קבורה

(ראה גם: בית קברות, גמילות חסדים, מיתה, מערת המכפלה, מת, קבר)

תנ"ך:

גר ותושב אנכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני… נשיא אלקים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבר את מתך, איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבר מתך… ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא היא חברון, בארץ כנען. (בראשית כג ד והלאה)

ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה, אל שדה עפרון בן צחר החתי אשר על פני ממרא. (שם כה ט)

ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר מתחת לבית אל תחת האלון, ויקרא שמו אלון בכות. (שם לה ח)

ותמת רחל, ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם. ויצב יעקב מצבה על קבורתה, היא מצבת קבורת רחל עד היום. (שם שם יט)

ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, ויאמר אנכי אעשה כדבריך. (שם מז כט)

ויצו אותם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי קברו אותי אל אבותי, אל המערה אשר בשדה עפרון החתי… (שם מט כט)

לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי, ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה. (דברים כא כג)

והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל גי העוברים קדמת הים וחוסמת היא את העוברים, וקברו שם את גוג ואת המונה וקראו גיא המון גוג. וקברום בית ישראל למען טהר את הארץ, שבעה חדשים. וקברו כל עם הארץ והיה להם לשם, יום הכבדי נאם א-דני אלקים. (יחזקאל לט יא)

זהר:

אמר רבי יהודה, יעקב אמר, ושכבתי וגו' וקברתני בקבורתם, שם למדנו, מי שיצאה נשמתו ברשות אחר (דהיינו בחוצה לארץ) וגוף שלו נקבר בארץ הקדושה, עליו כתוב, ותבאו ותטמאו את ארצי וגו', ויעקב אמר וקברתני בקבורתם, ונשמתו יצאה ברשות אחר. א"ר יהודה משונה הוא יעקב, כי השכינה היתה נאחזת בו ונתדבקה בו… (ויחי שלו)

מי שנשמתו יוצאת בארץ הקדושה, אם נקבר ביום ההוא אינו שולט עליו רוח הטומאה כלל, ועל כן כתוב בתלוי, כי קבור תקברנו ביום ההוא ולא תטמא את אדמתך, משום שבלילה ניתנה רשות לרוח הטומאה לשוטט, ואף על פי שניתנה להם רשות לא יכנסו בארץ הקדושה, חוץ אם מוצאים שם כלי להכנס בו, (דהיינו גופו של מת). (תרומה רעו)

ועל כן, כמה טוב להם, בין לצדיקים ובין לרשעים, שיהיה הגוף שלהם דבוק בארץ כדי שירקב בעפר בזמן קצר, ולא להיות בקיומו זמן מרובה, וידונו הגוף והנפש והרוח (זמן ארוך), תמיד, כי אין לך כל צדיק וצדיק בעולם שאין לו דין הקבר, משום שמלאך ההוא הממונה על הקברים עומד על הגוף ודן אותו בכל יום ויום, אם לצדיקים כך, לרשעים על אחת כמה וכמה.

ובזמן שהגוף נתעכל ונרקב בעפר הרי הדין נשקט מכולם, (דהיינו גם מרוח ונפש), חוץ מאלו חסידים עמודי העולם, (שאין להם דין הקבר, ומותר להם להקבר בארון), שהם ראוים להעלות נשמתם מיד למקום העליון הראוי להם, ומועטים הם בעולם… (שם תנח)

תא חזי, צד הקדושה נקרא ארון הברית, (הרומז על מלכות דקדושה), וארון הברית ההוא, (שהוא מלכות המחוברת בברית שהוא יסוד), ראוי אל הגוף, (שהוא ז"א), להכניס בו צורת אדם, (דהיינו הוי"ה במילוי אלפין שהוא בגימטריא אדם), ועל סוד הזה, אלו חסידים הקדושים, כשנפטרו מעולם הזה, היו מכניסים אותם בארון, (לרמז היחוד של ז"א בארון הברית), כי הסטרא אחרא אינו מתתקן בגוף, והוא אינו בכלל גוף האדם, (הרומז על ז"א), ומשום זה לא נבראו גופים לס"א משום שאינם בכלל גוף אדם… (ויקהל שפג, ועיין שם עוד)

…וכל מי שלא זכה בחייו (בארץ הקדושה), ומביאים אותו להקבר שמה, עליו כתוב, ונחלתי שמתם לתועבה, רוחו יצא ברשות אחר זר, וגופו בא תחת רשות ארץ הקדושה, כביכול, עשה קדש חול וחול קודש, וכל מי שזכה שתצא נשמתו בארץ הקדושה מתכפרים עונותיו, וזוכה להתקשר תחת כנפי השכינה, שכתוב, וכפר אדמתו עמו, ולא עוד, אלא אם זכה בחייו (בארץ הקדושה) זוכה שיהיה נמשך עליו תמיד רוח הקודש, וכל מי שיושב ברשות אחרת (דהיינו בחוץ לארץ) נמשך עליו רוח אחר זר. (אחרי רצב)

אחר שהנפש יצאה מן הגוף והגוף נשאר בלי רוח, אסור לעזבו בלי קבורה, שכתוב, לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא, משום שהמת השוהה בלי קבורה כ"ד שעות, שהם יום ולילה, גורם חולשה באברי המרכבה, (שהאדם רומז לה), ומעכב מעשהו של הקב"ה מלהעשות, כי אפשר שהקב"ה גזר עליו מיד בגלגול אחר, באותו יום שנפטר, כדי להטיב לו, וכל זמן שלא נקבר הגוף, אין הנשמה באה לפני הקב"ה, ואינה יכולה להיות בגוף אחר בגלגול שני, כי אינם נותנים גוף אחר אל הנשמה עד שיקבר הראשון, וזה דומה לאדם שמתה אשתו, שאינו ראוי לישא אשה אחרת עד שמקבר הראשונה, ומשום זה אמרה התורה לא תלין נבלתו על העץ.

פירוש אחר, כשנפרדה הנשמה מן הגוף, ורוצה ללכת לעולם ההוא, לא תכנס לעולם ההוא עד שנותנים לה גוף אחר מן אור, ואחר כך יכולה לכנוס, ומן אליהו תדע זאת… וכל כמה שהגוף לא נקבר צער הוא לנשמה, ורוח הטומאה מוכן לשרות עליו ולטמא הגוף ההוא.

ומשום שרוח הטומאה ההוא מוכן (לטמא את הגוף), לא צריך אדם להלין גוף ההוא לילה אחד, משום שרוח הטומאה נמצא בלילה, ומשתטה, (דהיינו שמשוטט) בכל הארץ למצוא גוף בלי נפש, לטמא אותו, ועל כן בלילה נטמא יותר… (אמור ז)

אלא אמר ר' יצחק, פסוק הזה נקרא על אלו הצדיקים שנפטרו מהעולם הזה ונקברו בארץ הקדושה של ישראל, א"ר אלעזר, ושיצאה נשמתם בארץ ישראל, ועתידה בת קול להתעורר בכל ציון וציון שבבית הקברות, ואמרה צאינה וראינה, דהיינו צאינה מתחת הרקבון שבעפר ותתעוררנה משנתכן בנות ציון, כמו שאמר מה הציון הלז, (כי המצבה נקראת ציון, והנקברות נקראות בנות ציון). (זהר חדש בראשית תרנב)

מכילתא:

באיזו זכות ניתנה להם (למצרים) קבורה, בזכות שאמר ה' הצדיק, אמר הקב"ה אם צדקתם עלי את הדין אני לא אקפח לכם שכרכם ואתן לכם מקום קבורה, שנאמר נטית ימינך תבלעמו ארץ. (בשלח-שירה פרשה ט)

ר' אלעזר המודעי אומר, והודעת להם, הודע להם בית חייהם… ילכו זה קבורת מתים. (יתרו פרשה ב)

ספרי:

ולא ידע איש את קבורתו, יש אומרים אף משה אינו יודע מקום קבורתו, שנאמר ולא ידע איש את קבורתו, ואין איש אלא משה. וכבר שלחה מלכות של בית קיסר לכו וראו קבורתו של משה היכן הוא, הלכו ועמדו למעלה וראו אותו למטה, ירדו למטה וראו אותו למעלה, נחלקו חציין למעלה וחציין למטה, עליונים ראו אותו כלפי מטה ותחתונים ראו אותו כלפי מעלה, לכך נאמר ולא ידע איש את קבורתו. (ברכה שנז)

תלמוד בבלי:

…רבי יוחנן אמר (על זאת יתפלל כל חסיד אליך) לעת מצא זו קבורה. א"ר חנינא מאי קרא השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר, אמר רבה בר רב שילא היינו דאמרי אינשי ליבעי אינש רחמי אפילו עד זיבולא בתרייתא שלמא, (עד השלכת עפר אחרונה). (ברכות ח א)

נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן, את שלפני המטה ואת שלאחר המטה, את שלפני המטה צורך בהם פטורים (מקריאת שמע וכו'), ואת שלאחר המטה צורך בהם חייבין, אלו ואלו פטורים מן התפלה. קברו את המת וחזרו, אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו… (שם יז ב)

והתניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו, התם תוך ארבע אמות הוא דאסור, הכא חוץ לד' אמות נמי פטור… (שם יח א)

והתניא מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת, והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות, ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו, אמרה חדא לחברתה, חברתי בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם, אמרה לה חברתה איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים, אלא לכי את ומה שאת שומעת אמרי לי… (שם שם ב, וראה שם עוד)

…הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר, דאמר רב מתנא אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה. (שם מח ב)

דא"ר פרנך א"ר יוחנן האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום, ערום סלקא דעתך, אלא א"ר זירא ערום בלא מצות, בלא מצות סלקא דעתך, אלא אימא ערום בלא אותה מצוה. (שבת יד א)

ויתיצבו בתחתית ההר, א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. (שם פח א)

והאמר להו רבי ינאי לבניו בני אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים, לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין אבלים, שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין חתנים, אלא בכלים האליירין הבאין ממדינת הים, אלמא סומקי נינהו… (שם קיד א)

תנו רבנן מחנה היוצאת למלחמת הרשות… ובמקום שנהרגו שם נקברין… פשיטא, מת מצוה הוא ומת מצוה קונה מקומו, לא צריכא אף על גב דאית ליה קוברין. (עירובין יז א)

דאמר ר' יוחנן בת כהן לישראל אין זווגן עולה יפה, מאי היא… במתניתא תנא קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות. (פסחים מט א)

אמר רבי יוחנן אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה, שאין לך כל נביא ונביא שלא קיפח ארבעה מלכים בימיו… (שם פז ב)

תניא נמי הכי שנה שגשמיה מרובין אנשי משמר שולחין לאנשי מעמד תנו עיניכם באחיכם שבגולה שלא יהא בתיהם קבריהם. (תענית כב ב)

…מאי יאסף, אמר רב יוסף תקבריה אימיה. (שם לא א)

…עיילוהו למערתא דחסידי ולא קיבלוהו, עיילוהו למערתא דדייני וקיבלוהו. (מועד קטן יז א)

והתניא שלשה דברים נאמרו בצפרנים, הקוברן צדיק שורפן חסיד… (שם יח א)

…כל ל' יום תינוק יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ושני אנשים, אבל לא באיש אחד ושתי נשים… בן י"ב חודש יוצא במטה… ר"א בן עזריה אומר ניכר לרבים רבים מתעסקים עמו, אינו ניכר לרבים אין רבים מתעסקים עמו… (שם כד א)

…בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים מפני שהיו מושחרין פניהן מפני בצורת, והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים, בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליבה והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו הכל מוציאין בכליבה מפני כבודן של עניים… בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן, אמר רב פפא והאידנא נהוג עלמא אפילו בצרדא בר זוזא…

אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה. רב המנונא איקלע לדרומתא שמע קול שיפורא דשכבא, חזא הנך אינשי דקא עבדי עבידתא, אמר להו ליהוו הנך אינשי בשמתא, לא שכבא איכא במתא, אמרו ליה חבורתא איכא במתא, אמר להו אי הכי שריא לכו… (שם כז א וב)

…מאי נפקא מינה, לקברו בין רשעים גמורים. (יבמות לב ב)

…ב' קברים נמסרו לבית דין, ושם אקבר. (שם מז ב)

אמרה ליה לא בעיא הך איתתא חוטרא לידה ומרה (את) לקבורה, אמר כי הא ודאי כפינן. (שם סה ב)

יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה וחייב במזונותיה ובפרקונה וקבורתה, רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילים ומקוננת. (כתובות מו ב)

תנו רבנן תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, וקבורתה תחת כתובתה. (שם מז ב)

אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו בית דין יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודו, לפי כבודו ולא לפי כבודה, אימא אף לפי כבודו… אמר רב מתנה האומר אם מתה לא תקברוה מנכסיו שומעין לו… אלא האומר אם מת הוא לא תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו, לאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הצבור. (שם מח א)

תא שמע דתניא שומרת יבם שמתה יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה… (שם פ ב)

כדתניא המוכר קברו ודרך קברו מעמדו ומקום הספידו באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו משום פגם משפחה. (שם פד א)

אמר רב ענן כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא מזבח אדמה תעשה לי, וכתיב התם וכפר אדמתו עמו. עולא הוה רגיל דהוה סליק לארץ ישראל, נח נפשיה בחוץ לארץ, אתו אמרו ליה לרבי אלעזר, אמר אנת עולא על אדמה טמאה תמות, אמרו לו ארונו בא, אמר להם אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה. (שם קיא א)

יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו, שנאמר ויעל יוסף לקבר את אביו ויעלו עמו גם רכב גם פרשים, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה. משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום, שנאמר ויקבור אותו בגיא. לא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקים, שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. (סוטה ט ב)

תנו רבנן בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות, שנאמר חכם לב יקח מצות וגו', ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור, אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה, אמר לה כלום את יודעת היכן יוסף קבור, אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו… נטלו משה והביאו אצלו, וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו, אמרו אחד של מת ואחד של שכינה, וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה, אמרו קיים זה כל מה שכתוב בזה. ואי לא עסיק ביה משה ישראל לא הוו מיעסקי ביה… אמרו הניחו לו כבודו במרובים יותר מבמועטין, ותו אמרו הניחו לו כבודו בגדולים יותר מבקטנים… (שם יג א וב)

ואמר רבי חמא בר חנינא מאי דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא הלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים… הקב"ה קבר מתים, דכתיב ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים. (שם יד א)

…וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום. (גיטין סא א)

וכבוד עשו לו במותו, מלמד שהושיבו ישיבה על קברו, פליגי בה ר' נתן ורבנן, חד אמר שלשה וחד אמר שבעה ואמרי לה שלשים. תנו רבנן וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף דברי ר' יהודה, א"ל ר' נחמיה והלא לפני אחאב עשו כן, אלא שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה, והאידנא נמי עבדינן הכי, אפוקי מפקינן אנוחי לא מנחינן, ואיבעית אימא אנוחי נמי מנחינן קיים לא אמרינן… (בבא קמא טז ב)

תנו רבנן עשרה תנאין התנה יהושע… ומת מצוה קונה מקומו, ורמינהי המוצא מת מוטל באיסרטיא מפנהו לימין איסרטיא או לשמאל איסרטיא, שדה בור ושדה ניר מפנהו לשדה בור, שדה ניר ושדה זרע מפנהו לשדה ניר, היו שתיהן בורות שתיהן נירות שתיהן זרועות מפנהו למקום שירצה, אמר רב ביבי במוטל על המיצר, מתוך שניתן לפנותו מפנהו לכל מקום שירצה. (שם פא ב)

…יומא חד הוה קא מינציא דביתהו בהדי שבבתא אמרה לה תהא כבעלה שלא ניתן לקבורה, אמרי רבנן כולי האי ודאי לאו אורח ארעא, איכא דאמרי רבי שמעון בן יוחאי איתחזאי להו בחלמא אמר להו פרידה אחת יש לי ביניכם ואי אתם רוצים להביאה אצלי, אזלו רבן לאעסוקי ביה, לא שבקו בני עכבריא, דכל שני דהוה ניים רבי אלעזר ברבי שמעון בעיליתיה לא סליק חיה רעה למתייהו, יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה הוו טרידי, שדרו רבנן לבני בירי ואסקוהו לערסיה ואמטיוה למערתא דאבוה, אשכחוה לעכנא דהדרא לה למערתא, אמרו לה עכנא עכנא פתחי פיך ויכנס בן אצל אביו, פתח להו. (בבא מציעא פד ב)

תנו רבנן המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא… ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר אשתו ושני בניו. (שם קב א)

ויען השטן וגו', אמר לפניו רבונו של עולם שטתי בכל העולם כולו ולא מצאתי נאמן כעבדך אברהם שאמרת לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, ואפילו הכי בשעה שלא מצא מקום לקבור את שרה עד שקנה בד' מאות שקל כסף לא הרהר אחר מדותיך. (בבא בתרא טו ב)

א"ל ההוא מינא לרבי אבהו אלקיכם כהן הוא, דכתיב ויקחו לי תרומה, כי קבריה למשה במאי טביל, וכי תימא במיא, והכתיב מי מדד בשעלו מים, א"ל בנורא טביל… (סנהדרין לט א)

…ומתירין אותו מיד, ואם לן עובר עליו בלא תעשה, שנאמר לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו כי קללת אלקים תלוי וגו', כלומר מפני מה זה תלוי מפני שברך את השם ונמצא שם שמים מתחלל… ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה, הלינהו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים אינו עובר עליו. ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו, אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין, אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ולנשרפין, נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן… א"ר יוחנן משום ר"ש בין יוחי מנין למלין את מתו שעובר עליו בלא תעשה, תלמוד לומר כי קבר תקברנו, מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה, איכא דאמרי אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי רמז לקבורה מן התורה מניין, תלמוד לומר כי קבר תקברנו, מכאן רמז לקבורה מן התורה…

איבעיא להו, קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא, למאי נפקא מינה, דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא, אי אמרת משום בזיונא הוא לא כל כמיניה, ואי אמרת משום כפרה, הא אמר לא בעינא כפרה, מאי, תא שמע מדאיקבור צדיקי, ואי אמרת משום כפרה, צדיקי לכפרה צריכי, אין, דכתיב אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. תא שמע וספדו לו כל ישראל וקברו אותו, ואי אמרת כי היכי דתיהוי ליה כפרה הנך נמי ליקברו כי היכי דתיהוי להו כפרה, האי דצדיק הוא תיהוי ליה כפרה, הנך לא ליהוי להו כפרה… (שם מו א וב)

תא שמע, ר' נתן אומר סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה, מת שלא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו זהו סימן יפה למת, שמע מינה (הספד) יקרא דשכבי הוא שמע מינה.

