהוא לוקח לו חטין לשנה, ופחדת לילה ויומם זה שהוא לוקח מן הסדקי, ולא תאמין בחייך זה שהוא לוקח מן הפלטור, ואנא סמיך אפלטירא. (שקלים כא ב)

…אמר לו שם יזבחו זבחי צדק, סימן זה יהא לך כל הנוטל ממך בלא דמים אינו מועיל בפרקמטיא שלו כלום. (מגילה ו א)

אמר רבא  חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא,   דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא, רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין, רבה חיה ארבעין, בי רבי חסדא שיתין הלולי, בי רבה שייתין תכלי, בי רב חסדא סמידא לכלבי ולא מתבעי, בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח. (מועד קטן כח א)

בתו של אחר אתיא לקמיה דרבי, אמרה ליה רבי פרנסני, אמר לה בת מי את, אמרה לו בתו של אחר אני, אמר לה עדיין יש מזרעו בעולם, והא כתיב לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו, אמרה לו זכור תורתו ואל תזכור מעשיו, מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי… (חגיגה טו ב)

(ונברכו בך) כל משפחות האדמה, אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל, כל גויי הארץ, אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל. ואמר רבי אלעזר עתידים כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע, שנאמר וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים על הארץ יעמדו. ואמר ר' אלעזר אין לך אומנות פחותה מן הקרקע, שנאמר וירדו. רבי אלעזר חזיא לההיא ארעא דשדי ביה כרבה לפותיא, א"ל אי תשדייה לאורכיך (אפילו תחוזר ותחרוש) הפוכי בעיסקא טב מינך… אמר רבא  מאה זוזי בעיסקא כל יומא בשרא וחמרא, מאה זוזי בארעא מילחא וחפורה,   ולא עוד אלא מגניא ליה אארעא ומרמיא ליה תיגרי… (יבמות סג א)

נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה, וכשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו (בצרכי חופה וסעודה)… (כתובות נז א)

…והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, ולאו לאמלוכיה ביה בעי. (שם סג א)

תנו רבנן יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים ואין אשה דרכה לחזור… תנו רבנן יתום שבא לישא שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה, שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, די מחסורו זה הבית, אשר יחסר זה מטה ושלחן, לו, זו אשה… תנו רבנן די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו… ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר לו במה אתה סועד, אמר לו בתרנגולת פטומה ויין ישן, אמר ליה ולא חיישת לדוחקא דציבורא, אמר ליה אטו מדידהו דאכילנא, מדרחמנא קאכילנא, דתנינא עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בעתם לא נאמר אלא בעתו, מלמד שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו. אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן, אמר מאי דקמא, אמר ליה נענתי לך קום אכול. תנו רבנן אין לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו לשום הלואה, וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים נותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונותנין לו לשום הלואה… (שם סז א וב)

אמר שמואל לפרנסה שמין באב, מיתיבי הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן, כיצד, אין אומרים אילו אביה קיים כך וכך היה נותן לה, אלא שמין את הנכסים ונותנין לה, מאי לאו פרנסת הבעל, אמר רב נחמן בר יצחק לא, בפרנסת עצמה… הא באכילה ובשתיה והא בלבושא וכיסויא… (שם סח א)

מאי בוז יבוזו לו, אמר עולא לא כשמעון אחי עזריה ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל וכשבנא, דכי אתא רב דימי אמר הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא, לסוף אמר ליה תא נערוב וליפלוג, יצתה בת קול ואמרה, אם יתן איש את כל הון ביתו וגו'. (סוטה כא א)

תנו רבנן אשר בנה אשר נטע אשר ארש, לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה, ואף שלמה אמר בחכמתו הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך… (סוטה מד א)

אמר ר' אילעא בר יברכיה אלמלא תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב, שנאמר שיתה ה' מורה להם… (שם מט א)

בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר. (שם שם ב)

דרש רב עוירא זימנין א"ל משמיה דרב אמי וזימנין אמר לה משמיה דרב אסי, מאי דכתיב כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר וגו', אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה, וכל שכן כשהן מרובין… (גיטין ז א)

תנו רבנן מפרנסין עניי נכרים עם עניי ישראל… מפני דרכי שלום. (שם סא א)

רבי מאיר אומר  לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות אלא הכל לפי זכותו.  רבי שמעון בן אלעזר אומר ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהורעתי מעשה וקפחתי את פרנסתי. אבא גוריין איש צדיין אומר משום אבא גוריא, לא ילמד אדם את בנו חמר גמל קדר ספן רועה וחנוני, שאומנותן אומנות ליסטין… רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל אומנות אינן כן, כשאדם בו לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו… (קידושין פב א)

רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא, בעלי הלכה בעלי אגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו, דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו רבי פרנסני, אמר לו בני קרית, אמר לו לאו, שנית, א"ל לאו, אם כן במה אפרנסך, א"ל פרנסני ככלב וכעורב, פרנסיה, בתר דנפק יתיב רבי וקא מצטער, ואמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ, אמר לפניו ר' שמעון בר רבי שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו, בדקו ואשכח, אמר רבי יכנסו הכל. (בבא בתרא ח א)

תניא היה רבי מאיר אומר יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך, אם אלקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסן, אמור לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם… (שם י א, וראה שם עוד)

תניא אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה, פעם אחת באתה אשה לפניו בשני בצורת, אמרה לו רבי פרנסני, אמר לה העבודה שאין בקופה של צדקה כלום, אמרה לו, רבי אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים, עמד ופרנסה משלו, לימים חלה ונטה למות, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות הללו, מיד קרעו לו גזר דינו, תנא הוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו. (שם יא א)

הניח בנים גדולים וקטנים, אין הגדולים מתפרנסין על ידי הקטנים ולא הקטנים נזונין על הגדולים, אלא חולקין בשוה… הניח בנות גדולות וקטנות, אין הגדולות מתפרנסות על ידי הקטנות ולא הקטנות נזונות על הגדולות אלא חולקות בשוה… (שם קלט א)

ואת אשת רעהו לא טימא, שלא ירד לאומנות חבירו, ואל אשה נדה לא קרב, שלא נהנה מקופה של צדקה. (סנהדרין פא א)

שמעיה אומר אהב את המלאכה ושנא את הרבנות… (אבות א י)

ר' אלעזר בן עזריה אומר… אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח. (שם ג יז)

ר' מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה… (שם ד י)

תנו רבנן כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך, למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון, יכול יקח אדם מן השוק ויאכל, תלמוד לומר וזבחת מבקרך ומצאנך, יכול יזבח כל בקרו ויאכל, כל צאנו ויאכל, תלמוד לומר מבקרך ולא כל בקרך, מצאנך ולא כל צאנך, מכאן אמר רבי אלעזר בן עזריה מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק, עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים, חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר, מאה מנה ישפתו לו קדרה בכל יום, ואינך אימת, מערב שבת לערב שבת. אמר רב צריכין אנו לחוש לדברי זקן. א"ר יוחנן אבא ממשפחת בריאים הוה, אבל כגון אנו מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו יריצנה לחנוני. א"ר נחמן כגון אנו לווין ואוכלין. כבשים ללבושך מגז כבשים יהא מלבושך, ומחיר שדה עתודים, לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים, ואל ימכור אדם עתודים ויקח שדה. ודי חלב עזים, דיו לאדם שיתפרנס מחלב גדיים וטלאים שבתוך ביתו… אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן תן חיים לנערותיך, מיכן למדה תורה דרך ארץ שלא ילמד אדם את בנו בשר ויין. אמר רבי יוחנן הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה, אמר רב חסדא מאי דכתיב ועשתרות צאנך, שמעשרות את בעליהן. (חולין פד א)

ויהי בבואה ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה, ותצנח מעל החמור, מאי ותצנח, אמר רבא א"ר יצחק אמרה לו מה חמור זה כיון שאין לו מאכל באבוסו מיד צועק, כך אשה כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה מיד צועקת… כיוצא בדבר אתה אומר, רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה', בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה', ואם לאו עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה', מי שעשאו חכם לזה עושה אותו טיפש, טיפש לזה עושה אותו חכם. (תמורה טז א)

תלמוד ירושלמי:

חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה, ושוהין שעה אחת לאחר תפילתן, אימתי עוסקין בתורה, אימתי עוסקין במלאכתן, אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר על ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן וברכה ניתנת במלאכתן. (ברכות לז א)

כי אתא רבי חנניה רבי פנחס רבי יוחנן בשם רשב"ג מוכר הוא אדם ספר תורה לישא אשה וללמוד תורה, וכל שכן מפני חייו. תני המדיר את בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר, ר' יעקב בר אידי בשם ר' יונתן אף לוקח לו חפציו מן השוק… תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם, וכל המקיים ספר תורה בתוך ביתו, עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. (בכורים יג א)

…ודלא כר' יוסה, דר' יוסה אמר יחיד נידון בכל שעה, מה טעמא ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו, ותפקדנו לבקרים זו פרנסתו, לרגעים תבחננו זו אכילתו. (ראש השנה ז א)

…אבל דברי חכמים, נושא אדם אשה ומתנה עמה על מנת שלא לזונה ולפרנסה, ולא עוד אלא שתהא זונתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה. מעשה ברבי יהושע בנו של ר"ע שנשא אשה והתנה על מנת שלא לזון ושלא לפרנס ולא עוד אלא שתהא זונתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה, וכיון שבאו שני רעבון וחלקו הנכסים ביניהם התחילה קובלת עליו לחכמי ישראל, אמר להן היא נאמנת עלי יותר מן הכל, אמרה להן בודאי כך התניתי עמו, אין אחר קנין כלום, (היא אמרה אף על פי שכך התניתי אינו בדין שיניחני בלא פרנסה, והם אמרו אין אחר קנין כלום). (כתובות לג ב)

רבי מאיר אומר מכל מקום אדם מתפרנס, אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה, אוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה… מה יעשה אדם ישתדל וילמד את בנו אומנות קטנה, ויתפלל ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שאין לך אומנות שאין בה עניים ועשירים, אלא הכל לפי זכות האדם… (קידושין מח א)

תוספתא:

איזו היא מצות האב על הבן, חייב למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה… ר' יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות ילמדו ליסטות, רבן גמליאל אומר  כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה, לכרם שמוקף גדר ולאריס שמוקף סייג,  ר' יוסי אומר משום רבן גמליאל, כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה, לאשה שיש לה בעל, בין שמתקשטת ובין שאינה מתקשטת אין הכל מסתכלין בה, אם אינה מתקשטת היא תהא לה מאירה, וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה, לאשה שאין לה בעל בין שמתקשטת ובין שאינה מתקשטת הכל מסתכלין בה, ואם מתקשטת היא תהא לה מאירה. ר' אלעזר בר' צדוק אומר משום רבן גמליאל, כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה, לכרם גדור שאין בהמה וחיה נכנסין לתוכו, ואין עוברים ושבים אוכלין את מה שבתוכו, ואין רואין את מה שבתוכו, וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה, לכרם פרוץ, שבהמה וחיה נכנסין לתוכו ועוברים ושבים אוכלים את מה שבתוכו, ורואין כל מה שבתוכו. (קידושין פרק א)

…ורשאין הן בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר הפועלים, רשאין לעשות קיצתן… רשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבוא לעיר נהיה כולנו שותפין בו, ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם, רשאין החמרין לומר כל מי שתמות את חמורו נעמיד לו חמור אחרת, מתה בבוסיא אין צריכין להעמיד לו חמור אחרת, מתה שלא בבוסיא צריכין להעמיד לו חמור אחרת… מי שהיה בלן לרבים או ספר לרבים או נחתום לרבים ואין שם אחר אלא הוא והגיע שעת הרגל ומבקש לילך לתוך ביתו יכולין לעכב על ידו עד שיעמוד אחר תחתיו, ואם היתנה עמהם בבית דין או שעברו עליו את הדרך הרשות בידו… (בבא מציעא פרק יא)

פרקי דרבי אליעזר:

וכיון ששמעה הארץ הלשון הזה רעדה ורעשה, אמרה לפני בוראה רבון כל העולמים אין בי כח לזון צאנו של אדם, אמר לה הקב"ה אני ואת נזון צאנו של אדם, וחצו שניהם, הלילה להקב"ה והיום לארץ, מה עשה הקב"ה, ברא שינת חיים ואדם שוכב וישן, והוא מזונו ורפואתו וחיים לו ומנוחה לו… והקב"ה סומך את הארץ ומשקת אותה והוא נותנת פירותיה ומזון לכל הבריות, אבל מזונותיו של אדם בעצבון תאכלנה כל ימי חייך… (פרק יב)

מדרש רבה:

בעצבון תאכלנה, א"ר אמי  קשה היא הפרנסה כפלים כלידה,   בלידה כתיב בעצב תלדי בנים, ובפרנסה כתיב בעצבון תאכלנה. ר' אלעזר ור' שמואל בר נחמן, ר' אלעזר אמר הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה, שנאמר (תהלים קל"ז) ויפרקנו מצרינו, וסמיך ליה (שם) נותן לחם לכל בשר,   מה גאולה פלאים אף פרנסה פלאים, מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום. ר' שמואל בר נחמן אמר וגדולה מן הגאולה, שהגאולה על ידי מלאך והפרנסה על ידי הקב"ה,   גאולה על ידי מלאך מניין, שנאמר (בראשית מ"ח) המלאך הגואל אותי מכל רע, פרנסה על ידי הקב"ה שנאמר (תהלים קמ"ה) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ריב"ל אמר גדולה מקריעת ים סוף, שנאמר (שם קל"ז) לגוזר ים סוף לגזרים, ואומר (שם) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו וגו'. (בראשית כ כב)

והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו', רבנן אמרי על הכל השיבו ועל הפרנסה לא השיבו, אם יהיה אלקים עמדי, א"ל הנה אנכי עמך. ושמרני בדרך הזה, א"ל ושמרתיך בכל אשר תלך. ושבתי בשלום אל בית אבי, א"ל והשיבותיך אל האדמה הזאת. ועל הפרנסה לא השיבו. א"ר איסי אף על הפרנסה השיבו, שנאמר כי לא אעזבך, ואין עזיבה אלא פרנסה, המד"א (תהלים ל"ז) ולא ראיתי צדיק נעזב וגו'. (שם סט ד)

…לכל חי מזון אין כתיב כאן, אלא לכל חי רצון, שהוא נותן לכל אחד ואחד כל מה שהוא מבקש, וכן לעתיד לבא נותן הקב"ה לכל אחד ואחד כל מה שהוא מבקש, ואם תמה אתה על הדבר, ראה מה עשה לישראל בעולם הזה, שהוריד להם המן שהיה בו מכל מיני טעמים, והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה… (שמות כה ג)

דבר אחר אשר הוצאת מארץ מצרים, מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים, א"ר אבין בשם ר"ש בן יהוצדק, משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו שדה בור, אמר לאריס לך פרנסה ועשה אותה כרם, הלך האריס ופרנס אותה שדה ונטעה כרם, הגדיל הכרם ועשה יין והחמיץ, כיון שראה המלך שהחמיץ היין אמר לאריס לך וקוץ אותה… אמר האריס אדוני המלך כמה יציאות הוצאת על הכרם עד שלא עמד ועכשיו אתה מבקש לקצצו, ואם תאמר בשביל שהחמיץ יינו, בשביל שהוא נער לכך החמיץ… (שם מג י)

טוב מי שיש לו עשרה זהובים ונושא ונותן ומתפרנס בהן, ממי שהולך ולווה ברבית… טוב מי שיש לו גינה ומזבלה ומעדרה ומתפרנס ממנה, ממי שהוא נוטל גנות של אחרים במחצה, במתלא אמרין, דאגר גינה אכל ציפרין, דאגר גיניין צפרין אכלין ליה. (ויקרא ג א)

טוב מי שיש לו עשרה זהובים ונושא ונותן ומתפרנס בהן, ממי שהולך ולוה ברבית… טוב מי שיש לו גינה ומזבל ומעדרה ומתפרנס ממנה, ממי שהוא נוטל גנות של אחרים במחצה,  במתלא אמרין דאגר גינה אכל ציפרין, דאגר גינין צפרין אכלין ליה. (ויקרא ג א )

אגריפס המלך בקש להקריב ביום אחד אלף עולות, שלח ואמר לכהן גדול אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לכהן הקרב את אלו, אמר לו המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום, א"ל אדוני כהן גדול, ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס שנים, אם אי אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי, נטלן והקריבן… (שם שם  ה)

מעשה באדם אחד שהיה יושב ודורש ואומר אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקב"ה גומא בפני עצמה, כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה. אמרה לו אשתו ועכשיו אתה מבקש לצאת לתור פרנסתך, תוב ובורייך קאים לך, שמע לה ויתיב ליה וקם ליה בוריה. (שם טו ג)

ר' אסי הוה עסקן חמא חד עורב עביד קן, עביד ביעין עביד אפרוחין. נסבינו ויהבינון בקידרא חזיתא ואשע באפיהון (סגר אותם) ג' יומין. בתר תלתא יומין פתח באפיהון למידע מה אינו עבדין, אשכח יתהון דעבדין צואה, וצואה עבדה יתושין והוו פרחין לעיל מנהון ואכלין להון, קרא עליהון הדין פסוקא, מי יכין לעורב צידו. (שם יט א)

ר' ברכיה ור' חייא אבוי בשם ר' יוסי בן נהוראי אמר, כתיב ופקדתי על כל לוחציו אפילו על גבאי צדקה, חוץ משכר סופרים ומשנין שאין נוטלין אלא שכר בטלה בלבד, אבל שכר דבר אחד מן התורה אין כל בריה יכולה ליתן מתן שכרה, תני מראש השנה נקצצין מזונותיו של אדם חוץ ממה שמוציא בשבתות וימים וטובים וראשי חדשים ומה שהתינוקות מוליכים לבית רבן, אם מוסיף מוסיפים לו אם פוחת פוחתין לו.

ר' יוחנן הוה מטייל, סלק מטבריא לצפורין והוה ר' חייא בר אבא מסמך ליה, מטון חד חקלא, אמר הדין בית חקלא הוה דידי וזבינית יתיה בגלל למזכי באורייתא, מטון חד דבית כרמא, אמר הדין בית כרמא דידי הוית וזבינית יתיה בגלל למזכי באורייתא, מטון חד דבית זיתא, אמר הדין בית זיתא דידי הות וזבינית יתיה בגלל למזכי באורייתא. שרי רבי חייא בכי, א"ר יוחנן מה את בכי, א"ל על דלא שבקת לסיבותיך כלום, א"ל קלה היא בעיניך מה שעשיתי, שמכרתי דבר שנברא לששה ימים וקניתי דבר שניתן למ' יום… (שם ל א)

למה זכה זבולון להקריב שלישי, לפי שחיבב את התורה והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר, כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה ולא יתבטל מלעסוק בתורה, לפיכך זכה זבולן להיות שותף לתורה והיה חבירו של יששכר, ולכך הקריב אחריו ואחר יהודה, לקיים מה שנאמר (משלי י"ח) מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו. (במדבר יג טז)

ומקנה רב היה לבני ראובן וגו', זה שאמר הכתוב (תהלים ע"ה) כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים, מהו כי לא ממוצא וממערב, לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה והולך ממזרח למערב נעשה עשיר, אפילו פורש בספינות והולך ממזרח למערב וחוזר על המדברות ועל ההרים אינו נעשה עשיר. מהו ולא ממדבר הרים, א"ר אבא מרומניא, כל הרים שבמקרא הרים הם, חוץ מזה שהוא רוממות שאין אדם מתרומם מן הדברים האלו, מה הקב"ה עושה, נוטל נכסים מזה ונותן לזה. לכך נקרא שמם נכסים שנכסים מזה ונגלים מזה… (שם כב ז, וראה עוד עושר)

א"ר לוי לשעבר היתה פרוטה מצויה והיה אדם מתאוה לשמוע דבר משנה והלכה ותלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה וביותר שהן חולים מן השעבוד אין מבקשין לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות. (שיר ב יד)

ר' יודן בשם ר' זעירא ור' יוחנן בשם רשב"י אמרו גדולה היא הפרנסה שגורמת לתחיית המתים לבא שלא בעונתה, צרפית על ידי שהאכילה את אליהו זכתה להחיות את בנה, שונמית על ידי שהאכילה את אלישע זכתה להחיות את בנה. (שם ב טז)

דבר אחר מה לעני יודע, מה לעני בנכסיו להלוך אצל העשיר, מה יעשה ילך ויעסוק בפרקמטיא. דבר אחר מה לעני יודע מה יעשה במשא ומתן, מה יעשה יושב ובטל, ילמד אומנות והקב"ה מפרנסו ויחיה. (קהלת ו ח)

ג' דברים קשין לגוף, מכת הלב קשה לגוף, מכת חולי מעים קשה לגוף ממכת הלב, וחסרון כיס קשה מכולן. (שם ז מו)

ראה חיים עם אשה אשר אהבת, א"ר משום עדה קדושה, קנה לך אומנות עם התורה, מה טעמא ראה חיים וגו', למה הוא קורא אותן עדה קדושה, שהם היו ר' יוסי בן משולם ור"ש בן מנסיא,   שהיו משלשין היום, שליש לתורה, שליש לתפלה שליש למלאכה. ויש אומרים שהיו יגעין בתורה בימות החורף, ובמלאכה בימות הקיץ…   (שם ט ז)

ז' דברים מכוסים מבני אדם ואלו הם, יום המיתה, ויום הנחמה ועומק הדין,   ובמה הוא משתכר…   שנאמר זו מתת אלקים היא. (שם יא ט)

מדרש תנחומא:

דבר אחר ברכת ה' היא תעשיר, זו ברכת אליהו בבית הצרפית, שנאמר (מ"א י"ז) כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר, כמה כדין היו שם מספיקין וכמה טחונין קמח היו וכד הקמח לא כלתה, הוי ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה, שמתוך ביתה היתה ברכתה… שא"ל הקב"ה פסל לך שני לוחות, והראה לו הקב"ה מחצב של סנפירינון בתוך אהלו ופסל ממנו, ואמר פסל לך, הפסולת שלך, ומשם נעשה מלך, מכאן את למד שכל העוסק בתורה פרנסתו מן התורה ומתעשר ומצליח… ולא יוסיף עצב עמה, שלא נצטער לילך למקום אחר אלא מתוך אהלו זמן לו הקב"ה. (כי תשא כט)

מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים, מטה ידו בקש לצאת לחוצה לארץ, קרא לאשתו אמר לה בשביל שבני אדם רגילין לבא אצלי לראות את הנגעים קשה עלי לצאת מעליהם, אלא בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים, אם ראית שערו של אדם שיבש המעין שלו, תהא יודעת שלקה, לפי שכל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו. אמרה לו אשתו ומה אם כל שער ושער ברא לו הקב"ה מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו, אתה שאתה בן אדם כמה שערות יש בך ובניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמן לך הקב"ה פרנסה, לפיכך לא הניחה אותו לצאת חוצה לארץ. (תזריע ו)

מהו אל תגזול דל, וכי יש אדם גוזל דלים, ומה גוזל ממנו אחר שאין לו כל. אלא אם היית למוד להיות מפרנסו וחזרת בך, ואמרת עד מתי אני מספיק לזה ואת מונע שלא ליתן לו, אם עשית כך דע שאתה גוזלו, אלא הוי מפרנסו שאין לו מקום אחר. ואל תדכא עני בשער, שלא בשבילך אעצור את השמים, שאף השמים יש להם שער… (בהר ב)

מדרש תנחומא הקדום:

מעשה בר' שמעון בן חלפתא שבא ערב שבת ולא היה לו מאין לאכול, ערב שבת עם חשיכה יצא לו חוץ מן העיר ונתפלל לפני הקב"ה, מיד נתנה לו אבן טובה מן השמים ונכנס ונתנה לשולחני ופירנס את השבת, והיה יושב ואוכל בלילי שבת, אמרה לו אשתו מהיכן אלו, אמר לה ממה שפירנס הקב"ה, אמרה לו אם אין אתה אומר לי איני טועמת כלום עד שתאמר לי, אמר לה כך וכך היה מעשה, ונתפללתי וניתנה לי אבן טובה מן השמים, ואלו ממנה, אמרה לו איני טועמת כלום עד שתאמר לי שאתה מחזירה למוצאי שבת, אמר לה למה, אמרה לו מחר אתה בא וחביריך עמך, והם נוטלים יותר ואתה נוטל פחות מהם, למה שאין מתן שכרה של תורה אלא לעולם הבא, שנאמר ותשחק ליום אחרון, כיון שהלך השבת עמד והחזירה, מיד ניטלה ממנו. (פקודי ז)

שוחר טוב:

הוי רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף, מה יוסף כינס משנת השובע לשנת הרעב, אף אתה כונס אותנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא. מה יוסף כלכל את אחיו לפי מעשיהם, שנאמר (בראשית מ"ז) לחם לפי הטף, אף אתה כלכל אותנו לפי מעשנו… (מזמור פ)

…ואחר כך אומר נותן לחם לכל בשר, ללמדך שקשים מזונותיו של אדם כנגד כל מעשה בראשית, א"ר אלעזר למה נמשלה הפרנסה לגאולה, מה הגאולה פלאים אף הפרנסה פלאים, מה הפרנסה בכל יום, אף הגאולה בכל יום. א"ר שמואל בר נחמני הפרנסה גדולה מן הגאולה, הוי אמרתי עולם חסד יבנה. משל למה העולם דומה, למלך שהיה לו אוצרות מלאות כל טוב, ואמר על מה אלו מונחין, לוקח אני עבדים ומאכילן ומשקן והן מקלסין אותי, כך היה העולם תהו ובהו, עמד וברא את העולם וברא את האדם והשליטו בכל טוב כדי לקלסו, ועלינו מה לעשות לקלס ולברך. (שם פט)

ולזוכרי פקודיו, אמר רבי תנחומא משל לאלמנה אחת שהיה לה בן, כל זמן שלא נשא אשה היה נזקק לה, כיון שנשא אשה אמרה ליה אימיה ידענא אנא לית את מזדקק לי כמה דהוית לקדמאי, אלא הוה דכיר לי. כך כל השנים שהיו ישראל במדבר היה המן יורד להם והבאר עולה להם, לשומרי בריתו, שהיו זוקקים להם והיו יכולין להיות שומרין את התורה ויגעים בה, אבל עכשיו שאדם מזדקק לפרנסתו, ולזוכרי פקודיו. (מזמור קג)

אמר רבי אלעזר בן פדת ראה מה כתיב, (תהלים קל"ו) לעושה נפלאות גדולות לבדו, מה כתיב, לגוזר ים סוף לגזרים, נותן לחם לכל בשר, הפרנסה הזו שקולה כנגד הים שנקרע, ללמדך מה הפרנסה הזו אי אפשר לעולם בלא היא, כך אי אפשר לעולם בלא נסין ובלא פלאין… (מזמור קו)

דבר אחר כי טוב, לבעל הבית שהיה מלוה לכל בני עירו, והיו בני עירו אומרים זכור אותו בעל הבית לטובה שהוא נותן לנו כל צרכינו בימות הגשמים, אלא שהוא נוטל ממנו שלשה סלעים רבית בימות החמה. בא אחד ואמר אני נותן לכם בסלע אחד, הניחו לראשון ומודים לשני, בא אחד ואמר אני נותן לכם חנם, לזה נאה להודות שהוא נותן חנם, כך הקב"ה מפרנס לבריותיו חנם ולו נאה להודות, לכך הודו לה' כי טוב. (מזמור קיח)

מדרש שמואל:

א"ר יודן חמשה פעמים כתיב ברזילי וברזילי, כנגד חמשה ספרי תורה, ללמדך שכל מי שהוא נזקק לצדיק בשעת פרנסתו מעלין עליו כאלו קיים חמשה ספרי תורה. א"ר אליעזר כמה דיואית משתפכות, כמה קולמסין משתברין כדי לכתוב בני חת בני חת עשרה פעמים, ללמדך שכל מי שהוא מסדר מקחו של צדיק מעלין עליו כאלו קיים עשרת הדברות. (פרשה כז)

מדרש משלי:

יהי מקורך ברוך, מכאן אמרו אשרי אדם שאשתו מעידו, תורתו מעידו, פרנסתו מעידו. (פרשה ה)

…אמר להן רבן גמליאל, הנחתם כבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה ואתם עוסקים בכבודו של בשר ודם. הקב"ה ברא עולמו, משיב רוחות מזריח חמה מוריד גשמים מבריח טללים מגדל צמחים ועורך שלחן לכל אחד ואחד, דכתיב (תהלים כ"ג) תערוך לפני שולחן נגד צוררי וגו', וכל כך למה, בזכותה של תורה, לפיכך היה מתנבא שלמה בחכמתו ואמר אף ערכה שולחנה. (פרשה ט)

תנא דבי אליהו רבא:

מכאן אמרו כל תלמיד חכם שמרבה בעסק התורה ואינו מתפרנס הרבה סימן יפה לו, ואם תאמר אם הקב"ה אוהב תורתו למה אינו מעשרו, הוי אומר שאם יעשיר יפשע מדברי תורה, לכן כל תלמיד חכם שמרבה במלאכתה של תורה ואינו מכניס פירות הרבה סימן יפה לו שהקב"ה אוהב את תורתו, שאם יעשיר יפשע מדברי תורה. וכן הוא מפורש בקבלה על ידי שלמה מלך ישראל, שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני בטרם אמות וגו', ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי, שוא ודבר כזב הרחק ממני פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן איורש וגנבתי ותפשתי שם אלקי (משלי ל'). (פרק ג)

אמרו, יעשה אדם מעשים טובים ואחר כך ישאל אדם תורה מהקב"ה, יעשה אדם מעשים כשרים וצדיקים ואחר כך ישאל אדם חכמה מלפני הקב"ה, לעולם יתפוס אדם ענוה ואחר כך ישאל בינה מלפני הקב"ה, ואחר כך ישאל פרנסה, שנאמר שאלו מאת ה' מטר בעת מלקוש, ה' עושה חזיזים ומטר גשם יתן להם לאיש. (פרק ה)

פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום מצאני אדם אחד שיש בו מקרא ואין בו משנה, ואמר לי רבי, אני רוצה לומר לפניך דבר אחד ומתירא אני שמא תקפיד עלי, אמרתי לו בני, אם אתה שואלני בדברי תורה מפני מה אקפיד אני עליך, ואמר לי רבי, מפני מה נאמר (תהלים קל"ו) נותן לחם לכל בשר, ונאמר (שם קט"ז) נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו, ואדם אין מכין הוא לו. אמרתי לו בני לא, במה דברים אמורים שאדם עושה בידו, וכי אין הקב"ה מברך את מעשי ידיו, יכול יהא יושב ובטל מן המלאכה או מן המשא ומתן, תלמוד לומר למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה. ואמר לי רבי תשובה זו שהשבתני היא שטה הראשונה שאמרתי לך והיא מקובלת בעיני. אמרתי לו, בני… מעיד אני עלי שמים וארץ שיושב הקב"ה ומחלק בידו מזונותיו לכל באי עולם ולכל מעשה ידיו שברא מאדם עד בהמה מרמש ועד עוף השמים… דבר אחר יראת ה' היא אוצרו, משל למלך בשר ודם שהיו לו בנים ועבדים הרבה ומבקש להוכיחן כל אחד ואחד בפני עצמו, ורואה שאינן מקבלין עליהן התוכחות שלו. מה עשה המלך, כתב כל דבריו על הניר ותלאה בחצר החיצונה… כל מי שיבא אל האגרת הזאת ויקרא אותה ויקיים כל מה שכתוב בה יבא ויטול לחם ומזונות מלפני המלך, כך הן ישראל דומין בעולם הזה ובעולם הבא בדברי תורה, כיון שבא אדם לידי מקרא ומשנה ומלמד מהן יראת שמים ומעשים טובים, הן זנין ומפרנסין ומכלכלין אותן עד שיכנסו לבית עולמן… (פרק יד)

ילקוט שמעוני:

והבאתם את עומר, זה שאמר הכתוב מה יתרון לאדם וגו', א"ר ינאי בנוהג שבעולם אדם לוקח לו ליטרא אחד של בשר מן השוק, כמה הוא יגע כמה צער הוא מצטער עליה עד שלא יבשלנה, והבריות ישנין על מטותיהן והקב"ה משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומגדל צמחים ומדשן פירות ואין אתה נותן לו את העומר. (ויקרא פרק כג, תרמג)

דבר אחר, מראשית השנה ועד אחרית שנה אברך אתכם במשא ומתן בבנין ובנטיעה באירוסין ובנשואין ובכל מה שאתם שולחין בו ידכם אני אברך אתכם. דבר אחר מראשית השנה ועד אחרית שנה, וכי יש פירות בשדה מתחלה השנה ועד סוף השנה, אלא הן ברשותי ליתן בהן ברכה בבית כשם שאני נותן בהן ברכה בשדה, ומנין אף באוצר, שנאמר ברוך אתה בעיר, ומניין אף בעיסה, תלמוד לומר ברוך טנאך ומשארתך. (דברים פרק יא, תתס)

כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל, אמר רבי יהושע בן לוי כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כתוב בתורה ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' למען תשכילו את כל אשר תעשון, שנוי בנביאים לא ימוש וגו', משולש בכתובים כי אם בתורת ה' חפצו וגו' וכל אשר יעשה יצליח. (יהושע פרק א, ז)

א"ר סימון הלא תפרוס אין כתב כאן אלא פרוס, כבר היא פרוסה, מראש השנה נגזר על האדם מה שהוא משתכר ומה שהוא מתחסר. (ישעיה פרק נח, תצב)

שאלו את ר' יהושע מהו שילמד אדם חכמת יונית, א"ל אם בשעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה מותר, שנאמר והגית בו יומם ולילה, א"ל לא ילמד אדם את בנו אפילו אומנות, שלא יבטל מדברי תורה, אמר ליה ובחרת בחיים. (תהלים א, תריד)

ישאו הרים שלום, וכי ההרים נושאים שלום, אלא בזמן שהפירות מרובין השלום בעולם, ובזמן שהפירות אין מרובין מריבה בעולם, כיצד אדם נכנס לתוך כרם של חברו הוא אומר לו מה אתה עושה בתוך כרמי, ומריבין זה עם זה, ובזמן שהפירות מרובין עין טובה בעולם, ושלום בעולם, שנאמר והיה ביום ההוא נאם ה' תקראו איש אל רעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה. (שם עב תתה)

סדין עשתה ותמכור, תנו רבנן המצפה לשכר אשתו וריחים אינו רואה סימן ברכה לעולם, שכר אשתו מתקולתא וריחים אגרתא (ריוח מועט), אבל עבדא ומזבנא אשבוחי קמשתבח בה קרא, דכתיב סדין עשתה ותמכור. (משלי פרק לא, תתקסד)

מדרש הגדול:

דבר אחר רדו שמה, מכאן אמרו כל הלוקח תבואה מן השוק ירידה היא לו. ר' יאשיה אומר הלוקח תבואה מן השוק למה הוא דומה, לתינוק שמתה אמו ומגדלין אותו על פתחי מניקות אחרות ואינו שבע, והלוקח פת מן השוק כאלו חפר לו קבר, והאוכל משלו דומה לתינוק שמתגדל על שדי אמו. הוא היה אומר אפילו אכל אדם משלאמו ומשלאביו אין דעתו מיושבת עליו, ואין צריך לומר משלאחרים. (בראשית מב ב)

מעשה בשני חסידים שפירשו בים הגדול לדבר מצוה, עמד עליהם הנחשול שבים ובקש לטבע ספינתן, אמר חד מינהון לית ביש מן דא, דכתיב יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע (תהלים ק"ז), אמר ליה חבריה ואית ביש רב מן דא, אמר לו אנו על שערי מיתה ואית לך ביש מן הדא, אמר ליה אין, ואמר לו ואיזה זה. זה יום שבנו אומר לו תן לי פת ואין לו מה יתן לו. תדע לך הרי יעקב אבינו כל זמן שהיתה קופה מלאה פת היה לועס ואומר לא ירד בני עמכם, וכיון דחסלת אמר, ואת אחיכם קחו, התחיל מתפלל עליהם וא-ל ש-די יתן לכם רחמים. (שם מג יד)

למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, נסוי הוא להן לכל באי העולם שכל מי שמלאו לבו לעבוד את השם בכל לבו הוא ממציא לו ספקו מכל מקום. ר' יהושע אומר שנה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית ועשה מלאכה כל היום מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל התורה כולה. ר' אליעזר אומר לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, הא כאיזה צד, היה אדם יושב ושונה ואינו יודע מאין יאכל וישתה ומאין ילבש ויתכסה, הא לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שניה להם אוכלי תרומה. (שמות טז ד)

חובת הלבבות:

…תחלתם שבעל הכימיא"ה צריך לדברים מיוחדים למלאכה, לא יוגמר לו דבר זולתם ולא ימצאם בכל עת ובכל מקום, והבוטח באלקים טרפו מובטח לו מכל סיבה מסיבות העולם, כמו שאמר הכתוב, (דברים ח') "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" וגו', כי הסיבות אינן נבצרות ממנו בכל עת ובכל מקום, כאשר ידעת מדבר אליהו עם העורבים ועם האשה האלמנה, ועוגת רצפים וצפחת המים, ודבר עובדיהו עם הנביאים… ואמר (תהלים ל"ד) כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. והשני, כי בעל הכימיא"ה צריך למעשים ולמלאכות לא ישלם לו חפצו זולתם, ואפשר שימיתוהו ריחם ועשנם, עם התמדת העבודה ואורך היגיעה בהם לילה ויומם, והבוטח בא-ל בבטחה מהפגעים, ולבו בטוח ממצוא הרעות וכל אשר יבואנו מאת האלקים יהיה לו לששון ולשמחה, וטרפו בא אליו במנוחה והשקט ושלוה. והשלישי כי בעל הכימיא"ה אינו מאמין על סודו זולתו מיראתו על נפשו, והבוטח באלקים אינו ירא משום אדם בבטחונו, אבל הוא מתפאר בו. והרביעי כי בעל הכימיאה אינו נמלט מהזמין מהזהב והכסף הרבה לעת צרכו, או שלא יזמין מהם כלום אלא כפי שיספיק לזמן מועט, ואם יזמין ממנו הרבה יהיה כל ימיו מפחד על נפשו שלא יאבד ממנו בעניני סיבות האבדה, ואם לא יזמין מהם אלא למלאת מחסורו זמן מועט, אפשר שיבצר ממנו המעשה בעת הצורך הגדול אליו, מפני המנע סיבות מסיבותיו ממנו. והבוטח באלקים בטחונו חזק באלקיו שיטריף אותו כרצונו בעת שירצה ובמקום שירצה כאשר יטריף העובר ברחם אמו, והאפרוח בתוך הביצה… (שער ד הבטחון, הקדמה)

…והשני כי אילו לא הוצרך האדם לטרוח ולחזר ולסבב להבאת טרפו היה בועט ורודף אחר העבירות ולא היה משגיח על מה שהוא חייב בו על טובת האלקים עליו… ואמר (דברים ל"ב) "וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטוש א-לוה עשהו", ואמרו ז"ל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכן תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון… והיה מחמלת הבורא יתעלה על האדם שהטרידו בעניני עולמו ואחריתו להתעסק כל ימי חייו בזה, ולא יבקש מה שאינו צריך לו ולא יוכל להשיגו בשכלו… (שם פרק ג)

ואומר כי הפנים אשר בעבורם ימנע מהצדיק הזדמנות טרפו עד שיטרח עליו ויבחן בו, אפשר שיהיה עון שקדם לו התחייב להפרע ממנו עליו. ויש שיהיה על דרך התמורה בעולם הבא, כמו שכתוב (דברים ה') "להיטיבך באחריתך". ויש שיהיה להראות סבלו והסברתו הטובה בעבודת הבורא ית', כדי שילמדו בני אדם ממנו, כמו שידעת מענין איוב… ויש מפני שאינו מקנא לאלקים לקחת הדין מאנשי דורו, כמו שידעת מענין עלי ובניו… (שם)

ולכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה מבלתי זולתה, כבר הטביע הא-ל לה בטבעו אהבה וחבה. וכן בשאר החיים כמו שהטביע בטבע החתול צידת העכברים, ובטבע הנץ צידת מה שראוי לו מן העוף… ועל הדמיון הזה תמצא מדות בני אדם וגופותם מוכנות לסחורות ולמלאכות. ומי שמוצא במדותיו וטבעו כוסף אל מלאכה מהמלאכות ויהיה גופו ראוי לה ויכול לסבול את טרחה יחזר עליה וישים אותה סיבה להבאת מזונו ויסבול מתקה ומרירותה ואל יקוץ כשימנע ממנו הטרף בקצה העתים, אך יבטח באלקים שיספיק לו טרפו כל ימי חייו, ויכוין בטרדת לבו וגופו בסיבה מן הסיבות והסבוב עליה לעמוד במצות הבורא שצוה האדם להתעסק בסיבות העולם בעבודת האדמה וחרישתה וזריעתה… (שם)

…וכמו שאמרנו בחיים ובמות, כן נאמר בחיוב תביעת סיבות הבריאות והמזון והמלבוש והדירה והמדות הטובות, ולהרחיק שכנגדם עם בירור אמיתו, כי הסיבות אין מועילות אותו בזה כלום, אלא בגזרת הבורא יתברך כאשר יש לבעל האדמה לחרוש אותה ולנקותה מן הקוצים ולזרעה ולהשקותה אם יזדמנו לו המים, ויבטח על הבורא ית' להפרותה ולשמרה מן הפגעים, ותרבה תבואתה ויברך אותה הבורא, ואין ראוי לו להניח האדמה מבלי עבודה וזריעה בבטחונו על גזירת הבורא שתצמיח האדמה בלתי זרע שקדם לו. וכן בעלי המלאכה והסחורה והשכירות מצווין לחזר על הטרף בהם עם הבטחון באלקים כי הטרף בידו ורשותו, ושהוא ערב בו לאדם ומשלימו לו באיזו סיבה שירצה. ואל יחשוב כי הסיבה תועילהו או תזיקהו מאומה. ואם יבא לו טרפו על פנים מאופני הסיבות אשר התעסק בהם ראוי לו שלא יבטח על הסיבה ההיא וישמח בה, ויוסיף להחזיק בה ויטה לבו אליה כי יחלש בטחונו באלקיו, אך אין ראוי לו לחשוב כי תועילנו יותר ממה שקדם בדעת הבורא ואל ישמח בהדבקו בה וסבובו עליה, אך יודה הבורא אשר הטריפו אחר יגיעתו ולא שם עמלו וטרחו לריק… (שם פרק ד)

ופירוש החלק השני הוא בעניני קניני האדם וסיבות טרפו ואופני עסקיו כמסחר ומלאכה והליכות הדרכים, ומנוי ושכירות עבודת המלכים, וגזרות וקבלנות ואמנה… והדומה לזה ממה שמתעסקין בו לקבץ ממון ולהרבות מותרי המחיה ואופני יושר הבטחון בהם על האלקים שיתעסק במה שזימן לו הבורא מהם לצורך ספוקו ומזונו ולהגיע אל מה שיש בו די מן העולם, ואם יגזור לו הבורא בתוספת על זה תבואהו מבלי טורח ויגיעה, כאשר יבטח על האלקים בה, ולא ירבה לחזר על הסיבות ולא יסמך עליהן בלבו, ואם לא יגזרו לו יותר מן המזון אם היו משתדלים כל אשר בשמים ובארץ להוסיף עליו לא היו יכולים בשום פנים ולא בשום סיבה, וכאשר יבטח באלקים ימצא מנוחת לבו ושלות נפשו, כי לא יעברנו חקו אל זולתו ולא יקדים ולא יאחר מעתו הנגזר לו בו…

והסכל מהם יטעה בשלשה פנים, אחד מהם בקבצו הממון, כי הוא לוקח מה שגזר לו הבורא לקחתו על פנים מגונים ורעים, ואלו היה מבקש אותו על אופניו היה מגיע אל חפצו ורצונו והיה מתקיים בידו ענין תורתו ועולמו ולא היה חסר לו ממה שגזר הבורא מאומה, והשני כי הוא חושב שכל מה שהגיע אליו מן הממון הוא טרף מזונו, ולא יבין כי הטרף מתחלק לשלשה חלקים, אחד מהם טרף מזונו, והוא כלכלת גופו בלבד, והוא המובטח מן האלקים לכל אשר בו רוח חיים עד תכלית ימיו, והשני טרף מזון זולתו מאשה ובנים ועבדים ומשרתים והדומה להם, ואיננו מובטח מן האלקים לכל הברואים אלא לסגולה מהם בתנאים מיוחדים. והוא מקרה מזדמן בעת אחת ואין מזדמן בעת אחרת, כפי שמחייבת הליכות דיני הבורא מן החסד והמשפט. והשלישי טרף קנין, והוא הממון אשר אין בו תועלת לאדם, והוא שומר עליו ונוצר אותו עד אשר יורישנו לזולתו או שיאבד ממנו. והסכל יחשוב כל אשר גזר לו הבורא מן הממון שהוא טרף מזונו וכלכלת גופו, והוא ממהר אליו ומשתדל עליו, ואפשר שיקבצנו לבעל אשתו אחריו ולחורגו ולגדול שבשונאיו… (שם וראה עוד ערך עושר)

והשלישי, כי הבוטח באלקים ואם יתעסק בסיבות לא יסמך בלבו עליהם ולא יקוה מהם תועלת ולא נזק מבלתי רצון הא-ל, אך מתעסק בהם לבחור בעבודת הבורא אשר צוה להתעסק בעולם ליישבו ולזיינו, ואם תגיעהו תועלת או ידחה מהם הנזק יודה האלקים לבדו על זה ולא יוסיף בהם אהבה וחבה יתירה, ולא תנוח נפשו עליהם יותר, אך יחזק בטחונו באלקים…

והרביעי, כי הבוטח באלקים כשיותר לו דבר על מזונו יוציאנו במה שמספיק רצון הבורא יתברך בנדיבות נפשו וטוב לבבו, כמו שכתוב (דה"א כ"ט) "כי ממך הכל" וגו'. ומי שאיננו בוטח באלקים איננו רואה העולם וכל אשר בו די פרנסתו וסיפוק צרכו והוא חס על ממונו מהשלים חובות הבורא וחובות בני אדם ממנו, ואיננו מרגיש בו עד שיאבד ממנו ממונו וישאר זולתו.

והחמישי, כי הבוטח באלקים הוא מתעסק בסיבות העולם להכין מהם צדה לאחריתו וסיפוק לבית מועדו, ומה שיתברר לו בו הצלת תורתו ועולמו מתעסק בו ומה שיהיה בו שום הפסד בתורתו או מביא להמרות הבורא איננו מתעסק בו, שלא יביא לעצמו מדוה תחת הארוכה. ומי שאיננו בוטח באלקים בוטח על הסיבות ותנוח דעתו עליהן, ויתעסק במשובח ובמגונה מהם ולא יחשוב באחרית ענינו… (שם פרק ה)

והחמשה עשר, חשבון האדם עם נפשו בהזמנתו במזונותיו קודם הצורך אליהם, ואיננו יודע אם יעמוד ויהיה עד עת שיהנה מהם, וכן כשהוא צריך ללכת בדרך רחוקה מזמין עניני הליכתו קודם לכן בימים, ויעיין במה שהוא עובר במקום שהוא הולך אליו מן המסחרים, ואחר כך במה שירכב ובמה שיגיעהו מן הצרה והחברה ובמחנות אשר יחנה בהם בדרכו והדומה לזה, ואיננו יודע במה שגזר לו הבורא מזה ולא באריכות ימיו… (שער ח חשבון הנפש פרק ג)

והשנים ועשרים חשבונו עם נפשו על התערבו עם בני אדם בתקנת העולם מחרישה וקצירה ומקח וממכר, והענינים שנעזרים בהם קצת בני אדם בקצתם על ישוב העולם שיאהב להם מה שיאהב לנפשו מהם, וישנא להם מה שישנא לנפשו מהם, ויחמול עליה וידחה מהם כפי יכלתו מה שיזיקם, כמו שכתוב (ויקרא י"ט) "ואהבת לרעך כמוך", וימשל בזה כאלו אנשים הלכו אל ארץ רחוקה בדרך עקוב ויש להן ללון במחנים רבים, ויש להם בהמות רבות טעונות במשאות גדולות, והאנשים במתי מעט ולכל אחד מהם בהמות רבות שהוא צריך לטעון ולפרוק אותם פעמים, ואם יעזרו איש את אחיו לטעון ולפרוק יהיה חפצם בשלום הכל ולהקל מעליהם, ושיהיו שוים בעזר ובסיוע ביניהם, יגיעו אל הטוב שבענינים. ואם יחלק לבם ולא יסכימו לעצה אחת, וישתדל כל אחד מהם לעזור לעצמו לבד ילאה רובם. ומן הפנים האלה אחי כבד העולם על יושביו ונכפלה עליהם עבודתו וטרחו, מפני שרצו להתיחד כל אחד מהם בחלקו בו וביותר מחוקו ממנו. ומפני שרצו ממנו יותר מחוקם ובקשו בו אשר לא להם מנעם העולם חוקם ממנו, ולא המציא להם חלקם בו, על כן אינם מרוצים ממנו, ואין אחד בהם שאינו מתרעם בו ובוכה עליו כי בקשו בו מותרי המחיה, ומנעם הוא די הספוק אלא לאחר הטורח הגדול והיגיעה הרבה, ואילו היה מספיק להם די ספקם ותהיה השתדלותם שוה לתועלת כלם ויהיו שוים בעניניהם היו מנצחים עולמם ומגיעים אל יותר מחפצם בו. ולא די להם שאינם עוזרים זה לזה על עולמם, אלא מחלישים קצתם את קצתם, ועכב כל אחד מהם על חברו ומרפה כחו עד שלא יגיע אחד מהם אל בקשתו ולא ישיג תאותו… (שם)

…וכפי בינתך השמר לך ושמור נפשך ופרוש מכל אשר יפרישך ממצות האלקים בלבך ובמצפונך, אם לא תוכל להפנות לעניני אחריתך מפני טרדתך בצורך מזונך ומחיתך בעולמך ועסקך בו, כמו שזכרו רז"ל על הרבה מהם שהיו טורחים בענין עולמם עם הפרישות ממנו, כמו אבא חלקיה שהיה משתכר לחפור באדמה, ושמאי במלאכת הבנין, והלל שהיה חוטב ומתפרנס מן העצים, ואל תמנעך פרישותך מהתעסק בזה, מפני שאתה מכוין בו לעבודת האלקים כאשר הקדמנו, וכאשר תוכל להניח עסק העולם תניחהו בעבור עבודת הבורא… (שער ט הפרישות פרק ה)

רש"י:

שוא לכם משכימי – בעלי אומניות המשכימים ומאחרים למלאכתם. לחם העצבים – מתפרנסים בעצבון ויגעו. כן יתן לידידו – הקב"ה פרנסה למנדד שינה מעיניו לעסוק בתורה. (תהלים קכז ב)

הכן בחוץ – …דבר אחר כמשמעו, קח שדות וכרמים, ואחר כך בהמות אחר כך יקח אשה. (משלי כד כז)

אבן עזרא:

כן יתן לידידו – הכל נגזר משמים, ולכל יתן כאשר גזר ולא כמחשבת ויגיעת האדם. (תהלים קכז ב)

צדיק ה' – אם ישאל למה מאכיל אחד חטה ואחד שעורה, הוא יודע הטוב לכל אחד, כי בראם ויודע טבעם. ועוד שהכל נותן בדרך חסד. (שם קמה יז)

רמב"ן:

…אבל מדרשם מפני שהביאה העלה הזה, כי אם נאמר שאירע כן לא על חנם פירש אותו הכתוב, כי היה לו לומר והנה עלה זית טרף בפיה, והזית איננו מן האילנות הגבוהים מאד שישכנו בו העופות לארך דליותיו, ולכך אמרו כי היה בזה רמז, שהעופות נוח להם להיות מזונותם מרין כלענה ביד הקב"ה, ולא שיהיו טובים בידי אדם, וכל שכן בני האדם שאין רצונם להתפרנס זה מזה. (בראשית ח יא)

לחם פנים לפני – …ועל דרך האמת כי תבין מלת לפני תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן היה מונח בצפון, כי ברכת ה' היא תעשיר, כענין שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך", וכבר רמזתי בו. (שמות כה ל)

רד"ק:

…והיה הספור הזה להורות כי האומניות והמלאכות לא היו בטבע בני אדם הנוצרים הראשונים, שהיו יודעים בשכלם כל המלאכות והחכמות, אלא בטבע פרטי הנולדים בעת היצירה, כי בכל אחד טבע נבדל בעת היצירה ומוטבע בחכמה אחרת ובאומנות אחרת, וישתוקק עליה בגדולו, ובהתלמדו בה ידעה בקלות מהרה יותר מאחר. (בראשית ד כא)

משנה תורה:

הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם… וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כענין שנאמר טוב מעט לצדיק, ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו… (דעות א ד)

…וכן לא יהיה בעל נפש רחבה נבהל להון, ולע עצב ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה ממעט בעסק ועוסק בתורה, ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו. (שם ב ז)

צריך האדם שיכון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ב"ה בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר, כיצד, כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להן מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה… (שם ג ב)

דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר "מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה", אבל הטפשין מתחילין לישא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות, "אשה תארש, בית תבנה, כרם תטע", כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך, ובברכה הוא אומר "ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו".

ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריות, ולא ימכור שדה ויקנה בית, ולא בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו, אבל מוכר הוא מטלטלין וקונה שדה. כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו ולהחליף הכלה בקיים, ולא תהיה כוונתו ליהנות מעט לפי שעה או ליהנות מעט ויפסיד הרבה.

משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה, אומר על לאו לאו ועל הן הן, מדקדק על עצמו בחשבון, ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן ולא ידקדק עליהן, ונותן דמי המקח לאלתר… (שם ה יא והלאה)

כיצד, היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע, אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב, ובשלש בתורה שבעל פה, ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר… (תלמוד תורה א יב, וראה שם עוד)

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן, ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב. (שם ג י ויא)

לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך עצמו על הצבור, וכן צוו חכמים ואמרו, עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות, מוטב לפשט עור בהמות נבלות, ולא יאמר לעם חכם גדול אני, כהן אני, פרנסוני. ובכך צוו חכמים. גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים ולא שאלו מן הצבור ולא קיבלו מהם כשנתנו מהם. (מתנות עניים י יח)

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר, "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר אני חלקך ונחלתך.

ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד ע"ה אומר, "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי". (שמיטה ויובל יג יב)

ספר חסידים:

…וכל העוסק בתורה תדיר הקב"ה שולח לו מלאכים מרחוק להביא לו כל צרכיו, לכך נקראת התורה לחם. (שט)

הרי אמרו בני חיי ומזוני לא בזכות תליא מילתא, ואם יקשה בעיניך הלא כתיב (שמות כ"ג) "את מספר ימיך אמלא", (שם כ') "למען יאריכון ימיך"… ואמרו זכות תולה במים המרים, הרי חיים בזכות, וכן מזוני בזכות, שאל ר' חייא באיזה זכות נתעשרת שיש לך טבלא של זהב, אמר טבח הייתי וכו' (שבת קי"ט א'), הרי מזוני בזכות, וכן יכול להיות שבזכות יהיו לו בנים, ושינוי השם ושינוי מקום גורמים מזל אחר טוב, אף על פי שאין המזל נותן אלא אין מזל לישראל, וצריך לכתוב בספר הכבוד. (שכא)

האב שהיה חוטב עצים או עבודה אחרת והבן לומד, עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קי"ט) ויעשה הבן המלאכה, אף על פי שהאב עם הארץ, אבל אם הבן יודע שהאב כשהוא יושב פנוי עוסק במעשים רעים, כמו אם ישב בטל ילך אחר זונות או יסכסך בני אדם לעשות רכילות מזה לזה וכיוצא באלה, או ילך ויעשה מחלוקת, מצוה על הבן להניחו לטרוח במלאכה כדי שלא יחטא באותה שעה. ואם הבן עושה מלאכה, ואב אומר לו לך אתה ועסוק בתורה ואני אחטוב העצים או אעשה אותה מלאכה שאתה עוסק, יעסוק הבן בתורה… (שלח)

לא יחשוב הצדיק כשהוא עני אם אבוא אל אשתי שמא תהר ממני ואנה אקח לפרנסה, זה ממחוסרי אמנה הוא כל מי שחושב כך, כי הקב"ה מזמין בדדי אשה חלב ליונק כשיוצא ממעי אמו, ואמרו במכילתא מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה ממחוסרי אמנה. (תקיט)

כתיב (תהלים קי"ב) "אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד", ואינו אומר אשר מצותיו יעשה, אלא במצותיו חפץ מאד, כי יש אדם שכל תאוות נפשו לעשות מצות וללמוד, אלא שטרוד במזונו ויש לו עול ביתו ואין לו השגת יד לעשות מצות אלא חפץ מאד במצותיו של הקב"ה, וכיון שחפץ מאד מתפלל שימציאם הבורא לידו. ועוד במצותיו חפץ מאד זה שמוסר את נפשו ואת יקרו עליהם, ואף על פי כן מקיים ומהדר מצות בממונו ומזכה את הרבים. (תקנו)

"טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז' ח'), אם אדם לומד בשעת הקציר ובציר ובשעה שהיה יכול להרויח ואינו עוסק אז בריוח ולא יהיה לו מה לאכול, הרי יותר טוב שבתחילה יעסוק במלאכה ואחר כך יעסוק בתלמוד תורה, זהו טוב אחרית דבר מראשיתו, אבל אם יש לו ממון הרבה, והוא שיהא ממונו ביד נאמנים להרויח ויכול להתפרנס, אז יותר טוב שיעסוק בתורה. (תתקנא)

פעמים שביטולה של תורה זו היא קיומה, הרי אמר רבא במטותא מנייכו דלא תיתי קמאי בניסן ובתשרי (ברכות ל"ה ב'), כי אם אין קמח אין תורה. ומה שאמר ר' יהודא דורות הראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתם ארעי זה וזה נתקיימו בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זה וזה לא נתקיימה בידן… אלא בימי דורות הראשונים שהיו חסידים ולומדים לשמה, וכל מה שיכולין להעמיק לעשות רצון הקב"ה והיו בוטחים בו, הספיק הקב"ה להם צרכם, ומה שאמרו הרבה עשו כר"ש ולא עלתה בידן, לפי שהיו יכולים ללמוד בקבע ולא עשו. (תתקנב)

כשרואה אדם שיש לו פרנסה והוא יכול להרויח במלאכת ארעי כדי צרכו אז לא יאמר אם אין קמח אין תורה, ולא יעשה מלאכתו קבע ותורתו ארעי אלא תורתו קבע ומלאכתו ארעי, ולא ישב אדם בטל רגע אחד, כי יותר מענישים אדם כשיושב בטל או עוסק בדברים בטלים ממה שעוסק במלאכתו, אף על פי שיש לו הרבה, וכשרואה אדם שיש לו נאמן שיעסוק במה שיש לו והוא מאמינו, אז יעשה כר' שמעון בן יוחאי לקיים והגית בו יומם ולילה (יהושע א' ח'), ולא יעסוק במלאכה כלל, ואם יש לו נאמן ואינו רוצה לעסוק בשלו מפני שרוצה הנאמן לעסוק בשל עצמו אלא אם כן יתן בידו למחצית שכר או לשליש, אם יכול להתפרנס באותו שליש הריוח שיגיע לחלקו טוב יעסוק בו, אבל לא יתן את שלו לאלמים אפילו בפני עדים… ואם אין אדם יכול להרויח בחלק המגיעו אז הוא יעשה בעצמו. ועוד אם לא היה מוטל עליו לפרנס אחרים אלא בני ביתו אינו צריך לעשות מלאכתו קבע, אבל אם צריך לפרנס אחרים יעשה מלאכתו קבע, ואם הוא איש שמחדש טעמי תורה, שאם יעסוק בדרך ארץ לא יחדש ואין כיוצא בו בעיר, אז התורה חביבה לו, והוא שימצא מי שיפרנס את העניים שהוא מפרנס יעשה מלאכתו עראי ותורתו קבע. וכיון שאדם מוצא הצלחה וסיפוק באומנותו אל יעזוב אומנותו ויתפוס באומנות אחרת, אלא אם כן לא יכול להיות בלא עון. ברא הקב"ה לבריות בלא עמל מזונות, ולאדם הראשון שחטא בעמל, שנאמר (תהלים ק"ד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם, וכל מלאכת מצוה שאפשר לעשות על ידי אחרים אל יבטל עסק תורה בעבורה, אלא אם כן יהיה חילול ה' אם לא יעשנה. וכל מצוה הבאה עבירה על ידה מוטב שלא יעשה המצוה כמו לשמח חתן ויש שם פריצים… (תתקנג)

אם יכול אדם להתפרנס במה שיש בידו אל יהי יגע להעשיר לקחת משל אחרים, כי רוב בני אדם הלוקחים מבני אדם לא יצליחו, כי יש עשיר שהנוטל פרוטה ממנו אינו רואה סימן ברכה, לכן אל יקח אדם מעות מרוב בני אדם להרויח בהם, שמא מזל של אחד מהם יגרום לו להפסידם מידו אף של אחרים שבידו, כי יש אדם שבכל מקום שיגע ממונו ביד מי שהוא ירד מנכסיו או ימות, לכך יזהר אדם. (תתרעב)

חזקוני:

ששת ימים יעשה מלאכה – וכתוב אחר אומר ששת ימים תעבוד, לומר כשאתה עושה רצונו של מקום, מלאכתכם תהא נעשית על ידי אחרים, עבדיכם ושפחותיכם, וכשאין עושים רצונו תעבוד אתה ועשית עצמך מלאכתך. (שמות לא טו)

מאירי:

הכן – תעמול עד שתרויח, ועתדה – ואחר כך עשה לממונך קיום בשדות וכרמים ואחר כך תישא אשה… (משלי כד כז)

רב מחולל – פירושו ה' מזמין לכל אחד מזונו, כסיל וחכם, ואין לאדם להתיאש, וישתדל להיטיב מעשיו. (שם כו י)

רבינו בחיי:

ומשה היה רועה – אחז משה רבינו האומנות הזה כמנהג הצדיקים הראשונים כי כן מצינו בהבל הצדיק גם באבות העולם גם בשבטים, והטעם כדי שיתרחק מן הישוב שהוא עלול אצל החטא, ועוד כדי להתבודד בנבואה… (שמות ג א)

…משמרת שלישית אשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו, שמו בזה רמז לפרנסה שהקב"ה מזמין פרנסה לכל בריה באותה שעה, וכן רמז שלמה (משלי ל"א) "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה"… (שם יא ז)

למען אנסנו הילך בתורתי אם לא – למדך הכתוב שכל מי שמזונותיו מרווחין הוא חייב לעסוק בתורה, זהו שאמר "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא", וזהו שזכתה תורה מתנות כהונה להכהנים והלוים, והן התרומה והמעשרות, והוא שכתוב (דה"ב ל"א) "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'". וכנגד מתנות כהונה תקנו מתנות לחכמי ישראל המתעסקים בתורה, שנאמר "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה" (משלי ל"א). ודע שעיקר הנסיון שהקב"ה מנסה את בריותיו הוא כדי לפרסם את האמונה באשר הוא יתברך גומל את הצדיקים ומעניש את עוברי רצונו… (שם טז ד)

ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת – …ויתכן שנאמר כי מה שצוה בזה לאהרן שבא לרמוז כי הכהנים הלוים מורי התורה שעתידין לצאת מאהרן יהיו מזונותם בהרוחה ולא בעמל, כאוכלי המן. וכענין שכתוב (דה"ב ל"א) "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'", והזכיר תחלה "והנח אותו לפני ה'", לבאר כי מזון תלמידי חכמים שבכל דור ודור הוא מסור לשם ית', והוא מונח לפני ה'. והוצרך לרמוז זה לפי שהתורה היא ממקור החכמה העליונה, והחכמה תחיה בעליה, והיא היא מקור הברכה והחיים האמיתיים… ומפני זה הזכיר בינתים "כאשר צוה ה' אל משה", באר כי מזון בעלי התורה שמור ומונח לפני ה' כאשר צוה ה' את משה בהר סיני… (שם שם לג)

פסל לך – …זה שאמר הכתוב ברכת ה' היא תעשיר (משלי י"ב), הראה לו מחצב של סנפירינון בתוך אהלו ופסל ממנו, ואמר לו הקב"ה הפסולת שלך, ומשם נתעשר ונעשה מלך, מכאן אתה למד שכל העוסק בתורה פרנסתו מן התורה… (שם לד א)

הן קרבו ימיך – …וזה יורה שחייו של אדם נגזרים והוא יתברך ממלא אותן ומקריבן אל הזמן הקצוב… ולפי הידוע שקבע הקב"ה ברקיע מהלכות הכוכבים ונתן להם כח לפעול פעולות בשפלים, והם במהלכם מועילים ומזיקים בעולם הזה, והכל תלוי במזל, שהרי חכמי התלמוד ז"ל לא היו מבטלים ומכחישים פעולה זו, אבל היתה ביניהם חכמה מפוארה, ובפירוש אמרו במועד קטן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא… אבל הוא ית' עם היות שמסר להם הכח לפעול בשפלים, הנה כחו ית' עליון על הכל לא הושלל ממנו, ובידו להשפיל הגבוה ולהגביה השפל, לקיים הנגזר ולהוסיף על הנגזר ולגרוע ממנו, וכן בשנות האדם מקריב ימי חייו אל העת הנגזר וממלא אותן ומאריך אותן על הנגזר, מחזקיהו שנאמר (מ"ב כ"ו) הנני יוסיף על ימיך… ואם כן באור המאמר בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, הוא שבא להודיענו כמה גדול כח התפלה, כי מאחר שכח השי"ת עליון על הכל, ולא הושלל ממנו, יכול הוא ונקל לבטל כחם הגדול אשר מסר להם, כי חכמי התכונה חוזים בכוכבים מודים בכך בטענות שהקב"ה הוא הכלל ומערכת הכוכבים הוא הפרט, והכלל גדול מן הפרט ויכול לבטל כחו… המזונות לאליהו ואלישע, שכן מצינו בהן שנתרבו המזונות ונצולו מן הרעב… (דברים לא יד)

…שכן ארץ ורעה אמונה, יאמר אף על פי שאני מזהירך שתבטח בהשי"ת שיפיק לך ההכנות ואחר כך תעשה המעשה הטוב, איני אומר שתניח מלאכתך ועסקיך בענין פרנסתך לגמרי בשביל המעשה הטוב, שאם כן במה תתפרנס ותחיה, ועל כן אמר שכן ארץ, כלומר עם היות שאתה בוטח בשם יתעלה ועושה הטוב אל תתרשל בעסק הפרנסה והמחיה, כי טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך, וכבר דרשו חז"ל אם אין קמח אין תורה, באו לומר כי מבלעדי הפרנסה וספוק צרכי בני אדם לא יוכלו לעבוד את השי"ת ולתת אל התורה חוקה.