וכל כך למה, לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, דאמר ר' אחא בר חנינא מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק, שנאמר ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו… וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק, כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל, וליתקון ארבע קברות, שני קברות גמרא גמירי לה. (שם מז א)

…אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור, אמר להן הקב"ה הנראה מי קובר את מי, אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני (עורות גמלים צעירים). (שם נב א)

…ר"א אומר (המגביה ידו על חבירו) אין לו תקנה אלא קבורה, שנאמר ואיש זרוע לו הארץ. (שם נח ב)

…מה תלמוד לומר שגוב צעירו, מלמד שהיה מקבר והולך מאבירם עד שגוב. (שם קיג א)

…אמר אביי נקטינן נגמר דינו ומת (הרוצח) מוליכין את עצמותיו לשם, דכתיב לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן, ואיזהו ישיבה שהיא בארץ הוי אומר זו קבורה. תנא מת קודם שמת כהן גדול מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו, דכתיב ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו, איזהו ישיבה שהיא בארץ אחוזתו, הוי אומר זו קבורה. (מכות יא ב)

אמר ר' אבהו ערי מקלט לא ניתנו לקבורה, דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם, לחיים נתנו ולא לקבורה, מיתיבי, שמה, שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו, רוצח שאני, דגלי ביה רחמנא. (שם יב א)

ואלו הן הנקברין, קדשים שהפילה יקברו, הפילה שליא תקבר, ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושיער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה… (תמורה לג ב, וראה שם עוד)

תניא אבא שאול אומר קובר מתים הייתי והייתי מסתכל בעצמות של מתים, השותה יין חי עצמותיו שרופין, מזוג עצמותיו סכויין, כראוי עצמותיו משוחין… (נדה כד ב, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

כתיב ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, יעקב כל הן דהוא מה הוא מנכי (מה מפסיד ומה איכפת ליה להקבר בא"י), רבי לעזר אמר דברים בגב, רבי חנינא אמר דברים בגב, רבי יהושע בן לוי אמר דברים בגב, מהו דברים בגב, ר"ש בן לקיש אמר אתהלך לפני ה' בארצות החיים, והלא אין ארצות החיים אלא צור וחברותיה וקיסרין וחברותיה תמן זולא, תמן שובעא, ר"ש בן לקיש משום בר קפרא ארץ שמיתיה חיין תחילה לימות המשיח… רבי אבא בר זמינא אמר רבי חלבו ורבי חמא בר חנינא חד אמר מת שם ונקבר שם יש בידו שתים, מת שם ונקבר כאן יש בידו אחת, וחרנה אמר קבורה שבכאן מכפרת על מיתה שלהן. רבי יונה בשם רבי חמא בר חנינה ריגליי דבר נשא ערבתיה למיקמתיה כל הן דהוא מתבע… עולא נחותא הוה אידמך תמן, שרי בכי, אמרין ליה מה לך בכי אנן מסקין לך לארעא דישראל, אמר לון ומה הנייה לי, אנא מובד מרגליתי גו ארעא מסאבתא, לא דומה הפולטה בחיק אמו לפולטה בחיק נכריה. רבי מאיר הוה אידמך ליה באסייא, אמר אימורין לבני ארעא דישראל הוא משיחכון דידכון, אפילו כן אמר לון יהבי ערסי על גיף ימא, דכתיב כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, שבעה ימים סובבין את א"י… רבי בר קיריא ורבי לעזר הוון מטיילין באיסטרין ראו ארונות שהיו באין מחוצה לארץ לארץ, אמר רבי בר קיריא לרבי לעזר מה הועילו אילו, אני קורא עליהם ונחלתי שמתם לתועבה בחייכם, ותבואו ותטמאו את ארצי במיתתכם, אמר ליה כיון שהן מגיעין לארץ ישראל הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן, דכתיב וכפר אדמתו עמו. (כלאים מב ב)

ועוד אמר רבי מאיר מלקט אדם עצמות אביו ואמו (בחול המועד) מפני ששמחה היא לו. בראשונה היו קוברין אותן במהמורות, נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן ברזים, אותו היום היה מתאבל ולמחר היה שמח לומר שנינוחו אבותיו מן הדין. תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות. א"ר אחא הדא דאת אמר בארון של אבן, אבל בארון של עץ יש בו משום ליקוט עצמות…(מועד קטן ה א, וראה שם עוד)

אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד ולא מבזוי לבזוי ולא מבזוי למכובד, אין צורך לומר מן המכובד לבזוי, ובתוך שלו אפילו מן המכובד לבזוי, ערב הוא לאדם שהוא נינוח אצל אבותיו. (שם ט ב)

רב אמר המת אמר אל תקברוני נקבר בצדקה, ר' אימי בעא וכי עלת על דעתך שיהו אחרים מתפרנסים משלו והוא נקבר בצדקה, מתניתא פליגא על רב, יורשיה היורשין כתובתה חייבין בקבורתה, פתר לה בשירשו קרקע… (כתובות סא א, וראה שם עוד)

ובאיזה זכות ניצולו, בזכות וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד, ומה חסד עשו עמו, רבי אלעזר אמר איזוריהם התירו, רבי שמעון בן לקיש אמר קישרי כתפיהן התירו, רבנן אמרין זקפו קומתן, אמר רבי יודן בר שלום הראו באצבע ואמרו אבל כבד זה למצרים, ומה אם אילו שלא עשו חסד לא בידיהן ולא ברגליהן ראו מה פרע להן הקב"ה, ישראל שהן עושין חסד בידיהן וברגליהן עם גדוליהן ועם קטניהן על אחת כמה וכמה… (סוטה ח א, וראה שם עוד)

תני הכתפים אסורים בנעילת הסנדל שמא יפסק סנדלו של אחד מהן ונמצא מתעכב מן המצוה… המוצא מת מצוה הרי זה מיטפל בו וקוברו במקומו, אימתי בזמן שמצאו חוץ לתחום, אבל אם מצאו בתוך התחום הרי זה מביאו במקום הקברות וקוברו… (נזיר לד א, וראה שם עוד)

מדרש רבה:

ר' לוי ור' אמי, חד אמר עשה לו (לאדם) קבורה, וחד אמר עשה לו תכריכין. (בראשית יז י)

בתוך עץ הגן, אמר ר' לוי רמז לתלדותיו שיהיו ניתנין בארונות של עץ. (שם יט טז)

ומי קברו (להבל), א"ר אלעזר בן פדת עופות השמים וחיות טהורות קברוהו, ונתן להן הקב"ה שכרן ב' ברכות שמברכים עליהן, א' לשחיטה וא' לכיסוי הדם. (שם כב יח)

אלא עד שלא עמד נח היו המים עולים ומציפים אותם בתוך קבריהם ב' פעמים, כתיב (עמוס ה') הקורא למי הים, כנגד ב' פעמים שהיו המים עולים ומציפין אותן בתוך קבריהם א' בשחרית וא' בערבית, הדא הוא דכתיב (תהלים פ"ח) כמו חללים שוכבי קבר, שכובים שלהם חללים היו, כיון שעמד נח נחו, נאמר כאן נייחה, ונאמר להלן נייחה, (ישעיה נ"ז) יבא שלום ינוחו על משכבותם, מה נייחה האמורה להלן נייחה קבר, אף נייחה האמורה כאן נייחת קבר. (שם כה ב)

א"ר אחא מי גרם להם שימרדו בי, לא על ידי שהיו זורעין ולא קוצרין יולדין ולא קוברין, מיכן ואילך זרע וקציר, יולדין וקוברין. (שם לד יג)

ויבא אברהם לספוד לשרה, מהיכן בא, רבי לוי אמר מקבורתו של תרח לשרה בא… (שם נח ה)

ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק… ורבנן אמרי קבורה ודאיתיקי. (שם סא ה)

ויאמר גשה נא ושקה לי, אמר לו את נושקני בקבורה ואין אחר נושקני בקבורה. (שם סה יח)

תאני רבי שמעון לפי שזילזלה (רחל) בצדיק לפיכך אינה נכנסת עמו בקבורה, הוא דהיא אמרה לה לכן ישכב עמך הלילה, אמרה לה עמך הוא דמיך עמי לית הוא דמיך. (שם עב ב)

ויפתח את רחמה, ר' תנחומא בשם ר' ביבי אמר שלשה מפתחות ביד הקב"ה, מפתח של קבורה, ומפתח של גשמים ומפתח של רחם. מפתח של קבורה מנין, שנאמר (יחזקאל ל"ו) הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם. (שם עג ג)

ותמת רחל ותקבר, סמוך למיתה קבורה. (שם פב י)

ר' יהודה בר סימון ור' חנין בשם ר' יוחנן כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומרה קובר את אשתו ואת בניו, ממי אתה למד מיהודה, ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וגו', היה לו להוליכו על כתיפו אצל אביו, מה גרם לו, קבר אשתו ובניו. (שם פה ד)

ולמה כל האבות תובעין ומחבבין קבורת ארץ ישראל, א"ר אלעזר דברים בגו, ר' יהושע בן לוי אמר מהו דברים בגו, (תהלים קי"ו) אתהלך לפני ה' בארצות החיים, אמרו רבותינו שני דברים בשם רבי חלבו, למה האבות מחבבין קבורת ארץ ישראל, שמתי ארץ ישראל חיים תחלה בימות המשיח ואוכלין שנות המשיח, ור' חנינא אמר מי שמת בחוצה לארץ ונקבר שם שתי מיתות יש בידו, שכך כתיב (ירמיה כ') ואתה פשחור וכל יושבי ביתך תלכו בשבי ושם תמות ושם תקבר, הוי יש בידו שתי מיתות. לפיכך יעקב אומר ליוסף אל נא תקברני במצרים. א"ר סימון אם כן הפסידו הצדיקים שהם קבורים בחוצה לארץ, אלא מה הקב"ה עושה, עושה להן מחילות בארץ ועושה אותן במערות הללו והן מתגלגלין ובאים עד שהם מגיעין לארץ ישראל, והקב"ה נותן בהן רוח של חיים והן עומדים… (שם צו ז)

ר' יוחנן כשהיה מסלק מן העולם אמר לאותן שהיו צריכין להטפל בו קברו אותי בכלים צבועים בדרוקא, לא לבנים ולא שחורים, שאם עמדתי בין הצדיקים לא נבוש ואם עמדתי בין הרשעים לא נכלם. ר' יאשיה כשהיה נפטר מן העולם אמר למי שהוא עומד עליו קראו לי לתלמידי, אמר להם קברו אותי בכלים לבנים למה שאיני בוש במעשי להקביל פני בוראי. (שם שם ט)

אשר כריתי לי, בשעה שעמד יעקב עם עשו, אמר לו מה את בעי ממון או קבורה, אמר ליה מה לההוא גברא קבורתא, הב לי ממון וסב לך קבורתא. (שם ק ה)

וגם קבורה לו היתה לו (לקין), שהיה תלוי ברפיון ובא המבול ושטפו… דבר אחר נבהל להון זה עפרון, בשעה שמתה שרה והיה אברהם מבקש מקום לקברה, אמר להם שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר, מיד הלכו ומינוהו אותו היום אסטרטיגוס עליהם, אמרו לו מכור את המערה לאברהם, אמר להם איני מוכרה לו, אמרו לו אם אין אתה עושה אנו מעבירין אותך מן אסטרטיגוס שלך, מיד עמד אברהם ושקל לו… דבר אחר נבהל להון זה עשו, בשעה שמת יצחק באו יעקב ועשו וחלקו את הכל, אמר יעקב רשע זה עתיד הוא ליכנס הוא ובניו למערת המכפלה ויהא לו חלק ודירה עם הצדיקים הקבורים בתוכה, מיד עמד ונטל את כל הממון שהיה בידו ועשה אותו כרי, ואמר לעשו, אחי חלק שיש לך במערה זו תרצה או הכסף והזהב הזה, באותה שעה אמר עשו הרי זה בית קבורה מצוי בכל מקום, ובשביל קבר אחד שיש לי במערה אני מאבד כל הממון הזה, מיד עמד ונטל כל אותו ממון ונתן לו חלקו, הוא שיעקב אומר ליוסף בקברי אשר כריתי לי, אמר להן כרי של דינרין נתתי לעשו הוי ולא ידע כי חסר יבואנו. (שמות לא יח)

…הוא שהנביא מקנטרו ואומר מה לך פה ומי לך פה, כי חצבת לך פה קבר, אמר לו גלויי בר גלויי איזה כותל בנית כאן, איזה עמוד העמדת כאן, אפילו איזה מסמר קבעת כאן, מכאן אמר ר' אלעזר צריך אדם שיהיה לו מסמר או יתד קבוע בבית הקברות כדי שיזכה ויקבר באותו מקום. כי חצבת לך פה קבר, עשאו כמין שובך ונתן קברו עליו. חוצבי מרום קברו, ר' שמואל בשם מר עוקבן אמר ממרום נחצב עליו שלא תהיה לו קבורה בארץ ישראל, חוקקי בסלע משכן לו, ארון. (ויקרא ה ה)

הדא הוא דכתיב אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'… ר' יוחנן אמר זה שקובר מת מצוה… דכתיב יאושר בארץ (שם לד א)

דבר אחר א"ר לוי אמר (משה) לפניו, רבונו של עולם, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ, א"ל הקב"ה מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו מנין, גבירתו אומרת (בראשית ל"ט) ראו הביא לנו איש עברי וגו', ולא כפר, אלא אמר (שם מ') כי גנב גנבתי מארץ העברים, נקבר בארצו מנין, שנאמר (יהושע כ"ד) ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם, את שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך, כיצד, בנות יתרו אומרות (שמות ב') איש מצרי הצילנו מיד הרועים, והוא שומע ושותק, לפיכך לא יקבר בארצו. אמר לו הקב"ה למשה אם אתה נקבר כאן אצלן בזכותך הן באין עמך… (דברים ב ה)

ויבא יעקב מן השדה בערב וגו', ר' אלעזר ור' שמואל בר נחמן, ר' אלעזר אומר זו הפסידה וזו הפסידה, זו נשתכרה וזו נשתכרה, לאה הפסידה דודאים ונשתכרה שבטים וקבורה, רחל נשתכרה דודאים והפסידה שבטים וקבורה. (שיר ז יח)

א"ר לוי כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור, והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן, לשחרית היה מוציא כרוז ואומר קומו והפרישו המתים מן החיים, והיו עומדים ומוצאין עצמן ט"ו אלף בפרוטרוט חסרו ת"ר אלף, ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים… (איכה פתיחתא לג)

חד כותי שאל לר' מאיר אמר ליה חיין מתייא, אמר ליה אין, א"ל בחשאי או בפרהסיא, א"ל בפרהסיא… אמר לו ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, הבריות מפקידין אצל נשותיהן טיפה של לבנות והקב"ה מחזיר להם אותה טיפה בריה נאה שלימה בפרהסיא, המת שהוא הולך בפרהסיא לא כל שכן שיבא בפרהסיא, אלא כשם שהוא הולך בקולי קולות כך הוא בא בקולי קולות. (קהלת ה יב)

מדרש תנחומא:

אמר ר' שמעון בר יוחאי אין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהן אלא לאחר מיתתן, שנאמר (תהלים כ"ז) לקדושים אשר בארץ המה וגו', אימתי הן קדושים כשהן קבורים בארץ, שכל זמן שהן חיין אין הקב"ה מייחד שמו עליהן… (תולדות ז)

ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, שהיו מחבבין את הקבורה, בקברי אשר כריתי. ועשית עמדי חסד ואמת, וכי יש חסד של שקר שהוא אומר חסד ואמת… אמר ליה אם תעשה עמדי חסד אחר מיתתי הוא חסד של אמת. אל נא תקברני במצרים, שסופה ללקות בכנים ויהיו מרחשות תחתי, דבר אחר למה לא רצה יעקב להקבר במצרים שלא יעשוהו מצרים ע"ז, שכשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד, וכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים… (ויחי ג)

ואתן לך ארץ חמדה (ירמיה ג') ארץ שנתחמדו לה כל גדולי עולם, אברהם אומר לבני חת תנו לי אחוזת קבר עמכם… יעקב אמר בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני. (משפטים יז)

תנא בשם רבי נתן כסות שיורדת עם אדם לקבורה בו עתיד לעלות בתחיית המתים, שנאמר (איוב ל"ח) תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש. (אמור ב)

ויעלו ויתורו את הארץ כיצד, כשהיו נכנסין לעיר והדבר נוגף את הגדולים ומתעסקין בני העיר בקבורתו והיו נכנסין ובריה לא היתה רואה אותן… (שלח ז)

אבות דר' נתן:

הוא היה אומר כל הקבור בשאר ארצות כאילו קבור בבבל, כל הקבור בבבל כאילו קבור בארץ ישראל, כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, לפי שכל ארץ ישראל ראויה למזבח, וכל הקבור תחת המזבח כאילו קבור תחת כסא הכבוד, שנאמר (ירמיה י"ז) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. (כו ב)

פרקי דר' אליעזר:

גמילות חסד לאבלים מנין אנו למדים מהקב"ה, שהוא בעצמו גמל חסד למשה עבדו וקברו בידו, ואלמלא הדבר כתוב אי אפשר לאומרו, שנאמר (דברים ל"ד) ויקבור אותו בגי. רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר לא למשה לבדו גמל הקב"ה חסד אלא אף לאהרן כשעלו להר ההר היו מדיינין כל שבטי ישראל ואומרים, משה ואלעזר הניחו את אהרן בהר ההר וירדו להם, ולא האמינו שגוע ולגמול לו חסד, מה עשה הקב"ה נטל ארונו של אהרן והעביר אותו מעל המחנה וראו כל ישראל ארונו של אהרן פורח וטס באויר האמינו כי גוע אהרן וגמלו לו חסד… (פרק יז)

…אמר לו יש בי כח להחיות אותן, לא אמר הנביא רבונו של עולם יש בך כח לעשות יותר מאילו, אלא אמר ה' אלקים אתה ידעת, כאילו לא האמין, לפיכך לא נקברו עצמותיו בארץ ישראל. (פרק לג)

פסיקתא:

הוי אפילו ירבעם בן נבט וחביריו חיים הם לימות המשיח, ומי גרם להם להנצל מדינה של גיהנם ולחיות, קבורת ארץ ישראל, שנאמר וכפר אדמתו עמו. (פרשה א והיה מדי חדש)

מסכת שמחות:

יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים עד ג' ימים ואין חוששין משום דרכי האמורי. מעשה שפקדו אחד וחיה עשרים וחמשה שנים ואחר כך מת, אחר והוליד ה' בנים ואחר כך מת… נתקבצו קהל גדול לקבור את בנו של ר"ע, אמר להם הוציאו לי ספסל לבית הקברות, ישב ודרש ואמר, אחינו ישראל שמעו, לא שאני חכם ויש כאן חכמים ממני, לא שאני עשיר ויש עשירים ממני, אנשי דרום מכירין את ר"ע אנשי גליל מאין מכירין, האנשים מכירין את ר"ע הנשים והטף מאין, אלא יודע אני ששכרכם מרובה, שלא נצטערתם ובאתם אלא לכבוד תורה ולשם מצוה, מנחם אני, שאילו היה לי שבעה בנים קברתים, ולא שאדם רוצה לקבור את בניו, אלא יודע אני שהוא בן העולם הבא, שזיכה את הרבים, שכל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו… (פרק ח)

…אין קוברין שני מתים זה בצד זה, ולא את המת בצד עצמות ולא עצמות בצד המת, רבי יהודה אומר כל הישן עמו בחייו נקבר עמו במותו, קבר שפינהו מותר בהנאה, לא יעשה ממנו בית התבן בית בקר בית העצים בית האוצרות… (פרק יג, וראה עוד ערך קבר)

מדרשים:

ג' אין להם קבורה, הנהנה מאידיהן של כותים, והאוכל במקום אחד ומברך במקום אחר, והמכבד בקלון חבירו. (מדרש מעשה תורה)

ילקוט שמעוני:

מי יכין לעורב צידו, כיון שהרג קין להבל אחיו היה אדם ועזרו יושבים ובוכים ומתאבלים עליו ולא היו יודעים מה לעשות בו, בא עורב אחד והמית את רעהו, אמר אני מלמד את האדם מה לעשות, מה עשה נטל את רעהו וחפר בארץ לעיניהם וקברו, אמר אדם כעורב הזה לא נעשה, נטל את נבלתו של הבל וחפר בארץ וטמנה, ושלם הקב"ה שכר טוב לעורבים בעולם הזה, כשהם מולידים את בניהם ורואים אותם לבנים בורחים להם, כסבורים שהם בני נחש, והקב"ה נותן להם מזונם בלי חיסור, שנאמר מי יכין לעורב צידו, ולא עוד אלא קוראים ליתן מטר על הארץ והקב"ה עונה אותם, שנאמר לבני עורב אשר יקראו… (איוב פרק לח, תתקכה)

ילקוט המכירי:

אל תאסוף עם חטאים נפשי, אלו המצרים, שכן יעקב אומר אל נא תקברני במצרים, ר' יוחנן אמר מצינו בשני מקומות על הצדיקים שמתפללים שלא יאספו עם הרשעים, דניאל אמר ורחמין למבעא מן קדם א-להה שמיא על רזא די לא יהובדון דניאל וחברוהי עם שאר חכימי בבל, ודוד אמר אל תאסוף עם חטאים נפשי. (תהלים כו)

ילקוט ראובני:

כל הנקבר ביום הששי אחר ה' שעות ביום ושעה ה' בכלל אינו רואה חיבוט הקבר, כי קדושת שבת פרידה ממנה כל צער, וזה סוד יום הששי ה' יתירה וכו'. (בראשית)

דע שיש סוד גדול בלבישת בגד פשתן, שכל נפטר שנתלבש בבגדי פשתן אפילו נפטר בחוצה לארץ, כל קטיגור נהפך לסניגור, ומעלת לבישת פשתן בלא לבוש אחרת, ואפילו תינוק שאביו מוחזק שמתו לו בנים הרבה על ידי לילית או רוח רעה תינוק זה בטוח מכל אלו בסגולת לבישת בגדים אלו, וסגולת לבישת בגדי פשתן שלובש בגדי פשתן לבדו ולא מין אחר עמו… (מקץ)

ואם תאמר אם נקברים זה אצל זה מה מזיק להם והלא אין הנשמות ביחד אלא לבסוף מניחים הנשמות אל העצמות ומדברים תמיד עם המתים, והנשמות חוזרים אל העצמות, וידוע למקובלים כי העצמות של אדם יש אתם דעת לשמוע, ויש יכולת בהם להפוך את עצמם אם יעשום מרובעים מכל צד, ולא יוכל לפרש פן יחטיאו בהם אנשי און כאשר כתב איש סודי רזי. (ויחי)

כתב סודי רזא למה צוו יעקב ויוסף להעלות עצמותם לארץ ישראל, הוא הטעם מבואר ממה שנאמר ביום ההוא אוציא את עצמות מלכי יהודה וגו', כי היו מכוונים בצערם שלא יהא להם מנוחה ואפילו אחרי מיתתם, כי ההוא עובדא דמלכה אחת תיקנה מן שיני אויביה קוביאות ומן שיני אויביה י"ו מלמטה וי"ו מלמעלה לשחוק שקא"קי, כדי שלא יהא להם מנוחה, וכן השחוק עוד היום י"ו שחורים וי"ו לבנים, לכן יוציאו עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו. (ויחי)

רש"י:

ושלחתי דבר בתוככם – על ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקברו נתנים ביד אויב. (ויקרא כו כה)

ויעש שם – שקבר החללים, והוא שם טוב לישראל כבמלחמת גוג ומגוג, וכן כתב במלכים… (שמואל ב ח יג)

רמב"ן:

מתניתין המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר… טפח אחד לפותח טפח כדי שתהא טומאה רצוצה ולא תהא בוקעת ועולה, וכן בארונות עושין כן, דהתם אמרינן רוב ארונות יש בהן פותח טפח, ומניחין אותו פניו למעלה, כדאמרינן במתי מדבר הוו גני אפרקיד, אי נמי מן הצד, כדאמרינן בירושלמי, ומשכיבו על סטרו לא עומד ולא יושב ולא ראשו מונח בין ברכיו אלא כדרך שאדם ישן… איזהו מושכב כדרכו, רגליו מפושטות וידיו על לבו, אבל אם מצאו קמצוץ אני אומר גל נפל עליו והרגו, פירוש קמצוץ ראשו בצד מרגלותיו. ושאלו ראשונים לרב נטרונאי גאון ז"ל איזו היא דרך ישרה בקבורה, אם להטילו בכוך ולהניח לו לוח למעלה מן הכוך שלא יגע בפניו עפר וטיט, או כשם שאנו עושים שנותנים עפר על כולו, והשיב להטיל טיט בפניו יש בזיון בדבר, ואין ראוי לעשות כן, ולא כל הארצות שוות, מקום שיש שרב גדול כמו ארץ ישראל מכניסין אותו ואין נותנין עליו עפר כל עיקר, שסומכין שיש שרב רב שם ויבש המת ואינו מתליע, אבל בבבל שאין שרב המנהג שקוברין אותו בארון ונותנין עפר על עיניו ועל פניו, ואם יש גשמים מביאין עפר יבש ונותנין על פניו ומכסין פניו בבגדו ונותנין עפר על בגדיו שהוא על כולו, וכיון שנותנין כגובה טפח נותנין לוח שהוא כיסויו של ארון על העפר וחוזרין ונותנין עפר הרבה עד שנעשה גל כגובה אמה אחת או יותר מיכן, וזה שנותנין עליו עפר שרפואתו עפר היא, שנאמר ואל עפר תשוב. בצוואתו דרבי: אל תרבו עלי מאד תכריכין, תהא ארוני נקובה לארץ, פירוש שיטלו דף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ, שקבורת קרקע מצוה, ולא תימא משום חביבותא דארץ ישראל, אלא אפילו בחוצה לארץ, דכתיב ואל עפר תשוב…