וכבר ידעת כי המנורה שהיא רומזת החכמה היתה מונחת בדרום והשלחן ששם לחם הפנים ומשם באה הפרנסה והשובע לכל העולם היה בצפון, ודרום וצפון שתי רוחות מכוונות זה כנגד זה, וזה להורות שאי אפשר שתתקיים החכמה בעולם גופני הזה רק על הפרנסה והספוק, לכך אמר "שכן ארץ", כלומר שתתעסק בעניני הארץ במשא ומתן עם הבריות באשר תוכל להתפרנס. "ורעה אמונה", אף על פי שהתרתי לך שתתבטל מן המעשה הטוב לבקש טרפך, אל תאמר אם כן ארויח כל מה שאוכל להרויח כדי שאתפרנס בין במשפט בין שלא במשפט, לכך אמר ורעה אמונה… (כד הקמח בטחון)

…ושיקבל כל הבא עליו מאהבה, ושיתלה בטחונו בשמו ית', בכל עת ובכל שעה אם עשיר אם עני, כי אם איש עני הוא, ובביתו אין לחם ואין שמלה, יבטח בשי"ת שהוא פותח את ידיו ומשביע לכל חי רצון, שיתן לו מזונותיו ומחייתו ולא יחסר לחם ושמלה, כי האדון אשר יצר העליונים והשפלים, והוא זן ומפרנס העליונים במזון הרוחני והשפלים במזון גופני, ראוי לבטוח בו שיזון גם אותו ויזמין לו פרנסתו… ועוד יצטרך האדם שיתבונן כי האדון הזן ומפרנס כמה ראמים וכמה מיני חיות שבמדבר שאין להם שכל ודעה ואין ההשגחה בהם אלא בכלל לקיום המין, אף כי יזון ויפרנס האדם שבראו לעבודתו ונפח בו נשמה אצולה מרוח קדשו וההשגחה בו פרטית…

כל מי שבוטח בשי"ת, מדת החסד המפרנסת את העולם מקיפתו מכל צד, שנאמר והבוטח בה' חסד יסובבנו, והוא הממציא לו סבות שיתפרנס בהם, כי אין הסבות נבצרות ממנו ית', כמו שידוע מענין אליהו שבאה לו פרנסתו על ידי העורבים… (שם)

השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, לא יתן לעולם מוט לצדיק (תהלים נ"ח). ידוע ומפורסם כי ענין הפרנסה עדות על נפלאות השי"ת ועל רוב חסדיו ממה שהוא נותן לחם לכל בשר, ומחלק מזונות לכל בריה, והוא שאמרו רז"ל בפרק ערבי פסחים, למה נקרא שמו הלל הגדול, על שם שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריותיו, כי הוא יתעלה הנותן לכל אחד ואחד צורך פרנסתו, וכן לכל אומה, וכן לכל בעלי נפש התנועה שאין להם שכל ודעה… והכל כאחד ניזונין ומתפרנסין מצד חסדו הגדול התמידי שאינו פוסק…

בא וראה כמה גדול כח הפרנסה, שהרי חלקי העולם הצריכין פרנסה הן ארבעה, ואלו הן, דומם צומח וחי ומדבר, וכל אחד ואחד פרנסתו מוכנת לו כפי ערכו וענינו הראוי לו, הדומם, והם ההרים והגבעות והאבנים והמתכות, הפרנסה שלהם הוא קיומם בעצמם, והפסדם ובטולם מהויתם הוא העדר פרנסתם… הצומח יש לו מעלה יתרה על הדומה בנפש הצומחת שבו, ופרנסת הצומח הוא יניקתו מלחות הארץ, וכפי עילוי הצומח על הדומם כן פרנסתו מתרחקת ממנו יותר מפרנסת הדומם, שהרי פרנסת הדומם בעצמו וגופו, ופרנסת הצומח צריך הוא שיינק ממקום שסמוך לו. החי יש לו מעלה על הצומח בנפש התנועה שבו, וכפי עילויו על הצומח פרנסתו מתרחקת ממנו יותר, שהוא צריך לרדוף אחריה ברחוק מקום, שהרי אפשר לו בכך להתנועע וללכת שם. המדבר והוא מין האדם, יש לו מעלה על כלם בנפש השכלית שבו, וכפי עילויו על הכל אין פרנסתו מוכנת לו כל כך, שאם יתנועע שם ימצאנה, אלא צריך הוא שיטרח במזונותיו יותר ויותר על ידי אפיה ובישול ותקון המאכל. ואף על פי שפרנסת האדם אינה מוכנת לו כל כך כמו לשאר החלקים, אין זה אלא מצד חכמה ושכל שבו, כי מאחר שהוא יודע ויכול ומהיר לטרוח במלאכות יטרח בזה, אבל חסד השי"ת עמו בכל מקום להכין לו פרנסתו, שברא לכל טפה וטפה ממי הגשמים שביל ודרך, שאלמלא כן היו שוטפין כל מקומות שוים בעשבים ולא יהיה מקומותיהן חלוקים כמו שהם, ומי שברא לכל שער ושער שבראש מעין אחד בפני עצמו שהוא יונק ממנו, הוא המזמין פרנסתו לכל אחד ואחד מן הבריות… ולכך הזכיר דוד בכאן ואמר, "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך"… ואמנם פעמים שיתמוטט בפרנסתו מפני חטאו, אבל הצדיק הגמור לא יתמוטט לעולם בפרנסתו, כענין שכתוב "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב" וגו'. וידוע כי יש בדבר טעמים רבים בענין מניעת הזמנת הפרנסה לצדיקים, וכתב בזה החכם הגדול ר' בחיי בן בקודה ז"ל בספר חובת הלבבות (ראה לעיל שער הבטחון פרק ג')…

ולכך יצטרך אדם שיהיו עיניו תלויות תמיד אל ה' שיספיק לו פרנסתו, ושיטריף אותו לחם חקו, והמלך שלמה שאל זאת, הוא שאמר, "הטריפני לחם חוקי", ואף על פי שלחם חקו של שלמה היה עושר רב והון עתק בכל יום, אף על פי כן אותו לחם חקו היה הכרחי לשלמה מצד מלכותו, כמו לחם חקו של אחד משאר בני אדם השפלים. ועוד כי מדת העוני נמצאת בבריות, כענין שכתוב (דברים ט"ו י"א) "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", ודרשו ז"ל (שבת קנ"א ב') לעולם יתפלל אדם על מדה זו, שאם לא בא הוא בא בנו, ואם לא בא בנו בא בן בנו, שנאמר "כי בגלל הדבר הזה" (דברים ט"ו י'), גלגל הוא שחוזר בעולם. והבוטח הזה המשליך יהבו על השי"ת צריך הוא שיחשוב כי מי שמטריף ומפרנס את העוף באויר, והאפרוח בתוך הביצה, שאין שם מקום ודרך לעבור המזון, ואף על פי כן אין הפרנסה מנועה ממנו בחסד השי"ת, על אחת כמה וכמה שיפרנס את האדם שיש בו נפש שכלית והההשגחה בו פרטית מצד שכלו, ולא ימנע ממנו הפרנסה… ואין צריך לומר אם הבוטח דר ביישוב אלא אפילו היה דר במדבר שם יזמין לו הקב"ה פרנסתו, שכן מצינו באליהו שנתן לו הקב"ה פרנסתו במדבר על ידי עופות, וכיון שכן חייב אדם שיתלה בטחונו בהקב"ה בענין הפרנסה…

וכיון שהקב"ה מכלכלו ונותן לו פרנסתו יצטרך שיודה וישבח לשמו בזה, ואף על פי שפרנסתו שהוא מתפרנס בה היא בדוחק ובצמצום, הלא טוב לו זה מידו של הקב"ה, ממה שהיה מתפרנס בה ממתנות בשר ודם בריוח והעדפה, וקל וחומר מיונה, שכן דרשו רז"ל (עירובין י"ח ב') והנה עלה זית טרף בפיה, אמרה יונה לפני הקב"ה מוטב שיהיו מזונותי מרורין כזית בידי הקב"ה, ואל יהיו מתוקים כדבש בידי בשר ודם.

ומה שאמרו רז"ל (מו"ק כ"ח א') בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, אין להבין שיהיה הענין תלוי במזל וכפי משפטי המערכה ושלא תועיל התפלה בהם, שכבר מצינו שבאו שלשתן בזכות התפלה, אבל המאמר הזה בא להודיענו כמה גדול כח התפלה… ובכל מה שנגזר ממקרי האדם מכח המערכה, אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל, אלא שידאג ויצטער בלבו, וכענין שכתוב, "רצון יריאיו יעשה", כלומר ברצון בלבד, שהקב"ה ממלא כל רצונו בלא שישאל כלל, אבל בשלשה ענינים אלו צריך תפלה, כי שלשתן תלוין במזל, והתפלה על המזל… (שם פרנסה)

בעל הטורים:

זה הדבר אשר צוה ה' – בזה הפסוק יש כל אלפא ביתא, לומר לך כל המקיים את התורה הקב"ה מזמין לו את פרנסתו בלא טורח, כמו לאוכלי המן. (שמות טז טז)

רבינו יונה:

אחרי כן ילך לעסקיו, כי יפה דרך ארץ, ולא יוכל אדם לעבוד את הבורא אם לא יטרח לבקש מזונותיו, וכן אמר דוד (תהלים קכ"ח) "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". ויהיו עסקיו באמונה, וירחק מדבר שקר ומחברת אנשים רעים וממושב לצים, ואם יצטרך לשבת עמהם פן ילעיגו ויתלוצצו עליו ויראה כעושה עצמו חשוב, אל יכנס לתוך דבריהם ואל ישיב להם כי אם בקוצר רוח, ויקום מיד שיוכל. ויזהר בלי להונות את חברו לא בדברים וקל וחומר בממון. ואף עסקו עם הנכרי יהיה באמונה פן יתחלל שם שמים ותורת ישראל תתבזה על ידו… (ספר היראה)

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, רוצה לומר מלאכה, כי לשון דרך ארץ פעמים שהוא כמשמעו, ופעמים שהוא אמור למלאכה, והכל לפי הענין. (אבות ב ג)

כל המקבל עליו עול תורה, מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, שלא יצטרך לעשות מלאכה לצורך פרנסתו, ומעט יספיק לו לכדי חייו, כי מלאכת הצדיק מתברכת ונפשו שמחה בחלקו… וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול, שהוא חושב לעשות מלאכות הרבה אם יניח מלאכת התורה, והשם ית' יפר מחשבתו ויתן בלב המלך לקחתו לעשות לו מלאכה, כי (משלי כ"א) "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו". (שם ג ו)

הרקאנטי:

…ובפסוק והיא מרת נפש ותתפלל על ה' נרמז סוד גדול, באמרה "על ה'" ולא אמרה אל ה', כי ידעת כי על ה' הוא א-היה, ונקרא בספר הזהר מזל העליון, וזהו מה שאמרו רז"ל כי הכל תלוי במזל, ואפילו ספר תורה בהיכל, כי ספר תורה עצמו משם שואב ומקבל, וזהו מאמרם עוד, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, כי אריכות ימי חזקיהו ולידת האמהות וחנה, ואסוך שמן דאלישע יכחיש היות זה הדבר כפשוטו, רק הפירוש בו, לאו בזכותא תליא מילתא במדת הפחד והגבורה, אשר שם הוא בית דין של מעלה אשר הזוכה שם יזכה בדינו, כי שם מצרף הבקשות רק בשם א-היה, ולפיכך הרוצה להוליד בנים על ידי נס או הרוצה להשיג חיים או מזונות יותר על הנגזר לו ראוי לעלות עד שם. הרמז כי באלה השלשה דברים צריך לעלות עד שם… מזוני דכתיב "השלך על ה' יהבך" וגו', על ה' ממש, והטעם כי כל הרוצה להשיג דברים הללו לא יכול להשיגם על פי הדין. ודע והבן כי אף על פי שאנו אומרים שהרוצה להשיג חפצו יתכוין למדה פלונית, אין הכונה שיגיע עד שם ויעמוד, אלא ימשיך בכוונתו עד המקור העליון אותה המדה אשר ממנה נולד כוונתו עד שיגיע השפע לאותה מדה שהוא מתכוין בה, ואז נמצא המתפלל מייחד הספירות זו בזו, ועל כל פנים בקשתו נעשית… (תולדות בהתחלה)

ואמרו רז"ל צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו צדיק בן רשע… וכוונתן כי צדיק בן צדיק שהחזיק בצדקתו פעם ראשונה ושניה, וצדיק בן רשע שהיה רשע ועתה צדיק, ועל כן אמרו רז"ל שהקב"ה כביכול בוכה על תלמיד חכם שאין לו פת בסלו ועוסק בתורה, כי הוא סובל עונותיו הראשונים, ועל כן מזונותיו בצער. (וישב ד"ה ספר הבהיר)

עקדה:

אלהים אחרים על פני – …ובכלל זה הע"ז המצויה כיום בעולם מציאות חזקה, שכל המחשבות והמעשים לקבוץ הממון והצלחות הנכסים, שהם להם אלהים אדירים, ועל קדושת שמם מכחישים א-לוה ממעל ועוזבים תורתו, וכל זה בכלל אלהי כסף וגו' לא תעשו לכם, ועל כל זה יאמר אנכי ה' אלקיך, ואתם לי בדרך אישות וכל צרכיכם עלי, ומעתה לא תזנה לבקש מאלהים אחרים. (שמות כ ג שער מד)

הנה אנכי שולח מלאך – מבואר אצל החכמים, כי מדבר פשוט יתחייב בטבע דבר פשוט, ומהדבר המורכב יתחייבו דברים כמספר המורכבים שבו… וכן אמרו רז"ל (תענית ט') אר"י מטר בשביל יחיד, ופרנסה בשביל רבים, כי המטר דבר א', והפרנסה מורכבת מדברים הרבה שיחיה בהם האדם… וכן ביאר א"ע בזה המשנה באבות פ"ג אם אין קמח אין תורה וכו', שהתורה היא גבול האמצעי, הקמח סבה פועלת לתורה, כי זולת המזון אי אפשר לעסוק בה, והתורה סבה לפרנסה… (שם כג כ שער מז)

השולחן שאין בו בית קבול דמיון לגלגל החלק הראשון לכולם, שאין בו מלאכה, ועליו אמר "ודמות על ראשי החיות" וגו'. וציוה לתת עליו לחם הפנים, להורות שעל ידו שם אלקים פרנסת העולם בכלל על המנהג הטבעי, ועל ידי המזלות שבגלגל הכוכבים שתחתיו, ולכן הן שתי מערכות נגד המזלות, שתמיד ו' מתחת וו' מעל לארץ. ואמר ועשית קערותיו וגו' לזרז על ההשתכלות האנושית הנחוצה לכך. (שם כה כ שער מח)

ומה שאמרו איזהו עשיר השמח בחלקו, כי הרודף אחר הממון תמיד אינו עשיר, שאינו נח אצל התכלית, והביא ראיה לכך "יגיע כפיך כי תאכל אשריך", שנולד שלם בגופו ובדעתו יוכל להיות שלם בממונו על ידי שיתפרנס מיגיע כפיו, ולהוציא הזמן הנותר בהשלמת עצמו, ומנהג הרבה חכמי ישראל שהתפרנסו במלאכתם ותורתם מתברכת… (ויקרא יט ב שער סה)

האנכי הריתי – שהאדם מחוייב לפרנס זולתו מחיוב המדות והמוסר, כפרנסת העניים, והבן קודם בזה לכל, כי בו ב', חיוב טבעי המכריחהו, כבכתובות מ"ט, עורבא בעי בניה האי גברא לא בעי בניה, ג' חיוב הכרחי על פי תנאי, כהמקבל עליו לזון אשתו ובניה, נגד ג' חיובים אלו אמר האנכי הריתי, אם אנכי ילידתיהו, כי תאמר אלי, ופטורו כי אין לו כל. (במדבר כא יב שער עה)

כל המצוה – כבר נתבאר שהחיים הנפשיים והגופניים כב' צרות בבית אחד, ואי אפשר לאדם לפטור אחת מהנה, הא' יפת המראה ורבת הפעלים להכין צרכים ופרנסה, אבל עקרה, והב' עצלה במלאכות אבל בת טובים בעלת שכל ורבת בנים, ולכן חייב האיש הנלבב לפשר בין שתיהן ולתת לכל אחת מחסורה. והנה במדבר נלקחו מהם החיים הזמניים ונשאר בידם רק עסק החיים האלקים, ועתה בבא הזמן לתת להם נחלה לענין הספוק והפרנסה הזהירם מאד על האשה הצנועה המיוחסת… (דברים ח א, שער צ)

מדרש שמואל:

אהוב את המלאכה – כוונת השלם הזה לומר שלא יהיה אוהב שכר המלאכה שנוטל על עשייתה, ושונא המלאכה עצמה וקץ בה בעת שהוא טורח ויגע בה, אלא יהיה שמח עם המלאכה עצמה ויהנה וישמח בעת עשיתה כאלו אינה עליו לטורח. ועל כזה אמרו רז"ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, רוצה לומר לא שיהנה משכר היגיעה וממה שנותנין לו בשכרו על מלאכתו, אלא הוי נהנה ושמח מן היגיעה עצמה ושמח במה שחלקו לו מן השמים להיות בעל מלאכה. ולפי שיש אומנות בזויה כמו סנדלר ופחמי וכיוצא, ועל כזה אמר ושנא את הרבנות, אף שתהיה אדם גדול ורבן, שנא את הרבנות ואהוב מלאכתך, שכן היו עושים גדולי החכמים שיש מהם שהיה סנדלר או פחמי, ואמר כי בהיותך אוהב את המלאכה אל תתודע לרשות, לא תהיה נתפס למלכות, כי דרך שלטון העיר לתפוס האיש שאין לו שום מלאכה, כי אומר עליו שהוא גנב או קוביוסטוס כיון שאין לו מלאכה לפרנס את עצמו…

ואמר אהוב את המלאכה, כלומר הרגל עצמך בה עד שתחזור לך המלאכה טבע, וכמה שבחו רז"ל המלאכה, אמנם עם כל זה יתן חלק ללמוד החכמה, והנה כשתהיה המלאכה עם התורה אחד באחד יגשו ויהיה לאדם שכר טוב בעמל שניהם, ויותר יקבל האדם שכר על מלאכתו כשתהיה באמונה, יותר מעל הלימוד, ומזה יתבאר לך מאמר רז"ל שאמרו גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאלו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה', ובנהנה מיגיעו כתיב אשריך וטוב לך… אומר לא תחשוב שאין שכר גדול רק למי שלומד כל היום והאחר שלומד חצי היום אין שכרו כל כך, או גם כן לא תחשוב שבאדם אחד שלומד חצי היום וחצי במלאכה שאין שכר חצי היום של המלאכה כשכר חצי היום של הלימוד, על כן בא לומר שהקורא שעה אחת ביום ונהנה מיגיעו הוא יותר ממי שקורא היום כולו ואינו עושה מלאכה כדי לקיים התורה, כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וצריך ליתן חלק לגוף ולנפש… (אבות א י)

…אי נמי אמר כי יש באנשים עושים מלאכתם עיקר ותורתם טפלה, ויש אוחז בזה ובזה שוה בשוה, חצי לה' וחצי ממלאכתו, ויש עושה תורתו עיקר ומלאכתו טפלה, ועל הראשון אמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, אף על פי שעושה הדרך ארץ שהוא המלאכה עיקר, ותלמוד תורה טפלה אל הדרך ארץ, ואל זה מורה אומרו תלמוד תורה עם דרך ארץ, ולא אמר דרך ארץ עם תלמוד תורה, כי קטן נתלה בגדול, ואמר יפה הוא דרך זה טוב מהעושה מלאכתו עיקר ואינו עושה תורתו אפילו טפלה, אלא כל היום עוסק במלאכתו מן הבוקר ועד הערב, ואינו נותן חלק כלל בלימוד התורה. אמנם אינו הדרך האמתי, אבל מי שעושה את שניהם שוה בשוה, זה טוב מן הראשון, כי משכחת עון, וזה שאמר שיגיעת שניהם משכחת עון, טוב משניהם התורה שיש עמה מלאכה, שהתורה עיקר והמלאכה טפלה, וזה שאמר וכל תורה שאין עמה מלאכה, כלומר שאיננה היא העקר ועמה מלאכה טפלה אל התורה, אף על פי שישוה את שניהם, ואמרנו כי מדה זו משכחת עון, מכל מקום סופה בטלה וגוררת עון… (שם ב ב, וראה שם עוד)

וכנגד מה שאמר הוי ממעט בעסק אמר אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, כלומר אם בטלת מן התורה בחושבך להרבות במלאכה, לא מפני זה תתרבה המלאכה, כי הקב"ה מזמין לך דברים בטלים כדי שתתעסק בהם באופן שתתעסק באותן הדברים בטלים והמלאכה לא תתרבה… (שם ד יב)

הנס העשירי הוא, ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים, הודיענו שלא יחשוב האדם שיד חרוצים תעשיר להמציא להם מזונותיהם, ולכן יהיה מרבה בעסק ולא יעסוק בתורה, כי מן הנס הזה יודע לו שאין הדבר בידו, כי הנה לא אמר אדם לחברו בירושלים אין אני יכול לפרנס את עצמי במקום הזה, כי צר לי המקום ואיני מרויח בו כלום, מפני ששם צוה ה' את הברכה וכולם היו מרויחין, וזה בדרך נס ובהשגחה פרטית. (שם ה ד)

אברבנאל:

ולא העדיף המרבה – בלוקט למרובים, לא העדיף מעומר לגולגולת, וכאילו משמים מדדו, והוא ללמד שמזונותיו של אדם קצובים. (שמות טז יח)

ספורנו:

לא תתן לי מאומה – שאם הא-ל ית' יתן חן בעדי לא ימעיט את המוכן לך, כאמרם ז"ל אין אדם נוגע במוכן לחברו. (בראשית ל לא)

שש שנים תזרע שדך – אז תוכל לזרוע שדה אחד בעצמו שש שנים רצופות שלא כמשפט עבודת האדמה, כי אמנם המנהג בה הוא שיהיה נרה שנה וזורעה שנה. (ויקרא כה ג)

אלשיך:

ואמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שעל ידי יגיעה בהם לא בא לידי לשון הרע וניצול, ואמר זאת על השרידים שתורתם קבע ומלאכתם עראי, ועל המון העם שמלאכתם עיקר על אלו אמר "עם דרך ארץ", כי דרכו דרך הארץ ולא דרך שמים, שהיא לטפל רק במעט מלאכה להרויח מזונו, שהוא שאמר אחר כך וכל תורה שאין עמה מלאכה וכו', אמנם על ידי יגיעת התורה יחד עם יגיעת דרך ארץ משכחת עון אשר עשה, שלא יגרור לו עוון אחר, כי על ידי זה מתיש כח החומר המחטיא, וגם מקנה כל גופו קדושה. ועל שתורתו אומנתו אמר שאין לו לסמך על הנס הגלוי, אלא יעסק מעט ויתברך, ולא יגרום לחלול השם שיאמרו על העוסק בתורה כי ירעב ללחם ואיה פירותיה בעולם הזה. (ויקרא יג א)

לא תשיך – שהולך ומתרושש, שאמרו חז"ל שכופר באלקי ישראל וביציאת מצרים ,כי ברבית כופר בהשגחה, ואומר שההצלחה והריוח טבעי או על פי מזל ושר שיש קצבה לברכתם, ובהשגחה אין תכלית לתת הרבה ומעט… (דברים כג כ)

מהר"ל:

…וכל הענינים האלו דברים נפלאים, כי הוא יתב' עיקר הכל, כמו שאמרו ז"ל כופר בעיקר, בעבור שממנו הכל כמו שמן העיקר נמצא הכל, וכמו שהעיקר הוא מפרנס הכל, כך השי"ת מפרנס את הנמצאים כולם. וכאשר תתבונן בזה, הנה גוף האילן הוא קרוב אל העיקר, ומן השורש מתפרנס האילן, ואחר כך מן האילן באה הפרנסה לכל הענפים, ותמיד מי שהוא קרוב אל גוף האילן ממנו באה הפרנסה אל אחר, ולפיכך מי שהוא מפרנס ומשפיע הפרנסה לאחר מתקרב אל העיקר, והוא הדין כאשר הוא הפך זה הוא מרוחק מן העיקר… ושגגתו עולה זדון, וזה מפני גודל מדה זאת עד שאין ראויה שיהיה שוגג בה, כי כל דבר לפי גדלו ומעלתו אין ראוי שיהיה שוגג בה רק ראוי שיהיה נזהר בה. ועוד יש לך לדעת כי האכילה שניתן לאחר היא מעלה אלקית, לפי שנתינת האכילה והשתיה שהיא השפעה לאחרים היא מפעולת הנבדל שהוא נותן ומשפיע תמיד, כי הנבדל נותן והגשם הוא מקבל… (גבורות ה' פרק כ)

ונקרא הלל הגדול על שם הקב"ה שהוא יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה, וענין זה שהקב"ה יושב ברומו של עולם בא להודיע שהשי"ת אשר הוא קיום הנמצאים, ולכך נותן לנמצאים קיום ומפרנסם, ודבר זה הוא עליון במעלה יותר מן הבריאה, לכך אמר שהקב"ה יושב ברומו של עולם כשהוא מחלק מזון, והודיע על מדריגה יותר גדולה שהמזון בא ממנה, וראיות עצומות הם על זה, שהרי נתינת מזון הוא לכל בריה וכל בריה משותף בו, ואין ספק כי דבר כזה יותר עליון מן עיקר הבריאה שכל בריאה ובריאה יש לה יצירה מיוחדת, שאין זה כזה, אבל במזון הכל שוים, כי גם מזונות הכלב ראוי לאדם, ולפיכך המזון דבר השוה לכל הוא, גדול וקטן, אמר ומחלק מזון לכל בריה.

ועוד יש ענין מופלא מאד במה שאמר שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה, לפי שלשון זה בא לומר כי השי"ת הוא עלת הנמצאים, לפי שכל הנמצאים מצד עצמם רוצה לומר מצד עצם מהותם חסרים, שכל עלול הוא חסר וצריך הוא אל עלה שהוא מקיים אותו בשביל החסרון שבו, והשי"ת מקיים הנמצאים על ידי הפרנסה שנותן להם, ולפיכך הפרנסה שהוא מחלק לנמצאים מורה על שכולם הם עלולים והם חסרים, והוא העלה ית', לכך צריכים לקיומו ית', וזה נקרא שהוא יושב ברומו של עולם, רוצה לומר כי העלה הוא על העלול במדריגה וצריכין לו כל הנבראים שהם חסרים מצד עצמם. ומזה גם כן תדע כי המזון הוא יותר במדריגה מן הבריאה עצמה, כי עצם הבריאה מצד מהותו שהוא בריאה זאת הוא עלול והוא חסר וצריך לקיום, רוצה לומר לפרנסה, אבל הפרנסה היא קיום הנברא, ולפיכך יש למזון יותר מדרגה. (שם פרק סה)

ואחר כך אמר נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, זכר דבר זה אחר הגאולה של ויפרקנו מצרינו, לומר כי דבר זה שהוא נתינת מזון לכל בשר הוא יותר עליון במעלה מכל, והוא אחרון, ולפיכך אמר שם, אמר ר' אלעזר קשים מזונות של אדם יותר מן הגאולה, דאילו בגאולה כתיב המלאך הגואל מלאך בעלמא, ואילו במזונות כתיב האלקים הרועה אותי. ובדבר זה בא לתרץ למה נזכר נותן לחם לכל בשר אחרון לכל מעשה ה', ולפיכך אומר כי זה הוא בשביל שהמזונות הוא יותר עליון מכל הנסים. ודבר זה הוא עמוק מאד, ולפיכך תקנו כוס ה' לומר עליו הלל הגדול, כי אחר שתקנו חכמים ד' כוסות נגד הגאולה, כמו שהתבאר על חסדי ה', תקנו להשלים חסד ה' אשר הוא עושה עם בריותיו, והוא הקיום והפרנסה, שהוא מחלק לכל העולם, והוא יותר מן הגאולה.

וכדי שיודע לך איך המזונות יותר מן הגאולה, דע שכל האברים מקבלים החיות מן הלב, ולא תוכל לומר כי זה האבר מקבל החיות מן הלב, ולא תוכל לומר כי זה האבר מקבל חיות מאבר אחר ואותו האבר מקבל החיות מן הלב, רק כל האברים מקבלים החיות מן הלב. וכך כל הנמצאים כולם מקבלים החיות מן השי"ת תחלה בלי אמצעי, והיינו דאמרינן בפ"ק דברכות, מה הקב"ה זן את העולם כך הנשמה זנה את הגוף, פירוש נותנת לו קיום, ולפיכך אמר שהמזונות הם מן השי"ת. ופירוש זה, כי הנמצאים כולם מקבלים החיות מן השי"ת תחלה בלי אמצעי, ומפני שהמזונות גם כן חיותו של אדם, לכך מקבלים כל הנמצאים המזון שהוא חיות האדם ממנו יתברך… (שם)

ואמר שהיו מוציאין פירותיהן בזמנן, פירוש כמו האילן שיש לו זמן מיוחד ואז הוא בכח חיותו ומוציא פירות מה שאפשר לו לפעול, כך יש זמן מיוחד לשפע העליון, כי יש עתים לברכה שאין כל הזמנים בשוה, וכאשר הגיע הזמן מיוחד היה בו כח יותר עד שמוציא פירות, רוצה לומר הוא נתינת שפע הברכה והפרנסה, וקאמר כיון שהיה הרוח מנשב בהן היו משירין פירותיהן, פירוש הברכה שיורדת לעולם באה במדת הדין לעולם, ודבר זה ידוע בכמה מקומות, שכל דבר שהוא בא מעולם העליון לתחתונים בא במדת הדין, והוא נרמז בברכת אתה גבור לעולם א-דני מחיה מתים מכלכל חיים בחסד, כי אף שהוא מפרנס אותם בחסד, מכל מקום כאשר נתגלה בעולם באה הפרנסה בדין, לכך נקבע בברכה אתה גבור… (שם פרק עא, וראה שם עוד)

ועוד דע, כי השי"ת נתן לבני אדם ג' מיני פרנסה, האחת כדי לפרנס ולהחיות נפשו כמו שנתן לאדם הלחם, כי הלחם הוא חיי האדם בודאי, וכדכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. השני הוא הפרנסה שנתן לו, אף כי אין זה צריך לו רק להנאתו ולטובתו, ואין חיות האדם תלוי בו כמו השמן והיין, ואין צריך אלו דברים רק לתוספות הנאה ולא לצורך חיותו. והשלישי הוא שנותן לו השי"ת, אף שאינו נהנה ממנו רק שעל ידו יתוקן הדבר, כי כל דבר שברא השי"ת צריך תיקון כמו החטים לבשל, וכן הבשר צריך עצים לתיקון הבשר מה שחסר לו הבישול, ולכך אמר אחד שירצה לפרנס במידי שהוא צריך לחיות האדם והם חטים ושעורים, שבהם תלוי חיות האדם, והאחד אמר שירצה לפרנס בדבר שהוא רק להנאת האדם והוא חמרא ומשחא, ואחד אמר אני אפרנס בדבר שצריך לאדם לתיקון הפרנסה שלו בלבד, והוא ציבי, והוא פירוש נכון, רק שלא יתורץ למה לא נקט בשר שהוא גם כן לתוספות טובה והנאה בלבד. אמנם אין זה קשיא כל כך, כי אין בשר בכלל ברכה, ואין שייך זה לעשירות, רק דבר שגדל מן הקרקע ושייך בו ברכה… (נצח ישראל פרק ה)

…דקאמר שם אמר ר"א בר אבינא כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא… ביאור זה, כי הפרנסה נקרא חיים, שהרי הפרנסה חיים של הבריות, ואין חלוק בין החיים ובין הפרנסה כלל, שהרי נקרא הפרנסה בכל מקום חיים, כדכתיב "וחי אחיך עמך", והפרנסה היא באה ממקור החיים, ובחבור גבורות השם פרשנו, כי הפרנסה היא עוד יותר גדולה על החיים של בעלי חיים, ושם בארנו זה אצל הלל הגדול, ולפיכך כל אשר משבח הקב"ה בשבח הזה שהוא פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, הוא דבק בחיים הבאים מן השי"ת, ובזה הוא דבק בעולם הבא אשר הם החיים באמת, כי העולם הזה יש לו חבור ודביקות בעולם הבא מצד החיים, כי עולם הבא שם החיים הגמורים ואין להם מיתה כלל, ולא חיים גשמיים רק חיים נבדלים בלתי גשמיים, כי אין החיים בעולם הזה רק להעמיד הגוף הגשמי… (שם פרק יג)

ועתה בא להגיד על השפע אשר מקבלים מלכות זאת. וכאשר אמר הכתוב הנה משמני הארץ יהיה מושבך, ולכך אמרו שס"ה שווקים יש בכרך גדול של מלכות רביעית, וביאור ענין זה, כי יש במלכות הזאת שמקבלים שפע עליון, וכנגד זה יש כאן ג' מעלות ובכל אחד ואחד מספר שס"ה, כי הפרנסה שהיא מעולם העליון ומתפשטת לעולם האמצעי, ומתפשטת עוד יותר לעולם התחתון, ובכל אחד שמתפשט יותר הוא שס"ה, וכאשר הוא בהתחלה הוא שס"ה מעלות, שכך ראוי אל כח מלכות רביעית, וזהו כנגד עולם העליון אשר משם הפרנסה באה, וכאשר מתפשטת לעולם האמצעי מתפשטת הפרנסה הזאת לשס"ה בירנות, כלומר כי עדיין לא בא לעולם התחתון, לכך נקרא שהוא כבירה שאינו בנגלה, וכאשר הוא מתפשט לעולם התחתון מתפשט לשס"ה שוקים, כי השוק שם הוא בפועל הנגלה. כלל הדבר, שבא לומר בזה כי כח המלכות הרביעית מקבל כח הפרנסה מן עולם העליון. ואמר שבכל אחד מן המעלות יש לפרנס את כל העולם, כי שס"ה ימי החמה כל אחד מן שס"ה הוא כל העולם, ולכך בכל אחד יש לפרנס כל העולם.

ואמרו הנהו למאן, כי אי אפשר לומר בשום צד שיהיה דבר זה שהוא כל כך במעלה למי שאין לו המעלה האלקית, כמו מלכות רביעית, ואם כן למה נברא דבר זה רק כי כל דבר זה דהיינו השפע העליון הזה יהיו יורשים לעתיד אותם אשר ראוים לו. ומה שנמצא זה למלכות רביעית בעולם הזה, אינו רק הכנה שיהיו ישראל יורשים הכל לעתיד. אבל באין ספק הבדל גדול יש, כי אף אם יש למלכות הזה שפע העליון, אין ספק שהוא מתיחס השפע אל העולם הגשמי, אבל ישראל כאשר יהיו מקבלים השפע הזה העליון לעתיד לא יהיה מתיחס אל ענין גשמי כלל, רק בעולם הזה הגשמי, המלכות הרביעית מקבלת השפע הזה, ואין זה שייך לישראל, רק כי מדריגת ישראל שיהיו יורשים כח המלכות הזאת כאשר יהיו ישראל מקבלים הכל… (שם פרק יח)

ובסוף קדושין תניא ר' שמעון בר' אלעזר אומר מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל… אלא שהריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. הרי שבארו כי הפעולות והמלאכות שעושה האדם לצורך פרנסה אינם מצד מעלת האדם, אבל הם לו מצד פחיתות וחסרון, וכשנברא האדם לא נבראת עמו המלאכה ותקון בגדים ובנין הבתים, רק בגן עדן היה בלא דברים אלו, ואם כן אין אלו הפעולות לאדם מצד השלמות, שלא נמצא בבעלי חיים אלו הפעולות והם מתפרנסים בלא דברים אלו, אם כן פעולות אלו הם לאדם מצד חסרון שחטא וקפח פרנסתו, ולולא זה לא היה צריך לדברים אלו. וזכר ג' דברים, כי באדם ג' דברים הגוף והנפש והשכל, ובכל שלשתן משמש האדם בהם לצורך חיותו, ואמר כי אין שלמות האדם במה שהוא משמש לצורך פרנסתו, הן בגופו הן בנפשו, הן בשכלו, וזה כי הארי יש לו גוף חזק, והרי אין משמש בכח גופו שיש לו לצורך פרנסתו, לכך אין לחשוב מה שעושה האדם בגופו הוא שלמות לו, שהרי בבעלי חיים לא נמצא דבר זה שיהיה צריך אליו. וכנגד הכח הנפשי שהתנועה היא מן הנפש, על זה אמר שהצבי שיש בו מהירות התנועה מאד, הרי יש לו כח זה ביותר, והרי אינו משמש בכל זה לצורך פרנסתו, ולפיכך אמר ולא ראיתי צבי קיץ, דהיינו שיהיה מתקן מזונותיו בקיץ, וצריך לזה כח התנועה להכניס את פירות הקיץ לבית. וכנגד השכל אמר לא ראיתי שועל חנוני, כי השועל הזה יש בו חכמה מכל חיות השדה, ואין משתמש בכח זה לצורך פרנסתו, להיות חנוני בעל משא ומתן. וכיוון שלא נמצא בבעלי חיים שישתמשו בכחות אלו לצורך פרנסתן, אם כן מה שהאדם פועל בכח גופו וזיעת אפו ונושא משא גדול לצורך פרנסתו, אין זה מצד שלמות האדם, שהרי אין צריך דבר זה לבעלי חיים שהוא יותר פחות מן האדם, ודבר זה התחייב לו מצד חטאו, שאין לאדם מנוח בגופו, ביום ובלילה רץ אחר פרנסתו כצבי, ומשמש לזה כח נפשי שלו, ואין זה מצד השלמות, שהרי לא נמצא זה בבעלי חיים שהם למטה הימנו… ואם כן מה שהאדם משובח מכל שאר בעלי חיים וראוי שיהיו לו פעולות מיוחדות, אין הפעולות המיוחדות ההם הפעולות שהם המלאכות והבנינים, כי דבר זה אינו לו לשלמות רק לחסרון ולפחיתות בשביל שחטא ונעשה בעל חסרון, ולכך צריך לכל הדברים האלו… (תפארת ישראל פרק א)

…מפני שהיו דברי רבי במעשה האדם אשר הם מעשה המצות האלקיות והמדות שהם מביאים את האדם לחיי עולם הבא, ולכך בא הבן אחריו לתת מוסר לאדם בדרך ארץ שהוא הנהגת העולם, שהם הכנה אל ההצלחה, כמו שכתוב יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו'. ודבר ידוע כי דרך ארץ שהוא צריך אל הנהגת העולם הוא קודם מן המצות בצד מה, דהיינו כי האדם צריך קודם לדרך ארץ ואחר כך אל התורה, כמו שיתבאר בסמוך, אבל מדריגת דרך ארץ למטה מן מעשה המצות, שהם המעשים האלקיים אשר הם למעלה מן דרך ארץ, שהוא לצורך הנהגת העולם, ולכך ראוי שהיו דברי ר"ג שמדבר בדרך ארץ אחר רבי.

ופירוש זה המאמר, כי רבן גמליאל בא לומר כי אף הדברים שהם מילי דשמיא כמו התורה, אל יאמר האדם די לי בעשייתם, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ולפיכך יעלה על דעתו שלא יפנה אל הנהגת העולם לעשות מלאכה, אבל צריך שיעשה האדם מילי דשמיא כפי הסדר הראוי, ולכך אמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שלא ישנה סדר הראוי, רק שיהיה קודם דרך ארץ ואחר כך התורה… ודבר זה נמשך כפי היצירה של אדם שתמיד החכמה והשכל באים אחר הדברים שאינם שכליים לגמרי, וכך ראוי שיהיה האדם נוהג גם כן, שמתחילה ילמד דרך ארץ, שאין זה ענין שכלי, ואחר כך יקרב אל התורה השכלית… ודרך ארץ מה שהאדם צריך לצורך גופו לפרנסתו ושאר דברים, ואמר כי כאשר האדם עמל בשני דברים, דהיינו בדרך ארץ שהאדם עושה להנהגת גופו מה שצריך לו, ומה שהאדם עמל לשלימות נפשו שהיא התורה כמו שהוא דרך ארץ להשלים גופו, ואז לא נמצא העון, כי עמל שניהם להשלים את עצמו, והעון לחסר את עצמו… אבל אם עוסק בתורה בלבד, מאחר שאינו עוסק להשלים עצמו דבר שהוא צורך גופו גם כן, אפשר שימצא חטא ועון, כי צריך לעסוק בהשלמתו של אדם שהוא כולל הגוף והנפש, וזהו האדם שהוא מחובר מגוף ונפש ומשלים עצמו בתורה, סוף סוף הוא אדם חסר כאשר חסר מה שצריך להשלים גופו, ואחר הדבר החסר ימשך חסרון, ומכל שכן אם אינו עמל בתורה, שהיא השלמת נפשו…

ויש לך להבין בחכמה, כי אלו ב' דברים שזכר, דהיינו העמל בדרך ארץ והעמל בתורה כנגד ב' יצר הרע שברא הקב"ה, יצרא דערוה ויצרא דע"ז, ועל ידי שהאדם עמל בדרך ארץ לצורך גופו מסלק יצרא דערוה, ועמל בנפשו בתורה מסלק יצרא דע"ז, והדברים האלו עמוקים מאד בחכמה ואין להאריך כאן יותר, כי נתבאר במקום אחר…

ואצל תורה שיש עמה מלאכה אמר שמשכחת עון, רוצה לומר אפילו עון ששייך לבא משכחת ממנו, ואם אין עם התורה מלאכה אפילו עון שאין שייך לזה גוררת ממקום אחר, ולכך אמר שסופה בטילה וגוררת עון, כמו שהוא לדבר שהוא חסר, ואם כי היו הרבה חכמים שלא היו להם מלאכה, היה להם משא ומתן שהוא כמו מלאכה, או שכל כך חשקה נפשם בתורה שהיה קיום לתורתם. ואין פירוש המאמר הזה רק כך, כי דברי חכמים בנויים על חכמה, וכאשר האדם יעמיק בחכמה לא יהי לו ספק בזה. (דרך חיים פרק ב ב)

אמר בכאן, כי השולחן אשר אמרו עליו דברי תורה זה השלחן הוא אל הקב"ה, כי השי"ת הוא שמפרנס את הנבראים כולם, רק שעם זה שהוא השי"ת מפרנס הנבראים לא נחשב שלחן גבוה כי הארץ לבני אדם, ומפני שהתורה היא למעלה מן השמים, וקל וחומר התורה שהיא לה', והשלחן אשר אומרים עליו דברי תורה הוא אל השי"ת מפני התורה, ועל ידי זה זכו בני אדם משלחן גבוה…

ועוד יש לך לדעת, כי השי"ת הוא המלך אשר כל מלך מפרנס עמו, והמלך אשר הוא בשר ודם מפרנס עמו בצרכי הגוף, כי הוא בשר ודם, אבל המלך העליון אשר ברא הגוף והנפש הוא מפרנס שניהם, הגוף והנפש, וכמו שנתן השי"ת פרנסת הגוף, כך נתן התורה שהיא פרנסת הנפש, כי נפש בלא דעת לא טוב. ולכך מיד שבא השי"ת למלוך על ישראל אמר אנכי ה' אלקיך, ונתן להם התורה שדבר זה פרנסת הנפש, אחר שנתן להם פרנסת הגוף הוא המן. ולפיכך השלחן שמדברים עליו דברי תורה שפרנס בהם השי"ת את ישראל… הוא מיוחס אל השי"ת לפי שאוכלים עליו עבדי השי"ת אשר מקבלים פרנסה מן מלך שלהם, הן פרנסת הנפש, הן פרנסת הגוף… (שם פרק ג ג)

ויש לך להבין מה שאמר שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, כי מפני שעוסק בתורה מתעלה על העולם הגשמי, כי השכל מתעלה על העולם הגשמי, ומפני זה הוא בן חורין מן הנהגת העולם הטבעי ומן המלכיות, שכל מדריגתם מצד עולם הזה, והעוסק בתורה הוא יוצא ממדריגת עולם הזה, לפיכך אמר כאן שמעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, כי אף על גב שאי אפשר לאדם בלא פרנסה, וצריך הוא למלאכה כדי לעסוק בתורה, מכל מקום אין עליו עול דרך ארץ, כי פרנסתו מגעת לו בקלות אשר מקבל עליו עול תורה, כי אז הוא אל השי"ת לגמרי, ומתעלה מן עולם הזה. אבל אם פורק מאתו עול תורה אז הוא נוטה אל העולם הזה הגשמי, כאשר מסלק מאתו עול תורה שהיא למעלה מן העולם הזה, ולכך נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ אשר הם מושלים מצד העולם הזה… (שם שם ה)

…ופירוש אם אין קמח אין תורה, כי התורה היא פרנסת האדם גם כן, והרי הכתוב קורא התורה בכל מקום לחם, "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי"… ואין דבר זה צריך ראיה כי התורה היא פרנסת הנפש כמו שהלחם הוא פרנסת הגוף, כי הלחם משלים הגוף עד שאינו חסר, והתורה משלמת הנפש, ועל ידי שנים אלו פרנסת האדם כך שיש לו פרנסה בכל, ולפיכך אמר אם אין תורה, שהיא פרנסת הנפש, אין קמח, כי הקמח שהוא הפרנסה הגשמית, דבר חסר עד שיושלם בפרנסת הנפש הוא התורה… כי מאחר שהתורה היא פרנסת הנפש, וקודם לזה הוא פרנסת הגוף, אם אין פרנסת הגוף שהוא קודם, אין כאן תורה שהיא פרנסת הנפש, שכאשר אין הקודם אין הדבר שהוא יותר במעלה נמצא, ואם נמצא הוא חסר ואינו בשלימות ואין לו קיום כלל… (שם ג טז)

ויראה לומר כי אם לא אמר רק אל תעשם עטרה להתגדל בהם היה משמע דודאי דבר זה אין שייך לתורה, אבל קורדום לאכול ממנו הרי אם אין תורה אין קמח, ואם כן התורה מביאה פרנסת האדם, ומאחר שהתורה מביאה פרנסת האדם, יש לו לעשות התורה קורדום לאכול הימנו, ואפילו הכי אסור, כי מה שאמר אם אין תורה אין קמח, היינו שיזמין לו השי"ת ריוח עד שיהיה לו קמח, ואי אשמועינן קורדום לאכול, הוה אמינא דוקא קורדום לאכול, שזהו שפלות ובזיון לתורה, אבל עטרה להתגדל, שזהו חשיבות הוה אמינא דשרי, קא משמע לן… (שם ד ה)

ועל משכב זכור, פירוש כי גם בדבר זה התורה מתמעטת כאשר בני אדם רודפים ולהוטים כל כך אחר המחיה או אומנות, שכל פעולתם שבנפש היא לעצמם תמיד, והאומנות יקרא זכר, שאין לך דבר שהאדם מקבל ממנו פרנסה כאומנות… כי אף מי שיש לו קרקעות לפרנסתו לפעמים ימצא הרעב ואין לו פרנסה, אבל האומנות הוא שמשמש לכלל העולם, ואל הכלל לא יגיע עוני, הרי שהאומנות היא מפרנסת האדם, וכל פרנס נקרא זכר מצד שהאשה תקבל פרנסה מהזכר בודאי, ולכך כתיב (קהלת ט') "ראה חיים עם אשה", ובקדושין ל' אמר ראה חיים זו אומנות, עם אשה זו תורה, ומקדים הכתוב אומנות לתורה, כי האומנות מפרנסת התורה… לכן כאשר האדם הוא בעל מחיה או בעל אומנות עם התורה הנקראת אשה, הרי הוא מחבר זכר עם נקבה, כדכתיב ראה חיים עם אשה, ובעסקו בתורה גם הוא נקרא אשה, שיושב אוהלים כאשה כבודה בת מלך פנימה… מובן אם כן ההפך, שבלהיטתו אחר הפרנסה תמיד הוא חבור זכר לזכר, כי גם הוא בעצמו זכר הוא בשלא יקרא אשה על ידי עסק התורה הנקראת אשה, ולכך זהו משכב זכור מה שלא יאות לו לעשות כן, כי אם לעסוק בתורה בישיבת אהלים. ואם אי אפשר לו בעצמו לעסוק בתורה עד שיהא עמל בטורח ופועל נפשו שהוא אהבת השם במעשה, עושה פרקמטיא לתלמיד חכם כמו שאמרנו למעלה, שזהו גם כן כדבק בשכינה באהבת עמל וטורח נפשו שלא יקרא עוד זה משכב זכור, כי אם חבור זכר לנקבה… (דרשה על התורה)

…וכמו שאמרו בפרק ערבי פסחים קשים מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה… פירוש זה כי הגאולה היא כאשר אחד הוא תחת רשותו של אחר, והוא יוצא מרשות אחר לחירות, ולכך המלאך יכול להוציא אותו ולגאול אותו, כי המלאך אין נמצא דבר זה בו שיהיה המלאך תחת רשותו של אדם, רק הוא תחת רשות הקב"ה… אבל הפרנסה, שהוא קיום של אדם, כי אחר שנברא האדם צריך לקיום, והפרנסה מקיימת האדם. והנה העליונים גם כן צריכים אל הקיום מן השי"ת שהוא ית' מקיים אותם, ואיך יהיה דבר זה על ידי מלאך, מאחר כי גם המלאך צריך לקיום, כי מאחר שגם המלאך צריך לזה אינו יכול להשלים אחר, ולפיכך הפרנסה היא על ידי השי"ת בעצמו…

הזן את העולם כולו בטובו, רוצה לומר השי"ת מצד טובו מפרנס את הכל, ואחר כך אמר כי פרנסת השי"ת את העולם הוא מצד ג' פנים, כי יש שראוי לו הפרנסה מצד הדין, והם הצדיקים שהם בעולם, וזהו שאמר הזן את העולם בחן, רוצה לומר שהוא מפרנסו מפני שהוא נושא חן בעיני השי"ת, כמו אצל נח דכתיב "ונח מצא חן" וגו'. ויש שמפרנסו השי"ת מצד החסד, והם בני אדם שהם כמו בהמות, ואין להם דעת ופרנסתם מצד החסד, ויש אשר פרנסתם מצד הרחמים, והם הקטנים אשר לא ידעו מאומה, ויש לרחם עליהם, כמו אלו פרנסתם מצד הרחמים. ואחר כך הוא נותן לחם לכל בשר, וזה נאמר על שהוא ית' נותן ומשפיע קיום כל הנמצאים כאחד, וזה שאמר ונותן לחם לכל בשר, כי הלחם סועד הלב ומחזקו, ולכך הקיום שנותן קיום ומשפיע לכל נקרא לחם, לפי שהוא סועד ומקיים הלב שבו חיות האדם, ודבר זה הוא מצד חסדו ית', ובדבר זה משותפים כל הנבראים כאחד, שהוא ית' נותן קיום אל הכל בשוה… ולפיכך דבר זה שהוא נותן קיום אל הכל בשוה, אין זה רק מצד מדת החסד אשר מדת חסדו הוא מתפשט ומשותף אל הכל, וזה כי לעולם חסדו…

וזכר ד' דברים, כי הוא זן מה שצריך אל אכילתו, והוא חיותו, פרנסה הוא שאר צרכיו, וזה נקרא פרנסה, ומטיב לכל הוא הטובה שעושה עם הבריות לבד מצרכיו, והוא תוספת טובה, כמו שאמרנו למעלה, ומכין מזון לכל בריותיו וכו', וזה נאמר על שאר הנבראים. ושייך בזה ומכין מזון ולא לשון נתינה, כי האדם שייך שהוא נותן לו וזוכה בו האדם, אבל בשאר נבראים לא שייך לומר רק ומכין מזון לכל בריותיו… (נתיב העבודה פרק יח)

ובפרק שלישי דקדושין… אמר ליה, עני המהפך בחררה ובא אחר ונטל הימנו מאי, אמר ליה נקרא רשע… ולכך נקרא רשע, כי השי"ת ברא את האדם וחלק פרנסה לכל אחד ואחד, ולא ברא השי"ת שיהיו שנים מתפרנסים מדבר אחד, רק שיהיה לכל אחד מפרנסה מיוחדת, ואפילו שתי שערות אינם מתפרנסים ממקום אחד… כי השי"ת סידר לכל אחד ואחד את שהוא ראוי לו, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו אשר סידר השי"ת אליו, ואם הוא נוגע במוכן לחבירו הרי זה נחשב כמו גזילה, ולפיכך עני המהפך בחררה דבר זה הוא מוכן לחבירו, ואם נוטלו אין זה רק מצד שנוטל בכח וזרוע רמה שלו, ולכך נקרא רשע אשר יש לו זרוע רמה… (נתיב הצדק פרק ג)

כמה קשים מזונותיו של אדם וכו'. דבר זה בארנו במקומות הרבה, לענין קושי המזונות שהוא קשה יותר מן הנס. שכאשר השתנה המטה נחש היה בעולם הגוף שהוא החומר, והיה משתנה המטה אל הנחש, ואין זה גדול כך כך, אבל המזונות אשר נבראים לאדם, כאשר יתברך נותן מזונות בעולם דבר זה נקרא נתינה, וכיון שנקרא נתינה קשים מדבר שעיקר הדבר הוא שנוי בלבד, ולכך איברא ניסא ולא איברו מזוני… שאין הדבר כמו שיחשבו בני אדם, שהשי"ת נותן מזונות לאדם בלבד, וכל אחד יזכה במה שיזכה, שאם כן לא היה השי"ת מפרנס את כל אחד בפני עצמו, ודבר זה אינו, כי התבאר לך כי השי"ת מוציא הנבראים לפועל כל אחד ואחד ומפרנס כל אחד ואחד בפני עצמו ביחידות, ודבר זה אינו בטבע והוא קשה יותר מקריעת ים סוף, כי קריעת ים סוף הוא השתנות בלבד שלא בטבע, ודבר זה הוא נתינה שלא בטבע, ולכך כתיב נותן לחם לכל בשר (תהלים קל"ו), הרי שנותן פרנסה לכל בשר ובשר בפני עצמו.

ועוד יש לך לדעת כי הדבר שהוא סבה לאחר יותר במעלה ובמדרגה מן הדבר עצמו, שכן ענין הסבה שהיא קודמת למסובב, וכאשר האדם תלוי במזונו ובפרנסתו נחשב פרנסתו כמו סבה מקיימת לאדם, אשר הסבה יותר במעלה. וכל עניני העולם קרובים אל הבריאה ממה שהוא הדבר הזה שהם המזונות שהם סבה אל העולם, ולפיכך כתוב "הנה נתתי לכם וגו' פרי עץ וגו' לאכלה" (בראשית א'), הוא מאמר אחרון במעשה בראשית, והוא על הכל. וזה כי פרנסת העולם הוא נבדל מן העולם הזה, וקדם עליו בעולם הוא טבע מנהגו של עולם, ואין ספק אף על גב שהנס הוא שנוי טבע מנהגו של עולם, אין הדבר שהוא שנוי קשה, כמו דבר שאינו בכלל מדריגת עולם, שכבר אמרנו כי המזונות אשר הם סבת האדם אינם במדריגת העולם. ואף על גב שאל האדם נראה כי הנס הוא יותר קשה, היינו שהאדם אינו יכול לשנות דבר, ולכך הנס נראה אליו פלא, אבל אצל השי"ת יכול על הכל, רק שהדבר הוא לפי מה שהוא רחוק מן העולם הזה שברא השי"ת, ויותר רחוקים המזונות מן העולם במה שהוא סבה אל האדם ואל כל הנמצאים ממה שהוא הנס, שאינו רק שנוי בלבד… (חידושי אגדות שבת נג ב)

יבקש רחמים על מדה זו, כלומר שיבקש רחמים שלא יהיה לו עניות יותר מדאי… כיון שהוא גלגל חוזר בעולם, לכך אי אפשר שלא יהיה מורה עניות, כי חיי בני מזוני לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא, וכיון דבמזלא תליא מלתא אי אפשר שלא יהיה מורה המזל עניות, ואם הוא נולד בשעתא דפרנסה, אי אפשר שלא יהיה בנו או בן בנו שלא יהיה נולד בשעת פרנסה, שאי אפשר שיהיה כל אחד נולד בשעת פרנסה, כיון שתולה בגלגל… (שם שם קנא ב)

אדם מביא חטין חיטין כוסס… פירוש בפרנסה היא עוזרת האיש, כי האדם חסר בפרנסתו, כי הפרנסה היא עליונה על הכל, כמו שמבואר בערבי פסחים (קי"ח א'), ובזה האדם חסר וצריך ענין הפרנסה אל השלמה, והוא דבר עמוק. (שם יבמות סב ב)

נותן לכל אחד ואחד מזון בעתו, דבר זה ענין מופלג בחכמה, והוא למעלת המזון, כמו שפרשו ז"ל (פסחים קי"ח א') גדולה פרנסה יותר מן הגאולה, דאלו הגאולה על ידי מלאך, ואלו הפרנסה על ידי הקב"ה בעצמו, דכתיב האלקים הרועה אותי. ומפני שהוא ית' צורה אחרונה אל כל העולם, ומשפט הצורה שהוא מקיים הכל, לכך הפרנסה שהוא קיום הכל הוא מן השי"ת, במה שהוא ית' צורה אחרונה אל הכל. והבן מה שאמר שהקב"ה יושב ברומו של עולם, אמר לשון יושב, כי כל ישיבה הוא הקיום, ומצד קיום שלו נותן קיום לכל הנמצאים, ומצד שהוא ית' נבדל מהכל אמר שיושב ברומו של עולם, כי במה שהוא אחד הוא ברומו של עולם, אין משתתף עמו שום נמצא, והוא נבדל מהכל, ובזה הוא מקיים הנמצאים ונותן להם פרנסתם הוא קיומם… והבן כי כתיב פותח את ידיך, והוה ליה לכתוב תפתח את ידיך, רק כתיב לשון נסתר, כי בא המזון מצד שהוא ית' נבדל מהכל, כמו שאמר שהוא יושב ברומו של עולם, ובמה שהוא צורה אחרונה אל הכל הוא נבדל מהכל, ולכך אמר שהוא יושב ברומו של עולם. (שם כתובות סז ב)

ועניות כמו מיתה, וזה מפני כי הממון הוא חיות של אדם, דכתיב (ויקרא כ"ה) וחי אחיך עמך, וכאשר אין לו חיות, ודבר זה נחשב אליו מיתה לגמרי כאשר יחסר לו החיות, וענין אחד הוא מי שחסר לו הפרנסה, שהיא חיותו, או מי שחסר לו החיים… והעוני נחשב כמו מיתה, כי שניהם הם ביטול מציאותו של דבר. (שם נדרים ז ב)

כל הבא על אשה זונה לבסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא, פירוש זה כי הוא חסר פרנסה, שהפרנסה היא הפך הזנות, כי הפרנסה קדושה עליונה על כל, ודבר זה מבואר בפרק ערבי פסחים (קי"ח א') שאמרו שם גדולה פרנסה מן הגאולה, דאלו בגאולה כתיב המלאך הגואל, ואלו בפרנסה כתיב האלקים הרועה אותי מעודי, ולכך אמר כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא, כי הזנות היא תאוה גופנית לגמרי, והוא הפך הפרנסה… ועוד אמרו (שם) קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כל זה מורה על מדריגת הפרנסה, וכבר אמרנו ענין הזנות שהוא הסרה מן הברכה, שהברכה היא קו הישר, ועל זה יבא לשון זנות בכל מקום, "וזנו אחרי אלהיהם" (שמות ל"ד) וכן הרבה, פירוש לשון זנות שהוא סר מן היושר הראוי, ולפיכך לבסוף יחסר פרנסה, כי פרנסת האדם מסודרת מן השי"ת על ידי היושר, ודבר זה יובן על פי סתרי החכמה, כי הלב הוא המפרנס האדם והוא באמצע הגוף אינו סר לימין ולא לשמאל, ולכך מי שבא על זונה שהוא הסרה ונטיה מן היושר, לבסוף יבקש ככר לחם ולא ימצא. (שם סוטה ד ב)

תא נערוב ונפלוג וכו', ולא יקשה וכי דבר זה בידי אדם לחלוק (זכות הלמוד), שכן אמר, שלא יבטל מלמודו ויהיה מתפרנס על ידי אחיו ולא יעשה מלאכה, ומעתה ילמוד יותר, וכיון שהוא סבה לתלמודו ראוי שיחלק עמו, שהרי התורה נעשה על ידי שניהם, כי שבוש הוא דברי הפילוסופים שהכל תולה כאשר יקנה מדריגת המושכלות, כי הכל תולה בדביקותו של אדם בבוראו על ידי התורה, ולפיכך הגורם לתורה הוא כמו התורה עצמה, והלל לא רצה שיהיה אחר גורם לתורתו. (שם שם כא א)

אסור לו לאדם שיטעום עד שיתן מאכל לבהמתו וכו', פירוש דבר זה, כמו שתמצא בבריאה שהשי"ת ברא תחלה הבהמה ואחר כך ברא האדם, וכן בסדר הפרנסה ראוי שיהיה כפי הבריאה להתפרנס קודם הבהמה ואחר כך יתפרנס האדם והוא מתפרנס בפרנסה מיוחדת אנושית, אבל הבהמה מתפרנסת כפי אשר ראוי אל הבהמה, ובודאי יותר קודם המפרנסה שהיא בלתי מיוחדת מן הפרנסה שהיא לאדם שהיא פרנסה מיוחדת, לכך כתיב ונתתי עשב בשדך, ואחר כך ואכלת ושבעת, כי העשב קודם בזמן לדבר שהוא פרנסת האדם… (שם גיטין סב א)

אם ראית חיה ועוף שיש להם אומנות וכו', פירוש הפרנסה לאדם הוא קיומו, ואם היה אדם חסר פרנסה שהוא קיום מציאותו, אין זה מפעולת הפועל שיפעל פעולה שאין לה קיום ועמידה, אבל מגדר הפועל השלם שיהיה פעולתו בשלימות, ולפיכך נמצא בכל הנמצאים שיש להם פרנסה בלא טורח ובלא עמל כאשר ראוי, ומכל שכן היה ראוי דבר זה לאדם אשר הוא מבחר מן הנמצאים, וכן היה קודם שחטא האדם עד שהרע את מעשיו וקפח פרנסתו. (שם קידושין פב א)

לא ראיתי צבי קייץ וכו', רוצה לומר שאל יחשוב האדם כי האדם נברא בטבע שיהיה עמל ועושה מלאכה, שאין זה כך, וכשנברא האדם לא נבראת עמו המלאכה ותקון בגדיו ובנין הבתים, רק בגן עדן היו בלא דברים אלו, ואם כן אין אלו פעולות לאדם מצד השלימות, ולא נמצא בבעלי חיים אלו הפעולות, והם מתפרנסים בלא דברים אלו, אם כן פעולות אלו הם לאדם מצד החסרון שחטא שקפח פרנסתו, ולולי זה לא היה צריך לדברים אלו… (שם שם פב א)

…ודבר זה שאין לשמים רוחק והמשך גשם, והם הם ארובות השמים אשר מזונותיו של אדם מושפעים מהם, שאלו היה להם ענין הגשם אין הגשם משפיע, ובמה שיש לשמים האלה כוי כוי (חלונות) הם משפיעים מזונות האדם, ולכך כתיב (מלאכי ג') אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, ואין כאן מקום זה. וזה הדבר גורם שאין לאדם השפעת מזונותיו רק לפי שעה, מפני כי אין השפעת השמים רק בשביל כוי כוי, רוצה לומר במה שהשמים משפיעים, כמו שהתבאר. ואין דבר זה רק בעת מיוחד הראוי אל זה, כמו שאמר דהדר גלגלא והביא לו המזון, כי כאשר הדר גלגלא ואז כוי השמים אשר שם מזונותיו באים אליו בשעת השפע, כאשר מתחברים ארובות השמים לתחתונים, ואז מקבלים התחתונים שפע מן השמים. ומזה תבין מה שאמרו שהראה היכי דנשקא שמיא ארעא, כי שמים וארץ מתחברים מצד היושר הזה אשר מקבלים התחתונים שפע מן ארובות השמים, וזהו החבור והנשוק הוא כמו חבור זכר ונקבה, אשר הזכר משפיע והחומר מקבל. (שם בבא בתרא עד א)

…ומה שאמר כי צפורי בשלותה היה בה ק"ף שווקים מוכרים מזונות, כי ק"ף הוא מיוחד לפרנסה, שהם י"ח במספר קטון, ולכך אחשורוש היה עושה סעודה לפרנס בני מלכותו שמונים ומאת יום, שתראה כי הפרנסה ראויה להם מאה ושמונים. (שם שם עה ב)

אל ההרים לא אכל וכו' כי מי שאוכל בזכות אבות אינו בריה בעצמו… ואת אשת רעהו לא טמא, שלא ירד לאומנות חבירו, כי האומנות נקרא אשה לאדם שנתפרנס ממנו והאומנות עזר לו כמו שהאשה עזרתו, ומי שירד לאומנותו של חבירו מתחבר לאשת חבירו, ודבר זה אין ראוי, כי השי"ת נתן לכל בריה שיוכל לעמוד בו, ולא יכנס אל מה ששיך לחבירו. ואל אשה נדה לא קרב שלא נהנה מקופה של צדקה, כי כמו שהאומנות נקרא אשת רעהו, לפי שהאומנות הוא מחיה לאדם כמו האשה שהיא עזרתו, כך נקרא קופה של צדקה אשה שהיא מפרנסת האדם, רק שהוא מרוחק מן האדם, כמו הנדה שהיא מרוחקת ומסואבת, כך היא קופה של צדקה. וכבר התבאר פעמים הרבה כי שלימות האדם בעצמו ולא שיתלה בזולתו… (שם סנהדרין פא א)

בא זכר לעולם בא ככרו בידו. דבר זה ידוע, כי הזכר הוא השלם בבריאה, ועם הדבר שהוא שלם באה הפרנסה, שהיא השלמת האדם, אבל הנקבה אדרבה פרנסה שלה מצד שהיא חסרה ומשתוקקת אל השלמה, ומשלים אותה השי"ת בפרנסה, ולפיכך נקראת נקיבה, שהיא חפיצה ומשתוקקת אל ההשלמה, וזהו לשון נקבה, מלשון נקבה שכרך עלי, כלומר שהנקבה מבקשת השלמה מפני חסרונה, וזה ההפרש שיש בין הזכר ובין הנקיבה… (שם נדה לא ב)

כיון שנתקו שניו וכו'… ומה שהשנים אינם מן האדם, מפני שהשנים הם כלי שבהם אוכל הפרנסה, והפרנסה אף על גב שצריך לה האדם, מכל מקום אינה האדם עצמו, ולפיכך קודם שימות האדם עצמו מסולקים ממנו שניו, כי הם קודמים לסור ולהסתלק קודם האדם עצמו, וכך פרנסתו מסתלקת מן האדם קודם שיסתלק האדם עצמו, ולפיכך לעת זקנתו יחסר פרנסתו שהוא קרוב להסתלק יותר ויותר מן האדם עצמו, ודבר זה מבואר. (שם שם סה א)

של"ה:

דרך ארץ בשלימות ממונו הוא שיעיין תמיד שיהיה משומר מה שנתן לו השי"ת ושלא יהיה נפסד. ובפרק כל הבשר ק"ה אמר שמואל אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאלו אבא הוה סייר נכסיה תרי זמנא ביומא, ואנא לא סיירנא אלא חדא זימנא… והנה זה נאמר לענין שדות, מכל מקום יש ללמוד ממנו שיעיין האדם בכל אשר לו ואם אינו בכל יום מכל מקום יקבע בכל חודש יום אחד, וגם יתבונן במשא ומתן שלו, ואם רואה שההוצאה שלו היא יותר מהריוח שמרויח יתבונן לצמצם כדי שלא יתמוטט. האשה תהיה עקרת הבית ותעיין תמיד בכל אשר להם ובמטלטלין להיותן שלמים ונקיים ומיופים ומסוגרים ומשומרים, וכן במיני מזונות שבבית, כתב אבא מורי ע"ה בצוואת יש נוחלים, וזה לשוונו, קבלה ישנה מאבותי ז"ל שלא להשליך שום חשבון ישן, אף על פי שנחשב ונפרע הכל, ואין יוצא עתה מזה החשבון כלום, מכל מקום לא יושלך אלא יהא מונח במקום מוצנע, כי מי יודע מה יולד יום באולי יבא עת שצריך להוכיח איזה דבר מתוכו. תנן כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, על כן צריך אדם לראות ולהמציא לעצמו בעזה"י מלאכה או איזה עסק שממנו יהיה פרנסתו ופרנסת ביתו, ואל יסמוך לידי מתנת בשר ודם חס ושלום, ולא לידי הלואתם, ברוך הגבר אשר שם ה' מבטחו. (שער האותיות אות ד)

…כשהולך למשא ומתן יאמר אני הולך לישא וליתן באמונה, לשם יחוד קב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם, ויתפלל תפילה זו, ה' אלקים אמת תן לי ברכה והצלחה בכל מעשי ידי, ואני בטחתי בך שעל ידי עסק זה תשלח לי ברכה, ויקוים בי מקרא שכתוב השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך. וכשיזכיר השם יצייר במחשבתו שם ידו"ד נקוד בנקודת יהבך, ואלו נקודות עולין ע"ב, כי כל נקודה היא י' וכל שטח ו', נמצא קמץ עושה י"ו, נמצא הכל עולה ע"ב כמנין השם במילואו, יו"ד ה"י וי"ו ה"י, ויחשוב יכלכלך עולה ק"ל כמנין מילוי המילוי כזה, י' י"ו י"ד ה' ה"י ו' ו"י וי"ו, ה' ה"י, וזהו רמז הפסוק הנה ידו"ד רוכב על ע"ב ק"ל ובא מצרים. וארז"ל קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, על כן טוב להזכיר זה להמציא מזונותיו. גם יחשוב הנקודות של יכלכלך עולים קי"ב, והוא שם של יב"ק, העולה כמנין ג' שמות ידו"ד אדנ"י אדי"ד, והוא נרמז בפסוק ימלא ה' כל משאלותיך, עתה ידעתי וגו' יעננו ביום קראנו, נרשם שם של יב"ק, וכן ידו"ד אלקים עלה יב"ק, וכתיב ידוד אלקים אמת, ומשא ומתן באמת, אז קרוב ה' לקוראיו באמת. (מסכת חולין)

הכלל העולה ראוי שבכל יום ויום ישפיע בו מקדושת שבת, כל אחד כפי יכלתו, אם מקצת היום או רובו או כולו לפעמים והוא יתבטל ממלאכתו ויתבודד לעסוק בתורה, ויפנה מחשבתו מעסקי העולם, כי אין ראוי לאדם לעסוק כל היום במלאכה כמו שאמרו בזוהר… וכיוצא בזה כתב רבינו תם בספר הישר בענין האהבה, שמסימני האהבה אחד מהם לבל יקדים עסק מעסקיו על עסקי הא,ל ית'… וכיוצא בזה הביאו שם בפרשת ויקהל בפסוק ששת ימים תעשה מלאכה, הרי שלא נברא האדם להיותו עוסק במלאכה הגשמיית המבטלות אותו מתלמוד תורה, אלא שיהיו כל ימיו כשבת עוסק בתורה, ושיעמדו זרים לעשות מלאכתו. וזה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום.

וצריך לדקדק שהרי מצינו כמה חסידים בגמרא שהיו עוסקים במלאכתן ועוסקים בתורה כהלל וחביריו, ולמה לא היתה מלאכתם נעשית על ידי אחרים. וכבר אפשר לתרץ בדוחק המאמר לא דבר אלא על הכלל בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכו'. מכל מקום תשאר השאלה שלמה לא יזכה כל אדם כשר לזה. ויש לומר שיש בזה ב' בחינות אחרות מלבד האמור במאמר הא' שכבר מצינו בחסידים הראשונים דוגמת ענין זה, כמו שמצינו במסכת ברכות שהחסידים הראשונים שהיו שוהין בתפילתם שעה אחת קודם תפילה, ושעה אחת לאחר התפלה ושעה אחת בתפלה, הם שלשה שעות, וכן בכל תפלה שחרית ומנחה וערבית, ושאלו בגמרא תורתם ומלאכתם מתי נעשית, ותירצו מתוך שחסידים הם תורתם מתברכת ומלאכתם נעשית מאליה, נמצא שעל אלו נאמר גם כן "תעשה מלאכה", והיינו שהם מתחילין מקצת במלאכה וימצא באותה מלאכה ברכה והצלחה ואינה כל כך כמו בזמן שישראל כולן עושין רצונו של מקום, שזכותא דרבים עדיף וכל מלאכתן נעשית על ידי אחרים…

ובעיני נראה מה שעשה בבחינה הב' זה היה מעלת חסידים הראשונים, ולא היה חלוק בין חסידים הראשונים לשאר חכמים רק בפחות ויתר, וחסידים הראשונים היה מחשבתם דבוקה לגמרי למעלה, ולא היתה מלאכתם נחשבת כלל רק כמתעסק, כי הנה לפי דברי הר"ח היתה מלאכת החסידים מעשה ניסים, שעשו מקצת מלאכה, ואחר כך נעשית כל מלאכה מאליה, וזה אין מעלה לחסידים ליהנות ממעשה ניסים… ובזה מתורץ מה שאמר אברהם אבינו ע"ה למלך סדום, "אם מחוט ועד שרוך נעל" וגו' שלא תאמר אני העשרתי את אברם, כי הקב"ה הבטיחני להעשיר אותי. וקשה וכי הקב"ה יעשה ארובות בשמים וישלח לו כיס מלא מעות, אלא בודאי יזמין לו איזה סיבה, ואם כן למה לא חשב אברהם אולי זו הסיבה שיתעשר? אלא הענין כי זה היה מעשה נסים, שאברהם עם עבדו אליעזר הרגו ד' מלכים והצילו השלל, אמר אברהם איך יעשרני הקב"ה ממעשה נסים.