נמצינו למדין שהעושה ארון למת ומניחו בבית הקברות אינה קבורה, ובכלל מלין מתו הוא ועובר עליו, ואם עשה ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו, אף על פי כן יפה היה לקברו בארץ, דקבורת ארץ ממש מצוה, כצוואתו דרבי, ואפילו בחוצה לארץ. ומה שנהגו חכמי ישראל בגמרא בארונות, לאחר עיכול הבשר הוה, כדאמרינן בירושלמי (ראה שם), או שהיו נוקבין ארון לארץ.

ובאבל מכילתא אחריתי תניא, אין קוברין שני מתים זה בצד זה, ולא את העצמות בצד המת, ר' יהודה אומר האיש נקבר עם בתו קטנה, והאשה נקברת עם בנה קטן ועם בן בנה קטן, זה הכלל כל שהוא ישן עמו בחייו נקבר עמו במותו… והתם תנן אין נותנין שתי ארונות זה על גב זה ואם נתן כופין את בעל העליון שיפנה, שאין נוהגין בזיון במתים, ודוקא בנוגעין, אבל בשני קברות זה למעלה מזה וקרקעיתו של עליון מפסיק בינתים ג' טפחים מותר. ונשאל מרבינו האי הני מערות שבארץ ישראל ויש בהן כוכין שמכניסים מתים לשם, ובכל עת שהם רוצים להכניס מתים ומערבין עצמות אותן מתים ומניחים אותן בגומא שבמערות, שרי למעבד הכין או לא. וכן בית הקברות שנתמלא ואין להם מקום לקבור ויש קברים ישנים חופרין אותן קבוראי ומכניסין את העצמות לצד אחד וקוברין בהן, מאן דעביד הכי אי איכא מידי עליה או לא. והשיב הכין חזינא דהא דעבדין בארץ ישראל שלא כדין הוא ולא שרי משמיא למעבד הכי, דהא חיישי רבנן למפגע מקום תפיסת שני מתים בהדי הדדי, דתנן המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכו'… ואי אפשר שלא יהא בין מת לחבירו פחות מששה טפחים, שלשה לתפיסת זה ושלשה לתפיסת זה… אבל ודאי אם יכול להעמיק כדי שיהא בעומק ובין המת למת ששה טפחים שפיר דמי… (תורת האדם ענין הקבורה, וראה שם עוד)

רשב"ם:

ולא תטמא את אדמתך – שאם לא היה נקבר יטמאו בו נוגע או מאהיל. (דברים כא כב)

משנה תורה:

מנהג ישראל במתים ובקבורה כך הוא. מאמצין עיניו של מת, ואם נפתח פיו קושרין את לחייו, ופוקקין את נקביו אחר שמדיחין אותו, וסכין אותו במיני בשמים, וגוזזין שערו ומלבישין אותו תכריכין תפורין בחוט של פשתן לבנים, ולא יהיו דמיהן יקרים, ונהגו חכמים בסודר שוה זוז שלא לבייש את מי שאין לו, ומכסין פני המת שלא לבייש את העניים שפניהם מושחרין ברעב.

ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים המוזהבין הרקומין אפילו לנשיא שבישראל, שזהו גסות הרוח והשחתה ומעשה עכו"ם, וסובלים את המת על הכתף עד בית הקברות. ונושאי המטה אסורין בנעילת הסנדל שמא תפסק רצועה מסנדלו של אחד מהן ונמצא מתעכב מן המצוה.

וחופרין בעפר מערות ועושין כוך בצד המערה וקוברין אותו בו ופניו למעלה, ומחזירין העפר והאבנים עליו, ויש להן לקבור בארון של עץ, והמלוין אותו אומרין לו לך בשלום, שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום, ומציינים את כל בית הקברות, ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות… (אבל ד א והלאה)

אין משהין את המת אלא מדחין מטתו מיד, וכל המדחה מטתו הרי זה משובח, ועל אביו ועל אמו הרי זה מגונה. היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על המטה מותר, שלא מיהר אלא לכבוד אביו ואמו, וכל המלין את מתו עובר בלא תעשה, אלא אם כן הלינו לכבודו ולהשלים צרכיו. (שם שם ז)

ספר חסידים:

רשע אחד היה קבור בין ההרוגים, בא בחלום לאדם חשוב חי שיוציאוהו מביניהם, שקשה להם ביותר. (רכג)

כשיש דבר בעיר מחפשים על אותם המתים כי שמא יש מהם שבלע הבגד והוא סכנה או ידיו אין פשוטות, שנאמר (איוב כ"א ל"ג) ואחריו כל אדם ימשוך, כל דבר שהוא משום פקוח נפש יכול לעשות למת. (תנא)

מעשה בתלמיד חכם צדיק שקברוהו אצל מי שאין הגון, בא הצדיק לכל בני העיר בחלום הרעותם לי שקברתוני אצל בית הכסא שריחו רע וקשה לי העשן, ושמו אבנים בין קבר הצדיק לקבר הרשע כמחיצה, ומשם והלאה לא בא להם בחלום. (תשה)

מי שמת מנודה בחרם הקהלות מרחיקים קברו יותר מח' אמות משאר הקברות, שלא תגע תפיסת קברו שהוא ד' אמות בתפוסת חברו. (תשז)

הנה אחד צוה לבנו כשימות שיביאוהו למקום אבותיו להקבר עמהם, ומת, והיה הבן חפץ לקברו במקום שצוהו, אמרו לו לא יתכן שהרי ימות החמה הוא והיום חם, שמא יסריח ושמא יבקע, ושאל לחכם ואמר, כיון שכבוד שלא להוליך אותו אל תוליכנו מן המקום הזה. (תשכא)

רבינו בחיי:

…אלא מה מזבח מכפר אף שלחן מכפר. והנה באזנינו שמענו ורבים ספרו לנו בגדולים שבצרפת והפרנסים בעלי אכסניא שנהגו מנהג נכבד מאד, נתפשט ביניהם מימים קדמונים, שהשלחן שלהם שהאכילו עליו את העניים בלכתם לבית עולמים שעושין ממנו ארון ולוחות שנקברים בהם, וכל זה לעורר ולקבוע בלבבות כי האדם אלו יגיע שיאו לעב ויעלה עשרו לעושר המלך שלמה, לא ישא בידו מאומה מעמלו שיעמול תחת השמש, כי אם הטוב שעושה והצדקה שהוא מרחם את העניים… (שלחן של ארבע שער א)

ותמת שרה בקרית ארבע – הודיענו הכתוב כי הצדקת הזאת מתה בארץ ישראל, שהרי במיתתה כתיב היא חברון בארץ כנען, ובקבורתה כתיב בסוף הפרשה, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו וגו' היא חברון בארץ כנען. ובא ולמד על זכותה הגדול, כי מיתתה וקבורתה היו במקום אשר שם עתיד להיות בית אלקים ושם שער השמים… ויתכן לומר עוד בשם קרית ארבע היא חברון, היא נקראת חברון על שם שכל הקבור שם נפשו מתחברת למעלה בעיר אלקים עם ד' מחנות שכינה, ולא לחנם חמדוה אבות העולם, אלא שמשם זוכות הנשמות להתחבר לשרשן שהוא כסא הכבוד, וזהו קרית ארבע היא חברון. (בראשית כג ב)

בעל הטורים:

על העץ – וסמוך ליה כי קבר תקברנו – לומר שגם העץ נקבר עמו, ועוד לקבור בארון. (דברים כא כב)

מאירי:

וכן מכבוד החכם שגונזים ספר תורה שבלה עמו, כאומרם ספר תורה שבלה גונזים אותו אצל תלמיד חכם, א"ר אחא ב"ר יעקב בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים… (שבר גאון מאמר ב פרק ג)

הרקאנטי:

לא תלין נבלתו על העץ… והכונה היא, כי האדם נעשה בדוגמת הצורה העליונה ותבניתו ואבריו מכוון למרכבה עליונה, על כן אסור לראות צורה עליונה בלי חיות, ואסור לבזותו אחרי מותו, וזה רמז באמרו ולא תטמא את אדמתך, הרמז לגוף האדם הנוצר מאדמה, כי בהלינו נכנסין בו כחות הטומאה התאבין להתלבש בגוף העשוי בצלם של מעלה. ואף כי המצוה הזאת נוהגת בכל המתים הוזכרה בפרט בתלוי, כי שם מתחברים כחות הטומאה יותר ממתים אחרים. והטעם רמזתי בפרשת בראשית בענין עז"א ועז"אל, סימן לדבר והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם וגו', כי התלוי מדת הפחד שופעת שם. ואף לפי פשט רמז גדול באמרו כי קללת אלקים תלוי, שרמז כי קללת אלקים שרויה במקום התלוי, שהאויר נפסד, וזהו טומאת הארץ שהזכיר אחרי כן, ומכאן תבין טעם הרחקת האדם ממקום הצואה והדומין לה, כי בהתקלקל האויר יוליד גנאי בנפש…

ועוד יש לך לדעת כי קבורת המת היא נחת רוח לנשמה וכל זמן שהמת לא נקבר אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, כמו שאמרו רז"ל במדרש רות, כל זמן דגופא לא נחית בדוכתיה נפשא דיליה אוף הכי לא סליק לעילא. ור' פרחיה הוה משתדיל תמיד למינדע בההוא עלמא דנשמתין, יומא חד הוה אזיל בחקלא ואשכח חד גופא תחות אילן חרוב מית… אשתדל בקבורה ואזיל למתא ואתקין ליה תכריכין וקברא וזמין בני נשא ובכא עליה ואשתדל עליה ואפיק כל מה דהוא בידוי, כיון דאיתגניז ואתקבר ההוא גופא נפש דיליה עלת לגו מתיבתא עילאה, אמרי לה לית לך דוכתא הכא השתא בדוך פלן דטינרא עילאה, זיל ואשלים טיבו למאן דאשלים לך וכו'.

ולפי הענין הזה דע כי קודם קבורתו של אדם נגשין לו כמה כתות של מלאכי חבלה, ואם הלינו בלילה בזמן ששלוחי מדת העולם פוגעין בו והנשמה מצטערת וסובלת ייסורין… (כי תצא ועיין שם עוד)

מנורת המאור:

לוייה למת וקבורתו היא גמילות חסדים עם החיים ועם המתים, ולקיים מצוה זאת מתבטלין בני אדם מכל דבר אחר ואפילו מתלמוד תורה, שהיא מצוה שקולה כנגד כל המצות כולן, כדגרסינן במגילה (כ"ט א') ובכתובות (י"ז א') תנו רבנן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה לחפה… במה דברים אמורים בשאין שם כל צורכו, אבל יש לו כל צורכו אין מבטלין, וכמה כל צורכו, אמר רב שמואל בר אויא משמיה דרב פפא תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי…

המתעסקים במת פטורים גם מן המצות, דגרסינן בברכות (י"ח א') תניא המשמר אף על פי שאינו מתו, פטור מן קריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה…

ויזהר אדם בכבוד המתים שהן יודעין בדברי העולם הזה לפני קבורה וגם אחר כך ומי מכבדן, וזה למדנו ממאי דאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת, אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא…

המתעסק בקבורת המתים ובהספדם גומל חסד לעצמו, מלבד החסד שעושה למתים ולקרוביהם, לפי שבהתעסקו בזה גורם לו לשבר גאון לבו וליראה מן החטא ולהלך בדרכי מצוה בזוכרו יום המיתה… (נר ג כלל ח חלק ג פרק א וב, וראה שם עוד)

עקדה:

ובהיות האיש והאשה השלמים אחדות לא יתכן שיקברו במקומות שונים, ולכן השתדלו האבות להקבר יחד, וצורך הקבורה הוא כמו שכתוב "קללת אלקים תלוי", שהוא בזיון האנשים הנכבדים המכונים בכתוב אלהים, ב', שתעלה באשם לטמא הארץ והאויר, ג', לכבוד בית האבות, ואמר בקהלת י"ב "וישוב העפר וגו' והרוח תשוב אל האלקים", גילה לנו שאי אפשר השבת הנפש למקומה כי אם בהשבת הגוף אל עפרו, והוא עיקר טעם הקבורה. (בראשית כג א שער כב)

ושכבתי עם אבותי – לענין התעצמות נפש השלמים והדבקו בעצמות הרוחנית הכרחי שישאר לגוף שייכות מה עמהם, וזה שאמרו כל י"ב חודש נשמה עולה ויורדת, ועל כן הקפידה התורה הקדושה על השיעור ההוא. והקפידו אבותינו הקדושים שתהיה הקבורה במקום נאות לנשמתם הקדושה לפי טהרתה וקדושתה, וגם לשוב העפר אל ארץ קדושה ואז תשוב הרוח אל האלקים. (שם מז ל שער לב)

אברבנאל:

הקבורה צריכה כי האדם בהיותו שוה מזג מכל ימהר להתעפש, כמו המאזנים המדויקים יכרעו במשקל מה, ועוד כדי שיותך הגוף מהרה והנפש תשוב אל האלקים, ועוד שלא יהא מוטל בבזיון. והכלל שראוי לקבור במקום מיוחד לפי ערך הנפטר כשם שנשמתו גם כן במדור מיוחד. (בראשית כג א)

והעליתם את עצמותי – שהיתה קבלה בידם שארץ ישראל היא ארץ החיים בה תחיית המתים, ומתי חוצה לארץ יתגלגלו לשם. ומה שאמרו בכתובות על מי שבא להקבר בארץ ותבואו ותטמאו וכו', הוא על אלו שבלו ימיהם בהבל התאוות הגשמיות ובמותם יצוו בניהם לעשות חסד מה שלא עשו כל ימיהם, ולהקבר בציצית ותפילין והם לבשו שעטנז כל ימיהם, ויצוו להעלות לארץ שמאסו בה כל חייהם, אבל הקדושים שגופם תשמיש קדושה אינם מטמאים הארץ… (שם נ כה)

ספורנו:

מצבה על קבורתה – מפני שהקבר על אם הדרך ויש לחוש לחטוטי שכבי. (בראשית לה כ)

מהר"ל:

ובמדרש: ומותר האדם מן הבהמה אין, רב הונא ורב אמי, חד אמר שעשה לו קבורה וחד אמר שעשה לו תכריכין. וביאור זה מה שאמר הכתוב ומותר האדם מן הבהמה אין רוצה לומר כי האדם מצד גופו בעולם הזה כלה ומת… ופליגי בזה, חד אמר שעשה לו קבורה, ובזה נראה כי אין האדם כמו הבהמה, שאין לה תקוה עוד, ולכך אין הבהמה נקברת אבל האדם נקבר וקבורתו מורה על שלעתיד יקום ויחיה ולא קבל ההעדר מכל וכל, שאם קבל ההעדר מכל וכל למה לו הקבורה, אבל מורה דבר זה שאין לו ההעדר מכל וכל… ומחלוקת אלו חכמים למאן דאמר יתרון זה קבורה כי הגוף לא קבל העדר מכל וכל, כי הגוף הוא עיקר האדם, ועוד כי הגוף הוא מן האדמה אשר האדמה ראוי לקיום יותר, והוא דבר נפלא נתבאר במה שאמר הכתוב "והארץ לעולם עומדת", ומזה באה התחיה לאדם, ולכך אמר ומותר האדם מן הבהמה אין, רוצה לומר הקבורה, כי הקבורה מורה שאין כאן העדר גמור מצד גופו. ולמאן דאמר תכריכין רוצה לומר כי כבוד האדם וצלמו האלקית לא יקבל העדר גמור, שאין כבוד האדם וצלמו נכנס בכלל ההעדר, שאילו היה מקבל העדר גמור למה לו התכריכים לכבודו, הרי כבודו נעדר… (תפארת ישראל פרק נב)

שם תהא קולטתו וכו' אבל בהמה אף על גב דלא נבראה מכל העולם האדמה קולטת אותה, דאין קבורה שייכת בבהמה, אבל באדם שייכת קבורה, דכתיב כי קבור תקברנו, ובסנהדרין ילפינן מזה דקבורה בעפר מצוה, שנאמר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", ואם לא שנברא מן כל עולם לא היה שב האדם אל אותו העפר להיות עמו דבר אחד. והוא דבר נפלא למבין סוד הקבורה לאדם, ואין הכונה שתולה בקבורה דוקא, שהרי כמה שלא נקברו רק נטבעו, אבל הכונה ראוי לקבורה אמרינן, כי האדם ראוי לקבורה, כי ענין הקבורה הטמנה לדבר שיהיה בעתיד, ומפני שהאדם הוא בכח להיות חי לעתיד יש לו קבורה בעפר… כי הדבר הנגלה הוא בפועל והדבר הנטמן הוא בכח… (גור אריה בראשית ב ז, וראה שם עוד)

של"ה:

מצאתי בספר טעמי מצות של הרב רבי מנחם הבבלי סימן פ"ד האריך בעונש המוציא שכבת זרע לבטלה, וכתב כשמוציא זרע לבטלה בשערו אשר סביבו מתעטפים שם כחות הטומאה ומשם נבראים רוחות רעות, ואחרי מיתתו אינם מתפרדים ממנו ומלוים אותו כי הם בניו, ואין לו צער גדול מזה רחמנא ליצלן, ותיקונו להקיפו עשרה טבולי יום והם יריצוהו אל הבור… (מסכת פסחים תפלה, ועיין שם עוד)

מצוה גדולה להתעסק בקבורת המת ולהספיד ולהרבות בהספד תלמיד חכם ולבכות, ואף על פי שאינה מצוה פרטית ממצות עשה מכל מקום היא נכללת בכלל עשה דוהלכת בדרכיו, מה הוא קובר מתים, שנאמר ויקבור אותו בגיא, אף אתה וכו'. כמו שכתבתי בפרשת וירא.