לכך נראה לפרש דהחסידים הראשונים עשו כל מלאכתן בידיהן, רק לא היתה מחשבתן לגמרי על המלאכה, וכל מחשבתם היתה דבוקה למעלה ובמלאכתן מתעסקין בעלמא היו, וסימן לדבר "לעשות מלאכה ולחשוב מחשבות", לעשות מלאכה למטה, ולחשוב מחשבות למעלה, על זה אמר מלאכתן נעשית מאליהן ותורתן משמרתן, כי לפי טבע הענין על פי הרוב העוסק במלאכה ורוצה לערב שכלו במחשבה אחרת אחד מהן לא נעשה בטוב, כשזה קם זה נופל… ובחסידים הראשונים היתה מלאכתן נעשית מאליהן ומחשבתן דהיינו תורתן משמרת. והדבר הזה אף שהוא חוץ לטבע במקצת, מכל מקום אינו שינוי מעשה בראשית רק היא עזר אלקים הנותן ליעף כח וכח הזכירה…

ועל כל פנים יתקדש אדם בכל יום ארבע שעות בדביקות אלקי מקדושת שבת, כי לפי החשבון יהיה מעורב בכל יום ארבע שעות שבת, כפי מה שמצאתי בספר גליא רזיא… (שם, ועיין שם עוד)

רמח"ל:

המין השלישי (של למוד האדם) שאינו אמצעי לא מצד עצמו ולא במקרה, אך הוא שב לאמצעי במקרה, והוא כלל החכמות והמלאכות אשר אין להן ענין בהבנת עניני המצות ולא בחקירות האלקיות, אבל כבר יאותו בזמן אחד באיש אחד או במקום אחד עם התכלית. דרך משל: הנה מלבד ההכרח אשר לאדם לפרנס את עצמו, חובה עליו גם כן מצד התורה שכך לימדונו רז"ל (ירושלמי קדושין פ"א ה"ז) "ובחרת בחיים", זו אומנות, ואמרו (תד"א י"ד) יכול יהא יושב ובטל, תלמוד לומר "בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים י"ד). ועתה, הבוחר באחת מן האומניות להיות לו לפרנסה, הנה ודאי שיצטרך לדעת כל הידיעות המצטרכות לאומנות ההיא. דרך משל, מי שיקח לו לאומנות מלאכת הרפואה, הנה ודאי שתצטרך לו ידיעת הטבע והניתוח ושאר הענינים המצטרכים להיות תופס באומנות הזאת. אדם שצריך ללכת בין חכמי הגוים, הנה יאות לו שילמוד מה שיכבדוהו בעיניהם, ונמצא שם שמים מתקדש על ידו וכן כל כיוצא בזה. (דרך חכמה)

ילקוט ראובני:

ג' דברים צריך אדם לעשות בדרכי העולם, ואלו הן לבנות לו בית ולנטוע כרם להתפרנס ביה, ואחר כך לישא אשה, ממי אתה למד, מהקב"ה מקדם בנה בית וזימן פרנסה ומזונות, ואחר כך ברא אדם ואשתו, על כן נאמר בראשית. (בראשית)

ר' יודן אמר תרתי, כל הרוכלין שעושים ישראל בעולם הזה ומצליחין בזכות אותו עבד של יעקב. ר' יודן חורי אמר כל פרקמטיא שישראל עושין ומצליחים בזכות אותו אבק של יעקב אבינו. (וישלח)

למה צוה לעורבים לכלכל לאליהו והוא עוף טמא ולא צוה על ידי עופות טהורים, הטעם לרמז לאליהו כי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום ניזונים מהמשובח, והתמצית לעכו"ם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום עבדים נטלו חלק בראש מארץ ישראל, וזה רמז לאליהו שאין עושין רצונו, כי עוף טמא כלכל אותו. (שמיני)

מזונותיו של אדם קצובין לכל א' וא' מזונו, ובראש השנה נותן לו כל מזונותיו להשר והוא מחלק לאומה, והנה הגר אין לו מזון, כי הסטרא אחרא אינו נותן לו וגם כל המזונות מתחלק לישראל בראש השנה, וזה "לתת לו לחם" שמבקש ליתן לו, אילו שם ישראל עשה שום עון שדינו שיקופח לו מזונותיו וכסותו ויתן לזה, יכין רשע וצדיק ילבש. (עקב)

וחרה אף ה' בכם וגו', צריכים ישראל לקיים המצות כדי שישיגם השם וישפיע על הארץ כי בזכות ישראל הארץ נותנת פירות, דכתיב והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו', וכשישראל אינם מקיימין המצות חרב ודבר ורעב ומלחמות באים לעולם, דכתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' וחרה אף ה' בכם ועצר השמים ברעב ואבדתם מהרה בדבר. (שם)

היה מכה בבשרו וכו', בני חיי ומזוני, בני יהבו מן י"ה, חיי מן ו', מזוני מן ה' דאיהי המוציא לחם מן הארץ, ובזימנא דירתון מינה הנהו תלתא דרגין דכללין בשמה אקרו ישראל לתתא בנוי דהקב"ה כמו דאמר בנים אתם לה' וגו', ובזימנא דישראל ירתון משמוי דהקב"ה בני חיי ומזוני אתמר בה כי עזה כמות אהבה וגו'. (ראה)

דע באמת כי כל מי שבחר במלאכה פחותה אשר ריחה רע אין ספק כי הוא מבני קין והולך אחר ריח נפשו, וראה והבן שהמצרף נחושת מעורר להוריד מריחו, והקומץ ובורסקי פועלי עורות של חיצונים אוהבים צואת כלבים, לכן אין להם דין לעלות עם הזכרים, יראה כל זכורך וגו', ופטורים מן הראיה. (שם)

כלי יקר:

ועשית קערותיו וגו' ומנקיותיו – חתם כל כלי השלחן במנקיות, להורות שהוא יתפרנס בנקיות לא מן הגזל, וכן יתן משלחנו לעניים בדרך נקיה לא דרך בזיון. וכתיב "ונתת על השלחן לחם פנים", כי מן השמים יתן לו לחמו השי"ת בפנים מאירות ולא יחסר לחמו, זה הוא שאמר "לפני תמיד", כי הלחם שאדם שואל כהוגן ניתן לו בפנים מאירות ולנצח. והיו י"ב חלות ו' חלות המערכת האחת כנגד י"ב מזלות אשר ו' מהם משמשים ביום וששה בלילה, כי על ידם בא השפע לעולם מסבה ראשונה ית', וכל מה שהאדם שואל כהוגן ניתן לו בפנים מאירות על ידי המזלות המשמשים ביום, ומה שהוא שואל שלא כהוגן ניתן לו בפנים חשוכות על ידי המזלות המשמים בלילה… (שמות כה כט)

אור החיים:

אשר האלקים עושה – בעצמו, כברז"ל ג' דברים הקב"ה מכריז עליהן, שובע, ורעב ופרנסה, וזה שאמר עושה , שלא על ידי שליח… (בראשית מא כה)

היום לא תמצאוהו בשדה – ירמזו לדברי רשב"י בזוהר שבשבת יורד המזון של ו' הימים למעלה, ומאותו מזון יורד דבר יום ביומו, אם כן בשדה לא ימצאוהו, אבל למעלה ממנו. (שמות טז כה)

אם כסף תלוה – ידבר בלשון ספק, אולי בא להשיב לשואל, מה אוצרות זהב לאדם ללא צורך… הן אמת כי מה שיחסר לאדם מכדי צרכו יש טעם בדבר ליסרו על עונו, מה שאינו כן אוצרות הון למה. לזה הודיע הכתוב כי הסובב דבר הוא אותם שאינם ראוים לקבל חוקם לצד מעשיהם, כי ה' בחסדו נותן שפע הצריך בריוח לכל איש ואיש, והיה כי יחטא ואינו ראוי לקבל פרנסתו בכבוד מאלקי הכבוד, הרי הוא מתקבץ אל מקום אחר, ותהי פרנסת הלז עם אדם אחר הבא לו דרך שם פרנסתו, ויתפרנס בפחיתות ובגנאי, וזה שאמר אם כסף תלוה, אם ראית שהיה לך כסף יותר על מה שאתה צריך, שאתה מלוה לעני, דע שאין זה חלק המגיעך אלא חלק אחרים, ואולי רמז לו גם כן שלא יתנשא על העני… (שם כב כד)

ופניתי אליכם – על דרך אומרם ז"ל ג' מפתחות ביד הקב"ה, ואחד מהם של לידה, ושרצה לומר והפריתי אתכם, אומר ופניתי, ולא על ידי שליח. או יכוון גם כן במאמר והרביתי על מפתח הפרנסה, כי בפרנסה קומתם גדלה, ואמרו בתורת כהנים והרביתי אתכם בקומה זקופה… (ויקרא כו ט)

תניא:

אהוביי ורעיי אשר כנפשי באתי כמזכיר ומעורר ישנים בתרדמת הבלי הבלים ולפקוח עיני העורים יביטו לראות להיות כל ישעם וחפצם ומגמתם לכל בהם חיי רוחם במקור מים חיים חיי החיים כל ימי חייהם מנפש ועד בשר דהיינו כל מילי דעלמא ועסקי פרנסה לא יהיה כאלו דעבדין לגרמייהו, ולא יהיה בית ישראל כעובדי ע"ג דזנין ומפרנסין ומוקרין לנשייהו ובנייהו מאהבה, כי מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, כתיב, דהיינו שגם בעניני ארץ לא יפרידו מאחד האמת חס ושלום להעיד עדות שקר חס ושלום בקריאת שמע ערב ובוקר בעינים סגורות ה' אחד בד' רוחות ובשמים ממעל ובארץ מתחת, ובפקוח עיני העורים התעיף עיניך בו ואיננו חס ושלום. אך בזאת יאות לנו להיות כל עסקינו במילי דעלמא לא לגרמייהו, כי אם להחיות נפשות חלקי אלקות ולמלאות מחסוריהם בחסד חנם שבזה אנו מדמין הצורה ליוצרה, ה' אחד, אשר חסד א,ל כל היום חסד של אמת להחיות העולם ומלואו בכל רגע ורגע. רק שאשתו ובניו של אדם קודמין לכל על פי התורה… (אגרת הקודש ט)

נפש החיים:

…והענין הוא כמו שאמרו פרק כיצד מברכין (ל"ה ב') ואספת דגנך וכו', לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ… ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר ואספת דגנך. ולכאורה תמוה, דמוקי לקרא דואספת דגנך כשאין עושין רצונו של מקום, והא לעיל מינה כתיב והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' לאהבה וגו' ולעבדו בכל לבבכם וגו'? אבל הענין, כי ודאי שאין דעת ר' ישמעאל שיהא הרשות נתונה לאדם לפרוש חס ושלום אף זמן מועט מעסק התורה ולעסוק בפרנסה, ויהיה בטל אותו העת מעסק התורה לגמרי חס ושלום, אמנם רמזו ר"י בלשונו הקדוש, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, רוצה לומר עמהן עם הדברי תורה, היינו שגם באותו העת ושעה מועטת שאתה עוסק בפרנסה כדי הצורך וההכרח לחיות נפש, על כל פנים ברעיוני מחשבתך תהא מהרהר רק בדברי תורה… ואמרו שם הרבה עשו כר"י ועלתה בידם, והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, היינו רבים דוקא, כי ודאי שלכלל ההמון כמעט בלתי אפשר שיתמידו כל ימיהם רק בעסק התורה שלא לפנות אף שעה מועטת לשום עסק פרנסת מזונות כלל, ועל זה אמרו באבות כל תורה שאין עמה מלאכה וכו', אבל יחיד לעצמו שאפשר לו להיות אך עסוק כל ימיו בתורתו ועבודתו ית"ש, ודאי שחובה מוטלת עליו שלא לפרוש אף זמן מועט מתורה ועבודה לעסק פרנסה חס ושלום. וכדעת רשב"י. והנה פסוק ואספת דגנך וגו' הוא מוצא מכלל פרשת והיה שכולה נאמר בלשון רבים, ופסוק ואספת נאמר בלשון יחיד, לכן קרי ליה אין עושה רצונו שלמקום כשמפנה עצמו אף מעט לעסק פרנסה. ולכן בפרשה ראשונה של קריאת שמע כתיב "ובכל מאדך", ובפרשת והיה לא כתיב, כי פרשת שמע כולה בלשון יחיד נאמרה, ויחיד שאפשר לו הוא צריך לקיים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, דברים ככתבן ממש, לכן נאמר ובכל מאדך, פירוש בכל ממונך, רוצה לומר שלא לעסוק בפרנסה כלל, אבל פרשת והיה שנאמרה בלשון רבים, ורבים כמעט מוכרחים להתעסק על כל פנים מעט גם בריוח ממון לחיי נפש, לכן לא כתיב בה ובכל מאדכם… (שער א פרק ח, וראה שם עוד)

וגם מעבירין ומסלקין מעליו כל הטרדות והענינים מעול דרך ארץ וכו' וכל שאר עניני זה העולם המונעות תמידות העסק בתורה הקדושה, כמו שכתוב כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, ואמרו בבמדבר רבה ובתנחומא פרשת חוקת, שמזה הטעם ניתנה התורה במדבר, כשם שמדבר אינו נזרע ואינו נעבד, כך המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול וכו', וכשם שמדבר אינו מעלה ארנון (מס), כך בני תורה בני חורין וכו'… (שער ד פרק טז, וראה שם עוד)

אהוב את המלאכה, אמר כי מי שהוא בעל מלאכה ומתפרנס מיגיעו לא תהיה לו המלאכה בזויה, ואך מפאת הכרחו הוא עוסק במלאכתו, אבל ברצונו וחפצו מקנא הוא לראשי העם ורבנים וזה נאהב אצלו, לכן אמר אהוב את המלאכה, כי את המלאכה יאהב, וכי גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים (ברכות ח'), ורוצה לומר יותר מאשר יהנה מתורתו ומיראת שמים שבו, כגון רב, ואם היה ראש ומנהיג פן היה נלכד בשחיתותם ובפח הגאוה, ואמר ושנא את הרבנות כי ברבנות ושררה נהפוך הוא, אף כי אי אפשר לעולם בלא רבנים ופרנסים, ולפעמים מוכרח לאדם להיות רב, אך יהיה זאת לו אך מצד ההכרח, אבל ברצונו ישנא את הרבנות להתפרנס מזה ויאהב יותר המלאכה… (רוח חיים א י)

הוא היה אומר אם אין וכו'. כי הנה היצר הרע מסמא את עיני האדם באמרו אליו תמיד, איך אפשר לך לעסוק בתורה, הלא מוכרח אתה לעסוק בפרנסה לפרנס אשתך ובני ביתך הקטנים, ומה גם בעתים הללו שעול הפרנסה כבדה עד מאד, ואין לך יום וכו', אבל באמת הוא אך עצת היצר המסמא, וכי ארז"ל שקודם יצירת הולד נגזר על הטיפה מה תהא עליה, עשיר או עני, והוא בדרך כלל על כל שנותיו, ועל כל שנה בפרט אמר מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (ביצה ט"ז), נמצא עם כל יגיעותיו לא יגיע לו מאומה יותר ממה שנקצב, וזה היה יכול להשיג אף במעט עמל. אבל בדברי תורה הכל לפי היגיעה…, וזה שאמר בעסק התורה אם אין אני לי מי, כי הכל תלוי בי, ובעניני עולם הזה כשאני לעצמי מה אני, ואך בהשי"ת תוחלתי וסברי… (שם שם יד)

הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך וכו', לפי שאמר לעיל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, יש מקום לטעות בלשונו שהדרך ארץ עיקר והתורה טפילה חס ושלום, לכך אמר כאן עשה רצונו כרצונך, רוצה לומר לפחות תחלוק את היום לחצאין, שלא תהא מלאכתך עיקר והתורה טפילה חס ושלום, כי הנה המלאכה צריכה שתהיה רק כדי חיותו, כדי שיהיה לו פנאי לעסוק אחר כך בתורה… ובזה יעשה לך הקב"ה רצונך כרצונו, רוצה לומר שאפילו העת שתעסוק בפרנסה יחשב לך הקב"ה כאלו עסקת בתורה, אחר שהפרנסה לא היתה רק על אופן הנ"ל ולא סגי בלאו הכי, כדי שלא להטיל עצמו על הציבור… (שם ב ד, וראה שם עוד)

ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכה… והנה טענות רוב העולם בזמנינו שאינם יכולים לעסוק בתורה מחמת הדאגה וטרדת הפרנסה, לזה אמר שהוא טעות גמור, רק שיהיה בטוח בה', ויהיה יכול לעסוק בתורה, וזה שאמר שלא כבו הגשמים, כי גשמים רומז לפרנסה, שלא יהיה לך מזה חס ושלום שום ביטול וכיבוי לעסק התורה שנקרא אש… (שם ה ה)

מלבי"ם:

ויטע ה' אלקים גן בעדן – הנה אם נשקיף על ענין האדם נמצאהו גרוע מכל הבעלי חיים במציאת צרכיו אל המזונות והכסות והמעון, שכל בעלי חיים מזונותיו מזדמנים לפניו, והוא מוטבע למצאם בקל לפי ההכנה הטבעית השתולה בקרבו מלידה, לא כן האדם שלאכול לחם צריך שיחרוש ויזרע וידוש ויטחן ויאפה, וללבוש בגד צריך שיטוה ויארוג ויתפור וכדומה, וכל שכן לבנות בית. וכל אלה המלאכות לא ימצאו בו מצד גופו כמו שנשתלה חכמת הבניה לביבער (הבונה), האריגה לעכביש, וכל מלאכת הצידה לבעלי הטרף. ועתה נשאל אדם אשר נברא בלא מורה ומנהל איך ימצא צרכיו, וזאת השאלה תהיה משני פנים, א', כי צרכי האדם לאדם לא ישתלמו לו בהיותו יחידי… והלא יצטרכו מאות שנים עד הגיעו בני אדם אל האומנות להוציא הברזל ולדעת כי גרגיר החטה כשיזרע בארץ יוציא בזמן האביב פרי תבואה, ואיך ידע האדם תיכף בהבראו איך יאכל לחמו ואיך יעשה לו כסות ובית. ועוד בה שלישיה השכל המעשי יקח תולדותיו מן המוחשות, יראה למשל אש בוער בעצים ושובם לאפר, וידע כי הסבה קודמת אל המסובב נולד בלבו הבחינה כי האש סבה לשרפת העצים, וכן יבחין בחינות אחרות על דרך זה…

והתשובה לזה, כי אחר שראינו שהשי"ת שם עין השגחתו על כל יציריו לבראם באופן שימצא להם כל צרכיהם בטבע, ושם בהם כח טבעי על השלמת צרכיהם ההכרחיים להם… לבד האדם שחסר לו כח הזה הטבעי, שם בקרבו לעומת זה שכל מעשה אשר יתלמד ויתרגל על כל המלאכות הנמצאים אצל כל בעלי חיים בדרך יותר מעולה. ובכל זאת נראה כי בדברים אשר יצטרך אליהם תיכף בהולדו שם גם לו אליהם הכנה טבעית, כאשר נראה בילד הנולד שתיכף ימוץ חלב משדי אמו, מציצה זו המיוסדת על חק מוסד בחכמת הטבע…

מעתה כשנשאל אם שם ה' בטבע אדם הראשון כמו ששם בטבע הביבער לבנות לו בית, נשיב כי על זה לא הטביעו, כי אז בהכרח להטביע בו כל מלאכת חרש עצים וברזל… כי השלימו ה' בכל אלה, במה שאמר ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם, שלענין המזונות הושיבו בתוך הגן שפירותיו צומחים מאליהם, ואין צריך לכל מלאכת מעשה, לענין הדירה היה הגן בגן העדן מקדם בצד מזרח תחת קו המשוה מקום אשר אין שם שנוי התקופות והקור והחום וגם הגשם לא היה שם שיצטרכו לכסות ומעון למצא מחסה, כי נהר יוצא מעדן להשקות את הגן… (בראשית ב ח)

מה נורא המקום הזה – ומזה ידע שהסולם רומז גם כן למקום המקדש, והוא המקום שהראה ההוא טעיא (רועה) לרבה בר בר חנה… ושם נאמר דעביד כוי כוי שהם חלוני שקופים אטומים שהיו מוציאין את האור האלקי לחוץ על כל העולם, עד שמלאכי אלקים השלוחים מאתו לפרנס את העולם כולו עולים ויורדים בו, כי מערכת הרקיע עולה ויורדת, שעל זה המליץ במאמר הזה מה שאמר אזילנא ואנחנא לסלתאי ביני גלגלא, אדמצלינא בעיתא (כשהתפללתי חפשתיו) ולא אשכחא, א"ל מאי האי, א"ל גלגלא דרקיעא הוא דהדר. רוצה לומר שנסה למצא מזונותיו על ידי הגלגלים והמערכת, וראה שהגם שהתפלל על הפרנסה לא מצא פרנסתו, כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא תליא, וא"ל הטעיא משום שהגלגל חזר במסבתו, כמו שאמרו גלגל הוא שחוזר בעולם… אבל סולם של יעקב שהוא המקדש שבו נושקים ארעא ורקיעא אהדדי יתנהג על ידי מלאכי ה' שלוחיו ההשגחיים שהם עולים תחלה על ידי מעשה העבודה הנעשה בבית הנבחר, ומורידים אחר כך השפע למטה. (שם כח יז)

והיה ביום הששי – ובזה למד דעת את העם, א', שמפתח של פרנסה הוא ביד ה' לבדו, כמו שאמר "הנני ממטיר". ב', שהלחם הוא שמימי לא ארצי, כמו שאמר "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה'" וגו', שעיקר מזון השלמים הוא המזון הרוחני שהוא מזון הנפש, שהוא עיקר האדם עד שלא יחיה על המזון הגשמי רק על מוצא פי ה'. ג', שלא יטריד האדם את עצמו לאסוף הון ועושר בסכנת הליכת ימים ומדבריות ואיים רחוקים, כי מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, והגם שצריך שיעשה מעט כמו שכתוב "ויצא העם ולקטו", בכל זאת פרנסתו מזומנת לו אצל ביתו וכיוצא מביתו תיכף ימצאנו. ד', שכל מי שיש לו מה לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הוא מקטני אמנה, ובזה אנסנו הילך בתורתי, שאז יזמין לו ה' פרנסתו בכל יום, כמו שהכין פרנסת הלוים ולכל מי שיפריש את עצמו מעניני העולם לעסק התורה. ה', למד שבקדושה צריך הכנה, כמו שאמר "והכינו". ו', שכל מזונותיו קצובים חוץ מהוצאת שבת שישיג אותו לפי הכנתו וחפצו להתענג על ה'. ז', שעל ידי כבוד השבת יתפרנס כל ימי השבוע, כמו שאמר "על אשר ילקטו יום יום". (שמות טז ה)

זה הדבר – יש בו צווים ואזהרות ולמודים לדורות הבאים איך יתנהג האדם בבקשת הפרנסה והזמנתו. א' שלא ילקטו ממנו יותר מן הצורך לעשות ממנו אוצרות וסחורה, רק "לקטו ממנו איש לפי אכלו", שזה ממעט בטחונו, וכל שכן המרבה בסחורה לאסוף עושר ונכסים ולא ישליטנו אלקים לאכול ממנו. ב', שלא ירבה באכילה יותר מדאי ולא ירעיב את עצמו רק צדיק אוכל לשובע נפשו, ועל זה היה עומר לגלגולת. ג', שכל איש מחוייב במזונות אשתו ובניו, ועל זה אמר "מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו". ובל יאמרו שאשתו ובניו ילכו וילקטו בעצמם, כי היא צריכה להיות צנועה באהל, והבנים ילמדו בחדר הורתם. (שם שם טז)

זה הדבר אשר צוה ה' – טעם הציווי הזה ללמד, שענין המן לא היה נוהג רק במדבר לבד, כי הוא ענין קיים ונוהג לדורות, שכל מי שינזר מעניני העולם אל התורה ואל העבודה יזמין לו ה' לחם חקו בלא עמל ויגיעה, ויהיה מאוכלי המן, כמו שהזמין אל משה שנתעשר מפסולתן של לוחות, רוצה לומר שעל ידי קבלת התורה ניתן לו עושר ופרנסה על פי נס, ולאהרן ולבניו הזמין פרנסתם מאשי ה' ומתרומת הקדש כדי שיעסקו בתורה בלא דאגה… (שם שם לב)

רש"ר הירש:

בזעת אפיך תאכל לחם – …כל הצער של חיי העצבון מתבטא בתיבת "לחם", המזון נקרא "טרף", על שום שנטרף מידי הטבע, והוא נקרא לחם על שם שיושג תוך מאבד סוציאלי במלחמת הכל בכל. אילו יכול האדם להתפנות לרוחו, ולא רק ללחם חוקו לא היה אדם נלחם באדם, ולא היה משקל רב למושג הקניין, אולם, חיי האדם תלויים בפרוסת הלחם, והוא זוכה בה רק בעצבון, ומשום כך משטרף את המזון מידי הטבע, הוא נלחם על קנינו עם האדם, ויש שילחם בטרם יטרף, שמא יקדמנו אחר במקור הטבע… (בראשית ג יט)

…שתיהן, פרנסה וגאולה, אינן תוצאות לסדר הכללי שה' קבע לעולמו, אלא הן פעולות ההשגחה הפרטית. אדם ישר ונקי כפיים השוחר את לחמו רק בדרך היושר והמוסר, אם אדם זה ימצא את פרנסתו בדרך זו, אין זה אלא פלאים, מתנה מתמדת של פלאי ההשגחה האלקית, כמו שנאמר "טרף נתן ליריאיו יזכר לעולם בריתו" (תהלים קי"א ה'). מה שאחרים זוכים לו כ"טרף" בדרך הכח, נותן הוא ליריאיו, ואדם המתהלך בדרך המוסר אם הוא ניצל מהפגעים הפיסיים והחברתיים המאיימים עליו בעולמו, הרי גם הוא זקוק לגאולה אלקית מתמדת. (שם מח טז)

…מה בצע בכל נסי הגאולה והישועה שבמצרים ובים, מה בצע בנסיון המחנך שבמרה, כל חזיונות הקודש משתכחים מן הלב ומן סכנת הרעב המאיימת על אשה ובנים, וגם במובן זה יכון מאמר חז"ל "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". סכנת הרעב האמיתית או המדומה מערערת כל עיקרו ומבטלת כל החלטה טובה. וכל עוד לא נגאל האדם, לא מן הדאגה למחייתו, אלא מתוקף הדאגה למחייתו, אין מקום להגשמה מוחלטת של תורת ה'. אולם אי אפשר להשתחרר מסיוט הדאגה הזאת אלא על ידי הכרה מעמיקה שבלב, שגם דאגת הפרנסה הראשונה בין כל דאגות אנוש, גם היא אינה מוטלת בראש ובראשונה על האדם לבדו, גם למטרה זו האדם רשאי וחייב לעשות רק את שלו, הוה אומר לעשות מה שה' מטיל עליו לצורך מטרה זו, ואילו ההצלחה מסורה היא לה', ושעינו צופיה על כל בית וכל נפש אדם ורחמיו על כל בריותיו…

כל עוד לא נשתלה הכרה זו בלב האדם, כל עוד האדם נרתם לעול פרנסתו לבדו, בכחותיו המוגבלים, אין קץ לאותה דאגה, עלולה דאגה זו להפוך את עולמו למדבר, לא רק בלכתו במדבר, אלא גם בתוך תוכו של עולם מיושב, רב נכסים אך גם רב מתחרים. עלול האדם לחשוב, כי דאגתו צריכה להקיף לא רק את יום המחר, אלא את כל העתיד כולו, ואף את עתיד הבנים, הנכדים והנינים. מחשבה זו ממריצה אותו להוסיף כיבושים על כיבושיו, ללא מנוח וללא התחשבות, עד לא ייוותר מקום בלבו לכל תכלית ומטרה אחרת. משום כך הוליך ה' את העם העתיד לקבל את תורתו לתוך מדבר של ממש, שאין בו כל פרנסה, שם יתנסה בכל אימת ההווה והעתיד, מחוסר פרנסה ונטול סיכויים, שם ילמד לדעת ולחזות בבשרו, בשביל עצמו ובשביל זרעו אחריו, לאיזו מידה של חוסר התחשבות עלול מצב כזה, ולו של רגע חולף, לסחוף את האדם בעצמה רבה… (שמות טז ב)

נסיונו של העם, בלוקטו את המן ששת ימים, העמיד אותו על יסודות דרכי הפרנסה היהודית, והנחיל לו לקח בעל חשיבות מרובה לדורי דורות. מגונות הן מידות העצלות, רדיפת הבצע, הקמצנות וקטנות האמונה, משובחות הן מידות החריצות, ההסתפקות במועט, תכונת אדם השמח בחלקו ונהנה ממנו, בוטח בה' ומשליך עליו את יהבו. (שם שם כ)

…כנגד זה המנחה איננה מסמלת את האדם אלא את אמצעי קיומו, עושרו ושביעות רצונו, כי ה' מספק לכל נפש את התנאים הדרושים לה בחיים, ומבחינה זו כל נפש עומדת ביחידות לפני ה', עיקרון ההשגחה הפרטית הוא המתגלה בפרשה זו, "אין שנים מתנדבים עשרון אחד", שכן כל אדם זוכה בעשרון המיוחד לו… (ויקרא ב א)

…אמנם ה' מביאנו אל ארץ טובה מאד, אך למען לא נאמר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל", עלינו לראות את עצמנו כל שנה שוב במדבר, תחת חסותו הבלעדית של ה', ולהזכר כי רק על מוצא פי ה' יחיה האדם. הסכך שוה בכולם, עני כעשיר, אך המחיצות המבדילות מהעולם החיצוני הן שונות מבנין קבוע עד לדופן עקומה וכדומה… גם שולחנו צריך להכנס תחת הסכך, ובל יחשוב שרק חייו אבל לא פרנסתו תחת חסות ה'… (שם כג מג)

ואפית אותה – …כל לחם כמין תבה פרוצה, פונה אל חברו ואל עצמו, וכן נאפות שתים שתים, כל אחד צריך לדאוג גם בעד חברו… (שם כד ה)

הודו – …הסוף "נותן לחם לכל בשר" בא לומר, שכל חתיכת לחם היא מפעלו של בורא ומנהיג הכל וחסדו, וחסד זה מתגלם בכל הבריאה והנהגתה. (תהלים קלו א)

נותן לבהמה לחמה – בודאי היה נותן גם לאדם מזונו בלי עמל, אם היה משתמש בעמדתו כשותף במעשה ה' לשם מילוי תפקידו שנועד לו, ולא שש למלחמה ולהחריב בכח עיוור. (שם קמז ט)

במה מתבטא החורף שלנו? ראשית כל הוא מתבטא בהתרחקות בפועל מן התורה והמצות, מן החוק האלקי, אשר פשתה כנגע בהרבה בתים מישראל, תחילתו של תהלים זה נשאר היה על מוטיב כלכלי, סביב לכל תחושה יהודית טהורה והכרת אמת, התבצרו חשוקי ברזל כלכליים, ששמו ללעג את הבטחון בה' אלקינו, אשר עוד מימים ימימה, בהוליכו אותנו בערבות המדבר, קבע את שמירת השבת כמבחנת, "הילך בתורתי אם לא", אחוז גדול מבין הורים שומרי תורה, המחנכים גם את צאצאיהם ברוחה בתקופת הנעורים, לא יעמוד במבחן כאשר תעלה על הפרק שאלת הקריירה הכלכלית והחברתית של ילדיהם בגיל התבגרותם, המחלה הרוחנית הזאת אינה נובעת כתוצאה מהכרחי זמן כפויים, כפי שיש מנסים לתרץ ולהסביר תופעה מדאיגה זו, אלא היא פרי האדישות וקטנות המוחין של דלי השגה, בכוח רצון טוב והחלטה נחושה אפשר היה בהחלט לשים לאל את כל הגורמים המפריעים כאילו ליהודי המעורה בחיי היצירה והכלכלה לשמור אמונים לתורתו ולדתו. אולם כאשר חסרה התבונה הדרושה להחלטה כזאת, עושה התכחשותו של הרוב את נאמנותו של המיעוט לתפקיד הקשור במסירות נפש עצומה, עד שהיחיד זקוק להתאזר בכל מאמצי נאמנותו ועקשנותו היהודית, כדי להציל את עצמו עם בני ביתו מהפרת הברית הכרותה בינו ובין אלוקיו. (במעגלי שנה חלק ב עמוד קטז)

זקוקים אנו לגאולה זו בכל עת ובכל שעה, הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה, שנאמר ויפרקנו מצרינו, וסמיך ליה נותן לחם לכל בשר, מה גאולה פלאים אף פרנסה פלאים, מה פרנסה בכל יום, אף גאולה בכל יום (ב"ר כ' כ"ב). מאז בא ה' ולקח לו את ישראל ממצרים להיות לו לעם, אין ישראל יכולים עוד להתקיים אלא על כנפי הנשרים של ה'. עדיין ישראל עומדים כמו אז, מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו, כך נוטל האדם מישראל את המצה בידו ומטה אוזן קשבת לכל אשר היא מלמדת אותו, כי כל פרוסת לחם שהוא משיג לא בכחו הטבעי השיגה, אלא מתנה היא שנתן לו ה' ברוב חסדיו, כשם שבשעת הגאולה התלכד כל העם בקרבן הפסח ב"צאן" המתמסרת להנהגת הרועה, כך יהיו ישראל תמיד בבחינת עדרו של מנהיג העולם, של "רועה ישראל וגו' נוהג כצאן יוסף" (תהלים פ' ב'), ויהיו משולים לצאן, "שנים ליום", תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה, ושל בין הערבים היה נשחט על קרן צפונית מזרחית על הטבעת השניה, דהיינו תמיד של שחר נשחט כנגד היום במערב, ושל בין הערבים כנגד היום במזרח, תהא זו הסמליות לתכונתה של האומה הישראלית, המתמסרת כצאן ביד רועה קבל עולם ומלואו, ובכל עידן וזמן שחרית וערבית, גלוי לעין השמש. (שם חלק ג עמוד קכ)

העמק דבר:

וכל שיח השדה – …אלא יש בזה המאמר עוד כונה עמוקה, דשיח משמעו תפלה קבועה המכונה עוד עבודה שבלב… דמראש הבריאה קבע הקב"ה שיהיה עסק פרנסה שבא בהליכות עולם מעורב בהשגחה עליונה מגיע על ידי מפגיע של עבודה, או קרבנות או תפלה, ומשום הכי נקראו אלו סתם עבודה… דעיקרם באים לפרנסה… וכן כל ברכות הנהנין באים לברך שפע אותו מין, וכבברכות "כל הנהנה בעולם הזה בלא ברכה הרי זה גוזל הקב"ה וכנסת ישראל"… גוזל הקב"ה הרוצה להשפיע, וכנסת ישראל הצריכים לכך, וחבר לירבעם שמנע קרבנות מישראל… (בראשית ב ה)

ותורותי – …והודיע ליצחק טעם העושר, כי ישראל מתפרנסים על העבודה, ותלמידי חכמים בזכות התורה מתחילה מסתפקים במועט, ואחרי שמצליחים בה ממשיכים עושר. (שם כו ה)

ושם נסהו – כל הדור רצה הקב"ה להרגילו בעסק פרנסה לדורות, שלא יהיה לבו נמוג כל כך כשרואה מחסור בביתו, וזה נקרא נסיון, ולאותו דור לא נצרך ללמדם השגחתו שהרי ראו הכל בעין, אבל לדורות המאוחרים נצרך ללמדם שיהיה מכל מקום לבו נכון אשר ברגע האחרון יחיש ה' עצה שלא ימות ברעב ובצמא… (שמות טו כה)

דבר יום ביומו – משמע שלא יתאחר חוק היום על מחר, ועוד שדין האדם בהשגת מזונותיו לפי זכותו יבא ביומו ולא יאוחר, שהרי ידוע שנשתנה המן לפי אופן הגעתו לפי זכות האדם ביומו… (שם טז ד)

למשמרת לדורותיכם – להראות לדורות שהקב"ה מסייע למי שנותן נפשו לשיקדם התורה בעסק הפרנסה. (שם שם לב)

ואשא אתכם – פרנסת האדם נקראת נשיאה, ויש ב' אופנים, כל זמן שהתינוק אינו יכול להלוך כלל, ב' שיכול ללכת אבל המפתן או אבן בדרך, האדם אוחזו ומגביהו, אבל אינו לוקחו על זרועותיו, כך פרנסת ישראל כשהולכים בעצמם והקב"ה רק משגיח על הליכות עולמם, וכשהקב"ה מפרנס בלי שום עמל האדם נקרא נשיאה, כבמדבר. על כנפי – שהיתה הפרנסה באופן גבוה מדרך הטבע. (שם יט ד)

והשולחן תתן על צלע צפון – סדר המקרא תמוה, אלא בא ללמדנו על המרומז בתכלית הכלים הללו, דתכלית השולחן היה שפע פרנסה וברכה בתבואה, הבאה על ידי לחם הפנים, ועל זה מלוכה ועושר, ומשום זה הפרט הונח על צלע צפון, וכבבבא בתרא כ"ה, הרוצה להחכים ידרים, והרוצה שיעשיר יצפין, והמנורה תכליתה להאיר על כח פלפולה של תורה, וידוע דפרנסה בריוח מוכרח להקדים לפני פלפולה של תורה, דבלא זה אי אפשר להיות עמלים בה, מה שאינו כן עשירות אם באה בזכות התורה, אינו מגיע אלא בשביל שכבר זכו בעמל התורה, מגיעים ממנה גם לעושר וכבוד, והיינו שרמז הכתוב כאן מתחילה יהא השולחן לתכלית שאינו מיוחד לצלע צפון לבד, רק לתכלית פרנסה, ואחר כך תעמיד המנורה נוכח השולחן, היינו דיהיו בעלי פרנסה משפיעים על עמלי תורה שבאים להשיג כח המנורה, ואחר כך יזכו לתכלית הב' של השולחן שיהא ראוי להיות נתון על צלע צפון שמשם זהב יאתה וגם כבוד מלוכה. (שם כו לה)

אל תחלל את בתך – פשטא דקרא שאזהרה זו מענין פרנסה בזויה, שהזונה עצמה יוכל להיות שלא בשביל אתנן אלא למלא תאותה, מה שאינו כן המחלל בתו לזנות, הוא בשביל פרנסה, ובאשר מסיר הבטחון מה' שיתפרנס בנקיות, הרי הארץ חונפת וחסרה פרנסה… את שבתותי תשמורו – בפשט באו אזהרות אלו לעצה לפרנסה, לשמר שבת ורגלים… והרגלים מיוחדים לפרנסת הארץ באשר ראשי שנים המה, ושאר מצות הרגל מועילות לברכה. (ויקרא יט כט ולא)

מאזני צדק – בפרשת תצא נתבאר כי באזהרת משקלות כמוס יסוד לדעת, שאף על גב שאנו מתנהגים בהליכות עולם הטבע במשא ומתן, מכל מקום השגחתו נסתרת במעטה הטבע, והכי רמז כאן, אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – הכונה שהרי הוצאתי אתכם ממקום שהיה לכם פרנסה בשפע, על מנת כן הוצאתי אתכם להיות משגיח שלא תחסר לכם פרנסה… (שם שם לו)

והתקדשתם – בקדושים מיירי בקדושת אכילה ולמנע תאות דברים אסורים, וכאן מיירי בקדושת פרנסה, שהיא מקדשתם להיות דבק בה' להפיק רצון על ידי קרבנות ותפלה. והיתם קדושים – ואז יסייעו אתכם. (שם כ ז)

ולקחת סולת – נדרש גם שהתלמידים יהיו מוכנים לשמע, וזה תלוי שיהיו פנויים מעסק פרנסה, ושיהיו מסתפקים במועט, ולחם הפנים מגיע כפול וכזית ומשביע, דמי שרוצה להסתפק במועט הקב"ה מסייעו, וגם היה לחם הפנים מברך התבואה… (שם כד ה)

אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים – ששם היו מתפרנסים מיד המלך, אם כן עלי להשגיח ולהזמין פרנסה. (שם כה לח)

ופרשו עליו בגד ארגמן – באשר כח עבודה במזבח החיצון ושפע ברכה על ידי שמזין, משום הכי בא עליו בגד ארגמן, שהוא בגד מלכים ומי שיש לו שפע עשירות. (במדבר ד יג)

והיו לכם לזכרון – כמו שבשעת מלחמה הוא עת רצון לתפלה להשיג ישועה, ככה במועדים להשיג פרנסה… והיינו דמצלינן ביעלה ויבא כמה זכרונות טובות. (שם י י)

קרבני לחמי – לחם משמעו פעולת החבור בהתקשרות אמיצה הנקרא מלחים, ומזה השם לחם, המחבר הגוף אל הנפש באופן חזק, וקרא הקרבנות בכלל לחמי, שמחבר הקב"ה לישראל, וכן נקרא התלמוד לחמי, שאין לך מחבר ומקרב ישראל לאביהן שבשמים כמוהן, ועוד, שאני מפרנס בזה עולמי, וכבכתובות, שנקרא מזבח שהוא מזין, ופירש"י בזכות הקרבנות העולם ניזון, ולכן נקראת עבודת הקרבנות עבודה סתם, יותר משאר מצות, דסתם עובד הוא כדי לשבע לחם, דשאר מצות אינן בשביל פרנסה בעולם הזה, אבל במדבר לא באו קרבנות לפרנסה, שהרי ירד להם מן בזכות משה, ובאו בשביל יעוד הקב"ה עם משה רבינו ע"ה… (שם כח ב)

וירעיבך – ועוד רצה להרגיל את ישראל שלא יהא מקור פרנסתם נראה בעיניהם. כי לא על הלחם לבדו – שיהיו עתים שלא תהיה שום תקוה להשיג לחם ויאבדו כל תקוה, על כן הקדים לתת להם כח להתפרנס מכל מוצא פי ה'… ושסדר (למוד ואמירת) הקרבנות יועיל לפרנסה כמו ההקרבה… (דברים ח ב)

כי ה' אלקיך – הוסיף להשריש אמונה בלבבינו שעל ידי דבור אנחנו ניזונים, שגם בארץ ישראל שעיקר פרנסת הארץ על ידי קרבנות, מכל מקום מצות עשה לברך אחר המזון, וזהו כדי להמשיך ברכת הארץ. (שם שם ז)

אם שמע תשמעו – בברכות ל"ה אמרו על "ואספת דגנך" בזמן שעושין רצונו של מקום מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ואם לאו ואספת וגו'. ותמהו בתוספות הלא כאן כתיב אם שמע תשמעו וגו' ואספת? אלא הענין שישראל מתפרנסים בארץ ישראל בזכות לחמי שהיא עבודה או התורה דכתיב לכו לחמו בלחמי, והוא כמו המלך הנותן לעבדיו נחלה לעבדה ולהתפרנס ממנה, או אנשי חילו הניזונים מאוצר המלך בלי טורח, ואלו קרובים לו יותר ואהובים, ואם ישראל עוסקים בתורה משולים לאנשי מלחמתו, ומלאכתם נעשית על ידי אחרים, וזה שאמר "ולעבדו בכל לבבכם" זו תפלה, רמז לזמן הזה שתפלה במקום הקרבנות, וכן בזמן הבית התנה שתהיה עבודה בכל לב, דהיינו באמונה שלמה, שהיא המשפעת ברכה… (שם יא יג)

ואספת דגנך – תהיה פרנסה בשפע, אבל תהיה נצרך לעסוק בעצמך כמו במלכותא דארעא. (שם שם יד)

ושמתם את דברי – מסיים שכל זה אם פרנסה בכח עבודה, ואם היא כלחמה של תורה אין חשש שיפתה לבבכם, וכבקדושין ל' כל זמן שרטיה עליך אכול כרצונך. (שם שם יח)

ראה נתתי לפניך היום – הענין הוא, שאז היה יצר הרע של ע"ז משונה, כמבואר בפרק חלק ממענה של מנשה המלך, מפני שלדעתם היה שייך לפרנסה המושך לב האדם מאד, כמו תאות הממון בעת הזאת, וקשה היה לעמד בנסיון, ועל זה הזהירם יהושע שיסירו אלהי הנכר וגם הטו לבבכם אל ה', רוצה לומר לחשוב באלקות ואהבת ה', ובזה תנצלו מיצרא דע"ז, וכמו שכיום קשה מאד להיות בטוח ממכשול גזל, אם לא שמחשב דרכו, וישראל לא קבלו על עצמם זהירות יתרה זו ובטחו בכחם, ובאמת נכשלו עד שחזר שמואל להתנות הסירו את אלהי הנכר והכינו לבבכם אל ה', ועשו שניהם, ונתקיים בידם עד שבא ירבעם והמלכים המחטיאים… (שם ל טו)

מורשה קהלת יעקב – הם זוכים על ידי שמחזיקים הלומדים בלי דאגות פרנסה, וכן בפסוק מפי עוללים ויונקים וגו', עולל הוא הניזון במעי אמו ואינו דואג כלל, והוא הסמוך על שולחן הוריו בכבוד ועוסק בתורה, ויונק אמנם אמו רוצה להניקו, אבל לפעמים צריך לבכות לכך, וזהו הניזון מנדבת אחרים, ומאלו השנים בא עוז התורה, ובזה מקנאים המלאכים… (שם לג ד)

רוכב שמים בעזרך – ומפרש בג' דברים עקריים לאדם, פרנסה והגנה מאויבים, והנהגה טובה בקרב הכלל, ומפרש תחלה כח ישראל בפרנסה, רוכב שמים – שהוא כינוי לכל המשפיעים, והקב"ה רוכב עליהם ומנהיג הטבע בהשגחה פרטית, לפי עבודת ישראל בקרבנות או בתפלה, ובזה עוזרים כנסת ישראל את המשפיע ית' כי כן יסד מלכו של עולם. וזהו בעזרך – בעזר ישראל בתפלה. ובגאותו – וזה ידרש רק בזמן שההנהגה היא טבעית ולא בהנהגת נס ותפארת, שאז הוא רוכב שחקים. (שם לג כו)

משך חכמה:

אבל כל האומר תהלה לדוד בכל יום, שזה מדבר על מפעלות סדור הטבעי אשר בכל יום, כמבואר, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. והנה על דרך נס בלתי סדור הטבעי אינו מן הפלא, כמו מן וכיוצא בו, אבל הענין הנפלא בהטבע הוא ההזנה התמידית, שזה קיום הנמצאים והרכבת הנפרדים, ובדרך טבעי כל יום קבוע הזנה לאלפי אלפים בלי מספר נמצאים, מזון אשר כל אחד יזון מן הטבע, הוא פועל מורה על חכמה ושלמות וכבוד השי"ת למבין יותר ממה שמורה הנסיים, ולכן אמרו משום דאיתא (המזמור) באלפא ביתא, שענין אלפא ביתא מורה על סדור טבעי… רק שהולכין הסבות קשורות והעלולים מסודרים, ובאופן הסידור הטבעי אם נותן מזון להנמצאים אז הוא ענין פלא, וזה משביע לכל חי רצון. והנה בענין הטבע צריך גם פועל היצורים, וזה כמו חרישה וקצירה וזריעה וכיוצא בזה, רק שהאדם מוצא הכל מוכן לפניו, וכל העולם עומדים הכן לשרתו ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא, ולכן דייק רש"י משום דאית ביה תרתי, דאתי באלף בית, ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי, דעל דרך סדור הטבעי והכל מוכן, זה עיקר מטרה יותר ממפעלות הנסיי, אשר על זה נאמר בהלל הגדול נותן לחם לכל בשר, שהכל על הפלאות נגד הטבע שחשב שמה… (ויקרא כו ד)

תורה תמימה:

האלקים הרועה אותי – בפסחים קי"ח קשין מזונותיו וכו', דבגאולה כתיב המלאך הגואל, ובמזונות האלקים הרועה אותי, ויש לפרש שמלאך רוחני ואיני יכול להספיק הצרכים הגשמיים שאינו מרגיש בחוסר זה, והשי"ת אף שהוא קדש קדשים מרגיש בצרכי קרוץ מחומר. ומה שאמרו קשין מזונותיו כקריעת ים סוף, כי שם היה קשה למצא לישראל זכות נגד הקטרוג אלו ואלו עובדי ע"ז, וכן במזונות, הרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי… (בראשית מח טו)

מוהר"ן:

…כי חושך הוא בחינת בעצבון, דאגת ותאוות הפרנסה, צער כפלים כיולדה, אנפין חשוכין ע"ז, ועליך יזרח ה', אמונת אלקות, אור הפנים, "ויחן את פני העיר" תיקון המטבע, תיקון תאוות ממון בחינות שמח זבולון. וזה בחינת (ברכות ה') מצא או מוצא, כי הפרנסה הוא בחינת אשה, כמ"ש חז"ל (סנהדרין פ"א) היורד לפרנסת חבירו כאלו בא על אשתו, ופרנסה שהוא בעצבון היא בחינת "מוצא אני מר ממות את האשה", בחינת מרירותא דעלמא שצריך להמתיקה על ידי מלח כנ"ל, אלמלא מלחא לא הוי יכיל עלמא למסבל מרירותא, ועל כן להיפך בפרנסה דקדושה כתיב "מצא אשה מצא טוב" (משלי י"ח) טוב בחינת צדיק, בחינת ברית מלח שהוא ממתיק מרירותא, היינו תאות ועצבון הפרנסה. ופרנסה שהיא בחינת שמח זבולון בצאתך, הוא בחינת מצא אשה מצא טוב, ואין טוב אלא צדיק (יומא ל"ח ב') היינו ברית…

וזה בחינת מזוזה, כי איתא במדרש (במדבר רבה כ"ב) למה נקרא שמן זוזי מפני שזזין מזה לזה, וזה (איוב כ"ב) "והיה ש-די בצריך" היינו על ידי מזוזה, וכסף תועפות לך, על ידי זה פרנסתו מעופפת לך… (כג ג וד)

ובזה תלוי פרנסה בלי טורח, שהוא בחינת (שמות ט"ז) "לחם מן השמים", היינו על ידי תיקון הכללי, שהוא תיקון הברית, שהוא בחינת (משלי ל') "דרך הנשר בשמים"… שזה בחינת תיקון הברית, שבזה תלוי פרנסה בלי טורח, שהוא בחינת מן, בחינת לחם מן השמים, כנ"ל, כי פרנסה שהוא בטירחא ובכבידות, הוא מחמת שלא תיקן תיקון הכללי, שהוא תיקון הברית, כי מאן דזריק פירורין דנהמא עניות רדיף אבתריה, כל שכן מאן דזריק פירורין דמוחא… (כט)

…וכשיש חרון אף חס ושלום הוא בחינת עשן שיוצא מנחיריו, כמ"ש (תהלים י"ח) "עלה עשן באפו", וזה העשן מזיק לפרנסה, שעל ידה מוציאין מכח אל הפועל, כי על ידי שיש לו פרנסה ואינו נצרך לבריות זוכה לאמת, בחינות עלמא דאתי, בבחינות אשרי שא-ל יעקב בעזרו שברו על ה' אלקיו, שעל ידי זה מוציאין מכח אל הפועל כדלקמן. כי העשן מזיק לעינים, בבחינת (משלי י') "כעשן לעינים", שהם בחינת פרנסה, בחינת (תהלים קמ"ח) "עיני כל אליך ישברו" וגו', כי כעס מזיק לפרנסה, כמו שמובא במקום אחר שכעס מפסיד העשירות, וצריך לשבר ולהמתיק החרון אף… (סו ב)

…ועל כן מי שרוצה לקבל פרנסה צריך שיהיה לו קצת ממשלה, כדי שיהיה לו איזה שייכות עם המלכות, וזה בחינת (רות ב') "לעת האוכל גושי הלום", אין הלום אלא מלכות (זבחים ק"ב), כי צריך שיהיה לו ממשלה בחינת מלכות לעת האוכל, כי על ידי זה נמשך הפרנסה כנ"ל. ועל כן כשהבעל חוגר מתניו נגד אשתו ומחייב עצמו לפרנסה, כ"ש בכתובה ואנא אפלח ואוקיר ואיזון וכו', אז נותנים לו קצת ממשלה… וכן כל השרים כל מי שצריך ליתן פרנסה יותר לאנשים רבים התלוים בו הוא צריך שיהיה לו יותר ממשלה כדי שיוכל להמשיך הפרנסה על ידי המלכות כנ"ל, והמלכות מקבל הפרנסה מן בחינת הידים שיש בים החכמה… (תנינא ז י, ועיין שם עוד)

הקשו מפני מה כשאדם מבקש פרנסה אין נותנין לו תיכף מן השמים, כי אם על ידי סיבות לכל אחד לפי סיבתו. שזה צריך לזרוע תבואה ולחרוש ולקצור וכו', וזה צריך לנסוע ולמצא צורך פרנסתו שם, וכיוצא בזה, ולמה לא נותנין לו תיכף בשעה שמבקש פרנסתו מזומן. והתירוץ, דע שכל הפרנסה של ישראל צריכין לקבל על ידי המלך, כמ"ש במלך (דניאל ד') אילנא די חזית די רבה ותקף וכו' ומזון לכולא ביה, אנת הוא מלכא. ועיקר המלכות הוא על ידי ענוה, בבחינת (משלי ט"ו) "ולפני כבוד ענוה"… וכשנמשך המזון על ידי המלך כנ"ל נעשה ממנו בירורים כגון תבואה שהרבה ממנה אוכלין בהמות, ואחר כך מתברר עוד ואוכלים ממנה עכו"ם, עד שמתברר ממנה לישראל. וגם בהאכילה יש בירורים עד שמתברר ונעשין מהם אמרי שפר, דהינו ברכות שמברכין עליהם תחילה וסוף…

והכלל שצריכין לראות את המלך בבחינת (ישעיה ל"ג) "מלך ביפיו תחזינה עיניך", דהיינו כשהוא ביפיו וגדולתו, ולא בשעת קטנות, ואם היו נותנין לו פרנסתו תיכף ומיד לחם מזומן, היה אפשר שיראה את המלך בשעת קטנות, כגון בשעה שמקטין את עצמו ומחשב את עצמו שקופה של שרצים תלויה מאחוריו וכיוצא כנ"ל, אבל עכשיו שנותנין הפרנסה על ידי סיבובים, נמצא שבאה בעתים מיוחדים, כי לכל סיבה צריכה עת מיוחדת עד שתצא הפרנסה אליו, ועל כן לא יבא לראות את המלך בקטנותו רק ביפיו כנ"ל, כי אין נותנין לו הפרנסה תיכף רק בעת מיוחד, כי על ידי הפרנסה רואין המלך בעטרה כנ"ל… (תנינא טז)

שפת אמת:

ויברך אלקים… אך כי הפרנסה נמשך ממקום גבוה, וכל ימי החול הם ירדו בעולם הזה ונתלבשו בימי המעשה, והשבת נשאר במקום גבוה ועל ידי זה מיניה מתברכין שיתא יומין, ולכך בשבת לא ירד המן, כי הוא גבוה מבחינת המאכל, רק על ידי שיום זה נשאר כמו שהוא, על ידי זה יכולין ימי המעשה גם כן למשוך חיות ממקורם… (בראשית תרל"א)

בפסוק ויתן לך, יתן ויחזור ויתן וכו'. הענין הוא כי אלה הברכות הם שיהיו בני ישראל כלים לקבל את השפע הבא מן השמים, ושעל ידי זה יהיה נפתח מקור השפע, כי הכל תלוי בהמקבלים, אם הם כראוי, כתיב והריקותי לכם ברכה וכו', כאדם המריק מכלי אל כלי, כי השי"ת עשה מדריגות זו על זו, וכולם משפיעין ומקבלין זה מזה, וכטבע הבאר ומעין כל מה שדולין ממנו יותר נובע תמיד, וכן מצינו גם בתחתונים כל מזונותיו של אדם קצובות לו מראש השנה חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, הרי יש הוצאות שמוסיפין הכנסה, וכמו כן בכלל שיש שפע היורדת בקצבה ומדה, אבל לבני ישראל הוא כמעין הנובע, ועל זה כתיב שתה מים מבורך, בור הוא מים שנאספו במדה, וזהו בימי המעשה, ונוזלים מתוך בארך הוא השפע שאינו במדה, והוא בחינת השבת, וזהו יתן ויחזור ויתן, פירוש שהקבלה תגרום התרבות השפע יותר ויותר כמעין הנובע יותר כששואבין ממנו. (תולדות תר"נ)

ברש"י ההפרש בין דברי עשו שאמר יש לי רב, ויעקב אמר כל מה שנצרך לי וכו', אף כי ודאי אמר עשו אמת שהיה לו רב יותר מכפי צרכו, אכן השי"ת נותן הטוב לצדיק בדרך נסתר, ועל זה נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, שלצדיק וירא ה' נותן הטובה דרך מצפון, שיהיה לו רק הנצרך לו, כדכתיב אין מחסור ליריאיו, ולא יהיה לו דבר מותר, ועל ידי זה נשארה הטובה אצלו. וכן הגיד מו"ז ז"ל בשם הרב הק' מפרשיסחא ז"ל, פירוש מגביה שפלים, שהשי"ת מגביה האדם באופן שיהיה נשאר שפל כמו שהיה, כי השי"ת נותן טוב לכל הנצרך, ואם האדם מתגאה נמצא שאין חסר לו ונפסק מתנת שמים ממנו, אבל הצדיק שנחסר לו תמיד הוא כלי לקבל ברכת השי"ת, כדאיתא מים יורדין למקום נמוך, ולהוסיף ביאור, כי הצדיק צריך שלא יבקש טובה מהשי"ת בעבור זכותו, כי על ידי זה שנוטל בעד מעשיו נמצא ממעט כח מעשיו, והאדם צריך שיהיו מעשיו לכבודו ית'… וכן השי"ת נותן להצדיק בחסדו שלא מצד מעשיו כרצון הצדיק כנ"ל, ונמצא שבאמת אין לו הטובה מצדו, וצריך להיות שפל בעיניו. אבל הרשע מה שנותן לו השי"ת הוא באמת מצד מעט מעשיו, כדאיתא ומשלם לשונאיו וכו', לכן מתגאה כדין יש לי רב, ועל זה נאמר ורב יעבוד וגו'… (וישלח תרל"ד)

במדרש על פסוק הרועה אותי הגואל אותי, הקיש פרנסה לגאולה… כנראה שזה יסוד הגאולה לידע כי יש התחדשות בכל יום גם תוך הטבע, כמו שכתוב, מחדש בכל יום מעשה בראשית, וגם הפרנסה שאדם טורח ומוציא הכל פלאים, רק שיש נפלאות מגולים ויש נסתרים תוך הטבע, והמשכיל יתבונן כמו שבכל יום מחדש הקב"ה הטבע, כן מתגלים בכל יום גאולות בלבות בני ישראל עובדי השי"ת וכשיש הארת זאת ההתחדשות אין גלות בעולם… (ויחי תרמ"ב)

במדרש הרועה אותי וכו' הגואל אותי, הקיש גאולה לפרנסה, מה פרנסה בכל יום וכו', פרנסה אינה בגוף בלבד, כי גם התחדשות הנפשות בכל יום הוא בכלל פרנסה, כמו שכתוב המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, וגאולה גם כן בכל יום, שיש בכל יום הארת הגאולה בפרט הגלות שיש בכל זמן איזה הסתר לכל עובד ה', כמו שכתוב יצרו מתגבר עליו בכל יום, ומול זה יש גאולה גם כן בכל יום… והקדים פרנסה לגאולה כמו שהקדים אפרים למנשה, כי נשני אלקים את כל עמלי בחינת גאולה, ואפרים על שם הפרני היא פרנסה. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי ב' ענינים אלו הם סור מרע ועשה טוב, ויוסף היה דרכו להיות מקודם סור מרע, ויעקב אע"ה תיקן שיתן השי"ת פתיחת הלב לתורה הגם שאין מתוקנים כראוי, ועל ידי זה ההארה נוכל אחר כך להיות סור מרע וכו', וזה ענין הקדמת הפרנסה לגאולה כמו שכתבנו. (שם תרמ"ז)

במדרש ויברך את יוסף וכו' הקיש גאולה לפרנסה וכו'… הענין הוא כי צריכין לידע ולהבין כמו שנראה נפלאות השי"ת כשמשנה הטבע, על פי נס שהוא פלאים לעניני בשר ודם בעלמא דשיקרא,   אבל באמת הנהגת הטבע הוא פלא יותר מה שצימצם הקב"ה כח השפע שלו שהוא רוחני ומתלבש ומתצמצם בגשמיות הוא פלא והפלא ביותר,   וזה שאמרו כך פרנסה פלאים, ובאמת קודם החטא היו מקבלים השפע וכל ההנהגה ברוחניות, אך אחר החטא שנתערב טוב ורע צריך להיות הקבלה על ידי צימצום וגשמיות, והוא עיקר העצבון מאחר שבא על ידי הסתר בתוך הטבע, לכן פרנסה יותר עצבון מלידה, כי בלידה הנשמה הנולדת היא דבוקה ברוחניות, רק שמשתתף בו חלק אב ואם בגשמיות, ובפרנסה מתלבש יותר בטבע ועבודה בשדה, לכן כתיב ביה בעצבון. ובאמת זה עצמו ענין סמיכת גאולה לתפלה, זה ההיקש גאולה לפרנסה, כי פרנסה אינו דוקא מזונות, רק כל הצטרכות והבקשות שבי"ב ברכות אמצעיות שבתפלה הם פרנסה, וצריכין לסמוך תפלה לגאולה לברר כי כל אותן ההנהגות נמשכין מלמעלה מן הטבע, ושם הם רוחניות, ובאמת כל אלה ההסתרות נעשו על ידי החטא, לכן כשיש גאולה כמו שכתוב הגואל אותי מכל רע, וכשנתברר הטוב מן הרע זוכין לקבל ההנהגה העליונה, וכמו כן בשבת קדש שנקרא טוב ואין בו תערובת רע, והיא בחינת יוסף הצדיק, מקבלין השפע ברוחניות, וזה היה עיקר הברכה שכתוב ויברך את יוסף, שיהיה התקשרות כל הפרנסה בשורש העליון בסמיכות גאולה לפרנסה כנ"ל… לכן בשבת שמחה ועונג שאין בו עצבון, וחז"ל רמזו מרבה נכסים מרבה דאגה, שזה עיקר העצבון מה שעסוקין ביותר בפעולות גשמיות וכל עבודה בשדה, שפרנסה הבאה בדרכים אלו מביאין העצבון, אבל האי דסמיך גאולה לתפלה אמרו עליו דלא פסיק חוכא מפומיה כל יומא, שזה עיקר השמחה כשמקבלין השפע בלי צמצומים ולבושים גשמיים כנ"ל. (שם תרמ"ט)

במדרש, הרועה אותי המלאך הגואל, הקיש גאולה לפרנסה… ופרנסה על ידי הקב"ה, גאולה על ידי מלאך, כי הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית וכל פרנסת היום, וכשבא השפע לעולם הזה מתלבש בטבע, וזהו על ידי מלאך, ולכן צריך גאולה בכל יום, כי בבא השפע בזה ההתלבשות מתערב בו פסולת ותערובות וצריך גאולה ובירור להוציא אוכל מתוך פסולת, ועיקר הברכה להיות דבוק בשורש… (שם תרנ"ה)

לפרשת המן, בר"מ אלשיך ז"ל כתוב, כי כמו שהנפש יש לה חיות על ידי מזון הגוף מכח השיתוף שיש לנפש עם הגוף, כמו כן נוכל להבין כי יכול הגוף להתקיים גם כן במזון הנפש מכח השתתפות הנ"ל. ואמת שכן הוא כפי האדם, כשהגוף הוא טפל להנפש ממילא ניזון הוא במזון הנפש, וכענין שכתבו חז"ל, חסידים ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידן, כי האמת כך הוא, שהנפש הוא העיקר ונמשך קיום הגוף ממילא, רק שצריך להיות כמו כן אצל האדם, וזה שכתוב למען אנסנו הילך בתורתי, שיהיה עיקר הקיום על ידי התורה לחם מן השמים הוא המזון של התורה, וכן כתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שהכל תלוי בו, אם יודע ומאמין שהתורה ומצות הם חיינו ואורך ימינו יכול לחיות על ידי התורה ומצות גם בעולם הזה, כמו שכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה. (בשלח תרמ"ט)

בפרשת המן, לחם מן השמים, וכתיב למען הודיעך וגו' על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. דהיה הקב"ה בטובו זן את הכל, פירוש טובו ית' מתחדש בכל יום, ומזון לכולא ביה, אך השפע מתחלק לפי ערך המקבלים, כל עולם ועולם במקומו, עד שמזין גם לאדם ובהמה, וזה שאמר ומשביע לכל חי רצון, פירוש לפי הרצון וכח המקבל יש לו צינור ושביל באותו מצב שמשם מקבל המזון, ולכן לתחתונים בא המזון בהתלבשות בצומח ושאר דברים, לכן יש בו פסולת במאכל, אבל באמת האדם כולל כל המדרגות, אפילו למעלה מן המלאכים, כידוע, וזה שאמר לא על הלחם לבדו וגו', על כל מוצא פי ה' וגו', פירוש שכל המדרגות הכלולים במוצא פי ה' יכול האדם לחיות בהם, כאשר היה קודם החטא, דכתיב, אני אמרתי אלקים אתם וגו', ולכן היו ניזונים מן המן שלא נתלבש במזון גשמי, ולכן לא היה צריך בירור שלא היה בו פסולת. (שם תרנ"א)

בענין העומר, במדרש, ואתה וגו' בריתי תשמור זו מצות העומר, שלא זכה אברהם אבינו ע"ה לירושת הארץ רק בזכות העומר, וצריך ביאור כי היכן נזכר מצות העומר בזה, והנה בפסח על התבואה, כמו שאמרו ז"ל הביאו לפני עומר בפסח שיתברך לכם תבואה שבשדות, כי באמת הפרנסה ומזונות הוא בדין, כמו שאמרו קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ואמרו זן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין, אכן בני ישראל יכולין להמתיק הדין, וזהו ענין תנופת העומר והבאתם וגו' אל הכהן, שהוא בחינת חסד, והניף וגו' את העומר, כדאיתא בזוהר הקדוש, שכל מדת הדין צריכה תנופה אל השורש, ובזאת נמתק הדין כמו שכתוב תנופת זהב, וכן תנופת הלוים… ובאמת אברהם אבינו ע"ה הוא שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו, ונאמר לו ואתה וגו' בריתי תשמור, בריתי פירוש הנהגה של הבריאה, הגם שנברא בדין נעשה אברהם שומר שלא יתפשט מדת הדין ביותר רק להעלותו ולהמתיקו במדת החסד… ובאמת זה עצמו בחינת ברית מילה כמו שכתבנו במקום אחר מזה, ולפי זה אתי שפיר דמילה ופסח הכל אחד, ודמיך חיי, דם פסח ודם מילה ששניהם למתק מדת הדין, וכן תנופת העומר למתק מדת הרחמים, וזה הביאו לפני עומר כמו שאמרנו, שהפרנסה ומזונות הם על פי דין, משום שמתלבש בטבע, וכל הטבע דין, אבל בני ישראל דמבטלין הכל אל השורש זה ענין תנופת עומר… (פסח תרנ"ז)

בגמרא הביאו לפני עומר בפסח, שיתברכו לכם תבואה שבשדות. דבחטא הראשון כתיב ארורה האדמה, ואין ארור מתדבק בברוך, לכן צריכין בני ישראל להוציא האדמה מארר, לפי שהם בני חורין יכולין להביא חירות לכל העולם, ועל זה כתיב אשריך ארץ שמלכך בן חורים, והדברים קל וחומר, אם נתאררה האדמה בעבור האדם, מכל שכן שעל ידי זכות האדם ניתן ברכה להאדמה, וזה שאמר שיתברכו לכם, בשבילכם, ועל ידי החטא נתערב פסולת בתבואה, כמו שכתוב וקוץ ודרדר תצמיח, ועל ידי מצות העומר מתבררת התבואה, וכן בכל המועדות יש ברכה באדמה, פסח תבואה, עצרת פירות האילן, וחג המים, ולכן הם ימי שמחה, דכל הקללה היתה בעצבון תאכלנה, ועל ידי יציאת מצרים נבחרו בני ישראל ויצאו מכלל ארור לברוך, מכלל עצבון לשמחה… (שם תרס"ב)

בפרשת לחם הפנים, ביום השבת יערכנו, והוא עדות כי השפע יורד בשבת על כל ימי המעשה, וכי השפע יורד מבית המקדש לכל המקומות, וכי בני ישראל שנבחרו נפשותיהם ממשיכים השפע לכל הברואים, לכן צוה הקב"ה שבני ישראל יערכו י"ב לחם בשלחן הקודש, והענין הוא דכתיב לחם פנים לפני, דבאמת הקב"ה זן ומפרנס לכל הברואים, אבל יש כמה דברים וסיבות קרובות ורחוקות, ויש מקבלין את פרנסותיהם בבחינת אחור כלאחר יד, ובני ישראל רצה הקב"ה שיקבלו השפע פנים בפנים, דאיתא מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי ביה, והקב"ה נתן לבני ישראל תורה ומצות שיזכו במעשיהם לקבל הצריך להם, כמו שאמרנו במקום אחר, בשם מו"ז ז"ל בפירוש הפסוק לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו, שבני ישראל יראו שהשפע פרנסה ירד מלמעלה בדרך ריח ניחוח, לכן המצוה לסדר הלחם, וכפי הסדר שבני ישראל מעירים כן כך הוא בא מלמעלה, ובני ישראל זכו לזה בכח התורה, דכתיב פנים בפנים דבר ה' עמכם, פירוש ההנהגה לבני ישראל היא בבחינת פנים בפנים, וי"ב לחם הם נגד י"ב שבטים, כי יש לכל שבט סדר ודרך מיוחד בתורה… ואפילו עתה שחרב בית המקדש, ומכל מקום על ידי התורה יכולין למשוך השפע בקדושה, ואיתא במשנה ג' שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום, דכתיב זה השלחן אשר לפני ה', אם כן על ידי התורה זוכין לבחינת לחם הפנים, שהוא פנימיות השפע להיפוך מזבחי מתים בלי מקום שאין בו חיות פנימיות, ועל ידי שאמרו עליו דברי תורה מקבלין שפע פנימיות… (אמור תרנ"ב)