ענין הקבורה הוא בסוד "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", תחילת הוויית אדם הראשון היה עפר מן האדמה, שאמרו רז"ל נטל עפרו ממקום שנאמר "מזבח אדמה תעשה לי". עוד אמרו צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה… כי נודע אדם הראשון הוא כולל כל הדורות הבאים ממנו, כי כולם תלויים בו בחייהם, כמו שאמרו רז"ל זה תלוי בראשו וזה בעיניו וזה בשערו וכו', אף במותן לא נפרדו, כי האדמה אדמת קודש ממקום מזבח האדמה אשר נלקח ממנו האדם זו האדמה כוללת כל אדמת ד' רוחות העולם… וטוב מאד זה המות, כי אז חוזר למעליותא, דהיינו לגן עדן, וחי לעולם חיי הנשמה, ועולה ממדרגה למדרגה על כן נקבר במערת המכפלה, ששם פתוח פתח לגן עדן כדאיתא בזוהר פרשה זו… (תורה שבכתב חיי שרה)

רמח"ל:

ואמנם בהיות שנגזרה המיתה על האדם, וכמו שכתבנו, ונמצא שהמורכב הזה צריך שיפרד לזמן מה, ואחר כך ישוב להתחבר, הנה גם בזמן הפרוד הזה ראוי שיהיה מקום לשני החלקים המתפרדים, נאות למה שנרצה לפרוד ההוא, והנה הגוף צריך שיחזור ליסודו ותפרד הרכבתו ותפסד צורתו, והואיל והיה מן העפר אליו ישוב, והוא מה שאמר ית"ש לאדם, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". אך הנשמה הזוכה במעשיה, הנה אין לה אלא לצפות עד שיעשה בגוף מה שצריך לעשות, דהיינו ההתכה וההפסד בראשונה, וההשאר בעפר כל הזמן שצריך, וההבנות מחדש אחר כך, לכשתשוב ליכנס בו, ואמנם צריך שיהיה לה מקום בין כך ובין כך, ואולם לצורך זה הוכן עולם הנשמות שבו תכנסנה הנשמות הזכות אחרי צאתן מן הגוף ותשכונה שם במקום מנוחה כל זמן התגלגל על הגוף הדינים הראוים להתגלגל עליו… (דרך ה' חלק א פרק ג יא)

מלבי"ם:

דע כי הקבורה היא לצורך המת שיתבלה הגוף בעפר, מפני שהגם שהנשמה האלקית אשר באדם תתפרד מן הגוף תיכף אחר המות ותשוב אל שרשה, הנה נפשו ההיולאנית הנקראת בשם רוח היא לא תתפרד תיכף, כי האדם בימי חייו יעשה בה מלאכת האלכימיאה להפכה אל עצם רוחני נבדל על ידי עיון והמעשה, שעל ידם יותכו החלקים החומריים מן הרוחניים, והרוחני יקנה גם כן הנצחיות, אולם לא כל אדם יצליח לעשות מלאכה זו בשלמות, כי הנפש הזאת שנולדה עם החומר והתערבה עמו תמיד לא תפרד מחברתו בקל, כי גם העיון והמעשה נתערבו בהם ענינים חומריים עד שעל ידם תופסד המלאכה האלכימית הזאת והצירוף והזיקוק לא יעלו כראוי, ועל כן גם אחרי המות חלקים אלה הרוחניים עדן לא נפרדו מן הבשר עד ישוב העפר על הארץ כשהיה, כי אז גם הרוח תשוב לרוחניותה, ועל כן המת מטמא מצד חלקים אלה המשוטטים בבשר המת קודם שיתבלה, אבל השלמים והקדושים כיעקב שעשו מלאכה זו בחייהם בשלמות אז תיכף במותם נפרד גם הרוח מן הבשר ואין טומאה עוד להגוף, ועל כן צדיקים אין מטמאין ואין צריך שיתבלה הגוף בעפר להתיך חלקי הנפש שנתערבו עמו… (בראשית נ ב, וראה שם עוד)

רש"ר הירש:

ואחרי כן קבר – רק אחרי שהמקום על כל סביבותיו הפך לקנינו הקיים, קבר אברהם את שרה. היהודי לא יעשה פולחן אלילי עם רגשותיו, הוא לא יבנה כנסיות ומקברות על קבריו, אף לא יהפוך אותם לגנות נוי. כנגד זאת אף אין הוא מכיר "שנות מנוחה". המקום בו ינוחו מתיו קודש לו לתמיד, זרה לו השקפה בה יפארו הבנים את קברי האבות בשיש ופרחי עד, והנכדים אחר כך יוציאו את העצמות מקבריהם ללא ממחשבה וללא רגש. (בראשית כג יט)

ולא תטמא את אדמתך – אדמת האדם ניתנה לך כדי להגשים בה את מפעל האדם הדומה לבוראו, באדמה זו אין מקום למעטה הגופני של אדם שנפרד ממנה, שהרי גופת המת נשלטת על ידי הכרח הכפיה הפיסית, ולפיכך יש לסלק אותה מעל פני אדמת האדם ולמסור אותה אל עפר הארץ שמשם לוקחה… אולם מצות קבורת המת נחשבת גם מצוה כלפי האדם שנפטר לעולמו, שהרי אישיותו מיוצגת על ידי המעטה הגופני שהוא השאיר אחריו, ולפיכך יש להגן עליו שלא יתגלה בדרך בזיון. חובה זו באה לידי ביטוי גם בהיתר טומאה לקרובים האמור בכהנים… קבורת מת מצוה שאין לו קרובים, נחשבת מצות חסד כה גדולה עד שהיא דוחה את המצוות החיוביות החמורות ביותר ואף את איסורי הטומאה של כהן גדול ושל נזיר, אפילו במקום שכל אלה באים ביחד, הרי שהיה כהן גדול ונזיר הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו – מטמא הוא למת מצוה, יתר על כן, מת שלא נקבר יש בו משום "בזיונא דכולהו חיי" (טור יו"ד שמ"ח), שהרי כבודם הגופני מתבזה על ידי מראה הגוף הנמק… (דברים כא כג)

העמק דבר:

היא חברון – שיש בה מעלה וסגולה לקבורה. בארץ כנען – ללמד שכל הארץ יש לה גם כן סגולת קבורה. (בראשית כג יט)

ונשאתני – שמת יש לו תפוסה, אם תקברני לשעה תצטרך להוליך אתי מעפר מצרים. (שם מז ל)

ולא ידע איש את קבורתו – שנפש צדיק מתאוה למקום קבורה קנוי לו, ושיהיה לאותו מקום זכות, כגון ארץ ישראל, או מקום תורה, ולנוח אצל אבות או מי ששימשהו בחייו. ונעדרו ממשה רבינו ע"ה כי קברו היה בדרך נס ומוכן מו' ימי בראשית. (דברים לד ו)

משך חכמה:

ולא תטמא את אדמתך – זה רק בארץ ישראל, ובחוצה לארץ אינו מצוה לקבור העכו"ם אלא מפני דרכי שלום, וראיתי שרמב"ן נסתפק בזה. (דברים כא כג)

שפת אמת:

…וזה מערת המכפלה התערבות והתדבקות בפנימיות ובשורש העליון, וכפי השתוקקות האדם כל ימיו להתדבק בשרשו כך מכין לעצמו מקום לאחר פטירתו, ועל זה כתיב יתפלל כל חסיד וגו' לעת מצוא זו קבורה, ושרה זממה שדה כל ימיה וזכתה למקום מובחר מכל המקומות. (חיי שרה תרנ"ו)

---

הלימוד לעילוי נשמת:

• שילת בת יהודה
• ידידה אשת חיל
• רינה טייטא דבורה בת חיה אליאן
• אלי ישראל בן מדלן
• אפרים פישל בן מנוחה
•  נתנאל חיים בן אברהם

ורפואה שלימה לשאר חולי ישראל.