בפסוק ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, על פי המדרש בפרשת וירא, ויפקח וגו' ותרא באר מים, מכאן שהכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהם. ופירש מו"ז ז"ל  כי לעולם כל הנצרך לכל בריה מוכן בכל מקום ובכל עת רק שנסתר מעין הגשמי, וכשהקב"ה מאיר עיניו רואה שהכל לפניו,   וכמו כן הכא היה רצונו ית' שיפקחו עיני בני ישראל ויראו כי המים מוכן בסלע, ויובן על פי מאמרם ז"ל כי פי הבאר נברא בערב שבת בין השמשות… (חקת תרנ"ט)

בפסוק צו את בני ישראל וגו' וברש"י ומדרש, עד שאתה מצוני על בני צוה בני עלי, הענין הוא, דיש לחם מן השמים ומן הארץ, והיא בחינת התורה שבכתב ושבעל פה, ומשה רבינו ע"ה הוריד התורה מן השמים לארץ, והמן דכתיב הנני ממטיר לחם מן השמים וגו', ורצה משה רבינו ע"ה להשאיר זאת גם לאחריו, אבל באמת התחיל עתה בחינת לחם מן הארץ, היינו התקרבות מצד התחתונים לשמים, היינו צוה את בני עלי, והיא בחינת הקרבנות, וכן תפלה, שבמקום תמידין איתקן, והיא עבודה שבלב, פירוש על ידי השתוקקות בלב להתדבק בשורש עליון, אם כי עתה נפלנו אחורנית יכולין לחזור למקומנו הראשון, וזה שאמר העשויה בהר סיני, שעל ידי שכבר היינו במדרגה עליונה בהר סיני דכתיב וירד ה' על הר סיני, יכולין שוב עתה להעלות עצמנו לשמים, ולכן התפלל משה רבינו ע"ה כדכתיב ואתחנן, ולמדו חז"ל דיני תפלה, מתפלתו של משה רבינו ע"ה… (פינחס תרל"ט)

במדרש ג' מתנות וכו', בזמן שהן מתנת שמים וכו'. כבר כתבנו מזה, כי בודאי מוכן היה חלק זה לבני גד ולבני ראובן, אבל הרצון שגם אותו החלק המוכן לאדם יחפוץ לקבלו על ידי התורה, וזהו עיקר עבודת האדם, כי הבורא ית' ברא העולם בטבע ומוכן לכל אחד לפי מזלו, אבל בני ישראל צריכין להעלות הכל אליו ית' למעלה מן המזל, וצריך שיהיה הרצון לקבל מתנת שמים ובכח התורה, ואז הוא דבר של קיימא, לכן איתא שצריכין להתפלל בכל יום על מזונות, אף מי שאינו מחוסר פרנסה, כי עיקר עבודה שבלב זו תפלה היא על שאין חסר לאדם, כי מה שחסר לו לגרמו הוא מבקש, רק חכמים קבעו י"ח ברכות על כל הצורך לאדם שיברר שהכל ממנו ית', ויבקש שמאתו ית' יבואו לו אלה הדברים שלא יהיו צרכיו נפרדין חס ושלום מן שורש החיים, ואז כשהם מתנת שמים ובאים בכח התורה, על זה נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו, כשדבוק בראשית שורשו, והוא התורה שנקראת ראשית על ידי שכל הדברים שרשם וראשיתם בתורה… (מטות תרל"ט)

במדרש קודם שנכנסו לארץ היה ברכת הזן, משנכנסו על הארץ ועל המזון וכו'. כי הנה כמו שבעת הבריאה הזמין השי"ת לכל בריה מזון מיוחד, כמו שכתוב הנה נתתי וכו', כמו כן לבני ישראל הכין ארץ ישראל שנשתנה בהיות בני ישראל שמה, והגם כי דור המדבר היו ניזונים ממן שהוא למעלה מזה, היינו חוץ מדרך הטבע, אבל מעלת ארץ ישראל היה שקבלו השפע בדרך הטבע בדביקות אל השורש המיוחד להם, וזה שבח הארץ בברכת המזון, וב' אלו הענינים הם ענין השבת והחודש… כי השבת הוא מקור הברכה ונקרא טוב, ובחינת הי"ב חדשים הם י"ב שערים שהשפע יורד על ידיהם להתחתונים, לכן נקרא חודש שמשתנה כל חודש להתחדשות דרך אחר, והשבת הוא כלל כל השערים, ועל ידי ב' הבחינות הולך השפע בכל יום רק שבכל יום נכסה ומוסגר, ובבא יום השבת והחודש נפתח ונגלה לבני ישראל פתיחת השערים כנ"ל (מסעי תרמ"ג)

בפרשה כי הארץ אשר אתה בא שמה וגו' והשקית ברגלך… אבל באמת הענין אחד, כי הנה ארץ ישראל היא שלא כהנהגת הטבע, שהארץ נותנת יבולה ואינו תלוי במעשים טובים של האנשים, אך לבני ישראל נתן השי"ת, אם כן להיות כל הברכה כפי מעשינו שבבני ישראל, לכן עתה היא מונעת פירותיה. וכתוב והשקית ברגלך, לרמוז כי בודאי גם בארץ ישראל בני ישראל זוכין להמשכת המים למטר השמים, והוא על ידי עבודת השי"ת, כמו שכתוב והיה אם שמע תשמעו וגו', ואמרו חז"ל כי פרשה זו היא קבלת עול מצות, פירוש המצות הם הדביקות וחיבור שיש לתחתונים אל השורש, וזה על ידי מצות שהם בעשיה, ובאמת הוא עבודה קשה להיות הפרנסה תלויה במצות ומעשים טובים, כמו שאמרו חז"ל בפסוק זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, חנם מן המצות, ובני ישראל נבחרו להיות אצלם נמשך הכל על פי מצות ומעשים טובים שלהם, וזה העול מצות צריך אדם לקבל עליו בכל יום בפרשת והיה אם שמע, והברכה הזו הבאה על ידי המעשים טובים הוא באופן שיהיו המעשים לשם שמים… (עקב תרמ"ו)

במשנה, ובחג נדונין על המים… והג' מועדות יש בהם ג' ברכות, על בני חיי ומזוני, והחג הוא מזוני, ולכן הוא בזמן שמחה, כי הקב"ה כביכול שמח בהכינו מזון לבריותיו, וכמו שכתוב הנה נתתי לכם וגו' כל עשב, ובכל מקום דכתיב לשון זה הוא לשון שמחה, ללמד לאדם לקבל אורח בסבר פנים יפות, לתת צדקה בשמחה, לכן קבע זמן הפרנסה בזמן שמחתנו, וכפי מה שנמצא אנשי דעת שמכירין טובת השי"ת יש לפניו ית' שמחה להשפיע להם כל טוב, לכן בזמן הזה שיורד שפע פרנסה יש שמחה לפניו במרום, וכמו כן בפנימיות השפעה שהיא התורה לישראל כי לא על הלחם לבדו יחיה וגו' כי על כל מוצא פי ה', והיא התורה… (סוכות תרמ"ג)

שם משמואל:

ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש, הקיש פרנסה לגאולה, מה גאולה בכפלים, אף פרנסה בכפלים, ואינו מובן מהו הכפלים, אך לפי הנ"ל יש לומר חדא היא הסרת המונע, שהיינו סתימת המוח והלב, והשנית הארות קדושות שיבואו למוח והלב הפתוח, וכענין זכור ושמור דבשבת כנ"ל, וזהו גאולה בכפלים, אף פרנסה בכפלים, דלהשפעת פרנסה יש שני ענינים, חדא המשכת השפע ממקורו, והשנית שיבוא לאדם, כי כמה מונעים ומקטרגים הסותמים את פתח הורדת השפע למטה וכמה דינים עוברים על השפע ההוא אחר שיצא מהמקור, ואיך ירד למטה אם בלבוש חומרי מאד וגס, או בדקות וכמו מוצא פי ה' שיהיה בו כידוע זה בספרים, אם כן כמו גאולה שיש בה שני הענינים הסרת המונע והנתינה, ואין ביניהן אלא שלגאולה הסרת המונע קודם ובפרנסה הנתינה קודמת ואחר כך הסרת המונע, וזהו שאמרו ז"ל (פסחים קי"ח) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, היינו דמהר"ל כתב דענין קריעת ים סוף הוא סילוק החומר, ובזוהר הקדש ובאריז"ל שהוא התגלות אורות גדולים מאד, ובודאי הא והא איתא, הסרת המונע והארה אלקית, ועל כן מדמה לה מזונותיו של אדם שיש בהם נמי שני ענינים אלה… (ויחי תרע"ד)

נראה לפרש דענין הקושי בלידה ובפרנסה שנתהוה מחטא אדם הראשון, שידוע בספרים הקדושים שעונש העבירה איננו דבר סגוליי, אלא העבירה עצמה היא העונש, בסוד תיסרך רעתך, וכן צריכין לומר בעונש שנתהוה מחטא עץ הדעת טוב ורע, דאחר החטא שנתגשם האדם, היינו שמעיקרא איתא בזוהר הקדש, דאדם הראשון לא הוה ביה מהאי עלמא כלום, אלא היה כולו רוחני, ואחר החטא נתגשם בלבוש חומר זה, ועל כן בלידת האדם שנצמדה נפש רוחנית בגוף גשם זה הבא מטפה סרוחה ובחטא יחמתני אמי, שהיא הרכבה מין בשאינו מינו, זה גורם הקושים והיסורין, ועל כן קודם החטא שגם הגוף היה רוחני עלו למטה שנים וירדו שבעה… ובמדרש (שמ"ר א') מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפתקא של חוה, שלעומת הזדככות החומר נתמעט הקושי, וכן נמי ענין קושי הפרנסה, כי בפרנסה אלמלא היה בה כח רוחני לא היתה מפרנסת את האדם, וידועין דברי האריז"ל בפסוק (דברים ח'), כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, היינו מוצא פי ה' שנמצא בהמאכל הוא הוא המחיה את האדם. ובליקוטי התורה מהרב ז"ל שנמצא במאכל כח גבוה עוד יותר מהאדם ועל כן יכול ליתן חיות באדם, ועל כן קודם החטא שהיה אוכל פירות גן עדן שהיו רוחניים מקבילים למהות האדם שהיה אז כולו רוחני, לא היה קושי במזונות, אך לאחר החטא שהמזונות נתגשמו ועל כן נצרך שהמזונות יצמידו לגשם המזונות, זהו הגורם קושי, ועל כן קושי הלידה וקושי המזונות הם ענין אחד, ונמשך בעצם מן החטא של אדם הראשון.

ולפי זה מובן ענין קושי הפרנסה שהוא יותר מלידה, כי הנפש אף שנעשית על ידי הלידה נצמדת בגוף, מכל מקום אף בעודה בגוף היא נבדלת מהגוף והיא רק הרכבה שכנית, אבל הרוחניות שבמאכל מתאחדת עם חומר המאכל עד שנעשים אחד ממש, על כן יש בו קושי יותר וגורם עצב ביותר…

ואמר עוד מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום. ויש לפרש דהנה במדרש שבתחילת הבריאה היו שמים וארץ נמתחין והולכין עד שגער בהם הקב"ה ואמר די, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיו מתפשטין ומתרחקין מהשורש ונתגשמו עד שגער בהם שלא יתגשמו יותר. ויש לפרש הדברים על פי מה שאמרו חכמי האמת, שהבריאה באה דווקא על ידי צמצום והסתר אורו ית"ש, דאם לא כן היתה מתבטלת במציאות ולא היה אפשר להבראות, ומובן שמחמת הצמצום וההסתר נתגשמו, כי כל גשם הוא דבר יש ונפרד בעל גבול שש קצוות הבא רק מפאת ההסתר והצמצום…

ולפי האמור מובן, שכמו בתחילת הבריאה מחמת בחינת הדין והצמצום וההסתר נמתחה ונתגשמה הבריאה עד שגער הקב"ה ואמר די, כן נמי בכל יום שמתעוררת בחינת הצמצום וההתגשמות של העולם צריך לגאולה מן הגשמיות שלא יתפשט יותר, ואולי מזה עצמו נצמח שהוא עת דין ברשעים, ובזה יתפרשו דברי המדרש, מה פרנסה בכל יום, דכתיב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, לעומתה גאולה בכל יום מהגשמיות.

ולפי האמור יובן נמי מה שאמר רשב"נ גדולה פרנסה מן הגאולה, שהגאולה על ידי מלאך ופרנסה על ידי הקב"ה, כי איתא ברח"ו (בשער הקדושה), שמחצב הנשמות הוא גבוה ממחצב המלאכים, ולעיל אמרנו בשם הרב בליקוטי התורה, שהרוחניות שבמזון היא כח עליון גבוה יותר מנשמת האדם, ועל כן יכול ליתן חיות באדם, ואם כן קל וחומר שהוא גבוה יותר ממלאך, ואין יד המלאך מגעת שם, על כן אי אפשר אלא על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזה עצמו מה שאמר ריב"ל, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כי בענין קריעת ים סוף איתא בזוהר הקדוש דבעתיקא תליא מילתא, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש לשון עתיקא מפירוש לשון המדרש שהעתיק מבריותיו מלשון ויעתק משם, היינו למעלה מתפיסת השגת הנבראים, והוא עצמו מקום הרוחניות שבמזונות כנ"ל, שהוא יותר עליון מהאדם. (ויחי תרע"ה)

בענין אפרים ומנשה, שיוסף היה מבקש להקדים את מנשה, ויעקב אבינו ע"ה הקדים את אפרים. יש לומר דהנה במדרש ר' אלעזר אמר הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה, מה גאולה כפלים אף פרנסה כפלים… וכל המפרשים נתקשו בפירוש כפלים. ובעניותן אמרנו לפרש, היות ידוע דישראל אין להם מציאות בעולם הזה מצד המערכת, שלפי סדר המערכת לא היה אברהם ראוי להוליד וכל מציאות ישראל היתה רק מהשי"ת לבדו, ועל כן אומה זו משולה לכוכבים ומשולה לעפר… ועל כן גאולת ישראל מבין האומות נזקקת לשני ענינים, אחד לסלק מהם השיעבוד של האומות, אבל עדיין אין זה מספיק, כי אפילו אחר סילוק כח האומות מעליהם הלא אין להם מציאות בסדר המערכת, אלא שצריכין עוד שהשי"ת יקחם תחת כנפיו, ואינם דומים לזולתם מהאומות שאחר סילוק כח אומה התוקפת ישובו מאליהם למקומם ושרשם בסדר המערכת, אבל ישראל צריכים גאולה בכפלים… וכן פרנסה נמי היא בכפלים, האחד לפתוח את שערי השפע מלמעלה, אבל עדיין אין זה מספיק, שכמה וכמה מקטרגים מונעים את השפע מלבוא אל האדם, ואם כן צריכין עוד לחסדים שיעשה כלי המקבל. וזהו פרנסה בכפלים, הוצאה ממקור השפע מלמעלה, והבאה להאדם למטה… וידוע שבכלל פרנסה הם כל צרכי האדם, הן גשמיים הן רוחניים, ואפילו פירוש המשנה נקרא נמי פרנסה בדברי חז"ל, וברש"י פרנסת את המשכן לרוחבו, וכן מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום, היינו מכחות רעים הרודפין תמיד אחר האדם להממו ולאבדו ולהכניס בו מחשבות רעות, והקב"ה מצילנו וגואלנו מידם…

ונראה עוד לומר שגאולה ופרנסה אף שהן בסגנון אחד בכפלים הנ"ל, מכל מקום יש הפרש ביניהם, שהגלות היא פיזור, וגאולה היא התקבצות והתאחדות, והיא הוצאה מתחת יד האומות שהם עלמא דפרודא והכנסה תחת כנפי השכינה, שהוא עולם היחוד, ופרנסה היא להיפוך הוצאה מעולם היחוד והבאה לעולם הריבוי, שעולם הזה הוא עולם הריבוי כמו שכתב מהר"ל, שכל עולם שלמטה הוא מתפשט ומתרבה ביותר.

ונראה לומר, דיעקב ויוסף מהם ובזכותם הפרנסה והגאולה בישראל, בזכות יעקב הפרנסה, וכמו שכתוב ביעקב, האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, על כן בזכותו הפרנסה בישראל, וכן כשבא יעקב למצרים כלה הרעב בזכותו. ויש עוד לומר הטעם משום דיעקב כלול הוה, על כן בא בזכותו נמי דבר שהוא כולל, והפרנסה היא דבר הכולל כל הצטרכות, הן רוחנית הן גשמית כנ"ל… וגאולה בזכות יוסף, כידוע שמדתו של יוסף גואל אקרי בסוד אם יגאלך טוב, וטוב היא מדתו של יוסף…

והנה שמות מנשה ואפרים מפורש בכתוב, מנשה על שם כי נשני אלקים את כל עמלי וגו', ואפרים על שם כי הפרני אלקים, ונראה ששני שמות אלו מקבילין לגאולה ופרנסה, מנשה לגאולה, וכמו שכתב הספורנו ששם מנשה מרמז למה שכתוב לעתיד (ישעיה ס"ה) כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני. ואפרים מקביל לפרנסה, שהיא מתפשטת למטה ומפרה ומתרבה, ולפי זה יש לומר דיעקב שבזכותו הפרנסה בישראל מהאי טעמא הקדים לאפרים, ויוסף שבזכותו הגאולה הקדים את מנשה כל אחד לפי מדתו. (שם תרע"ו)

ונראה לפרש, דהנה מה שאמר קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, בודאי אין הפירוש כפשוטו, דהרי קריעת ים סוף היתה לישראל לבד, ועל ידי כמה סוגי זכותים… והרי מזונות ניתנים לכל אדם אשר על פני האדמה, ולא לישראל לבד, וידועין דברי התוספות יום טוב, שבברכות המזון תיקנו שם אלקינו שהוראתו אלקות ואדנות מדת הדין, כי הדין נותן לכלכל את ברואיו, ומה דמיון זה לקריעת ים סוף. אלא הפירוש הוא, היות ידוע שנשמת ישראל נחצבה ממקום גבוה מאד מאד, ואין לנשמות האומות שום ערך ודמיון להם, שנשמתם ממזלות ומשטרי השמים. וידוע שכל חלקי האדם מקבלים חיות מן המזון, ועל כן אין המזון הגשמי כמו שהוא לבדו מספיק למזון איש ישראל, ולאומות העולם שנשמתם מן המזלות מספיק להם המזון הגשמי ששרשם נמי מן המזלות ומשטרי השמים, אבל לישראל ששרשם כל כך גבוה, ובהרב ז"ל שהמזון באשר נותן חיות לאדם, בהכרח שיש בו ענין גבוה מן האדם, וזה שאמר הכתוב (דברים ח') למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, ופירש האריז"ל שחיות האדם איננה מגשמיות הלחם לבד, אלא ממוצא פי ה' שנמצא בלחם, ובודאי באשר האדם כולל כל הבריאה, כן נמי המזונות שלו צריכים להיות כלולים, וכל סוג מזין את מינו שנכלל באדם, ועל כן בישראל שיש בהם נשמה כל כך גבוהה צריך להיות במזונות שלהם נמי ענין גבוה שהוא מוצא פי ה', שיהיה מזין את החלק הנכבד הזה שבו, וממוצא פי ה' שהוא במזונות ישראל מדבר המדרש, שהוא קשה כקריעת ים סוף, אבל לא מן המזונות הגשמיים, שבזה משתתפים ישראל ואומות העולם להבדיל ויתר הבעלי חיים ואין לו שום ענין ושיווי לקריעת ים סוף… (שם תרע"ז)

ונראה לפרש באופן שיהיו כל דברי חכמים קיימים, דהנה ידוע דערלה היא חלק הנחש שהטיל זוהמא בחוה, כי אדם הראשון נולד מהול, כדאיתא באבות דר"נ והנה אמרו ז"ל קלל את הנחש עולה לגג מזונותיו עמו. והרה"ק מהר"י זצללה"ה מווארקא דקדק דאם כן מה קללה היא זו, ופירש דהקללה היא,   כי כל הנבראים יש להם חיבור בהשי"ת באמצעות המזונות,   כמו שכתוב (תהלים ק"ד) הכפירים שואגים לטרף ולבקש מא-ל אכלם, והוא שמשפיע להם תמיד, אבל להנחש ניתנו מזונותיו בכל מקום שהוא, כי העפר מוכן הוא, כדי שלא יהיה לו עוד חיבור, והקללה היא סילוק החיבור… נעשה נמי בלי התחדשות וחיות קדושה, כי אין כל חדש תחת השמש, אלא כשהאדם יש לו חיבור בשרשו הוא למעלה מהשמש, אבל ערל שהוא מסולק החיבור שוב למטה מהשמש… ועל כן יוסף שהיה שורש שמירת הברית היה נמי שורש ההתחדשות והחיות… (שמות תרע"ו)

ומכאן תשובה להמתאוננים על קושי הפרנסה בזמן הזה ביותר, והתיקון הוא לימוד שלשת הענינים הנ"ל. ונראה עוד לומר דשבת לבדה יכולה היא שתרחם, ורק אז לא הספיקה שבת לבדה אלא בהצטרף דינים ופרה אדומה, כי אז אתחומין לא איפקד… (בשלח תרע"ד)

…אבל כשכבר עברו את הים ובאו למדבר, והיה נצרך לערוך להם שולחן במדבר, ולולא נתינת המן להם היו צפוין אלי רעב חס ושלום, שוב מצא מקום סכנה לקטרג, כי ידוע שאף שכל החטאים גורמים קיפוח פרנסה, כאמרם ז"ל (סוף קדושין) אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, מכל מקום אין בכל עבירות קיפוח פרנסה כמו פגם ברית רחמנא ליצלן… ואף שלא היה שם חטא כזה, מכל מקום ליתן להם מן שהוא מאכל עליון גבוה מאד אשר אף האבות לא זכו לו, והוא מאכל שכלי כמו שדברנו במקום אחר, שוב היה פגם הטיפין שנחשב פגם השכל מקור שיצאו משם עיכוב וקיפוח פרנסת המן, ועל כן נתעורר אז דווקא קטרוג על זה… ומעתה מבואר כי לשם סילוק הקטרוג של מכירת יוסף שגרמו לעשרה טפין כנ"ל שהוא חטא שז"ל רחמנא ליצלן, שפתוכים בו חטאי ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, ניתנו להם (במרה) שלש פרשיות אלו, (שבת, פרה אדומה ודינים) לתקן את כל אלה. (שם תרע"ט, וראה שם עוד)

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו', וכבר הבאנו פירוש הרבי ר' זושא זצללה"ה שבאם לא תאמרו תהיה הברכה חלה מעצמה, אלא כשתאמרו והיא יציאה מבטחון, מכל מקום יצוה השי"ת את הברכה. וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד, כי אם לא תאמרו מחמת מידת התמימות אז תבוא הברכה מעם השי"ת בכבודו ובעצמו, כמו שכתוב תמים תהיה עם ה' אלקיך, והברכה שהיא מעולם העליון עולם היחוד, כשבאה לעולם הזה עולם הריבוי היא מתרבה, ועל כן אין צריך לצוות מחדש את הברכה.

ויש לומר עוד כי בשלהי קידושין, אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי,ומשמע מלשון זה שכל אדם נבראת פרנסתו עמו, וכן מדויק בלשון אמרם ז"ל (פסחים נ"ד) אין אדם יודע במה משתכר, משמע שיש לו, אלא שאינו יודע איזה הוא, אלא שהרעותי את מעשי, היינו שידוע שסתם לשון רע הוא חטא הידוע, והיינו שעונש החטא הזה הוא קיפוח פרנסה, וכן כל פגם ברית, כמו שנאמר (משלי ו') כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, אלא שעונש חטא זה גורם ביותר לקיפוח פרנסה. וענין קיפוח פרנסה היינו שכחות חיצוניים טורפין וחוטפין את הפרנסה, ועל כן הוא מדה במדה. והנה היפוך חטא זה מדתו של יעקב אבינו ע"ה, שלא ראה טפת קרי מימיו, על כן התפלל ונתן לי לחם לאכול , שפירש האלשיך, שהקב"ה בכבודו ובעצמו יתן לו ולא באמצעות שר הארץ… ועל כן ישראל שאוחזין במדת התמימות מדתו של יעקב ונוטרי ברית, כמו שכתוב ועמך כולם צדיקים כבזוהר הקדוש, אין בהם קיפוח פרנסה, ופרנסתם באה מהשמים להם לעצמם כמו שנבראה פרנסתם עמם ואינם נזקקים לברכה חדשה… (בהר תרפ"א)

ויש להוסיף בזה דברים על פי דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכל הנבראים שבעולם התחתון יש להם חיבור להשי"ת באמצעות השפע שהקב"ה זן ומפרנס את העולם, וכחיבור הנותן והמקבל שהמתנה הניתנה מזה לזה מצרפתן, וישראל הקדושים המבקשים השפעה, עיקר הכונה על החיבור ואינם להוטים כל כך על גשמיות ההשפעה.

ולפי זה מובן ענין קללת הנחש, דהנה אמרו ז"ל אין כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואמר לו גדל, והוא ענין רוחני שיש בצומח, על כן הוא מאכל נפש בעל חיים, ומאכל דאדם יש בו רוחניות עוד יותר, והוא מוצא פי ה', וכידוע דברי האריז"ל בפסוק כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, שאותו הדיבור נכנס באותו המזון והוא הזן ומחיה את האדם, ולפי זה מובן שעפר שאין בו מזל המכה אותו לגדול, הנה חסר לו כח רוחני זה, והוא נעדר החיבור מכל וכל, והוא מהיפוך להיפוך לגמרי מישראל הקדושים שאינם להוטים אלא לחיבור שבהשפעה, אף שיש בה גם השפעה גשמית, והנחש הוא נעדר החיבור לגמרי. (שמיני עצרת תרע"ו)

ר' צדוק:

…והכרת אברהם אע"ה היה זה ביותר בענין החיות שהוא ראשית ומקור כל החיים והנבראים כמו שהוא היה הראשית של כל הנבראים, ומזוני הוא המשכת קיום חיתו בכל משך זמן קיומו בעולם, שהוא התוך שבין הראש והסוף וקו האמצעי מדת יעקב אע"ה, שהוא השיג זה בבקשת המזוני לחם לאכול ובגד ללבוש וכל רכושו היה דרך נס גמור על פי דרז"ל בהחלפת משכורתו עשרת מונים, וגם בימי הרעב היה יוסף המכלכלו שהוא זרעו, ואצלו היה כל השפע של כל העולם אז, מה שאינו כן אברהם ויצחק בימי רעבון הוצרכו לילך ממקומם ולא מצינו שנעשה להם נס חוץ לדרך הטבע בזה דמה שגדלו והעשירו היה בברכת ה' שכדרך הטבע של עולם. ומכל מקום ביצחק נאמר "ויברכהו ה' ויגדל וגו'" שהיה ניכר ברכת ה' מיהת כי הוא המוליד את יעקב, דעל כן מצפון זהב יאתה, דהזהב הוא עצמו אינו המזוני רק מוליד המזוני… אבל אצל אברהם לא נזכר כלל ברכת ה' רק ואברם כבד מאד וגו', שלא היה ניכר שהיה ברכת ה' רק על דרך הצלחה טבעית… ואצל אברהם לא היה עדיין בפועל גמור ואפילו בכח גלוי הכרה זו דכל שפע מזוני הוא רק מהשי"ת לבדו, ואף דאברהם אע"ה בעצמו הכיר זה לא היה עדיין שמץ התגלות הכרה זו לזולתו כלל (חלק א פוקד עקרים עמוד יד)

וכוס ה' דרשות פירש בגבורת ה' פס"ה דהוא נגד הפרנסה שאחר הגאולה, היינו דאחר השלמת החיים צריך דבר המקיים החיים, שכך יסד השי"ת בבריאה שיצטרכו מזון המקיים החיים. ואחר "ויפרקנו מצרינו כי לעולם חסדו" אומרים "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו", דאחר הגאולה צריך פרנסה, ודבר זה הוא ממילא, מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, וקיפוח הפרנסה בא רק על ידי רעת המעשים כמ"ש בסוף קדושין, ואז צריך לתשובה, וזהו הכוס ה' אחר גמר הקומה שלימה שהוא קומת האדם ישר… (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד עה)

…וכמ"ש בילקוט דהיה המן גובה ב' אלפים שנה, ונראה לי דהכוונה על ב' אלפים תורה, דכל אותן דורות ניזונין מכחו, ואף על פי שאינו בפועל ממש לחם מן השמים, מכל מקום הוא בכח כן אצל כל ישראל בכל הדורות שאחר מתן תורה, דאין פרנסתם בטבע כלל כאומות העולם, רק ממש דוגמת מן כידוע למשכילים המתבוננים יודעים ומכירים בטוב הנהגת השי"ת שרואים בחוש ממש כן. ואפילו בזמן שהיו ישראל בארץ חורשים וזורעים היה ניכר ברכת ה' ולא על דרך הטבע… וזהו על ידי התפשטות קומת החכמה תתאה תורה שבעל פה בלבבות דבני ישראל שהתחיל מיד בביאת הארץ, שאז נשבת המן, כי הביאה לארץ הקדושה הוא הבאת הקדושה גם בארציות שיתהפך להיות ספין ורקיע כעצם השמים לטוהר. (שם שם עמוד עז)

…וגם בני חיי ומזוני דלאו בזכותא תליא אלא במזלא כמ"ש במו"ק כ"ח א' אי אפשר להשיג בתפלה, ועל זה אמרו (פסחים קי"ח א') קשין מזונותיו כקריעת ים סוף, וכן (סוטה ב' א') קשה לזווגן כקריעת ים סוף, ואף על גב דמזוני הוא חיי שעה ונקבע בקשתו על זה בכל התפלות, מכל מקום זהו למאן דקיימא ליה שעתא דאיברי בשעתא דמזוני או שמתפלל בעת רצון ונענה, אבל מי דלא איברי בשעתא דמזוני כר"א בן פדת בתענית כ"ה א' זה תליא במזלא מזל העליון דהוא בעתיקא כנודע, ואין מועיל עוד תפלה רק על ידי התורה וקריאה באמת שהוא למעלה מהמזל, ועל ידה הוא התדבקות ישראל במקור חוצבם בראשית המחשבה היותר עליונה למעלה מעלה מכל השתלשלות דאצילות. ועל ידי חידושין דאורייתא יכולין להוריד שפע חדשה מן המזל העליון, וזהו המן עצמו שהוא לחם מן השמים הוא בזכות משה, היינו בכח התורה. אבל מצה שהוציאו ממצרים היה רק טעם מן ולא מן עצמו, כי הוא לחם עוני בעניות דתורה, וזהו הפרנסה שמבקשין בכל יום לזכות על ידי התפלה אף מי שאינו כדאי, דתפלה לעני סלקא על כל צלותין, דעיקר התפלה הוא מעוני… ומכל מקום גם העת העניות הוא העוזר ומושיע בישועה שלימה והוא הישועה דלחם עוני דפסח שיש בו טעם מן שהוא לחם אבירים לחם של מלאכי שרת. ואחר כך בשבועות זוכין לעשירות דתורה ומתחיל אז זמן השמחה ואסיפת הרכוש… (שם שם עמוד קיז)

…והיינו כי יום טוב הוא מה דישראל מקדשי אחר החטא שנגרשו מגן עדן, ועבודת ימי המעשה שלהם בעניני עולם הזה אינם עוד מעשה מצות עשה ולא תעשה כעבודה שבגן עדן, כי לא לעמל זה יולד ולא לכך נברא לעבודת עולם הזה, רק לעבודת גן עדן שתמורתו ניתן לבני ישראל עבודת השי"ת בעול תורה ומצות. ומי שתורתו אומנתו כרשב"י וחביריו שתיקן נפשו להיות כל עבודתו בעולם הזה רק לה' לבדו כעבודת אדם הראשון בגן עדן קודם החטא הרי כל ימיו קדושים בקדושת יום טוב דישראל מקדשי ליה, אבל לא כל אחד זוכה לזה שלא להיות משוקע גם רגע אחד בעניני עולם הזה אשר לא לה', שעל זה נאמר אין אדם צדיק בארץ וגו' על ידי חטא אדם הראשון, והשי"ת יהיב עיטין בכולא דתרי"ג מצות הם תרי"ג עיטין איך להגיע להאמת ולהיות דבוק באלקים חיים… ועל זה הם קדושת ששת ימי יום טוב בשנה, א' וז' דפסח, ושבועות וראש השנה וא' דסוכות ושמיני עצרת דישראל מקדשי להו לו' ימי המעשה שכל המלאכות שלהם הם מלאכת אוכל נפש, ועל ידיהן נמשך קדושה לכל ימי החול של כל השנה… (שם שם עמוד קמט)

חכמה ומוסר:

יזכו לשנה טובה ומתוקה, ויזכו להכתב בספר פרנסה וכלכלה. ופירש הגאון יעב"ץ ז"ל שתהיה פרנסתנו מיד ה', ולא משכר המצות חס ושלום. כמו שהיה אומר תמיד אדמו"ר ז"ל באלה הימים, כי האדם צריך להיות איש שרבים צריכים לו, וזהו שאנו מתפללים "וכתבנו וכו' למענך אלקים חיים", פירוש חיים צרכי גבוה, דאם לא כן יכול להיות שאוכל המצוה שקיים, בה"צימעס" (גזר) שאוכל, מה שאינו כן אם חייו צרכי גבוה אז פרנסתו אינו נחשב לו למאומה, כי חייו צרכי גבוה הם. (חלק א ט)

והנה המן מברר לנו, כי ההשתדלות היתירה למותר היא, כי הלא המרבה לא העדיף וגו', ואכתוב לך מה שחשבתי היום על הכסילים האומרים "כחי ועוצם ידי עשה לי החיל" וגו'. היתכן? אם נראה מנהל עסק רב על רבבות ויותר, ונער קטן משרת אותו ומושיט לו הסחורה אשר יצוהו להושיט, האם יאמר כי הוא מנהל העסק? האדם אין עושה במחיתו שום דבר, רק מושיט בפה, והאיברים אשר ברא השי"ת, הם עושים כל המחיה, כח המושך, כח המחזיק, כח המעכל, כח הדוחה והמהפך לדם והגידים המובילים הדם להחיותו, האם יש לו שום דריסת הרגל בזה. וכמה עמל יש לאדמה, ובודאי כמה מלאכים לתקן המאכלים עד יחיה האדם, ומי שומר האברים אשר יעמול בהם, ומה חלק יש להאדם במחיתו, רק הושטת יד לפה. ואם יאמר כח לנהל העסק בהשכל, מי נתן לו הכח, האם קנה בחנות השכל… (שם יט)

ראיתי להביא על הכתב מה שדברנו היום אור ליום ג', ב' לחדש אדר תרנ"ב, נפלאות ידובר בו, להראות רוב העמל העמוס על האדם, להיות אדם כשמו, ויבורר מזה חיוב ההשתדלות המסור להתחכם כמלאך ה' ברצוא ושוב, ולהיות כענין שנאמר במרע"ה מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלקים, וכזאת קרוב מוטל על כל איש ישראלי, היספיק לאדם השתוממות מזה?

…ועל פי זה דברנו שענין העסק במשא ומתן שהתירה התורה, הוא כמו עבירה לשמה, ועבירה לשמה, אם כונתו לשמה, יגדיל מעלתו, ואם שלא לשמה, אין זה עבירה לשמה, אבל הוא בעל עבירה בחמדת הממון, ואולי יאמר האדם כי כונתו לשם שמים, לעסוק בתורה ולגדל בניו לתלמוד תורה, יראה אם לא יעבור הגבול בכמות העסק ובאיכות החמדה בשטיפת הרצון כסוס שוטף, ובפרט אם הוא נושא ונותן באמונה על פי חושן המשפט ולא בסברות כרסיות. ואם זחה דעתך עוד לומר שאינו מרגיש כי סכנה גדולה כל כך תהיה בעסק, עד שאם לא יכון לשם שמים יקרא בעל עבירה, אברר לך יותר ותבין היטב, מי לנו גדול מדור המדבר, אשר פנים בפנים דבר ה' עמהם, וה' הולך לפניהם, ועם כל זה ראה מה אירע להם, אחד מגדולי שבטי י-ה, הוא עכן בן כרמי וגו' היאומן כי יסופר על גאון חסיד גם בדורנו יבא לידי מדה זו… ראה כמה מסוכן עסק וחמדת הממון לגדולי ישראל, ומכל שכן לדורות הבאים ובפרט לדורנו.

והנה נמסר לאדם בעל כרחו עסק מסוכן לנסותו בו, אם יכון בעבירה זו לשם שמים, הרי זו מצוה גדולה אם יהיה זהיר בגבולים שהגבילה לנו התורה בכמות ובאיכות המשא ומתן על פי דין תורה, ראה כמה עמל הוטל על האדם, שבור חבית ושמור את יינה, כי העסק מסכן את האדם מאד מאד, אבל גזרת המלך היא לשמור את נפשו מסכנה… ואפשר עוד לומר סכנת העסק, כי אנו מחויבים להאמין, כי כל פרנסתנו אף שאנו עוסקים בה, אינו רק כגרזן ביד החוצב בו אם ירויח. וידוע כי האדם בטבעו "כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה", זהו טבעו, אף כי אינו מרגיש וידמה לנו כי הוא מאמין, ואמנם קשה מאד שלא יחשוב זאת, כי הלא טבע הוא באדם, וראה אז"ל על זה ביוסף שנתוסף לו שני שנים, ומהסתם נתערבה בו מחשבה זו כחוט השערה, ומה יאמר אדם שותה כמים עולה, ובפרט מי שהוא בטבע חומד ממון יותר, הוא בסכנה גדולה יותר, וצריך להזהר הרבה מאד.

ואל תאמר איך יכול להיות שתהיה כל כך סכנה גדולה, איך נמסר לאדם נסיון כזה, אשר צריך להיות במדרגה גדולה כל כך כמעט כמשה רבינו ע"ה, שבור חבית, פירוש עסוק בסכנה, ושמור יינה, פירוש שמור טהרת נפשך. אני אראה לך כי על כרחך כן הוא… (שם נג)

…אשר על כן אמרנו כי מזה נבין גם כן, כי גם בפרנסה, אשר ניתן להאדם לעסוק בטבע, עם כל זה יבין היטב כי זה רק כמו גשם הארץ, אבל פנימיות המחיה והפרנסה, רוחנית היא, והכל בידי שמים, ועל כן אין לחוש מה שנראה לכאורה, כי פלוני יזיק, אין זה כלום, מה יעשה לו אדם, ורק מה שיש לעשות בטבע צריך לעשות כמקיים גזרתו ית'… (שם נה)

אברהם נתן עיניו ללכת ארצה כנען, תיכף נאמר לו לך לך ארצה, כי האמת כל מזונותיו של אדם קצובין לו וכו', לא תועיל לו ההשתדלות בשום אופן להוסיף או לגרע, ורק האדם צריך לעמול על מזונו בגזרת המקום, "בזעת אפך תאכל" וגו' וכל זה מחמת החטא, הוכרח לנסיון היותר גדול, לזכך נפשו גם מטרדת מזונות, וכמבואר במאמר דרך אמונה, מוכח זה גם כן, כי האדם בחטאו מביא על עצמו נסיונות יותר גדולים, וזה כבר אשר הייתי מתאונן על עצמי… (שם נז)

ואגב אכתוב לך מה שדברנו בזה עוד, כי הנה מעולם לא שמעתי מאדם אף בינוני, ומכל שכן עשירי עם, שיאמר ברוך השם שהיה לי מה לאכול בזו השנה, אבל לפעמים אומר אדם כשר, תודה לא-ל שהיה לי שנה טובה, חסכתי כסף יפה, זו ממון, והנה יעקב אבינו ע"ה בן בנו של גביר ארץ אמר, האלקים הרועה אותי, ומתרגם אונקלוס ה' דזן יתי, נשתוממתי ששמעתי מיעקב מה שלא אשמע משום אדם, ועמדתי כמשתומם עד שהגעתי לברכת המזון, נשתוממתי על עצמי, איך לא ידעתי מה אני מברך, הלא כל ברכת המזון שתיקן משה רבינו ע"ה הכל על מתנת חנם של מזונות, ובזו הפרשה חשבתי, העולם מתפעלים ממן היורד מן השמים, ולמה אינם מתפעלים ממן העולה מן הארץ בכל שנה, טפשים אנחנו טפשים, אילו נדבקה מחשבת הנפש בהמן הזה, היינו מרגישים כמה טעמים כדמיון המן בהמדבר… (שם קכז)

מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, אנו רואים כי בדבר שיודע האדם שאין לו כח להעזר לא ידאג על זה מאומה, אם היה האדם יכול להעזר למרוצת הדם או להעמדת ד' היסודות על מכונם היה האדם תמיד בדאגה וביגון, כי ידוע כי כל רגע ורגע נתון האדם בסכנה גדולה אם יתקלקל מעט מרוצת הדם וסדר משקל הד' יסודות, אבל כיון שיודע שאין בידו לעזור לעצמו על כן סומך על הטבע ואינו דואג כלל… והנה במזונות, כיון שנמסר הדבר להאדם, סובר הוא כי הוא "הרי"ה", "כחי ועוצם ידי", לכן הוא דואג ומחשב תמיד. אבל באמת טעות הוא, כי הכל נקצב מראש השנה, וזהו "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני". האם תוכל אתה להבין איך תציל נפשך מסכנות גדולות בכל רגע, ועל כן תראה בעליל כי נטבע כן בטבע שלא לדאוג אלא רק לסמוך על הבורא המחיה, ולא יועיל דאגתך, ורק לנסיון ניתן בידך משמים, שתבין כי לא כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. (חלק ב רצז)

…והראינו לדעת כי גם עתה עובדים ע"ז בעסק משא ומתן, כי כמו חכמת ע"ז שהיה להם והיה חלק להם בהבנתם עבודת המזלות להוריד שפע בחכמה ההיא הנקראת נגרא מונוסיא כמבואר ברמב"ן ז"ל, אלא שהקב"ה ברצונו מהפך המזל לטוב או לרע. כן הוא בעניני עסק משא ומתן, הנה ניתן לאדם לעסוק בדרך הטבע, ואם השי"ת רוצה מצליח עסקו בדרך הטבע, ואם לא לא יועיל התחכמות. אם כן הנוטה מדרך התורה, למשל, העושה עסק גדול שיכול להרויח ממנו ממון הרבה, אך צריך להמשיך העסק זמן קט בשבת, ואם לאו יפסיד הרבה מאד, הרי זה ממש ע"ז, כי נראה שהוא מאמין בהעסק ולא בו ית'. וכן בכל הדברים שהוא נוטה מדרך התורה בשביל ממון וכדומה, הרי זה ממש ע"ז… (שם שלא)

מכתב מאליהו:

בתורה כתוב: "ויתהלך חנוך את האלקים", ואמרו חז"ל כי חנוך תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד יחודים לקונו. ושמעתי בשם רבנו ישראל מסלנט זצ"ל, שביאר המאמר הזה ביאור נחמד, ויאמר, כי אין הכונה שבשעת תפירתו היה דבק במחשבות עליונות, שזה אסור על פי הדין, כי איך יפנה את דעתו לדבר אחר, בשעה שעוסק במלאכת אחרים אשר שכרוהו? אלא תוכן היחודים שהיה מיחד, הוא אשר שם על לבו ומחשבתו, בכל תפירה ותפירה, כי תהיה טובה וחזקה, וכי יהיו המנעלים טובים, למען יהנה מהם אשר ינעלם. ככה דבק חנוך במדת קונו, אשר ייטיב ויהנה לזולתו, וככה ייחד לו ייחודים, כי לא חפץ חנוך בשום דבר אחר, זולת החפץ האחד, והשאיפה המיוחדת, לדבק במדות קונו. ועוד אחרת לו בזה, כי נשמר מכל שמץ רע, שגם שגגת אונאה ותרמית לא תגיענו, ולא תהיה נטילתו יתירה על ערך עבודתו אשר יתן.

המעשה השני, יספרו על רבינו ישראל מאיר הכהן ז"ל בעל חפץ חיים, הלא עוד זכרנו לראות את הצדיק הקדוש הזה בדורנו, הוא לא חפץ להתפרנס בתורתו, ויהי לחנוני. הסחורה שמכר היתה המעולה, המדה גדושה, והמשקל מכריע ללוקח תדיר, כמובן נהרו אליו כל הקונים, ויאמר רבנו ישראל מאיר זצ"ל: "אם כן, במה יתפרנסו שאר החנונים?" ויעש לו לחוק, כי יפתח את חנותו רק לשעה או שתים עדי ירויח איזה פרוטות, די פרנסתו ליומו בצמצום, ויסגרנה אחרי כן, למען תהיה פרנסה מצויה גם לאחרים, ויתבונן אחר כך, וירא כי גם בזה לא הועיל, כי רוב הקונים צמצמו עצמם לבא אל חנותו בעת הפתיחה, ויסגור את חנותו לגמרי, ויעזוב מהיות עוד חנוני, כי לא חפץ לגרום צער לחנונים האחרים.

ואמרו חז"ל: "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים" (ברכות ח' א'). במה היא מעלת הנהנה מיגיע כפיו?

הנהנה מיגיע כפיו, הוא האדם המעולה, אשר יחפוץ ויתאוה שתהיה נתינתו יתירה על נטילתו. האיש הזה בהשתמרו שלא יכשל, לא יתפרנס מפרי מעלות שכלו ונפשו, בחכמה או באומנות, שבכל אלה אפשר שיקבל יותר על ערך שויון נתינתו, ויבחר לעבוד ביגיע כפיו ובזיעת אפיו, המלאכה הפשוטה, המשתלמת בקוטן התשלומין, וערך יגיעתו אשר יתן בה, ודאי מרובה היא על תשלומיה, ולמה הוא גדול מירא שמים? זה יתבאר בע"ה להלן. (חלק א עמוד לד)

ומה יעשה האדם אשר מעשיו במשא ומתן, הלא בהכרח יסיח דעתו מן התורה? באמת אינו כן,   כי זבולון ויששכר שניהם כאחד עוסקים בתורה, זה בלימודה וזה בהחזקתה, אף שאיפת עסקי שניהם אחת היא, להגדיל תורה ולהאדירה, ואך זה ימלא את כל חלל לבבות שניהם,   כמו שכתוב בתורה, "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך", שמחה אחת ושאיפה אחת לשניהם, בעיני ראיתי בעל מלאכה פשוט, חייט עם הארץ, אשר כל עסקו במלאכתו היה אך תורה לבד, כי כל מחשבתו ושאיפתו היו דבוקות בנקודה אחת, שיהיו בניו וחתניו גדולי תורה, והוא בעצמו היתה מחיתו מלחם ומים, וכל פרוטה ופרוטה שהרויח היתה מוקדשת לתכלית הקדושה הזאת. נמצא שכל מעשיו היו עסק התורה ממש.   אבל מעולם לא הותר חס ושלום לישראל לעסוק בגשמיות באופן שתהיה נקודת שאיפתו הפנימית אל הגשמיות לחיות חיים ערבים וכדומה, כי בזה נמסר ביד יצרו ונופל תחת ידו.  

ובכתבי רש"ז הביא ראיה מפורשת לזה מדברי התוספות ברכות י"א, ד"ה שכבר, וזה לשונו, "ואם תאמר מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה, (וברכת התורה רק אחת ביום), ויש לומר דשאני תורה שאינו מייאש דעתו, שכל שעה אדם מחוייב ללמוד… והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק וכו'". ולכאורה צריך עיון, הרי כשעושה מלאכתו חושב במלאכתו לבד ומסיח דעתו, אלא על כרחך שפירוש דבריהם כנ"ל, שצריך שגם תכלית מלאכתו תהיה תורה, ואם כן אין כאן היסח הדעת, והוי עוסק בתורה כל היום. (שם עמוד צ)

ומה יעשה האדם להנצל מפח מוקש של הטעיות הללו, ומה יקרב אותו להכיר שהכל בא לו ישר ממנו ית', וכי אין כח ומציאות כלל בסבות? העצה היותר ברורה לזה היא התפילה, כי התפילה תקבע בנפשנו את ההכרה כי רק בבקשה ממנו ית' נוכל להשיג את משאלות לבבנו, ורק ממנו יגיענו הכל. ואמרו חז"ל (פסחים קי"ח) "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף", ופירש רשב"ם, "כלומר נס גדול", ואין הכונה שהנס גדול וקשה לפניו חס ושלום, כי הכל שוה לפניו, אלא פירושו שמצדנו צריכים אנו להתבונן ולהכיר את הפלא הנפלא והנס הגדול על פי השגתנו, וזהו מה שכתב שם הרשב"ם, ונפקא מינה למבעי רחמי,   כי בבקשת הרחמים נכיר את גדולת הנס בדבר המזונות, אשר רוב בני אדם יטעו ויחשבום לענין טבעי, ונברר בתפילתנו לעצמנו כי אין טבע כל עיקר, והכל אך ממנו ית' בא לנו, מבלי סבה זולתו, ועל כן אך ממנו נבקש ונשיג. 

ועוד טעות גדולה טועים בני אדם, בראותם את הקושי בהשגת פרנסתם, ממש כקריעת ים סוף, יחשבו כי הוא משום שההזדמניות מועטות, ואשר יפנו אליהן מרובים, ועל כן רק בדוחק ישיג האדם מה מהן. מפני זה ירבו בני אדם להשתדל להסב אליהם מההזדמניות והסבות עד כמה שיוכלו, ולוחמים את חבריהם אודותם. כמה תגדל הטעות הזאת, וכמה תביא מן ההיזק והחורבן. אבל האמת כי הקב"ה עשה הזדמנויות לרוב, רבבות ומיליונים פעמים מכדי צורך העולם להשתמש בהם. צא ולמד, הלא כל הארץ וגם כוכבי הלכת כולם יחד, נהנים רק במשהו מנצוצי החמה, מחומה ומהאנרגיא שלה, הלא כל האדם והחיים עם הצמחים יחד, נהנים רק בחלק קטנטן מכל האויר, כל הצמח אשר יצמח, אינו בא אלא מחלק קטן מאד מכל הזרעים אשר הזמין השי"ת להצמיח, וזרע בעלי החיים והאדם, הרי רק מחלק משהו ממנו נתהוה הולד, וכן אמרז"ל בענין ירידת המן (ילקוט בשלח), שבכל יום ירד להם די פרנסת אלפים שנה, ולמה הוא הרבוי הזה, אם אחר כל אלה יגיעו לאדם צרכיו בקושי. וכי מה תועלת במה שכל אלה, שרבו מליספר, ילכו לאיבוד…

אבל השי"ת ילמדנו בזה להכיר, כי הוא משפיע בשפע, ולא תחסרנה לו הזדמנויות או סבות, ואין הסבות נותנות או נוטלות, השי"ת הוא אשר יתן ואשר יצמצם, כי הכל ברצונו נעשה, מה נואלו האנשים אשר לא ילמדו ולא יתבוננו בגדולתו ית', אשר נראה בחוש מרבוי העולמות והברואים בכל פרט ופרט, כי אילו הסתכלו בזה היו ניצולים מלהכשל בכפירה של המבט הטבעי אשר הורגלו בו, והיו מאושרים בב' העולמות ממש. (שם עמוד קעט)

מאחר שמזונותיו של האדם קצובים לו מן השמים, ופרנסתו היא נס כקריעת ים סוף, אם כן למה עמס השי"ת על האדם את עול ההשתדלות בדרך ארץ?

בענין זה כתב הגרש"ז (בכתביו חלק ב' בבמאמר "דרך האמונה" וח"א קי"ח קפ"ט ועוד), שמשא ההשתדלות נתן השי"ת על האדם לנסיון, כי הנה שמהו השי"ת בעולם אשר השגחתו ית' בהסתר, ולמראה עיניו נראה כאילו הוא השולט בכל עניני פרנסתו ועסקיו כרצונו, ויוכל לטעות ולומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אמנם בתוך הסתר זה עליו להתעורר להכיר בתוך לבבו ולהראות במעשיו, כי אין ממשלה לטבע כלל, והכל אך ורק מיד ה', ואין דבר קטן או גדול שנעשה בלי גזירתו ית', כמאמר הכתוב, "מי זה אמר ותהי ה' לא צוה" (איכה ג' ל"ז). וגם בעשותו מעשי ההשתדלות הטבעית, ידע ברור בלבבו כי אין במעשיו כלום, ורק רצונו ית' הוא הגורם. ובזה יגלה השגחתו ית' בתוך הסתר דרך ארץ, פירוש שיקדש השי"ת בהכירו כבודו במקום שהוא בהסתר.

ושורש זה כתוב בתורה, (בראשית ג' י"ט), "כי שמעת וגו' בזעת אפיך תאכל לחם" וגו'. וידוע שענשי הקב"ה לא בדרך נקמה חס ושלום אלא בדרך לימוד לתקן החטא, וחטא אדם הראשון היה שחפץ לדעת גם את הרע, ובזה הוציא את עצמו ממדרגת גן עדן, שבה נתן ממשות רק לרוחניות הזכה, והוריד את עצמו לעולם הזה, עולם הגשמיות, לראות ממשות בטבע ובגשמיות. ועל כן ראתה חכמתו ית' שתיקונו הוא אשר בהיותו בתוך הסתר זה, בתוך ההשתדלות ביגיע כפיו על פי דרך הטבע, יתעלה להבחין בלבבו את ביטול דמיון הטבע ואת אמתת השגחתו ית'.

אמנם נסיון זה הוא מן הקשים ביותר, כי הוא בכלל הענינים אשר "החומר היפך הצורה", היינו שחומר המעשה בחיצוניותו מתנגד לכונה הרוחנית, שבלב העושה אותו, וכן בזה הלא על כל פנים מעשיו בדרך ארץ, בחצוניותם, הם מעשי השתדלות על פי דרך הטבע, ואם גם בשעת מעשה יכיר בלבבו את השגחתו ית', מכל מקום הסכנה קרובה מאד שתכריע החיצוניות את כונתו הטובה וישאר טבעי ומגושם, אם לא יתחזק כנגדה בכל כחו בהתבוננות הבטחון והאמונה כמו שיתבאר.

איך יעמוד בנסיון זה? בעשותו תורתו, עבודת רוחניותו, קבע, ומלאכתו, השתדלותו הטבעית – ארעי. פירוש, שימעט ככל האפשר את צרכיו הגופניים ואת השתדלותו עליהם, וגם בעסקיו שעושה, לא תהיה דאגתו שמא לא יצליח בהם, כי הלא ההצלחה היא מה', אלא דאגתו תהיה תמיד שמא יפריעו לו בתורתו ובעבודת השי"ת… (שם עמוד קצה)

כבר נתבאר במאמר "העסק בדרך ארץ למה?" כי כל עסק האדם בהשתדלות דרך ארץ הוא למען ילמד בו את ענין השגחתו ית', ויעמוד בנסיון, וידע כי אין ממשלה לטבע כלל, אלא הכל אך מהשי"ת לבדו הוא. משום זה הנה הצורך לעסוק בדרך ארץ משתנה בפנים שונים, לפי מדרגת האדם בהכרת השגחתו ית', ומצינו בזה בדבריהם ז"ל ה' מדרגות:

המדרגה הא': המדרגה העליונה בענין זה, האדם שכבר עמד בנסיון זה, וכבר הכיר שהנס והטבע שניהם כאחד נסים גלויים ממש, ויודע שאין ממש בטבע כלל, לאדם כזה אין עוד צורך לנסיון של "בזיעת אפיך תאכל לחם", כי לא יוסיף לו מאומה, ואדרבא, ראוי לו להשתמש בכל זמנו אך בדביקות בהשי"ת ותורתו, ועל כן כל צרכיו בעולם הזה ניתנים לו בנס ממש, נס גלוי, מאחר שאין שום ענין בהסתרת הנס ממנו. זהו ענין שיטת ר"ש בן יוחאי (ברכות ל"ה) "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים"…

אמנם הצדיקים חששו שלא יתגאו בראותם שמן השמים עושים להם נסים, וגם השתוקקו לגלות השגחה, על כן אף בנסים השתדלו לעשות מעשים, למען כסות הנס עד כמה שאפשר…

המדרגה הב', אמנם אין מתנהגים מן השמים בנסים אלא למי שהגיע לשלימות הבטחון, שהנס והטבע שוים בלבו בלי שום הפרש כלל, שיבחין שאין בטבע ממש כלל, ואינה אלא נסיון לבד, מאחר שרצון השי"ת לבדו הוא הפועל. אבל מי שלא הגיע עדיין לשלימות זו, וכשיבדוק בדקות בתוך לבבו, ימצא שאין הטבע והנס שוים אצלו לגמרי, משום חסרון השלימות בהכרתו, לא יתנהגו עמו בדרך נס אלא בהנהגה טבעית, מפני שהוא מחוייב עדיין לעמוד בנסיון הטבע עד שלימותו, ועדיין שייך הוא אל "בזעת אפיך תאכל לחם", לעסוק במעשים טבעיים וללמוד בשעת מעשה שאין בהם ממש.

וזוהי המדרגה שעליה אמר ר' ישמעאל (ברכות ל"ה): "ואספת דגנך – הנהג בהם (בדברי תורה) מנהג דרך ארץ", לאחוז בתורה ולנהוג בדרך ארץ… ואם אדם כזה לא יעסוק בדרך ארץ וידמה לסמוך על הנס, לא יצליח, וזהו שכתב רש"י (שם) הנהג בהם, עם דברי תורה, מנהג דרך ארץ, שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה. ויש ראיה מוכרחת כי בעלי המדרגה הזאת שעליהם דבר ר' ישמעאל הם במדרגה גבוהה מאד מאד, שהרי הביא ראיה מ"ואספת דגנך", וזה נאמר במי שמקיים "אם שמע תשמעו וגו' לאהבה" וגו'…

המדרגה הג', כי יש אשר גם כן יבחינו כי הכל מיד ה', אמנם לא יראו בראיה ברורה כל כך לדעת שאין שום ממש בטבע, אלא רואים את הטבע ככלי בידו ית' אשר על ידו יפעל… ובין ב' בחינות הללו שבהכרה יש חילוקי דרגות הרבה מאד בדקי דקות. יש מי שהוא במדרגה הב' שזכרנו כאן – שיטת ר ישמעאל, אשר בכל מעשה שיעשה הוא מוסיף לברר לעצמו את ביטול פעולת המעשה ההוא, ומתעלה בדרך זה מדרגא לדרגא בהכרתו, איש כזה ראוי לו להרבות במעשים, למען יוסיף בהכרתו עד שיגיע לשלימותה, וכיון שעושה זאת לשם שמים, מעשי ידיו מתברכות, וזהו ענין אז"ל (נדה ע') מה יעשה אדם ויתעשר, ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה, ויבקש רחמים…

וכן בראש השנה ט"ז, "הילכך (שכל מה שאירע בתבואה עד פסח נגזר מפסח שעבר), כי חזי איניש דמצלח זרעא אפלא ליזרע חרפא, דעד דמטי למידייניה קדים סליק" (שהזרע יהיה עוד בשנת הברכה). הרי לפנינו חריצות נפלאה, אשר גם בה צריך האדם להשתמש, ואף על פי כן ידע גם בשעת מעשה זה כי אין שום תועלת במעשיו אלא הכל מיד ה' הוא. וכיון שעומד בנסיון שלא לטעות בהכרתו גם מתוך חריצות מצויינת כזו, הרי זה מביא לו ברכה רבה והצלחה במעשיו. ואמתת הביאורים הללו תתבאר בסמוך.

אבל מי שהוא במדרגה נמוכה מזו, אשר יש לחשוש כי מעשיו לא יוסיפו לו בבהירות הכרתו, אלא אדרבא חס ושלום לאט לאט ירד לחשוב שיש ממש בטבע, הלא לאדם כזה כל מעשים טבעיים סכנה הם שלא יורידוהו ממדרגת הכרתו, וצריך למעט ככל האפשר…

כללו של דבר, המדרגה השלישית הזאת היא באלה שהנס מחזק הכרתם בו ית', והטבע מחלישה את הכרתם, אדם כזה ראוי לו למעט בהשתמשותו בטבע, וגם על פי משפט שמים מוטב שיקבל בדרך נס מבדרך הטבע.

המדרגה הד', אמנם רוב בני אדם לא ירגישו בנסים, ואם גם יהיה הנס גלוי ביותר יתאמצו לבקש ביאורים שהוא מקרה אשר קרה על פי דרך הטבע… בני אדם כאלה אין טוב להם שינהגו מן השמים עמהם בנס, כי כל אשר תהיה להם הזדמנות יותר ללמוד את ה', ופקרו ולא למדו, הלא חטאם מתרבה, ועל כן מתנהגים מן השמים עם כאלה על פי הנהגת הטבע… אמנם גם ההנהגה על פי דרך הטבע רעה היא עבורו, ואין לו תיקון אלא אם גם על פי דרך הטבע לא יצליח, ויהיה עני מדוכא, ולמרות רוב השתדלותו רק חסרון ודאגות ימצא, כי כאשר ישבר לבבו יראה, שלא הועילה לו השתדלותו העצומה, אולי ישוב ויתפלל אל ה'…

המדרגה הה', ויש אשר לא יכיר בהשגחת ה' כלל, ומרבה בהשתדלותו בדרך הטבע, ומן השמים מצליחים מעשיו, והוא איננו מודה לו ית', על זה, אומר לנפשו "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ולכאורה למה אין מלמדים אותו מן השמים על ידי עוני ויסורים כנ"ל? אמנם אלה המה האנשים אשר השקיעו את עצמם בכפירת השגחתו ית' כל כך, עד שאינם ראויים להתעוררות מן השמים, אלא אדרבא הרשות נתונה לשטן להטעותם כל עוד יותר… (שם עמוד קצה והלאה, וראה שם עוד)

מדרגת מן הוא שלא להכין ליום מחר, וכשחטאו אמרו "אין כל (מן המוכן), בלתי אל המן עינינו". וצריך עיון, שהרי בתוכחה נאמר "והיו חייך תלואים לך מנגד וגו' ולא תאמין בחייך", ועיין ברש"י, זה הקונה תבואה מן השוק, והקונה פת מן הפלטר, הרי שקללה היא אם אין מזונותיו מוכנים?

אמנם הדבר ברור, והוא דבר הלמד מענינו, כי המקולל הוא המשועבד לחומר, (ארור כנען עבד עבדים יהיה), וכתיב (ירמיה י"ז ה') "ארור הגבר אשר יבטח באדם", כי השואף לגשמיות ממילא אין לו על מה לסמוך, כי איזה הכרח שתבא לו? ואם אלו הם חייו, ממילא תלויים הם לו מנגד, במה שהוא מרבה נכסים הרי הוא כבר מרבה דאגה.

אולם הרוחני אין לו מה לדאוג, כי הוא אין מבקש כלל הגשמיות, אלא את תוכנה, היינו שהוא מצפה שינתנו לו הכלים וכל הסייעתא דשמיא הצריכים לו למלאות תפקידו, ועל זה הוא מובטח, שעל מה שעליו לעשות בודאי ימצאו לו האמצעים, ואם יחסר לו דבר, בידוע שאין לו מה לעשות בו, וחסרון האפשרות פוטרו מחיובו ממילא, והוא בוטח בה' שיסדר עניניו בודאי כפי עצתו ית', ועל כן "ברוך הגבר אשר יבטח בה'". (שם עמוד רה)

עיקר גדר הבטחון הוא לדעת כי הכל מאת השי"ת, ואם כי אנו עושים מעשים, ומחוייבים אנו לעשות מעשים אחרי קללת "בזיעת אפיך תאכל לחם", מכל מקום צריכים לדעת שהמעשים אינם הסבה, אלא הכל בא ממש מהשי"ת. אך מדרגה אחת ישנה אשר בה אין האדם צריך לטפל בענינים גשמיים לפרנסתו, והיא – מי ששם את כל עצמותו לתורה ולשמו יתברך… במדרגה זו מותר לו ליהנות מאחרים, כאמרם ז"ל (ברכות י') "הרוצה ליהנות יהנה כאלישע" (ואין איסור בדבר, רש"י). ומה שאמרו שם "הרוצה שלא ליהנות אל יהנה כשמואל", היינו שיש עוד מדרגה אחרת אשר לא יחפוץ שתבא לו פרנסתו בשייכות עם כבוד התורה, ועל כן חפץ יותר להתבטל מעט מתורתו לצרכי פרנסתו, מאשר ליהנות מתורתו, ואז ביטול זה לצורך הגשמיות הוא עצמו עבודת ה', אבל במדרגת אלישע הוא ירא מלרדת אל הגשמיות, כי היא עלולה למשכו אליה, על כן סובר שמוטב יותר ליהנות מעבודתו הרוחנית ולא לרדת אל הגשמיות כלל.

בראות האדם את עולמו בהשקפה זו שהכל מאתו ית', לא ימצא מקום לדאגה כלל, כי הרי יודע הוא שהשי"ת כבר קבע לו מנת חלקו לצרכי עבודתו, וממילא אין לו על מה לדאוג, דבר ידוע הוא שאין האדם דואג אלא על דבר שחושב שיוכל לפעול לתקונו… על כן אילו ידע האדם שהכל ביד ה' ואין בידו לשנותו כלל, וכל מעשיו אינן סבות אמתיות, ומה שנראים כמוכרחים להשגת צרכיו אין זה אלא שרצון ה' הוא שיעמוד בנסיון זה, שיעשה המעשים וידע שאין המעשים פועלים אלא השי"ת לבדו, אם ידע זאת לא ידאג יותר מכיון שאין מקום לדאגה. (חלק ב עמוד רסב)

וכן בענין השתדלות הפרנסה, "בזיעת אפיך תאכל לחם". האיש החומרי מוצא בה הזדמנות נפלאה להתגאות ולהתפאר, ולבא למדת הכפירה חס ושלום לומר, "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אבל בהשקפה רוחנית, ענין זה הוא מעשה עילאי מאד, האיש שהגיע להשקפה האמיתית, בהרגישו שהוא שרוי בתוך ההסתר והחושך שנוצרו על ידי חטא אדם הראשון, מוצא במעשה חומרי זה, של בקשת פרנסתו, הזדמנות נפלאה להאיר בו אור האמונה הטהורה, ומתדבק בשי"ת בהכרה ש"הוא הנותן לך כח לעשות חיל". הוא מכיר תוך כדי מעשיו, כי כל כחו וגם המעשה עצמו ומחשבתו ועצתו והכנתו אליו, וכל פרט שבו הם אך ורק מעשה ה', ואין לאדם אלא כח הבחירה בלבד, וגם זה ניתן לו משמים, וניתן לו אך ורק עד כמה שנוגע להבחנה בין טוב לרע. את כל הכוונות האלה הוא מגביר בלבו תוך כדי מאבקו בנסיון הקשה של רדיפת פרנסתו, שמושכת את לבו בכיוון ההפוך. נמצא שזה חורש וזורע וכן זה, ובחיצוניות מעשיהם אין לראות כל הפרש ביניהם, אך הצדיק לוחם מלחמה רוחנית גדולה ומתקן בזה כל העולמות, ומייחד יחודים לקונו, הפך הרשעים שמפרידים בגאותם בין העולם ובין קונו ית"ש. (חלק ג עמוד קנד)

…ותעמוד השטה המאטעריאלית (חמרנית), היא השיטה שלמדוה מן העמים, לבנות להם יסוד בטוח להיות מוצא לפרנסתם כראוי, ויאמר אי אפשר לנו להסתפק במה שהוא כנגד האמור "כך היא דרכה של תורה", וימכרו תחילה את הלומדות הגבוהה, ואחר כך גם את הפשוטה מכרו, את עסק עבודת ה' כמעשי הצדיקים והחסידים שבכל דור, ויסתפקו בשמירה קלה של הדינים, ומזה יצא עד אשר רק צל מנהגים נשאר בידם. ויהי כראות השי"ת כי גברה ע"ז זו, ויתן צו כי לא יועילו עוד ההכנות הללו. ויעש את חסרון מקומות המלאכה לפועלים, וישארו בהכנותיהם כבלא כלום. ובראותו כי העורים עדיין לא יראו, כי ראות לא חפצו, ויוסף להראות, מדינה שלמה אשר כמעט לא היו בה עניים מאחינו בני ישראל, וכלם היו מכינים עצמם אל החיים, כביכול, מנעוריהם, כחפשי כחרד, כולם היו מדקדקים בהכנה שלמה ורבה לצרכי העולם הזה, וישלח את הצר הצורר, כלומר איה הנה הכנותיהם עכשיו? האם למד הפרופסור איך לעשות את מעשה נקיון החלונות? ורבים כאלה. לא לחינם יצער ה' את עמו אך ורק לגלות על ידי זה את הדרך הנכונה… (שם עמוד שלט, וראה עוד עמוד שנז)

הרוצה ליהנות (מאחרים) יהנה, כאלישע, ושאינו רוצה ליהנות אל יהנה, כשמואל (שלקח כל כלי תשמישי ביתו אתו כשנסע), ברכות י'.

לא שתי שיטות יש כאן אלא שתי מדרגות זו אחר זו. מדרגה א' הוא זה שאינו מתבטל כלל מדברי תורה, ואפילו מעשיו לפרנסתו הם בדברי תורה. בזה אין להבלי העולם כניסה במחשבתו. אבל מצד שני יש פגם בעבודה הרוחנית שלו במה שנהנה מאחרים לצרכי פרנסתו.

המדרגה הב' הוא זה שעסוק במלאכה גשמית כדי פרנסתו בצמצום ובשאר זמנו מתמסר לתורתו. בזה יש פגם שבא במגע עם הבלי העולם, אצל מצד שני מזכך את רוחניותו שתהא נקייה לגמרי מנטילה.

אבל זאת צריך לדעת, שהאוחז בדרך השניה מבלי שתקדם לה הדרך הראשונה מפסיד לו את שתיהן, כי טרם הזדכך לגמרי בלבו מכל שייכות לדברים בטלים לא יתכן שתהא מצוה להידבק בהם לשם פרנסה. וכי על ידי ריבוי דברים בטלים יזכך רוחניותו? (חלק ה עמוד ריז)

---

הלימוד לעילוי נשמת:

• הענטשא לאה בת יצחק ליפא
• יונתן בן אפרים פישל
• שילת בת יהודה
• ידידה אשת חיל
• רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
• אלי ישראל בן מדלן
• אפרים פישל בן מנוחה
• נתנאל חיים בן אברהם

ורפואה שלימה לשאר חולי ישראל.